מים רבים לא יוּכלו לכבות את האהבה

ונהרות לא ישטפוה

 

פרק ראשון: בעלית־הגג    🔗

מצהרים ועד ערב היה תלמיד השמינית חנניה מכתת את רגליו ברחובות תל־אביב, נכנס בבתים אלה ואלה, ומסייע בם לילדים המפגרים בלימודיהם להכין את שיעורי־הבית. בסופו של יום־עבודה דחוס כזה היה חוזר לביתו בנפש נקועה ממאבקו הקשה באטימות־המוח, העצלות והאדישות, שעשו את חניכיו זקוקים לעזרה, והוא כה תשוש, שכמעט ולא נותרה לו עוד מחשבה צלולה להכנת שיעוריו שלו עצמו.

ביום סתיו אחד, לעת ערב ושפל שכזאת, העפיל בגרמי המדרגות הצרות המוליכות לחדר שעל גג בית, ברחוב צדדי של שוק הכרמל, ההומה והמזוהם. בחדר עלית־הגג בן ד' על ד' אמות זה היתה לו פינה משלו לספתו, לאצטבאות ספריו ולארונו הקט, ומחיצה מתקפלת תחמה אותה מפינתה של אמו. הריהוט שבחדרם עיקר סגולתו היה מועט המחזיק את המרובה. אפילו שכך, המזנון השיק לשולחן והכסאות חסמו כל מעבר. המקום הפנוי המועט נתייחד כולו למכונת תפירה ואבזריה; עליה, בעיקרו של דבר, היתה מחייתם.

קרקושה של מכונת־התפירה, שברגיל היה מקדם את פניו בבואו עוד בעלותו במדרגות, לא נשמע כבר מזה שבוע, כי לקתה אמו שוב במיחושי־הראש חשוכי המרפא שלה, וחומה עלה מאוד. רפויה שכבה במטתה, עת נכנס.

בהתייצבו וילקוטו בידו במעבר הצר שבין המחיצה והכותל הסתכל חנניה באשה הצנומה השוכבת במטתה. פניה הנעימים סמוקים מקדחת היו, ולחייה שקועות. עיניה ניבטו בו מואדמות, מתוך מעגלים כהים.

“איך את מרגישה, שרה?” שאל אותה. משחר ילדותו היה קורא לה רק בשמה שלה.

“כבר טוב”, אמרה, ונתחייכה במאומץ.

שמט את הילקוט ונטל את המדחום שעל ארונה.

“כבר מדדתי, והחום ירד בשמונה נקודות, חנני”, אמרה חפוזות.

“את חמה, שרה”, אמר, מניח כפו על מצחה.

“אני מרגישה טוב, מהבוקר; הכנתי לך ארוחה חמה; היא על הפתיליה”.

“מתי מדדת?”

“לפני שבאת. הסלט למנה ראשונה”.

“ואת אינך אוכלת?”

“כבר אכלתי, חנני”.

הוא ערך את השולחן.

“קיבלתי היום שני תלמידים חדשים, והמורה לעברית, המאירי, הבטיח לי עוד”, אמר.

“אתה מעייף את עצמך יותר מדי”, קראה. “ושב כבר לאכול”.

ישב לאכול. דל בשר היה מברייתו, אך מן השריריים, צרי המותן ורחבי הגרם, וגם בשבתו, מזוקף היה משל נתמתח בו קפיץ. דלה משערו השחור היתה נפולה תמיד על מצחו, ואניץ בלתי־נכנע נזדקר כרגיל מגבחתו. בפניו חדי הזויות, שגונם שחום, התנוצצו כמאורות עיניו הירקרקות. מרוכזות, חושבות, הביטו עתה רואותיו אלה על אמו.

תריסר שנים חלפו מאז נתייתם מאביו, בנפול אותו פועל־בנין מפיגום, ובתחילה נשאה היא לבדה בקשיי מחייתם ובהוצאות גידולו וחינוכו. משענתם העיקרית היתה מכונת־התפירה שלה, אלא שפעמים ממושכות היתה זו משענת רצוצה, והיא נאלצה לא אחת, כשאר נשי השכונה, להשכיר עצמה ככובסת או כעוזרת־בית. ברם, גם כאשר פרנסתם באה להם טיפין־טיפין, והיא קיצצה בכל, אף לא פעם לא צמצמה באביזרי הלימוד שלו. כל ספר, אטלס או מילון, שנזקק להם, היתה קונה לו, ורק מן המובחר. השכלה גבוהה היתה בעיניה תנאי מוקדם לחיים טובים מאלה.

“אבא היה פועל בנין. לך יהיו בניינים”, מורגל היה בפיה לומר, ובודאות גדולה היה הוא עצמו חוזר על דבריה.

אפס, כאשר סיים את חוק לימודיו בבית הספר העממי, והיא רצתה לרשום אותו כתלמיד בגמנסיה המובחרת “עבריה”, ארעם שבר – מחמת השפל הכלכלי, לא זו בלבד שלא נמצאו לה מזומנים לתשלום דמי הלימוד הרבים, אלא שאפילו השטרות שלה נדחו, מחוסר עריבים.

כצריבות אש היו להם אותם דברים שהחליפו ביניהם, בצל החשש שיתבטל מלימודיו. העלתה לפניו הצעה, כי למען יוכל ללמוד בגימנסיה “עבריה” היקרה – לגמנסיה פחותה מזו לא ניאותה – ואחר כך בטכניון היקר ממנה, תנשא מחדש, לאיזה איש בעל אמצעים. הרעיון שהיא תנשא בעבור כסף היה בעיניו כה “גלותי”, כה משפיל, שריד של מושגי העדה הבוכרית שממנה מוצאם, עד ששאל אותה, אם באמת רק בשלו מבקשת היא להיות שוב אשת איש, ומי הוא האיש. ירדה עליה מבוכה מפורשת, – אולי לא שיערה שכבר יש בו תבונת־חיים שכזאת. מיהרה להבטיחו כי רק בשלו רוצה היא להנשא, אך ורק בשלו, ועדיין אין לה איש. דחה את קרבנה, אלא שמאז אותה שיחה הדריכה את מנוחתו ההרגשה, כי למענו ובגללו היא מתייסרת, ושמא לא רק ביסורי נפש. הרגשה מחריפה והולכת היתה זו, מקור ללבטים רבים.

עוד באותה שיחה אמר לה, כי במו ידיו יממן בעתיד את לימודיו. אמר וגם עשה. חנוני שברחוב ראשי סמוך נאות לשלם לו משכורת כלשהי ולערוב לשטרותיה של אמו בגמנסיה, תמורת שליחויות שיעשה למענו. מחוסר אופניים עשה שליחויות אלה רגלי; סלי מזון כבדים נשא במעלה מדרגות רבות לקומות גבוהות, והיה חוזר הביתה בערבו של יום אפוּס כוחות לחלוטין.

בהמשך לימודיו בגימנסיה חדל משליחויותיו, אך יום־יום, לפנות ערב, השליט סדר בחשבונותיו המבולבלים של החנוני, ונשתכר אצלו יותר; ואחת לשבוע שטף מכוניות במוסך הסמוך לביתם, חמישים פרוטה המכונית. מדי יום הרויח גם סכום־מה כדוור של חנות פרחים. ויש שהיה מחליף בשבתות שומר בבניין העומד בבנייתו, ומקבל חלק משכרו. בשנה האחרונה החל מנסה כוחו, ונוחל הצלחה, כמורה־בית לתלמידים מפגרים מן המחלקות הנמוכות של הגמנסיה שלו. ומעט־מעט חדל ממלאכותיו האחרות. בשלהי הערבים שקד על הכנת שיעוריו, ולרוב לא סיים אלא לאחר חצות. לעתים נרדם אצל השולחן, וספר או מחברת משמשים לו ככר.

גם עתה חש ששמורותיו נאחזות. הוציא חיש ספר מילקוטו ובעודו סועד החל בהכנת השיעורים, לבל יבטל זמנו.

 

פרק שני: באישון ליל ירח    🔗

שעה אחת לאחר חצות סיים חנניה את הכנת שיעוריו, שמט את העט מבין אצבעותיו הדואבות, פרש זרועותיו וחילץ אברים, וסקר בתהיה את המחברות והספרים הפזורים על שולחנו. אותיות צפופות ערוכות שורות־שורות נשקפו אליו מעמודי מחברותיו – פרי עמל הערב הזה. במוחו העייף עדיין מהמים היו נוסחאות מתמטיות, תאריכי היסטוריה, משפטים אנגליים, קטעי ספרות ושירה. ברם, ככל שעייף היה – ועד לאין שיעור עייף היה – ביקש עוד לעשות דבר. ועל אף שלפני שעות אחדות, כשנתיישב לעסוק בשיעורים אלה, נאחזו שמורותיו, הנה עתה ירדה עליו ערנות משונה.

אמו נשמה כישנה מאחורי מחיצתה. הוא קם מאצל השולחן, כיבה את האור בנורת הקריאה, גישש דרכו באפלה עד לחלון, ופתחו. הלילה פגש בו באחת בחשכתו המוכתמת כוכבים, בלחותו הלטפנית, בצינתו המפכחת, בדממתו הרוחשת. ממנו והלאה נשתרעו יערות בנייניה של תל־אביב הנמה, מוצפי נגוהות ירח לבקן של עיצומו של חודש. בחיזיון הזה לא היה שום חידוש לדידו, המאחר דרך קבע לעלות על משכבו.

סמך מרפקיו על האדן, תלה עיניו ברקיע רב הכוכבים, טלוא העננים, קורן הירח, ועד מהרה החל מהרהר במפורש בנערה.

לעת זאת של דריכות אחרונה בגוף ובנפש היה הוגה בנאוה שלא כבשעות היום האחרות – בשרו שלו היה הוגה בה ומתמלא בה. ולפתע ראה את עיניה השחומות והן חשקניות וסמוכות לעיניו, והבטחה רבה יוקדת באישוניהן. נתלהט מיד, והתאוה חלחלה באבריו, גאתה, האמירה, נתגדשה – משועת לסיפוקה. נעץ צפרניו באדן, נרכן נכחו, והתענה – עד שחש כי הכאב סוחט את לשד מוחו, עד שדימה כי דעתו נטרפת.

הוא הטיל עצמו על ספתו המוצעת, הפך פניו לכר, ונעץ בו שיניים. אחר קם והלך לחדר האמבט, הרכין ראשו מתחת לברז, וקילח עליו מים. התנגב, מתנשם בכבדות, וחזר לחדר ובא שוב אצל החלון, דרוך, רעב. משבי רוח קלים רעפו אליו מבחוץ וטפחו בפניו, נושאים ריחות לילה טחובים. ממרום עמדו נראו לו הגגות המרוחקים טלולי־נגוהות־ירח ואפופים מעטה קלוש של ערפילי־שחר ראשונים, המתאבכים אנה ואנה. אמי תצטנן, הרהר, והגיף את התריס.

הוא פשט את בגדיו ושכב על ספתו. עד מהרה היתה הנערה שוב אצלו.

הוא נתקל בה פנים אל פנים, יום אחד – באפלולית המסדרון העתיק של הגמנסיה, כאשר נעשה שם בדק כתלים, הופיעה לפתע כנגדו מבין המרישים – והגם שכבר ראה אותה פעמים אחדות לפני כן, באותו מעמד חטוף הרגיש שהוא רואה תלמידה זו לראשונה באורה האמיתי. כהרף־עין הלך שבי אחר עיני האילה הגדולות שלה, צמותיה הזהובות, הכבדות, תנועותיו החתלתוליות של גופה המהוקצע, הגמיש, שהתפתל בינו ובין סמוכות התקרה, כדי להדחק ולעבור. מעל לכל קסמו לו גומות החן שהופיעו בפניה הנשיים עד לאין שיעור, כשחייכה אליו בהתנצלה על חפזונה.

עד מהרה חקר וגילה כי נאוה ברזילי היא, בתו של בעל הבנק הנודע, ותלמידת המחלקה השישית. מהיותה ממשפחת גבירים, והוא עצמו בן תופרת אלמנה, עניה ומרודה, הכפוי לממן לימודיו בגמנסיה בהוראת שיעורי־בית, חשב – מה לי ולה. אף על פי כן, חיוכה המתוק, המלבב, לא מש מנגד עיניו.

בהפסקות שבין השיעורים, בהתהלכו אנה ואנה עם הטוב בחבריו למחלקה, עמוס, התהלך ושוחח במסדרונות הגמנסיה ובחצרותיה, היו עיניו מבקשות למצאה, וכשמצאו אותה, לומדות ומשננות היו כל תג ותו שלה, ומתאמצות לצוד את חיוכה.

ואילו בהגותו בה בלילות, עוררה בו הגיגים שונים לגמרי…

 

פרק שלישי: בפינת עיר סעורה    🔗

אותו חורף של שנת תרצ"ט, היא שנת 1940 למנין אומות העולם, לא חסרו לנוער התל־אביבי עניינים מרתקים לענות בהם. בעולם התגעשה מזה חודשים אחדים המלחמה העולמית השניה, והעתונים, מקלטי הרדיו וסרטי הקולנוע נתמלאו בתיאורים עוצרי נשימה עליה. ברחובות העיר רבו הפנים החדשות – בעיקרן חיילים, מלחים ואויראים מפינות שונות של הקיסרות הבריטית, שבאו לארץ בדרכם אל החזיתות; וכן עוררו סקרנות וענין פליטים נכרים מארצות אירופה, שנקלעו עד כאן מאימת הכיבוש הגרמני.

ואילו פליטים יהודים כמעט שלא נראו, וזאת לא משום שלא היו הללו מתדפקים בהמוניהם על שערי הארץ, אלא דווקא משום שהיו מתדפקים כך. אכן, תוּבוֹת טרופות של שתי אניות, שעלו בכוונת־מכון באישון־ליל על שרטונות בחוף העיר, לבל יוכלו השלטונות הבריטיים לגרש את הפליטים היהודים שהביאו מזירות המלחמה, היו עדות־תמיד לכל צעיר תל־אביבי שענייני עמו נגעו ללבו, כי הכניסה למכורתו, ששליטיה הזרים התירוה לנכרים, נאסרה על אחיו בני־עמו, מחשש שמא יתרבה הישוב העברי עד שירש את כל הארץ מידי מושליה הבריטיים ויושביה הערבים.

