האשה אין לה יחס אל אין־הסוף. אל ההויה הנצחית. ובכך יפיה: בצמצום עולמה, בכונה וקטונת.
מתוך שהאשה חשה גם שלא־מדעת במך־ערכה, הרי היא זקוקה לסמני־חבה מצד הגבר, לחניפות ולטיפות, כדי להשתיק בה רגש זה של מָכות פנימית.
זו מתביעותיו של חוש־הקיום להמציא לה תריס כלפי לקוי ישותה. לא מתוך רדיפה אחרי הדבוד שמחה האשה על מחמאות השבחים שמדברים בפניה ומתהדרת בהם, אלא מתוך הצורך החויני להעפיל על הכרתה הנפשית, הכרת עלבונה הטבעי.