נִתּן לנו להבחין ולהסביר את היחוסים והקשרים שבין עובדות, שבין מַתָּנים, הפרדתם והרכבתם, השתלשלותם והסתובבותם. אבל לעולם לא נִתּן לנו להבחין ולהסביר את טעמן של העובדות עצמן, טעמם של המַתָּנים עצמם. משום מה נברא העולם כך ולא כך? מי יבוא ויתן טעם לכָכות של הישות? כך הוא – זו התשובה האחרונה שאין שאלה אחריה.
אבל יש ואתה מתרומם ממעל להרגל ומטהר את נפשך מאבקו בים של דממה והנך רואה אתה הויה כאִלו עוד לא ראית אותה מימיך, וה כל בה זר ומוזר, והרי אתה תוהה: מה זה? למה זה? כיצד זה? ארץ ושמים, זכר ונקבה, אדם וחוטם באמצע הפרצוף, חי ומת – מה זה? כלם לא אפשר היה וכל זה לא יהיה? ומה טעם לקיום שאפשר ולא היה? אותה שעה כל הבריאה מקרה לך, ואתה שואל על הכָּכות.
יש ואתה מהרהר: עד שנוצרתי לא הייתי, ואלמלי לא נולדתי לא הייתי, לא הייתי נמצא כלל. ומה טעם לקיום זה שאפשר ולא היה?
יש ואתה רואה עצמך ערום והנך מתמלא רעדה והפלאה בפני גופך השופע כח ואיזו יראה מחלחלת בקרבך, יראה מפני סוד החיים שבגופך, הזר לעצמך, והנך שואל: אני – מי זה אני זה? ומה לו כאן?
טעמת טעם אין – אשריך! קום ברח ממך העירה, אל המונה ושאונה, ונצלת.