מעל כתלי העיר השחירו בשל כך סיסמאות שידים נעלמות התוו בלילות, לאמור, “הלאה שלטון הדכוי הבריטי”, “עליה חפשית – מדינה עברית”, “חרות או מוות”, “לא יהיה גטו במולדת!”, “עורה נוער – התעורר!” ועוד קריאות כהנה וכהנה בנעימה עזה זאת, וכרוזי המחתרת שהודבקו לכתלים חדשים לבקרים זרזו אף הם את הנוער העברי לאחוז חיש בנשק ולעשות מעשה לפריצת שערי הארץ הנעולים בפני האחים, עוד בטרם יכחידו הגרמנים את שארית היהודים שבגולה.

ברם, לעומת הכתלים זועקי קריאות־התגר הללו ציוו מעל לוחות־המודעות המהוגנים מנשרים מיושבים מטעם המוסדות הרשמיים של הישוב העברי, שלא להגרר אחרי סיסמאות מחתרת הבני־בלי־שם וכרוזיהם, המדיחים להתקוממות חסרת שחר, אלא להגיב אך ורק בעצרות־עם מאופקות ובהפגנות מתונות על גזירות בריטניה התקיפה, מה עוד שנלחמת היא בנאצים – האויב המשותף, וסופה שתכרות עמנו ברית.

נופך מיוחד להווי רב־מתיחות זה הוסיפו תמונותיהם של טרוריסטים עבריים מבוקשים, שקישטו את לוחות המודעות ואת הכניסות לתחנות המשטרה, ובשוליהן נקובים סכומי הפרסים שיוענקו למסגיר חיים או מתים את אלה, שלא הסתפקו בהפגנות ובכרוזים, וכבר פתחו על הבריטים באש.

והגמנסיה הגדולה במוניטין “עבריה”, כצוק איתן העמיד בפני חליפות הזמן, התנשאה לרום אף התפשטה לעברים, ועל בניני־האב שלה, אגפיה ומגרשיה, היתה בעיר כפרבר קטן בפני עצמו, המסוגר בפני הבלי העולם הזה.

עתה עמדה בה ההפסקה הסואנת ביותר, ההפסקה הגדולה, בה סועדים התלמידים את לבם בכריכיהם, מיטיבים את חיכם במגדנות המזנון שבחצר הראשה ובמעדני הרוכלים שבצידי הרחוב הסמוך, או משוטטים כלאחר־רגל במסדרונותיה, חבר עם חברו, חברה עם חברתה, להחליף רשמים, לנעוץ מבטים חשאיים, להתענג על הנאות הרכילות ולהפליג בשיחות תלמידי חכמים.

תלמיד השמינית הריאלית עמוס הגיח לחצר הראשה ההומה ותר וחיפש אחר חברו חנניה עד שמצא אותו עומד בדד אצל משוכת־הגדר ובוהה, כפי הנראה, לעבר תלמידות אחדות מן השישית, העוסקות בסריגה בשבתן על ספסלי גינת “פינת הטבע”.

“בוא!” אמר לו תופסו בזרועו ומטהו אליו בתקיפות. “יש לי דברים חשובים מנקבות”.

“מה חשוב מהן – השטויות הפוליטיות שלך?” אמר חנניה.

“בגלל השטויות האלה עוד יישפך דם”, אמר עמוס בלהט. “לידיעתך, אנחנו חיים בגטו גשמי ורוחני כאחת! אני בא מחדר המורים, משיחה עם המאירי. טיפוס גלותי שכמותו! הצעתי לו שהוא, בתור המורה לספרות עברית, יעמד בראש ועדי פעולה של תלמידים, שיחתרו לחיסול למודי האנגלית בבתי־הספר, בתגובה על יחסה של בריטניה להעפלה. האיש לא הסכים! יש לדעת את שפת השלטונות, טען כנגדי, ‘את שפת השלטונות!’ הוא חושב כנראה שהבריטים ישלטו כאן לעולם ועד!”

מפיו החלו לקלוח משפטים שוצפים, שהפכו עד מהרה לנאום חוצב להבות אש, בתארו את עמידת הגבורה שלו בפולמוס שניטש בינו ובין המורה שנוא נפשו.

אולם דבריו התדפקו על אוזניים אטומות. חנניה חזר וצידד את מבטו אל נאוה.

הגם שהתאמץ להשכיחה מלבו, הוא לא יכול בשום פנים ואופן להגמל ממנה. קסום תארה היה מחפשה בהפסקות שבין השעורים בפינות הגמנסיה האהובות עליה – אם אצל המזנון, אם בשדרת האילנות, אך לרוב מצאה ישובה עם רעותיה באחד הספסלים הירוקים שמנגד לגינת “פינת הטבע”. מדי גלותו אותה היה מאזין וחוקר מרחוק בכל זיע וניד שלה: כך במדויק היא צוחקת, והנה כך נכנסת היא לדברי חברתה, ובהנידה בראשה בסרבנות, כנחשים יתפתלו צמותיה – ממש כפי ששיער, ואף להפליא מזה…

גם עתה השהה את עמוס הדברן לא הרחק ממנה, מעמיד פנים כמאזין לו, והגניב מבטו אליה; ומשהביט בנאוה, שוב לא עצר עוד כוח לנתק עיניו ממנה, ובהה בה כמכושף. “כיצד היא פורמת את צמותיה?” – הרהר נרגשות. “הא־כיצד היא מסתרקת? היא מחייכת בודאי – בשפתיים חתומות! מעין בת־חיוך מאירה את פניה הנפלאים כאשר היא מעבירה מסרק בשערותיה, ואין ספק, שחינה גדול ביותר כאשר היא מסלקת כלאחר־יד את הצמה האחת לעורפה ונוטלת לידיה את חברתה. וכיצד היא לובשת את כתונת הלילה שלה? כיצד היא עולה על משכבה? המתכסה היא בשמיכתה ומניחה ראשה על הכר ועוצמת את עיניה בחן גדול כל־כך, כפי שאני מדמה?”

לעיתים היה כשוטה בעיני עצמו, בהפתיעו עצמו שוגה בהזיות בהקיץ עליה ומנחש לדעת מה מראה לה שעה שהיא אוכלת פת שחרית או מנקה את שיניה באמבט קודם שכבה לישון. החשיב עצמו כבחור מיושב, ענייני, ובוש בסקרנות איתנים זאת, שהיתה משלחת אותו יום־יום כמוכה־ירח, לרגל אחריה במסדרונות הגמנסיה ובחצרותיה, על מנת לצודה במעשה נגיסה בכריך או במעמד של גמיעת כוס צוננים, אצל סוכת המשקאות.

 

פרק רביעי: בנפש חפצה    🔗

והנה נפלה בתל־אביב הברה, כי שוב לכד הצי הבריטי אניית מעפילים יהודיים שהופיעה במפתיע בקרבת חופי הארץ. העיר, שידעה לאחרונה הפגנות־מחאה מרובות, נתרעשה אותו יום מהפגנה שוצפת מן הרגיל, שרוב מניינה היה נוער מכל הבא ליד. תלמיד השמינית עמוס דינר נקלע לשורות המפגינים בצאתו מן הגמנסיה “עבריה”, ולפנות ערב בא לביתו ומשקפיו מנופצים. לאמיתו של דבר טולטל בהמון התלמידים המצעק אצל משרדי־הממשלה ונדחק אנה ואנה עד שנפלו המשקפיים ארצה ונשברו, אולם לאמו, שפתחה לו את הדלת והיא פוכרת אצבעותיה מדאגה, סח בגאוה, כי פגעה בם אלתו של שוטר אנגלי.

הבגדים הטובים שעל גופו החלש והצנום, פרועים היו ופרועה היתה רעמת השער האדמונית שלו, שעטרה את פניו הדקים, העדינים והרגישים, שמעיצומם נבטו עתה עיניו החומות, השקדיות, בהתלהבות עצומה, כאשנבים לנפשו החפצה כל כך…

מרת דינר, אשה שחורת שער, עבותה, גנדרנית למראה, לא נראתה כלל כהורתו יולדתו, בשוחחה עמו. פניה השמנמנים, ששעות רבות במכוני־יופי לא יכלו למבעם הבהמי, החוירו עתה מאוד מתחת לתסרקתה העשויה סלסול מלאכותי נוקשה ומפיק בוהק, בחשבה באחת הן את הסכנה שנשקפה לבנה יחידה והן את מחיר המשקפיים.

“לאבא יהיה מה לומר על כך”, אמרה, ונעימת האיום הרפויה שבקולה מעידה כאלפי עדים, עד כמה אין דעתה שלה נשמעת במוחו החמום של בנה.

לא ציפה אלא למשפט מעין זה מפיה. הסיר את מעילו בשתיקה מבטלת, לתלותו על הקולב שבכניסה לדירה, כשהוא מזוות תוך כדי כך מבטו אל אביו. מה יאמר הלז?

הסוחר בנכסי דלא־ניידי, מר דינר, נמצא מיושב בטרקלין הקטן שמימין למבוא, על השרפרף שאצל מקלט הרדיו, והוא מאזין למהדורת החדשות. כבנו היה אף הוא אדמוני בשערו, צנום בגופו ומשקפיים נטולי־מסגרת צבטו את החוטם הקט שבפניו הדקים, הדומים להפליא לפני הבן, אלא שכבר נתחלפה נלהבות שהיתה בהם אי פעם בארשת של נרגנות.

“האספסוף היהודי ניסה פעמים אחדות להצית את משרדי מושל המחוז, אבל הודות לערנותה של המשטרה…” הסיח המקלט לטרקלין. דברים אלה ושכאלה הסיח וכל עוד הסיחם קשר האב קשר שתיקה לפיו, אלא שלא עצר כוח שלא לנעוץ בינתים בעמוס מבט מרשיע, ובניד ראש ופרישת כפיים הואיל להביע את סלידתו מהיות בנו מעורב בפשעי ה“אספסוף”.

הרעימה את עמוס עד להשחית ההבעה האומרת כולה יראת־השלטונות, שרשומה היתה בכל תג ותו שבפנים הללו, הדומים כל כך לפניו שלו.

כדי כך מודאג היה מפני הדמיון העצום שביניהם, שכבר הקדיש הרבה עיתים לקריאה בחכמת התורשה, לדעת אל־נכון מה בעצם יורש בחור בגוף וברוח מאביו, ואת תורת הגאֶנים איזן וחיקר. הרבה תקוה תלה במחשבה המנחמת, שאביו עלה ארצה מרוסיה בהיותו כבר בן עשרים שנה, ועל כן עדיין לא נגמל מכל אותן תכונות שליליות של היהודים המרודפים שבגולה, עליהן כה הרבה לקרוא ולשמוע.

בעינים בוחלות הביט איפוא עתה במולידו המוסיף להניד ראשו בהסכמה גמורה להאשמות הרשמיות ששידר המקלט לטרקלין, ולאמו קרא במפגין, “אפשר לקבל כוס תה? אני מת מצמא”, בהוכיחו בזאת, כי הוא לפחות לוחם החוזר מן המערכה שתוארה זה עתה בחדשות, ואילו כל השאר שבטרקלין אנשי עורף הם, ששומה עליהם לשמשו.

אמו פרשה מהם, מחשה בדאגתה, ונכנסה למטבח, לצוות על העוזרת שתשפות קומקום, ואילו עמוס פנה לחדרו שלו, להניח שם את ילקוטו ולהחליף משקפיו המנופצות במשקפי־הקולנוע המיוחדות שלו. משנצטייד בהללו שב לטרקלין, ממש בסגור אביו את כפתור המקלט ובהעירו לאמו, שנמצאה עורכת את דחון התה, כי ברור כשמש שההפגנה נערכה שלא באישור המוסדות הרשמיים של הישוב העברי, ומבצעיה ראויים אמנם לכינוי “אספסוף”.

“זו היתה תגובה ספונטנית של הנוער”, צעק מיד עמוס.

“עעעעמוס!” אמרה אמו בהתראה רבה.

“מילא, שידבר”, אמר אביו, באותה נעימה צוננת־מבטלת, שהיתה מורגלת הרבה גם בפי עמוס עצמו, בעת ויכוח, “הוא יזמר זמירות אחרות כשיגדל קצת”.

“זה לא ענין של גיל אלא ענין של אופי”, החריף עמוס את נעימתו. “מי שנולד וגדל בארץ, ולא בגולה…”

“מספיק! מספיק!” קראה מרת דינר, ואטמה אוזניה משמוע. המריבות בין האב והבן הפכו לאחרונה לדבר יום ביומו.

“שידבר”, אמר האב במחות־יד מבטלת, זו המחוה שרווחת היתה עד מאד גם אצל עמוס. “כאילו הנוער העברי הגבור שלנו עושה כאן יותר ממה שעשו היהודים בגולה! אתם יוצאים לכם להפגנה עם שלטים, ‘הלאה שלטון הדיכוי הבריטי’, ובאים עשרה שוטרים אנגלים עם מקלות וכולכם בורחים, ומי שחוטף מכה – שותק! איזה מזל יש לכם, שכאן מושלים הג’נטלמנים האנגלים ולא הגרמנים הנאצים. אצלם לא הייתם עושים שום חכמות! שום חכמות!”

“אתה חושב שבגרמנים לא היינו נלחמים כמו שצריך?” אמר עמוס בארסית שבנעימות קולו.

פני אביו נתעוותו מחבלי צחוק הממשמש ובא.

“גם כן”, אמר, “גם כן בהפגנות עם שלטים ‘הלאה שלטון הדיכוי הנאצי’… חה־חה־חה…”

עמוס ניבט בו בעיניים קמות.

“זה מספיק!” צעקה מרת דינר בפיכור אצבעות.

“אבל זה באמת יוצא מן הכלל”, התנשף כלפיה בעלה בנחת רוח. “לצאת נגד הנאצים בהפגנות עם שלטים ‘הלאה שלטון הדיכוי הנאצי’! תארו לעצמכם! חה־חה־חה! חה־חה־חה…”

אך צלצול פעמון הדלת קטם לפתע את הצחוק, ואף את התשובה עליו, שעמדה להתמלט משפתי עמוס העלובות. הצלצול נשנה, ולשמעו זכר עמוס כי חנניה, חברו החובש עמו ספסל אחד בגימנסיה, והמתפרנס מהוראת שיעורי־בית לתלמידים מפגרים, מלמד שיעור ביום זה ובזו השעה לילד הגר בשכנותו, ולעיתים הוא סר אליו בצאתו מהלז. כמיהתו לנפש אהובה עליו זרזתהו לפתוח את הדלת.

אכן – חנניה, מזוקף ורציני, עיניו רושפות באורן הירוק ושערו מדובלל כתמיד.

“הידד שבאת, פרצוף”, אמר לו עמוס נרגשות.

“ברוך הבא”, קידמה אותו בשמחה גם מרת דינר, מאושרת שבואו שם קץ למריבה, ומפתח הטרקלין האירה היא אל חנניה פנים כשם שלא האירה אליו מעולם, הגם שחשדה בחנניה זה שהוא־הוא המדיח את בנה מדרך הישר ומשלחו להפגנות. וזאת על שום היותו אחד מבני העדה הבוכרית־הספרדית, הם ה“פראֶנקים” הידועים לשימצה כחמומי ראש ושואפי־מדנים, ככל שאר בני עדות המזרח.

“ברוכים הנמצאים”, השיב לה חנניה, בהסירו את מעילו הבלה בעזרתו הבלתי־נחוצה של עמוס ובתלותו אותו על הקולב. מעיניו הנבונות, הרואות־כל, שהשיטן חיש לכאן ולכאן, לא נעלם דבר. טעם של מצה ומריבה עמד בטרקלין, ומפני הבריות שבו נשקפה אותה מבוכה, שאינה אלא רמז לדברים הקשים שנאמרו, ולדברים קשים מאלה, שביקשו לפרוץ ולהאמר.

כמעט שביקש עילה לחזור על עקבותיו, אלא שעמוס תפסו.

“נכנס אלי”, נשף לאוזנו.

 

פרק חמישי: בחדרו של מורד    🔗

“החיים יקרים לי, האהבה יקרה לי כפליים – ובעד החרות אקריב אף אותה”, פסוקו זה של שאנדור פאטאֶפי, משורר המרד ההונגרי, נשקף באותיות דפוס מצוירות מן הקיר אל עיני הנכנס לחדרו של עמוס. תכונה גדולה למרד נשקפה גם ממקומות אחרים בחדר – מחזות ממלחמת החשמונאים של דוראֶ וציורי עברים שולפי חרבות של פירסט, תלויים היו לרוב על כתליו, ובין הספרים שכמעט וגלשו מעל המכתבה העמוסה ונדחסו בתוך הארון נראו כרכים מתורגמים רבים של מהפכנים רוסיים, איריים ואיטלקיים…

בהכנסם נעל עמוס ראשית־דבר את דלת חדרו במפתח. זכר ריבו עם אביו התבוסתן נתלקח לפתע מחדש בחובו ומרט את עצביו עד כדי כך, שהסתער ללא שהיות על חפיסת הסיגריות ותיבת הגפרורים, אשר מאז שבועתו האחרונה להגמל מעישון היו מוסתרים בירכתי מגרת מכתבתו, וזמן מה עסק בשתיקה בהצתת סיגריה – מעשה שעלה בידו רק לאחר ששבר שני גפרורים. אשר לחנניה, הוא נשתרע מיד על הספה, ועצם עיניו.

“לא ראיתי אותך היום בהפגנה”, העיר לו עמוס, משהפריח עשן מנחיריו, וסברו צונן מאד, מאשים מאד.

“ולהפסיד שיעור שלי? לי אין זמן להפגנות, כידוע”, השיב חנניה, עצום עינים.

“תשובה חיורת למדי”, רטן עמוס. התיישב על הספה בצד חברו הנופש, והשיב עשן ברוגזה, אך לאמיתו של דבר – בן לרעו של חנניה. הן לפרקים היה בא לאותו חדר יחיד, בו התגוררו חנניה ואמו האלמנה, בשכונת השוק. כל אימת שנתאחר חנניה לחזור הביתה משיעוריו לתלמידים מפגרים, נוהג היה הוא להעביר זמנו בשיחה עם אמו של חברו, מרת שרה לוי, הרכונה לעולם על מכונת התפירה שלה. היא שבתה את לבו תמיד בחינה האישי ובשיחתה הנעימה. את דאגותיה הפשוטות כה הפליאה לספר! סחה לו על צרות שכונות העוני, על הקשיים בהשגת הפרוטה הדרושה לאותם צרכי הבית הנרכשים מאז החלה המלחמה רק ב“שוק השחור”; ובעיקר – על צערה על שלא ניתן לו לחנניה להקדיש את כל זמנו כולו ללימודיו, מחמת הזדקקותם לכסף שמכניסה עבודתו כמורה־בית, שכן בתפירתה שלה אין גם כדי לפרנסם וגם כדי לממן את לימודיו בגמנסיה.

אכן, ניכר בה שרחשיה יסובו רק על עולמה הקט בלבד, שבנה הוא מרכזו וכל עיקרו. ומתוך שהיתה שופכת ללא מעצור את לבה לפניו, יש שחש עצמו כמועל באמון שהיא רוחשת לו, משום שדוקא הוא משדל בסתר וללא הרף את חנניה בנה יחידה “לעזוב הכל” ולהתמכר אך ורק ל“עניינים לאומיים”, כמוהו.

אלא שמשידול זה לא יכול לחדול.

“כמו גלמים, כמו גלמים, כמו גלמים הלכנו שם!” נצטעק לפתע, בבושת־פנים, בנתרו נרגשות ממושבו ובהתהלכו בחדר, “והאנגלים באו ותקעו לנו על ימין ועל שמאל!”.

בנעימה נלהבת מזאת החל מספר לחנניה, המביט בו בשאלה חרישית, את מהלך ההפגנה, בהרחיבו את הדיבור על מה ששלנו צריכים היו לעשות ולא עשו, והוא עצמו כמעט שעשה, ובייחדו מקום של כבוד לפרשיה הבדויה על משקפיו ואלתו של השוטר האנגלי, תוך כדי הצגת המשקפיים השבורים לראוה ולעדות.

“ואתה!” הפטיר לבסוף בבוז אדיר, “אתה כבר אינך מוכן לנקוף אצבע בשביל ענין לאומי. אילו היית מוצא עוד תלמיד, היית מוצא פתאום זמן בשבילו, אבל לענין לאומי – בשום אופן לא!”.

“המפגר שלי, שגר לידך, הוא מפגר באמת. הוא סחט לי את המוח, הוא הוציא לי את הנשמה”, אמר חנניה, ועצם שוב עיניו.

“אתה מתרחק מן הנושא”, הצטעק עמוס בקוצר־רוח.

“לכל הרוחות”, אמר חנניה, בלא לפקוח עין, “לא ישנתי הלילה אפילו שלוש שעות. למדתי חומר שאני מוכרח ללמוד מחדש, כדי שאוכל ללמד את המפגרים המטומטמים שלי. והעיר אותי בשבע ורבע. בשבע וחצי יש לי עוד שיעור”.

“נוח מאוד, להסתגר בדלת אמותיך ולהשאיר את העבודה השחורה לאחרים”, אמר עמוס בלהט. ובלהט רב מזה המשיך, “הבריטים חונקים אותנו בארץ והגרמנים שוחטים את היהודים בחוץ־לארץ. הועד הלאומי חובק ידים. המפלגות ותנועות־הנוער קופאות על השמרים. הארגונים הצבאיים הישנים, הימני והשמאלי, מסתפקים בכרוזים. הזהו העם העברי הנבחר? האם לא הגיע הזמן שהנוער שלנו יחדל לרקוד בנשפים, להתוכח במועדונים, לחמם את כסאות בתי הקולנוע, ויקח את העניינים לידים?”

בנשימה חטופה הוסיף לחישה, “יורדים למחתרת, חנניה? מצטרפים לטרוריסטים?”

פניו הסמוקים החוירו באחת, מעצם הרעיון שהביעו שפתיו.

“בשביל מה?” אמר חנניה. “הלא כל הציונות שלך אינה אומרת לי כלום”.

“אל תהיה כל כך פסקני”, אמר עמוס בלהט מחודש, “הלא כאשר יתגשם חזון הציונות ותקום המדינה העברית, ותתממשנה כל האפשרויות הטמונות בה…”

“מה ישנה הדבר לגבי?” נכנס חנניה לדבריו, ומגורה עד מאוד לכעוס אף הוא, המשיך, “מה אתה יודע על חיי? מה אתה יודע מה מכאיב לי? מה יצא לי מזה שאשליך את חיי עם הטרוריסטים בעד מדינה עברית בשביל אותם תשעים ותשעה פסיק תשעה אחוזים שלא יעשו כלום – סליחה, שיעשו חיים טובים לעצמם, כשאני אהרג או אפצע ואשאר בעל מום? היהיה לי פעם לפחות מה שיש להם? האהיה שוה להם, רק מפני שקמה המדינה העברית? של מי תהיה המדינה העברית? מי יהנה ממנה?”

“יש דברים שעושים אותם שלא על מנת לקבל פרס!” קרא עמוס, מתכון לקינטור רב.

“אני מרחם עליך, עמוס”, אמר חנניה צרודות.

“מרחם עלי?” קרא עמוס בבוז.

“כן, מרחם עליך. אני מכיר אותך שנים, יודע עליך הכל. אתה הטיפוס האומר תמיד שהוא מוכן ומזומן להקריב את חייו למען העם, אבל כשבאה השעה להקריב, אתה מפחד וחוזר בך, או שאתה מחפש מלוים. לך בעצמך לטרוריסטים והלחם בבריטים כמה שאתה רוצה”.

חנניה קם בכעס, סובב את המפתח בדלת הנעולה, ויצא חיש. עמוס ניצב רגע על עמדו כהלום רעם. לפתע ניתר ממש, כאילו עברו זרם־חשמל, ומיהר לרדוף אחר חנניה, ולא הדביקו אלא ברחוב.

“חנניה”, קרא אחריו. אך חנניה החיש צעדיו, לירחק מחברו.

עמוס נחפז אחריו, “חנניה?” אמר ותחינה שכזאת בקולו, עד שחנניה נסוב לשימעה וראה מאחורי עדשות משקפי חברו טיפות אחדות…

“אילו הייתי יודע בודאות מה באמת צריכים לעשות, הלא הייתי עושה זאת מזמן, לכל השדים והרוחות”, מלמל עמוס.

שניהם הוסיפו להפסיע מתונות, חנניה עצב עד גמירא, ומחולחל מעצמת הרגש שנשקף אליו מעיני חברו הדומעות.

“עמוס!” אמר, “הייתי נלחם, ברצון הייתי נלחם. אבל בעד מה? מה ישחרר אותי מהשעבוד האישי שלי? אינני רוצה להלחם, סלח לי, מתוך שעמום, כמוך. תענוג זה מיוחד לבני עשירים. הראה לי מטרה שתפתור לי את כל השאלות שאינני יודע לפתור, ואלחם למענה לחיים ולמות”.

“נחפש דרכים יחד, חנניה, עד שנמצא”, אמר עמוס נכאים. “מוכרחים להחלץ סוף־סוף מהמחנק הארור הזה…”

“נשוחח על כך בפעם אחרת”, אמר חנניה, נכה רוח מחברו. “אני ממהר לשיעור”, הוסיף, ופרש ממנו.

עמוס נותר בוהה אחרי חנניה המתרחק. “לכל הרוחות!” מלמל לנפשו, ברוב־רוגז, “לכל הרוחות!”

לפתע הביט חיש על שעונו, ומיהר ושלף מכיסו את סדר־היום שלו. בין השאר נאמר שם: “שבע ושלושים – הרצאה על שאלות השעה. המקום – מועדון מפלגת הציונים הכלליים. המרצה – שמעוני”.

עמוס החיש רגליו אל מועדון מפלגת הציונים הכלליים.

כל אימת שהיה מתוכח עם חנניה, חש עמוס כי שניהם עומדים על סף איזו החלטה גדולה ואין להם אלא לשלוח את ידם מעט הלאה, ואמת נשגבה תהיה כולה־כולה שלהם – וצפיה ענוגה היתה מפעמת אותו, ותקוה מתוקה כל כך, ודמיונו, מה התלקח! כי היה בחנניה דבר־מה קשוח ואשין, דבר־מה שעדיין לא ירד לסוד חיקרו, דבר־מה שהיה בו כדי לרומם את רוחו־שלו לפסגות ששום נואם חוצב להבות־אש במועדון ממועדוני המפלגות השונות – בהם הרבה לבקר – לא הניפו מעולם עדיהן. חנניה היה כה בקי בהוויות עולם, כה מנוסה, כה שופע חכמת חיים, וכה חריף ועוקצני בדברו, עד שעורר בו הערצה ממש! אך כיצד עשוי בחור כה מוצלח להיות שקוע ומשוקע כל כך בטובתו האישית שלו, בשעה ש“העניינים הלאומיים” זקוקים לו – זאת היה שואל עצמו בחימה, ומכפיל את מאמציו להטות את חנניה אל דרכו שלו – דרך ההתמכרות הגדולה, השלמה, הגמורה והמוגמרת “לעם ולמולדת”.

 

פרק שישי: למרגלות ברוש    🔗

למחרת היום, בהפסקה הראשונה, בהתהלכו בחצר הגמנסיה עם עמוס, שהיה מספר עמו, כהרגלו, ב“עניינים הלאומיים”, ראה חנניה את נאוה אצל המזנון, מסיחה עם דבורה חברתה, והן נוגסות לסרוגין מטבלת שוקולד אחת. כתמיד נתפעם לבו מהתפעלות למראה. בצמאון גמעו אותה עיניו, משל גילה אותה מחדש. זחה דעתו עליו שהיא שקודה כל כך על טבלת השוקולד, ויש לו סיפק רב ליקרב אצלה ולהזין את עיניו בה בלא שתרגיש; והיא, שקרבתו ומבטו באו לידיעתה לא אחת – וגם הפעם – בשל התחושה שאי מי מסתכל בה בכל עוצמת רואותיו, הקפידה במבוכה פתאומית להסיח מבטה מעברו ולרתקו אל דבורה, המדברת אליה לפי תומה, ואף נכנסה לפתע שלא לצורך לדברי חברתה.

“חנניה לוי, הלא כאשר אבותיך הלויים היו מכהנים במקדש שלמה, היו עדיין הבריטיים רועי חזירים בביצות בריטניה! מה מזכה אותם למשול בך? הלא כבן לוי, מחובתך להגיב! ואגב, עליונות הגזע העברי הוכחה, ואפילו תעמוד על ראשך לא תפריך אותה…” נאם עמוס בלהט, שקוע בשלו, בקרבם אל שתי המשוחחות. חנניה דימה לראות סודם של חיים באצבעותיה הארוכות של נאוה, הלופתות במעודן את טבלת השוקולד, בעקול סנטרה הרך, המרטט בדברה, בצמותיה הנינוחות על גבה, קלועות למשעי. תשוקה שאין לרסנה להישיר מבטו אל עיניה הכבידה עליו לפתע את אכפה.

ונאוה, ככפויה אף היא להכיר בקרבתו, האצילה לו מבט חטוף, ופיה נפתח כלשהו. “שלום” מלמלו לפתע שניהם, כמכרים מכבר, אך במבוכה יתרה, וחנניה חלף ועבר על פניה, בצעד מהיר, כנס על נפשו, ולבו הולם כקורנס וברכיו פקות. עמוס האריך צעדיו להדביקו.

…“ומרד הקנאים ברומאים – איזה מרד בדברי הימים ישווה לו?” שאל, כמעלה טענה שאין לעמוד בפניה. “עצם העובדה, שאנחנו היינו הקוץ המכאיב ביותר בבשרה של רומא האדירה…”

אותה אמירת שלום חטופה נשנתה וחזרה גם בהפסקה הבאה. אחוז חרדת אושר החל חנניה תר אחר הזדמנות נאותה להחליף עם נאוה יותר ממלת אחת ויחידה זו. המקום והנסיבות היפים לכך נצטרפו לו בהפסקה השלישית, משמצא אותה במפתיע, וללא שום חברה עמה, גחונה כמחפשת דבר־מה למרגלות ברוש, בגינת פינת־הטבע. אותה עת צלצל הפעמון וזרז את התלמידים לחזור למחלקות. הכל נשמעו לו, לצלצול, זולתו וזולתה, כי היא הוסיפה לחפש אבידתה. משנתרוקנה הגינה, הרהיב עוז ובא אצלה.

“האפשר לעזור לנאוה בצרה?” שאל.

הוא ביטא את שמה בנעימת מלרע, והדגיש בכך את התואר שבו. תרתי־משמע אלו, שעשו את אמירתו למחמאה של חיזור, לא נעלמו ממנה, והיא נפנתה אליו, כשחיוך חביב, ממריץ, מאיר את פניה הנפלאים.

“הברוש הזה הסיר סיכה מהשערות שלי”, אמרה.

“חוצפן שכזה”, אמר. עינו גלתה מיד את הסיכה, ונתמה שהיא עצמה לא גלתה.

“תאר לך”, אמרה נאוה, והשפילה עיניה מטה, לכאורה מחפשת.

“מהו צבע הסיכה?” התעורר לשאול חנניה. לאחר שהרהיב עוז לפנות אליה בדברים, אף זכה שתענה לו בחביבות שכזאת, ביקש להאריך את השיחה ולהאריכה. “רגע! אל תאמרי לי! אנחש”, הוסיף מיד.

“תאחר לשיעור”, אמרה נאוה, כחוששת לכך.

“לא אפסיד דבר”, השיב. “הסיכה זהובה?”

“איך ידעת?” שאלה, כמשתאה מאוד.

“לפי צבע שערותיך”, אמר.

גומות החן בלחייה העמיקו, בחייכה במבוכה קלה, ובהסמיקה כלשהו. עתה נרכן חנניה להרים את האבידה.

“צדקתי”, אמר, מצטחק, “זהובה”.

נשף על הסיכה, להסיר את גרגרי החול, והושיטה לנאוה.

“תודה”, השיבה לו. ידיה נשאו לאסוף את דלת שערה הנפולה, ולרתקה בסיכה, וכה עתירת־חן היתה תנועתה, שחנניה – משנק קם בגרונו.

“מה אתה מביט בי כל כך?” שאלה בחיוך.

הוא נבוך משאלתה הישירה, מה עוד שלא חש כלל, כי הוא נותן בה מבט כה משולהב.

הם פנו ללכת בצותא. החצר כבר מרוקנת היתה, ומבוא המסדרון הראשי האפלולי נשקף אליהם מקרוב, כרוצה לומר להם כי זמנם קצר.

“רציתי לשאול אותך שאלה אישית במקצת”, ההין חנניה לומר.

“מה?” קראה חיש.

“מנין לך שער זהב שכזה, ועינים כה חומות?”

נאוה ציחקקה.

“מפני שאבא אוהב שמנת ופתיתי שוקולד, ואמא – שמנת ופתיתי אננס”, אמרה וציחקוקה נצטלצל שוב, עד שחנניה חש שמתאהב הוא בה באון כפול ומכופל.

“זוהי בדיחת משפחה אצלנו”, הוסיפה, משנרגעה.

הם באו במסדרון האפלולי, זה בצד זו, ועצרו אצל דלת מחלקתה. הדלת סגורה היתה, לאות שהמורה כבר נכנס, אלא שנאוה לא נחפזה פנימה.

בעצרם, שאלה, “שמך חנניה?”

“כן. איזה שם איום”, אמר, מופתע ומאושר מן התגלית שהיא כבר חקרה לשמו, ומתחבט מאוד בין רצונו לבקשה, כי יתראו שוב ובין החשש, שמא ישתמע כנמהר.

“השם לגמרי לא איום”, אמרה נאוה בנעימה פסקנית, אשר נדמתה לחנניה כצופנת משמעות יתרה.

היא הניחה כפה על כף הדלת, כי מתוך המחלקה נשמע קולה של המורה לצרפתית הקוראת בשמות התלמידים מתוך יומן הנוכחות. הם חייכו זה לזו ברוב הבנה, ונדו בראשיהם לשלום. נאוה פתחה את הדלת ונבלעה בחדר, ואילו חנניה פרץ ודהר במעלה המדרגות ולאורך המסדרון המוליך אל מחלקתו, והוא משאג ללא קול, חוגג את מזלו…

 

פרק שביעי: בשער התקוות    🔗

בהפסקות שבהמשכו של אותו יום מנע הגשם את התלמידים מלצאת החצרה ותקותו של חנניה לפגישה ולשיחה נוספת עם נאוה נכזבה. לאחר גמר השיעורים המתין־ארב לה בשער וראה אותה בצאתה מן הגמנסיה בחברת רעותיה. נוכחותן מנעה אותו מלקשור שם שיחה עמה, ולא נותר לו, אפוא, אלא לצפות להזדמנות טובה מזו, בבוקר המחרת – ולפי שעה לעס כריכים כתחליף לארוחת צהריים, ויצא ברגל קלה ובלב טוב לאלף את תלמידיו המפגרים. המשכו של היום, והלילה – פרק זמן משוך ומתמשך מזה לא ידע מעודו.

למחרתו השכים קום, והגם שאותו יום היה יום ה' ולא יום ו', שרק בו היה מגלח את פלומת זקנו, גלח גילח אותה, ובדקדקנות גדולה, גם הקפיד הקפדה מיוחדת בברק נעליו. לגמנסיה הקדים לבוא, והשתהה ליד השער, מעמיד שם פנים כמעיין ב“עיתון הקיר”, ועינו האחת פקוחה על הבאים בציפיה לה. לבו פעם בעוז בראותו אותה ובקדמו פניה ב“שלום”. היא לא המשיכה במהלכה, אלא מיהרה ובאה אצלו, ובעיניה מבע נלהב ואף יותר מזה…

“חדשות מעניינות?” שאלה אותו, בבת־צחוק, מרמזת בעיניה השחמחמות, המזהירות, ל“עיתון־הקיר” הקבוע במסגרת מרושתת.

“בחוג למוסיקה קלאסית ישמיעו הערב את החמישית לבטהובן, מתחילים בחמש, והמורה למוסיקה תסביר”, אמר לה חנניה. “הם משמיעים בכל פגישה של החוג את אחת הסימפוניות שלו, לפי הסדר. מתחשק לך להשתתף?”

“זה תלוי”, אמרה נאוה, מבטת בו בחמימות. חנניה בלע רוקו, כי חיכו יבש לפתע.

נהירת התלמידים בשער המקומר ובמעלה המדרגות גברה; עמדו הדקות האחרונות שלפני הצלצול הראשון. חנניה חש, כי נאוה ממתינה שהוא יקדם הרבה את ענינם, בדקות ספורות אלה.

“את מנגנת?” שאל אותה.

“פסנתר” אמרה.

“אני מקנא בך”, אמר לה ומדבריו נשתמע היטב, כי לאמיתו של דבר נתכוון לומר, שפריטתה על פסנתר עולה בקנה אחד עם הדמות שלה שנשא בדמיונו.

“חדל לקנא”, השיבה חיש, מעוה פניה לתיעוב נחמד. “החלטתי להפסיק השנה לנגן”.

“מדוע?” קרא באכזבה.

“למי יש פנאי לכך?” השיבה, והחלה מטלטלת ילקוטה מיד ליד.

“כל כך עסוקה?” שאל אותה.

“יודע – מעט שיעורים, מעט חברה, מעט נשפים, מעט קולנוע, ושני שיעורי ריתמיקה בשבוע; ובקיצור – שלום לפסנתר”.

“חבל”, אמר חנניה, בצער של אמת.

“הו, חדל. אמא ואבא מנדנדים לי מספיק שאנגן”, אמרה. “אם אתה רוצה שנהיה ידידים, חדל מזה”.

השומעות אוזניה מה שפיה אומר לי, נרעש חנניה, ומפועם גיל הביט בה כאילם.

נאוה הוסיפה לסקור את “עיתון הקיר” בנפש שלוה, משל אמרה משפט רגיל שברגילים. אולם ילקוטה נטלטל בקצב מהיר יותר מיד ליד, כאות לקוצר רוחה שהוסוה, וכסימן לחנניה, שהוא מבטל זמן יקר.

“אני רוצה שנהיה ידידים”, אמר, מגניב את כל נשמתו לדבריו.

ההבחין בקריצה קלה בעיניה? גל אושר גאה בו מיד וסחרר את מחשבותיו. עלי להדבר עמה, הרהר, אך רק בדוחק עשוי היה לצרף מילים למשפט נוסף. נאוה שילחה בו מבט חטוף, ובפירוש דוחק.

“אתה בא לשמוע את החמישית?” שאלה לפתע.

“בהחלט”, אמר, הלום אושר, “ואת?”

“להתראות”, אמרה נאוה חיש, ופרשה ממנו, כי חברותיה הופיעו בשער.

הפעמון השמיע קולו הצורמני. הסתערות כללית של תלמידים מתאחרים גרפה עמה במעלה המדרגות את חנניה השורק ברינה יתרה את צלילי הפתיחה חדורי הגורל של סימפונית־הסימפוניות לבטהובן…

 

פרק שמיני: בשעת הכרעות    🔗

“לצערי לא נוכל להמשיך בסדרת הסימפוניות של בטהובן, ועד להודעה חדשה לא נשמיע כלל שום יצירה של מחבר גרמני”, אמרה המורה למוסיקה, מרת דותן, לחוג שנתכנס בערוב היום בחדר המחלקה השמינית. בשני מנייני התלמידים והתלמידות שישובים היו שם, עבר רחש של תמיהה מאוכזבת, כי ברי היה להם שמורתם – אשר מן המכובדות היתה, ועל כן שום כינוי לא ניתן לה – לבה אינו שלם עם הודעתה.

“מדוע?” שאל רכז החוג, אחד מתלמידי השמינית.

“זוהי החלטה שנתקבלה ברוב דעות בישיבת המורים האחרונה לפי הצעה לסדר היום של מר המאירי. אמנם ערערתי עליה, אך לפי שעה עלינו להישמע לה”, השיבה המורה בקולה המיטיב להטעים הברותיו, והתואם עד גמירא את סיברה – סבר צונן ומחמיר של אשה בגיל העמידה, בעלת שיער מפוסק למשעי באמצעיתו ואסוף במהודק למקלעת בעורפה.

“לא נתוכח על כך כאן”, הוסיפה, “למותר להסביר כי זוהי תגובתנו לידיעות על רדיפות היהודים שבארצות הכיבוש הנאצי. במקום החמישית לבטהובן נשמיע הערב את הקונצרט לכנור מספר אחד למנדלסון. אבקש מן היושבים בסוף להתקרב, אני מצוננת, ולא אוכל להגביה את קולי בשעת ההסבר”.

היושבים בירכתי חדר המחלקה היו כמנין תלמידים ותלמידות. ריחוקם מן הפטיפון שניצב על הקתדרה העיד, אולי, שלאו דוקא לסימפוניה כלשהי נשאו נפשם בהזדמנם לכאן. מכל מקום, כאילו כפאם שד החלו ניזוזים לספסלים שבקדמת המחלקה, ובתוכם חנניה, אשר עתה זה הגיע במרוצה ממתן שיעוריו, ונאוה שהקדימה לבוא, בתקוה שיקדימו לשוחח.

“רציתי לשמוע את החמישית, המורה”, אמרה במפתיע נאוה, ולא ישבה מחדש. “את הקונצרט של מנדלסון שמעתי אתמול בבית”.

“העיקר הוא ההסבר”, אמר רכז החוג, מחמיר קולו.

“מי שאינו רוצה להשאר, רשאי לצאת”, פסק קולה המצונן של מרת דותן.

חנניה נשתרך במבוכה בעקבות נאוה, לעבר הדלת.

במסדרון, בהסגר הדלת, האפלולית אפפה אותם.

“אתה כועס עלי שיצאתי, חנניה?” שאלה נאוה חרש.

חנניה החל מרעיד מריגשה קשה. אסיר תודה היה לאפלולית המסתירה מעיניה את מה שמעוללת לו קרבתה ביחידות.

“לא”, אמר בקול חנוק. “להיפך…”

“תיארתי לי שלא יהיה אכפת לך, אם נוותר על הקונצרט. חשבתי, שאתה בעצמך תמציא תרוץ לצאת, אבל עד שאתה פותח את פיך…”

תלונה קשה נתנגנה בקולה. הוא אושר ונכלם באחת. היא רוצה בי כשם שאני רוצה בה, הרהר. ספקות והיסוסים שנותרו בו נתפוגגו מעצמת אושרו.

“חשבתי שלא איכפת לך שנשמע שעה אחת מוסיקה”, התנצל. “הרי ערב שלם לפנינו…”

נאוה החלה צועדת לאטה; חנניה הפסיע אצלה, מתאמץ לפענח את מסתרי מבע קלסתרה באפלולית.

“בשבע יש לי שיעור לריתמיקה. אחר השיעור אחזור הביתה. מחכים לי שם”, סחה לו.

“הוריך?” שאל.

יורדים היו במדרגות המוליכות למבוא, ונאוה, שכבר רכשה נסיון בסחיטת וידוי אהבה, נשתהתה בתשובתה כדי חמש מדרגות קודם שאמרה בנעימה מבשרת רעות, כדי להרבות את דאגותיו, “לא רק הורי”.

רצה לשאול אותה, “מי?” אך עצר בלשונו, כי חש בדחיה המתנגנת בקולה.

“לא ידעתי שאת ממהרת כל כך”, אמר באכזבה, מתאמץ להעלים מבוכתו והתהססותו.

“יש לי המון התחייבויות”, אמרה בקרירות, בעברם במבוא.

נעימתה הצוננת העלתה בדעתו לפתע סברה, שתמורה פתאומית זו שחלה ביחסה אליו, מאז צאתם מחדרו של החוג, לא באה אלא לרמז לו שהוא בטלן גדול, שהרי עד הנה היתה היא, ולא הוא, הפעילה בעניינם.

ואולי אני טועה, אולי אני רק מדמה שהיא כל כך רוצה בי – ניקר בו שוב הספק.

ברחוב עמדו כבר דמדומים אחרונים של יום. נאוה תלשה עלה מן הגדר החיה העוטרת לגמנסיה ומוללה אותו באצבעותיה. היו מהלכים במעלה הרחוב, והיא ממוללת בשתיקה.

“שמעי, גברתי”, אמר חנניה, מגניב בדיחות לנעימת קולו, אך לבו בל עמו, “אינני מומחה גדול בפענוח רמזים, להיפך – אני דוגל בגישה הישירה. את רוצה שאלך אתך, או לא?”

“כן, חנניה, כמובן שאני רוצה”, אמרה לו חיש בחום ובחשק, שהפתיעוהו לחלוטין. גל האושר גאה בו מחדש. המילים הכנות, הגלויות כל כך, שפרצו בלהט שכזה מפיה, התרוננו באזניו, בכל גופו.

הערב ירד חיש ופנסי מכוניות ועמודי חשמל נדלקו ברחוב השרוי באפלולית. בחצותם את הרחוב נתלבטה ידו של חנניה – הלהחזיק בזרועה?

ההין להחזיק בזרועה, והיא לא שמטה אותה מידו. בעלותם על המדרכה שמנגד הניח לה מעצמו. היא צידדה אליו את פניה, שהאפלה לא יכלה עדיין ליופים, ואמרה, “אתה רוצה שאברח ממך?”

“חס וחלילה”, מיהר לענות, תמה.

“אם כן, החזק אותי”, אמרה.

רגע נקף קודם שמלוא משמעות תביעתה נתחוור בדעתו, ונטל כפה בכפו. כף־בכף הוסיפו ללכת, חנניה משולהב עד גמירא, ואילו נאוה נוחת־נפש לחלוטין ומפטפטת על הא ודא.

“תאר לך”, אמרה וסחה לו על מה שאירע לה במכונית ציבורית. כה שקעה במחשבות, עד ששכחה היכן צריכה היא לרדת, וירדה רק כעבור שתי תחנות נוספות!

“על מה חשבת כל כך?” שאל.

“נחש”, אמרה.

“עלי?” שאל, מקץ הרהור חטוף. כלום יכלה לשקוע במחשבות יתרות על דבר זולתו?

נאוה ציחקקה חרש, והדקה כפו בכפה. ההידוק היה לו לאישור שתשובתו קלעה לאמת, וגמל לה בהידוק נלהב.

“ראיתי אתמול את החברה שלך”, אמרה לו בהמשך, ובליחוש מגחך, “מה תעשה, אם תתפוש אותך יחד אתי?”

“את החברה שלי?” שאל אותה בתדהמה. “לא היתה לי מימי חברה”.

“זאת רציתי לדעת!” אמרה, וצחקה.

הוא הוקסם מטכסיסיה.

“אבל לשם מה ללכת סחור־סחור?” אמר, חרף זאת. “לדעתי אפשר לברר כל ענין גלויות”.

“דרוש לכך אמון הדדי”, העירה לו בכובד ראש.

“כן אמון הדדי מוחלט, ללא כל סייגים שהם”, אמר בלהט.

“לבנים אופי מושחת מאוד – כך אומרים”, סחה היא בחינניות. הוא הקל ראשו בדבריה.

“יש בנים – ויש בנים”, השיב בחיוך.

“לא! אמור מה דעתך, באמת”, תבעה.

“לדעתי רוב הבנים הם בסדר, והם אינם בוגדים, כפי שמספרים עליהם. אך מה בדבר הבנות?” אמר, בחיוך.

“הבנות!” קראה נאוה בתיעוב. “הבנות הן היצורים הבוגדניים ביותר הקיימים בעולם”.

“מה את סחה?” אמר בפתיעה. “מדוע את חושבת כך?”

“הו, זה ידוע”, השיבה. “אינך מכיר את החברות שלי, רכלניות שכאלה!”

“גם הבנים מרכלים כהוגן – אין להכחיש”, אמר חנניה. “אבל אין כל חשיבות למה שאומרים ולמה שחושבים אחרים, כאשר אתה יודע שאתה בסדר. מה איתך?”

“שם טוב חשוב יותר לבת מאשר לבן”, אמרה נאוה. “לא הייתי שותקת, אם היו מרכלים עלי!”

“המרכלים הם טיפוסים נחותים, שלא כדאי ולא ראוי להתחשב בהם”, טען בכובד ראש. “חבל לאבד עליהם זמן ומחשבה, כשיש דברים יותר חשובים לעשות”.

“כשאדם חי בחברה, הוא אינו יכול להתעלם מדעת הקהל…” אמרה נאוה.

דברים אלה ושכאלה הוסיפו ללבן – ועל מה דיברו ועל מה לא דיברו במרוצת אותה שעה של טיול יד־ביד? נאוה עצמה הפנתה אותו מן הרחובות ההומים, ובחרה ללכת ברחובות צדדיים, שוקטים, היפים לשיחה בהתייחדות. בצעדו אצלה, כפה הרכה משרה חמימות בכפו המאושרת, מעילה שלה מתחכך במעילו שלו, קולה העדין מזדמר באוזניו, ניחוח שערותיה מיתמר לנחיריו הצמאות אישיותה שכולה נשיות פורחת ורעננה כה סמוכה אליו, נתרחשה לו לחנניה החויה המופלאה ביותר שידע מימיו. דימה אותה שעה שאין בעולם דבר אשר יבצר ממנו להשיגו, שהרי מעתה יעקור הרים וישבר סלעים לשמה! גדולות ונצורות יחולל, כדי שיהיה זכאי לה! דרך שערי נצחון רבים יעבור ויפגוש אותה על פסגת האושר… רגוש, אמיץ, מטורף הצלחה הפסיע אצלה, הורס מחיצה אחר מחיצה מן המחיצות שבלמו בנפשו המהססת את דרכו אליה, והיא מעודדת אותו לכך במישרים.

“חבל! יש לנו רק עוד שתי דקות”, קראה באכזבה, מבטת בשעונה הזרחני, עת באו לרחוב המוליך למכון לריתמיקה. “הזמן עבר כל כך מהר! לא הרגשתי כלל”.

“אולי נפגש אחרי השיעור? אלוה אותך מן המכון לביתך?” הציע.

“אתה מוכן לחכות לי שעה שלימה?” שאלה בחדות התפעלות.

“כן”, השיב בכל לבו.

“ומה תעשה כל השעה הזאת?”

“הירשו לי להכנס למכון, לראות אותך מתעמלת?”

“היית רוצה להכנס שמה? אתי?”

“כמובן”, אמר. “מותר?”

“אסור”, אמרה בחדוה. “זהו מכון לגברות בלבד. כל כך תתגעגע אלי במשך השעה?”

“נאוה”, אמר חנניה נרגש, ועצר מלכת, “אולי תותרי על השיעור? אני מוכרח לומר לך דבר מה”.

והוא נבוך מאוד.

“תאמר לי אחרי השיעור, טוב?” לחשה לו, צרודת־קול מעט – וצרידות קולה העבירה צמרמורת ריגשה בבשרו.

“טוב”, לחש, הלום אושר.

“בוא! ולא – אאחר לשיעור!” אמרה נאוה עניינית.

הם קרבו אצל המכון לריתמיקה, שמצוי היה בבנין רם, עתיק־יומין בסגנונו, ומעומד לנוכח כיכר קטנה שמזרקה יבשה במרכזה. נאוה שמטה את כפו והוא הבין מה אילצה לכך – נערות נראו לו באות בכניסה למכון. חברותיה לשיעור, שיער.

“להתראות”, לחשה לו ופרחה לה במשעול המרוצף, סוג האילנות עתירי העלווה, שהוליך לפתח הבית. דומה היה עליו על חנניה, שהיא נגוזה לתוך ארמון אגדי. נעימת מחול מתוקה שבקעה ועלתה מן בית, חיזקה בו דימוי זה.

הגם שפרשה ממנו, עוד חש בישותה אצלו, במגעה, בטעמה, בניחוחה, בצליליה. בעוד שעה אחת היא תחזור אלי, הרהר, והלך ללב הכיכר ונתישב על מעקה המזרקה הקטנה, שחדלה זה מכבר להגיר מימיה. כאן אמתין לבואה, אמר לנפשו.

בבואה היא תשאל בודאי שאלה־שאלותיים, לדעת כיצד העביר את שעת הציפיה, ובודאי תפתח ותספר בחן המיוחד שלה כיצד עברה עליה עצמה ציפיה קשה זו, ומה מחשבות חשבה, וכמה נתארך לה הזמן, ולפי עניינם של הדברים תתרגש או תרצין, תתעצב או תצהל, תצחק במפתיע ותשוב ותתעמק לפתע פתאום בשיחה, כמנהגה המקסים. הוא יאזין לה דומם, ויניח לה לצייר לו את מתק שעת הציפיה שלה ומרירותה, אך יארוב לרגע הכושר, ולכשיבוא זה הרגע – יפסוק לה את פסוקו הראשון…

או־אז תדע היא מה גורלי, לשניהם, הדבר שבדעתו לומר לה, ותאלם מלדבר, והוא יאמרנו.

יספר לה הכל – יתחיל ברגע התקלם פנים אל פנים באופל מסדרון הגמנסיה, ידבר על הלילות ללא שינה, שבאו עליו, ימשיך ויגלה לה מה שארע בו יום־יום במחיצתה, בגימנסיה, בלי שחשה בכך…

סוף־סוף יהין ויגלה לה כל זאת, והיא בודאי תרחיב את עיניה הנפלאות בתמיהת־התפעלות, מתוך שלא שיערה כלל מהי עוצמת סערת הרגש שעוררה בו. אפשר ותבכה. כן! היא תבכה, מכוח הכרת התודה על שיש ביכולתה לעולל סערת איתנים זו בלבו, ולשכך סערה זו…

והם ימהרו להתבודד במקום בו לא תשזפם עין זרה, שם יכסה אותה בנשיקות ויחבוק אותה, יחבוק עד כי נשמתה תאיים לפרוח מקרבה, והיא תבקש במתק חיוך שיחוס וירחם, שלא יבלענה בנגיסה אחת…

אלה וכיוצא באלה היו המחשבות שטוה בשבתו על מעקה המזרקה, מצפה. גם הפך בדעתו כיצד ימנע מלחלל את קדושת ההתודות באותם אמרמרי אהבה שגורים שברומנים ובסרטים של ההדיוטות, אמרמרים הרפים מלהריע את האהבה המסעירה את לבו. קבע שלמן ראשית דבריו עליו להבינה את הכנות המפעמת בו. חיבר ופסל צרופי מילים ומשפטים, אשר יצלצלו לא המוניים, אף לא ישתמעו לה כפרץ התייחמות גסה. היעמוד לו עוז רגשותיו וידובב את שפתיו נכוחה? לו רק יכול היה, דרך משל, לקרוע את חזהו ולהראות לה את לבו הגואה משפעת אהבה אליה…

הירח עלה מעל העיר, החוויר את אפלולית הכיכר. חנניה התחקה לאורו אחר מהלכם האיטי של מחוגי שעונו וראה שמרבית שעתו עודה לפניו. בעודו מתחקה אחר המחוגים נגעה יד בכתפו. נשא עיניו וראה אותה מעומדת אצלו.

“השיעור נמאס עלי”, אמרה לו. “אמרתי שנקעתי קרסול, וקבלתי רשות ללכת”.

הוא קם אליה, אילם משמחה.

“אין כמוך, נאוה”, התנשם, משמצא את לשונו.

מעומדים היו זה נוכח זו, והוא – שהיה גבוה ממנה בראש – רכון מעט אליה, כדי להעמיק ביפי פניה, לוהבי נגוהות הירח, קורני העינים. 

“מה רצית לומר לי, חנניה?” שאלה אותו מיד, בקוצר־רוח. “מה רצית לומר לי לפני השיעור?”

והיא נדרכה בפתאום, כחשה את שעומד להתרחש. סומק עז פרח בלחייה, ואש ברורה נתלקחה באישוניה. תחת מעטה אפודתה הצחורה תכף דכי שדיה הקטנים. כל ישותה כולה דובבה אליו איזו צו־טבע שאין מנוס ממנו, ונכונות שלמה להעתר לו.

מעולם לא נראתה לו מקסימה יותר, מכמיהה יותר. עצם לרגע עיניו, שאף מלוא ריאותיו את ניחוח הבושם שהדיפו שערותיה הזהובות, הכונפות את מצחה הצח, המבהיק כבהט, ואחר הזיח את עפעפיו מעלה ומבטו נדד אל העינים הלוהבות, המאותתות לו עידוד, המבטיחות רזים, אל האף היהיר, אל השפתיים החטובות להרהיב, שקרן אור ירח דקיקה נתרטטה בלחותן, שצפיה תבענית נצטנפה בזויותיהן…

“אני אוהב אותך”, לחש.

נאוה פלטה אנחת־הקלה עצורה, ועצמה עיניה, כמבקשת למצות עד תום את טעם הרגע המופלא. משפקחה עיניה, ראתה את פני חנניה נרכנים אל שפתיה, לנשקה.

“לא, חנניה, לא!” אמרה.

ונבטה הצידה.

“מדוע?” שאל במבוכה.

“אני אוהבת אחר”, אמרה לו נוגות.

מה אמרה? מה פשר הדבר? – שאלה נפשו המתקוממת.

“את מתלוצצת?” אמר, דוחק את המילים מתוך שפתיים נקפצות.

נאוה, שכבר נתנסתה פעמים אחדות בדחיית וידוי אהבה, נאנחה בשברון לב, ולאחר שהתקינה כנדרש את אמרת מעילה מתחתיה, ישבה על מעקה המזרקה.

“תן לי יד, חנניה”, אמרה, כשוחרת שלום. הוא שם כפו בכפה, כאילו כפאו שד. ואט־אט ישב אצלה, פניו מואדמים ועיניו מכוסות דוק של ערפל.

“אינני מבין, נאוה”, אמר. “מי הוא האחר?”

“אל נדבר עליו, חנניה, נדבר עלינו”, הפצירה בו, “הייתי רוצה שנשאר ידידים טובים”.

חנניה הניד ראשו בשלילה, ולפתע פרץ בצחוק נבוך, מקוטע…

“לא תיארתי לי שכך יסתיים הדבר”, אמר חטופות.

נאוה הרכינה ראשה נוגות.

“אנחנו כלי משחק ביד הגורל, חנניה”, אמרה בעגמימות, כמתוך נסיון מר. “יש משגים גורליים בחיים, ולך קרה אחד מהם. אל תכעס עלי, חנניה. אינני רוצה שתכעס”.

“אינני מאמין לך”, אמר, “לא הגורל שיחק בי, את עצמך שיחקת בי, כל הזמן, ואת משחקת בי גם כעת”.

,לא חנניה, אתה טועה, כל הזמן אמרתי לך שנהיה ידידים טובים", הזכירה לו.

“לא נתמקח כאן”, אמר חנניה, ויאושו אוכלו בכל פה. “אינך מבינה כלל מה עשית לי”.

“התגבר חנניה, התגבר. זה יעבור, ונוכל להיות ידידים”, אמרה נאוה בחום, מלטפת ברוך את כפו שבכפה.

הוא קם ביאושו, שעתה הבשיל בו עד להתפקע, אולם היא החזיקה בתוקף בכפו, ונשאר מעומד אצלה. עתה לא היו מלים בפניו לומר לה כמה הוא – שוטם אותה? חרד לאבדה?

“אתה כועס עלי, חנניה, אני יודעת”, אמרה בתחינה. “אבל אני אפצה אותך, אתה תהיה לי הידיד…”

“מי הוא האחר? את מי את אוהבת?” תבע לדעת, בגרון ניחר.

“הוא איננו יודע אפילו על קיומי, חנניה”, אמרה. “אנא, שב.”

האם היא משקרת? הרהר, האם המציאה לה אחר, כדי שיקל לה לדחות אותי?

פניה נתעוותו, כמבקשת לגעות בבכי.

“אמור לי, שאתה סולח לי, שאינך כועס עלי”, אמרת בתחינה עזה.

והוא, לזמן זה שככה תדהמתו כדי כך, שהחל להפוך בדברים. נראה לו עתה בשיקול מהיר, כי כל מעשיה, מרגע העמידה פנים שאבדה לה סיכתה ועד הנה – לא באו אלא לסחוט מפיו את וידוי האהבה. מדוע להוטה היתה לשמוע את הוידוי בלא להשיב לו אהבה – זאת לא ידע להסביר; אך בדיעבד – היא לא חשכה מפיה היום שום מלה העשויה להמריצו לוידוי זה ולהחישו, ואף עד כלות השיעור לא עצרה כוח לצפות. נדרש לה וידוי אהבה, חיש־מהר, והיא השיגה את מבוקשה. עתה, שמבוקשה ניתן לה, אין לה עוד צורך בו וכל המלל הזה על ידידות בהמשך אינו אלא מן השפה ולחוץ.

“אמור לי שסלחת, חנניה, אמור לי זאת”, הפצירה בו, מלטפת ללא הרף את כפו שבכפה.

לנעימת קולה המתחסד תקפו באחת הכעס. שמט כפו מאחיזתה. חש בגלי החרון הגואים מלבו למוחו, סותרים את בינתו. לרגע ניצב מתגבה מעליה, מאוים ומסוכן.

“לעולם לא אסלח לך”, פרצו מפיו לפתע מילים. הפנה לה גב ומלוהט הפסיע נכחו, והוא ממלמל לנפשו, חוזר על שבועותו שלא יסלח, ולרגעים מתלהט עוד יותר ומבקש לתפוס כשיל ענק ולנפץ בו לרסיסים את כל העולם כולו – עיסה אחת מנופצת לעשות מן הכל־מכל־כל ולדרוס ולרמוס עד שיבוא פורקן למועקתו הנוראה.

נשמע רעם, ומטר החל יורד עליו, אך שוה נפש לטיפות הקרות, ועד מהרה אסיר תודה להן שהן מצננות את ראשו הקודח הוסיף להפסיע… לאן? הרחובות החלו מתרוקנים מאדם, והוא נמצא עדיין מהלך לכל אשר ישאוהו רגליו, רכוס מעיל, מזוקף צוארון, ידיו תקועות עמוק בכיסיו, ופניו ושערותיו חשופים לקילוח שיצנן, שישכך. הבריות נראו לו מועמדות מתחת לגנונות של חנויות ובאכסדרות הבתים, ממתינות לתום הגשם. מכוניות החופזות בכבישים המוצפים העלו בחצותן שלוליות אדוות שליחכו נעליו, ורביבים עכורים נתזו מצמיגיהן על פניו ובגדיו, אולם הוא הוסיף להפסיע בקילוח הקר, כמבקש להטביע בו דברים.

אלא שאגלי המים הקולחים על פניו ומתנזלים משערותיו לא הביאו מזור להלכי רוחו המרירים. מעט־מעט נתגנבה לדעתו המחשבה, כי יתכן שדחתה אותו משום מוצאו ה“בוכרי”, משום שהוא “פראֶנק”, כלשונם. למחשבה אכזרית זו, לשוא התאמצה דעתו החמומה להתכחש…

 

פרק תשיעי: בספסל התשובה    🔗

למחרת, בהפסקה מן ההפסקות, ובין גשם לגשם, ראה אותה ישובה על ספסל שמתחת לגנוגת חדר הטבע, מבדרת דעתה בסריגה, והיא בגפה. אותה שעה לא נראו אלא תלמידים ספורים בחצר הרטובה. בהחלטת פתע בא אצלה וישב לצדה, דוחק מפיו: “שלום”.

נאוה, פקו ברכיה ודמה אזל מפניה, אך מיד נתאוששה, ותחת להשיב לו את ברכת השלום שמלמל, אמרה בהאשמה רבה, “סוף־סוף החלטת להתנצל! אתמול התנהגת אתי בצורה כל־כך משונה!”

“אתנצל, אם זהו רצונך. טוב, אתנצל”, אמר חנניה בחטף, “אך גם התביעה שתבעת ממני להתנצל, וגם ההתנצלות שלי, אין להם שום משמעות. מתנצלים גם כשדורכים על יבלת. אני אינני רוצה לדבר אתך כך, ולא באתי לשבת כאן כדי להסתכל על הנוף”.

“מה אתה סח?”, אמרה נאוה והססה – התשית לבה אליו, או תתאדש לו ותוסיף לסרוג?

“באתי לשבת כאן מטעם פשוט ומובן – בגללך”, אמר. “ועכשיו אני שואל את עצמי – מה בעצם אני רוצה ממך?”

נאוה נבוכה עתה לחלוטין, וידיה המחזיקות במסרגות ניזוזו מעלה ומטה, פעמים אחדות, כשרויות בספק בדבר המעשה אשר עליה לעשות. אמש כתבה ביומנה כיצד השיגה באפס־יד את וידוי־האהבה של חנניה, אולם את התיאור המפורט סיימה בכנות רבה במשפט, “ורק בנס ניצלתי מסטירת לחי”. האם הסטירה ממשמשת ובאה עתה? הרהרה באימה. הלא הוא “פראֶנק” חם מזג.

חנניה שילב אצבעותיו בין ברכיו הצנומות, והרעיד כאחוז צינה.

“ניגשתי אליך, מפני שהרגשתי, שמוכרח אני להיות אתך מעט – ומיד”, אמר. “מימי לא הרגשתי הכרח חזק שכזה. אני מרגיש כך כעת. את מבינה לי יפה, הלא גם את בשר ודם את”.

חנניה קם, ונאוה קמה גם היא בבהילות. כיצד נוהגים במעמד שכזה – נתחבטה בלבה ובדעתה השאלה המציקה.

“דברי נשמעים לך משונים”, אמר חנניה לאיטו, כמעיין במחשבותיו. “אלמלא עבר עלי סבל שכזה ואלמלא הוא עובר עלי גם כעת, יתכן שלא הייתי מעז לומר לך דברים אלה”.

דאגה נסתמנה בפניה המחשבים של נאוה.

“מה קרה לך, חנניה?” שאלה לפתע חרש, בכנות.

“אין טעם לומר לך – גם את גם אני לא נפיק מכך תועלת ובכלל, אינני רוצה לדבר על סבלי. דומני, אגב, שאת יודעת מהו ובלי כל כונה להעליבך אומר, שרצית אתמול ללבות אותו מתוך שעשוע בלבד. הצלחת”.

נאוה כבשה לפתע פניה בכפותיה, ופלטה יבבה.

“מה עשיתי, מה עשיתי”, גמגמה בחנק של בכי.

חנניה נתרגע מעט־מעט. אחרי ככלות הכל היא תינוקת, הרהר. אין היא אחראית עדיין למעשיה, שידל עצמו להאמין.

כחשה בתמורה שבהלך רוחו הסירה נאוה את כפותיה מפניה וחדלה מליבב. הוציאה ממחטה מכיס מעילה וסחטה אפה ויבשה עיניה, והביטה בו, מחויכת כלשהו, ממתינה.

חנניה נתחייך במאומץ. נאוה נצטהלה מיד.

“חברים?” שאלה חרש.

חנניה הגיד ראשו לאות הן.

“הוי”, אמרה, “את השיחה הזאת לא אשכח כל ימי חיי”.

צלצול הפעמון נשמע לפתע מן הכניסה למסדרון. ההפסקה תמה.

תלמידים ותלמידות נחפזו בפטפוט ובצחקוק פנימה.

“להתראות”, לחשה נאוה. הם לחצו בהיסוס כף, ונתפרדו.

כאשר התראו בהפסקה הבאה, אצל המזנון, החליפו רק מילים נבוכות אחדות; בימים שבאו הוסיפו לנהוג במבוכה לא־מעטה זה במחיצת זו, מה עוד שלא מקובל היה, כי תלמיד מן השמינית ותלמידה מן הששית יפליגו בשיחה בחצרות הגמנסיה.

 

פרק עשירי: בנשף עצב    🔗

“אני יפה, מקסימה, בטוחה וכובשת לבבות, מלמלה מרים עמרני לנפשה בהכנסה לעת ערב בשערי הגמנסיה – בה תערוך מחלקתה השביעית את נשף סיום השליש הראשון של שנת הלימודים – “אני בטוחה בעצמי, יפה” למלמה ללא מלים בעלותה במדרגות הרבות אל אולם ההתעמלות, בקרב עוד באי־נשף המפגינים עליזות מזורזת… “יפה… מקסימה… בטוחה…” גמגמה בלא־קול ובבטחון מתמעט והולך בבואה לאולם ההומה, המואר בכל נורותיו, והמקושט בסלסלות ניר צבעוניות, באגודות פרחים ומקלעות ענפים ירוקים. שם הסבה בחברת תלמידי המחלקה השביעית אל שולחנות מאורכים עטויי גליונות ניר לבנים ומטוייבי מגדנות של נשף. “אני יפה, מלאה בטחון…” השביעה את נפשה גם בקום הכל והיא עמם, לעמוד “דום” בראש מורכן, דקה אחת, לזכר הנופלים במלחמה, וגם בהטותה אוזן שומעת־ולא־שומעת לנאום הפתיחה של המחנך, המאירי, ולקריאת ה”עיתון ההיתולי" של ליצני המחלקה ול“חלוקת המתנות” העוקצנית שבהמשך.

“ואבינעם אינו רואה אותי כלל”, אמרה לנפשה הדוה, משסולקו השולחנות והספסלים לקצווי האולם, והמפוחיות השמיעו קולן. עת ה“ריקודים העממיים” הגיעה, ולא רק אבינעם – אשר התאמצה כל כך להרתיק את עיניו – אלא גם שום בן־זוג אחר לא נמצא לה. אכן, אלי הכעור הזמינה בהמשך ל“קרקוביאק” אחד ויחיד, “מה איכפת לי שאבינעם אינו שם לב אלי?” אמרה לנפשה המעגימה והולכת משפרשו המחנך המאירי וכן המורה לערבית והמורה לצרפתית שפקדו עמו את הנשף, לבתיהם, והוחל באין מכלים ב“ריקודים סלוניים” אסורים, לצלילי פטפון שהובא בהסתר. היא נמצאה ישובה כערירית בקצה האולם, ליד כל אותם התלמידים שאינם יודעים פרק בריקודים אלה, אשר נתקבצו גם הם שם, ורגליה היודעות את המחולות האסורים להפליא, מהדסות תחתיה וכולה־כולה מייחלת לנסיך־חלומותיה, לאבינעם…

ראיתם! אבינעם נישק את עדה!"

קולו החטוף של חיים, שלצדה, העירה מהזיותיה. היא נשאה עיניה אל הזוגות המתנועעים בלב האולם בקצב ה“טנגו”. אבינעם זהוב השער ועדה האדמונית, יפהפית השביעית, נראו לה שקודים בכל מאודם על ריקודם, כאילו לא ארע דבר.

“צריכים היו בחלוקת המתנות לתת לך במתנה זוג משקפיים”, אמרה שפרה, תלמידה גוצה ושמנה, אל חיים. “אתה כבר מתחיל לראות דברים שלא קרו”.

“את חושבת שהיא היתה צריכה להתעלף?” ענה הלז. “אפשר לקבל נשיקה, ולא למות מזה”.

“לא יתכן שהרשתה לו לנשק”, קראה דינה, הארכנית והממושקפת, שבהמשך החבורה הבטלה, פונה אל חיים בעל הפנים המחוטטים, מלוהטת מריגשת־פתע.

“מפני שהיא תלמידה טובה כל כך? מפני שיומם ולילה היא מכינה שיעורים?” אמר לה חיים בלגלוג רב־יתר, והביט מחויך על סביבותיו, לבקש שותפים ללגלוגו.

“מכירים אתכן, הבנות. בפנים אתן אחרות וכלפי חוץ אתן אחרות”, נחלץ לעזרתו דני השמן, שמאחורי מרים.

“לא הייתי מאמינה, שהיא תתנהג כך,” פלטה דינה בבוז. “על אבינעם הייתי מאמינה, אבל עליה? אם זה נכון, הייתי מעמידה אותה חת־שתיים למשפט חברים”.

“מה אתם יודעים על עדה” התערב בשיחה אלי החיגר, שמעברה האחר של מרים. “היא מסוגלת לדברים גרועים יותר. הלא ראו אותה…”

“איפה? מה?” דחקה בו דינה הארכנית, ופניה משתלהבים מסקרנות פתע.

הלז החריש, כיודע דברים.

“אתה יכול לספר, זה לא ילך הלאה”, זרזו מחוטט־הפנים, חיים.

“ראו אותה לא מזמן, על שפת הים, בלילה, עם… אל תשאלו באיזה מצב ועם מי…”

הוא הביט לפתע במרים שאצלו, הקשובה לדבריו, ובלם לשונו. קם ממושבו וניגש לפאת הספסל של דינה. כמסתודד לאט שם דברים לחיים, לדינה, לשפרה ולדני, אשר קרבו אליו ראשיהם.

“מה אתה סח!” קראה דינה.

“אם זה נכון, הייתי מעמיד אותה באמת למשפט חברים”, אמר דני.

“אל תבלבל את המוח”, אמר חיים חיש, בפזלו בדאגה לעבר מרים. שומעיו נרמזו, ונשתתקו באחת, נבוכים.

במה המדובר, הרהרה מרים, רגוזה. מדוע מוסתר הדבר ממני?

ובאחת נתפעם בה אותו כאב צורב, מנקר, מרושע, שהיה פוקדה כל אימת שניצת בה החשד… “ראו אותה על שפת הים, בלילה, עם… אל תשאלו באיזה מצב ועם מי…” ומעצמו נתבקש לה ההמשך, “עם תימני!”

ואולי היא טועה? ואולי אין היא טועה? כאילו כפאה שד קמה פתאום ממושבה, וכמאליהן מילטוה רגליה מן האולם ההומה החוצה, אל הלילה.

“הכך יתנהלו כל חיי?” הרהרה בהלכה ברחובות העיר ההומים לכל אשר נשאוה רגליה. “היש לתימניה כמוני מקום בעולם האשכנזי הזה? מה מעשי שלי, בת סמטאות כרם התימנים, באולמות הגדולים שלהם וברחובות הרחבים שלהם, בין אלפי האשכנזים האלה, הלבושים הדורות, והנשים היפות, המדיפות ניחוחות בשמים, והמסעדות, ובתי־הקפה, וחלונות הראווה, ובתי הקולנוע, והתיאטראות, והגנים והשדרות… התמיד אחיה ביניהם כך? התמיד אתהלך ברחובותיהם ואביט בפניהם, אכנס לכל מיני מקומות שלהם, אסתובב ביניהם, אאזין להם, בלא להיות לעולם כמותם, משלהם?”

 

פרק אחד־עשר: בכרם דחוק    🔗

מרים, בתו של שמש הגמנסיה משה עמרני, התגוררה בשכונת “כרם התימנים”, אשר צמחה דחוקה בין העיר העברית תל־אביב והעיר הערבית יפו, בצד שוק “הכרמל”, – שכונה שהיתה בעיני רבים מהתל־אביבים עולי אירופה, ה“אשכנזים”, כהמשכה של העיר הערבית, כי למראית עין ביפו ובכרם־התימנים זהים היו התושבים בגון עורם, השפה הערבית היתה בפי אלה ואלה, וגם במלבושיהם לא התנכרו בהרבה התימנים והערבים זה מזה לעין הבלתי־מנוסה, והללו כהללו חיו בבתים ללא חצרות חיצוניות, הדבוקים זה בזה מעשה מקשה אחת לאורך סמטאות מתעקלות, צרות, שכולן עפר מזוהם במי שופכין ופסולת מזונות וגללי בהמות.

הורתה ולידתה של מרים עמרני היו שם, ב“כרם”. צעקותיהם המתחרות של תגרני השוק שלו, “שוק הכרמל”, היו שירי ערשה; סרחון הירקות הרקובים, שנערמו בקרבתו, נמהל בפרודות האויר הראשונות שנשמה; עפר סמטאותיו הזרוע קליפות, פסולת מאכלים וגללי בהמות היה כר גידולה. כאן, עם שאר הפעוטות שכמותה, קראה קריאות גנאי בערבית וגידפה במקהלה, בעבור בסמטאות נער שאינו מעדת התימנים. מהלומות ואבנים החליפו היא ופעוטות שכמותה עם פעוטות ה“אשכנזים”, שבשכונות הסמוכות.

אך במלאת לה חמש שנים הגה אביה, משה עמרני, רעיון נועז – בגמנסיה “עבריה” היחסנית, בה הוא מכהן כשמש ראשי, תלמד מרים בתו, ראשית אונו, ותהיה כשאר בני האמידים ה“אשכנזים” אשר בה.

הוא לקח דברים עם מנהל הגימנסיה, בדבר הוזלת דמי־הלימוד ומשהשיג הנחה יתרה, קם הדבר ונהיה.

כתריסר שנים נקפו מאז, ולזמן זה נהייתה מרים לתלמידת שביעית מצטיינת; וזאת לאו דוקא בזכות כשרונותיה, אלא בעיקר מאימת אגרופיו המענישים של אביה. על סף שנתה השבע־עשרה היכה שערה המקורזל, השופע, גלים סוערים לצדי קלסתרה הצר, שכל קימור ושקע שבו היו מחוטבים להפליא ואומרים חיות עצומה. ברם, איזה משא סמוי החל להשפיל את שמורותיה כבדי הריס ולכפות מטה את זויות שפתיה העסוסות, בשוותו לקלסתר הנאה הזה ארשת מהוססת ונוגה, אשר כיהתה בחיותו וכבלה את סערתו; ולאחרונה אף נשקפה סכנה גדולה למימושה של אותה הבטחה שניתנה לו לשמש הגמנסיה משה עמרני, לאחר עמל רב והפצרות אין קץ מצדו, כי בתו תתמנה לפקידה במזכירות הגמנסיה, בגמר חוק לימודיה, אם תזכה עד אז בהמלצה לכך ממחנכה, המורה לעברית מר המאירי…

 

פרק שנים־עשר: באספקלריית הכיסופים    🔗

בעמדו על הקתדרה שלו, כיפה קטנה על קרחתו, סיגריה כבויה בפיו, ידו האחת בוחשת בזקנו האפור הקצר והשניה נינוחה על גבו, נינוע מורה־המורים של הגמנסיה “עבריה”, מר המאירי, לקדים ולאחור, והזין את עיניו מבעד למשקפיו בארבעים ושניים תלמידי השביעית שלו, השקודים על כתיבת “חיבור מחלקתי”.

כתמיד, סיפוק עמוק התפעם בו למראה עשרות הראשים – השחורים, השחומים, הערמוניים, הזהובים, האדומים והחומים – המורכנים דומם אל המכתבות.

“ראה את המצחים החרושים קמטי הגות, את העינים המצומצמות בהתרכזות”, אולי כך היה מסיח לנפשו. “שית לבך לאור המגיה אותן בהתלקח בהן רעיון חדש ובל יחטיא מבטך את תנועת היד הממהרת להעלותו בכתב”.

אוזניו גמעו בשקיקה את רחישת העטים בניר, וכשירת המלאכים נשתמע לו משק הדפים הנהפכים. כל נקבובית שבעורו היתה כשואפת את אוירתה של שעת־חסד זאת, רווית ההגיגים, השונה כל כך משעות השיעורים הרגילים, הקולניים.

בחוץ ירד המלקוש. על זגוגית החלונות התנוצצו הטיפות – מרים עקבה אחריהן במבטה, בהחליקן בחלון שאצלה על בבואתו של אבינעם הישוב לידה, שקוע בחיבורו, ועיניה, השחורות משחור, היו כבוהות מתחת למצחה הנתמך בכפה. כפה האחרת, המחזקת בעט, שרטטה ללא הרף, ובסילוק הדעת, עיקולים מפותלים על גליון הניר, אשר עליו התעתדה לכתוב את טיוטת חיבורה־שלה…

בתחילת השיעור רשמה בראש גליונה את שם הנושא שבחרה לחיבורה, – “הנקודה היהודית בשירתם של גדולי משוררי אירופה” – אך מאז גילתה, כי הכל שקועים במלאכת־הכתיבה, עד שניתן לה לחזות בבבואתו של אבינעם באין מכלים, לא העלתה על גליונה שום מלה נוספת. רץ עטה על חלקתו, והוסיף בו נפתולים…

מה נאה שרטוט אפו, מה עז חיטוב סנטרו, היתה מהרהרת בהציצה בהגנב באספקלרייתו.

לא היה קץ לשמחתה, כאשר הועברה המחלקה השביעית בראשית ה“שליש” השני לחדר זה, ואבינעם, שמחמת מחלה נעדר אותו יום מן הגמנסיה, מצא בבואו מושב פנוי רק לידה. מה עשתה ומה לא עשתה – בסודי סודות – למען ישאר מושב זה פנוי עד בואו! אכן, הוא נעתר לשבת אצלה רק ארעית, אבל נשאר בקביעות; אין להכחיש – נשאר אך ורק כדי שיוכל להעתיק בנוחיות רבה למחברותיו ממחברותיה – אשר הגישה לו אימתי שרצה. מיד ובחפץ־לב ־ את שיעורי הבית שהכינה היא יום־יום בשקידה גדולה, ושהוא לא הכינם מעולם, הגם שזו לו שנתו השניה בשביעית…

דעתו־שלו לא היתה נתונה להכנת שיעורים, אלא מוקדשת כולה לעניינים “נכבדים” – לקולנוע, לנעימות ג’ז, לכדורסל ויותר מלכל אלה לנשפי הריקודים של החוג שלו, הוא "החוג־של־ ", שדומה לכי כל נערי‏־הפז ונערות־הפז של העיר נמנו עליו. אף לא הסתיר כלל מאיש, שמקומו האמיתי יכירנו רק בהוליבוד, ואליה עוד יגיע. שבועון־קולנוע, שכולו תצלומי “כוכבות” בדרגות שונות של ערטול, הציץ, בכל עת, בצד המסרק הבולט מן הכיס האחורי של מכנסיו… אבל קלסתרו הגברי, קשוט הבלורית הזהובה, לא איבד בעיניה ולא כלום מחינו בשל כך.

היא שאפה את קירבתו בכל הדרכים, לא רק במחלקה, אלא גם אחרי שעות הלימודים; אך רק לפני בחינות שבעל־פה היה נכון להקדיש לה ממש חלק מזמנו, – מאז נהיה חברה־לספסל – והיה מבקשה שיתכוננו יחדיו, בביתו, כי היא היתה מוכנה ומזומנה להאריך רוחה עד אין קץ ולהסביר לו ממושכות כל דבר שהתקשה להשיג בשכלו; הגם שחומר הלימוד לא היה חדש לו, שהרי “נשאר” לשנה שניה בשביעית, לרוב היה קץ מיד בהכנה, כי מצא שאין זה ניתן לגמא תוך שעות ספורות חומר־לימוד משעמם שהזניחו שוב זמן רב; הן ממילא היתה היא מלחשת באמנות יתרה, מאחרי גבו, את התשובות הנכונות לאוזנו הנטויה אליה, כל אימת שנשאל שאלה במבחן.

ובתמורה לעזרתה, מה קיבלה?

הזמנות לנשפי ה“חוג” שלו, כל אימת שהיה חשש, כי יחסרו בנות־זוג לבנים, בריקודים…

ורעה מזאת – אמש, כאשר הלכה לביתו והאריכה עמו בהכנה לבחינה קשה, הזמין אותה – זו הפעם האחת והיחידה – לסעוד עם משפחתו סעודת ערב. הסעודה נערכה בטרקלינם, ושם שמעה את אמו אומרת לו בלשון האידית הסתומה לה מילים שנשתמעו באוזניה כ“התימניה הזאת אינה צריכה להיות בחברה שלך”. הגם שלא ידעה אם אמנם קלעה אל־נכון לפשר המילים הזרות, חשה אז לשמען – כשם שחשה מאז ואילך לזכרן – סומק רע עולה בלחייה; ומאז לא נתן לה מנוח החשד, כי בשל היותה תימניה, ובת שמש הגמנסיה, מתועבת היא על הוריו…

ועתה, בהרהרה בדברים שבינה ובין אבינעם, החלו מחשבותיה חגות, שוב ושוב, סביב אותו מעמד רע, שנחרת בלבה לכל פרטי־פרטיו, כבברזל מלובן – מתעופפות אל אותה סעודת־ערב בטרקלינה המפואר של משפחתו, משפחת עורך הדין מרגוליס; אל אותו החדר רחב־הידים, המעוטר בתמונות של נופים זרים אפלוליים, בדיוקנאות הנשגבים מבינת הדיוט, ובוילונות מלמלה משיים, הממסכים את חלונותיו ומסננים עד לתמציתו את ניחוח פרחי הגן שבחוץ; לרצפתו שטיחים פרסיים רבי גונים, בפינותיו כורסות מצופות מעשי רקמה מעודנים ופסנתר ומזנון שבו כבדים בפסלים ובכלי־חרסינה למיניהם, והכל בו שטוף באור הנוהר מנברשת אלגביש עשירה, מעשה מרכבה ממש; ובראש השולחן הערוך לתפארת, המשופע בכלים יהירים, וכמעט אסורים־במגע, אב אדיר, עורך־הדין המפואר, מר מרגוליס, ולצדו רעיה חיננית, עדינה ומופלאה, ושניהם אינם אלא מסגרת לבתם הפעוטה, שכיית החמדה, המטופחת כפרח נדיר, ולאבינעם, בנם המחוטב והשעוע; ואילו היא עצמה, הזרה, מרים בת ה“כרם” שכונת האשפתות, המבקשת תקנה לעצמה בשמלת־השמלות שלה ובתסרקתה העשויה בקפידה יתרה, ממעטת עצמה בשולי התמונה הנשגבה והיא אכולת ערגת געגועים סתומה, מצותתת למילים לועזיות זוממות ומעמידה־פנים שאינה מבינה ולא כלום, שלא אכפת לה כלל, ומתעבת עצמה בשל כך…

בהצטייר עתה מחדש, כבמטה קסם, תמונה זאת בעיני רוחה, בבהירות ובמוחשיות עזות, נתחדשה בה גם אותה ערגה גדולה, מאויי־חטא סערוה ותשוקה עצומה כבשה אותה – להיות ויהי־מה בת־בית ממש באותו טרקלין אגדי, ומשוייכת ממש לאותה משפחה, אשר נציגה יושב לידה, מצוי כאן, אצלה; לחוש ללא הפוגה, בחריפות ועד לשיכרון, את יחוס המעמד שבמשפחה המפוארת הזאת, לשאוף בכל נקבוביות עורה את אוירת ההוד והעושר, השופעת ממנה ומכל הדברים האופפים אותה…

נתקפץ העט שבכפה בקדחתנות, בשרטטו כמעצמו מעגלים־מעגלים וחישוקיהם, ובהעבירו ביניהם קוים מעוקלים, או בפנותו לפתע אנה ואנה כשרוי בספק…

במפתיע הבחינה במעשיה על גליון הטיוטה שלה. נפחדת קרעה את הגליון לגזרים. הציצה בשעונה וראתה, כי הזמן שהוקצב לכתיבת החיבור קרב והולך לקיצו. מוטב לה שתכתוב משהו על “הנקודה היהודית בשירת גדולי משוררי אירופה”, הרהרה, פן יקח המאירי דברים עם אבא עליה, ולא יעניק לה את ההמלצה הנכספת.– אבל צלצול הפעמון הצורמני סח לה עד מהרה, כי תם השיעור…

 

פרק שלושה־עשר: בעונה הבוערת    🔗

סוף־סוף האיר האביב ועמדה פגרת הפסח. הימים סאנו עתה מידיעות מבעיתות בדבר התנפלות הגרמנים על ארצות סקנדינביה ואיומי האיטלקים להצטרף אליהם ולהביא את המלחמה עד אל המזרח השאנן. אולם בכל אלה לא היה כלל כדי להניא את תלמידי העיר מלפתוח כמנהגם בפגרה זו, את עונת הרחצה בים, שהרי מנהגים אלה בלתי ניתנים הם לשינוי כעונות־השנה עצמן. בוקר־בוקר נהרו בהמוניהם אל החוף, לחוך הגלים התכולים־לבנים, שם נינוחו בכסאות־מרגוע, התפלשו בחול, השתזפו בחמה, הטילו כדורים, התבדחו, הפליגו בשחיה, ריכלו, התוכחו, רבו והתאהבו… בעשותם כל זאת בלהט כפול ומכופל באותה “עונה בוערת”.

משכיסתה מחשופיה אשה מתלבשת, שריתקה אליה את רואותיו של תלמיד השביעית אבינעם, ניעור הוא מהזיותיו המגרות, קם בקפיצה זריזה ממרבצו בחול, ובפנותו אל החבורה שאצלו, שאל בעליצות, “הולכים לשחות?”

לא נענה. הבנות שבשכנותו, רובן תלמידות מחלקתו, הוסיפו לשכב עצומות עינים בחול, משתזפות בחמה, ומתבדלות לכאורה מכל העולם; ובשורת כסאות־המרגוע הסמוכה נינוחו חבריו למחלקה, מעורבים בבנות אחרות, בעיקרן מן המחלקות הנמוכות, מסיחים אם עמן אם בינם לבין עצמם, או בוהים בים, ובתהלוכה שאין־קץ־לה של בריות בבגדי רחצה, העוברת ושבה על פניהם לארכו של החוף.

“הולכים לשחות?” שאל אבינעם שוב, ובקוצר-־־־רוח, מתבונן בהם בציפיה תבענית.

חבריו הוסיפו אלה לבהות נכחם ואלה לשוחח, ואיש לא זיכה אותו בתשובה. הדבר חרה לו מאד. בכל עת ותמיד החשיב עצמו כארי שבחבורה, והנה אין הללו שועים לדבריו ולהצעותיו. לרגע אמר לעשות מעשה וללכת הימה בגפו, ללמדם שאין הוא נזקק להם, או להתמיהם בזרות מעשיו, אך רוחו דוכדכה כדי כך, שלא עצר כוח לתכוף מעשה לאמירתו.

הוא חזר על שאלתו, בקוצר־רוח מתגבר, אך שוב – מעשה שטן – לא נענה לו איש.

פניו השחומים, המכוירים בקוים נמרצים, ברורים להפליא, והמורככים משהו בעינים תכולות נאות, מעוטרות בריסים ארוכים מאד, החלו לובשים ארשת נכלמת של ילד מפונק, שאינו מורגל לנחול תבוסה, ואפילו זעירה שכזאת.

“אני באה, אבינעם!” נשמע פתאום מריחוק־מה קולה של מרים, חברתו לספסל במחלקה. היא קמה מן החול וחייכה אליו כמפועמת בחשק רב. “התבטלנו הבוקר יותר מדי, נלך לשחות” הוסיפה.

במחלקה, כן גם כאן, על החוף, עינה היתה צופיה עליו ללא הרף. גופו החשול, הנתון במכנסי־ים בלבד, פאר אבריו השריריים, מוצקות סנטרו, חיטוב שפתיו הדקות, אפו הקטן, המגולף כביד אמן, עיניו הטהורות מרבב, החודרות, מצחו הרם והרחב, העטור בלורית גלית צהובה וכבדה, הלכו עליה קסם חדש, מופלא, באור השמש העז ועל רקע הים התכול.

ועתה, בהבחינה במצוקתו ובמתרחש בלבו, חשה לעזרתו.

אבינעם נשא עיניו אל מרים והביט בה כבאדם שנטרפה דעתו. הוא לא נתן דעתו על התימניה הזו, בתו של שמש הגמנסיה, הנדבקת אליו תמיד כעלוקה, בכל אשר יפנה – לא נתכוון אליה כלל. כאשר הציע הצעתו לחבורה אטומת־האוזן, בעצם, כבר נמלך וגמר להעמיד פנים כאילו לא השמיע כלל איזו הצעה…

לפיכך אמר נכעסות: “מדוע התלהבת כל כך? איזה חפזון תקף אותך פתאום?”

הוא ראה את פניה השחרחרים, העדינים של מרים מתכרכמים מעלבון, וחיש נקפו לבו על הפגיעה הגסה שפגע בה. עוד מתחילת השנה, מאז הבחין שהיא מעריצה אותו בחשאי, כל אימת שגילתה לו את יחסה אליו במעשה מן המעשים, היתה מתעוררת בו תמיד תאות־דיכוי ערוצה, שלא ניתן לו לרסנה, הגם שהיה ניחם עליה מיד.

אף עתה, בראותו שהיא מוסיפה לעמוד על עמדה אובדת עצות ונכלמת, ניחם על מעשהו. הוא התפרקד במשובה מעושה על החול ובמתחו במועל ידים ובהארכת בהונות את גופו השרירי והשזוף, הוסיף ואמר בהתפייסות: “בעצם למה לא? ננוח עוד מעט, ונזוז”.

פני מרים השילו את מבוכתם והיא כרעה בציתנות למרגלותיו. אפס, בעיניה עוד נשתמר משהו מן העלבון אשר בא לה מאהובה. לא אחת היה עליה לשאת דומם את צפרונותיו; מעין מס היה זה, אשר תבעה ממנה דבקותה בו חזור ותבוע. הן בנעימה זו ממש אמר לה אתמול בפרהסיה, “מדוע את נטפלת דוקא אלי?” עת שאלה אותו אם ברצונו לשחק עמה ב“מסירות” בכדור; ולעולם לא תשכח כיצד אמר לה שלשום – אמנם ביחידות, אך גלויות – “עזבי אותי כבר!” כשבקשה ממנו, כי הוא, אלוף שחייני הגמנסיה, יואיל להראות לה כיצד שוחים שחיית־פרפר…

לאחרונה החלה מודה בלבה, כי אהבתה החשאית לאבינעם יודעת פרקים של פרצי שנאה כמוסה אליו, וכי עוכר את אהבתה החשש, כי יבוא יום והוא, אבינעם, יטיל בפניה במחי־בוז אפילו את מעט החברות שמחויבים לרחוש זה לזה בני מחלקה אחת. היא חזרה ושאלה בנפשה, אם לא תיטיב לעשות בהקדימה תרופה למכה, ובשימה קץ בעצמה לאהבה חד־צדדית זאת, המייסרת אותה כל כך.

והפעם, בתנוחתם זה בצד זו, כאילו נסתמל לעיניה יחסיהם. לעומת אבינעם המחלץ עצמותיו ברוב טכס, מפגין לעיני כל את גופו המרהיב עין, כרעה היא על ברכיה לפניו, שחוחה משהו, מהוססת, ככלב אשר כיהה בו אדוניו, אך ליטפו מיד בסילוק הדעת, ועתה הוא, הכלב, מתחטא לפניו, מתיירא שמא אותה יד גימחונית תשוב תכהו לפתע.

היא רבצה בחול, סעורת יצריה ואכולת מריה.

אבינעם הוסיף לשכב אפרקדן, עצום עינים ושואל עצמו מדוע שפך את כעסו על ראשה של מרים כאשר זו נענתה לו בבקשו לשוא חברים למשחה בים. המקרה הרע הוסיף להאדיבו. גם קורטוב של רחמים על מרים נתגנבו ללבו. אבל חייב הייתי להציל את כבודי, לפחות בעיני עצמי, הצטדק לנפשו, ועל כן נהגתי בה כך, ובידי מרים הברירה – להתפייס אתי, או להניח לי לנפשי.

זיע גופה של מרים ודכי נשימתה הטרופה הזכירוהו כי היא מצויה עדיין בקרבתו. זיות מבטו אליה, וראה אותה שוכבת עצומת עינים בחול, וצדודיתה מאובנת בעוית של מעונה. רוגזו עלה. כנואלת ביותר נראתה לו הטינה שרוחשת כלפיו הבריה הפחותה שלמרגלותיו, בעוד שהוא עצמו כבר נכון להתפייס.

מסירותה של מרים אליו ודבקותה המתמדת בו היו לו למעמסה כבדה, הגם שהחניפו לגאותו. אין להכחיש, בעל כורחו הכיר ביתרונות ידועים שיש לה על אחרות. כל אימת שגלגל שיחה עמה הפליאוהו יכולתה להגיב במהירות הבזק ובשום־שכל על כל ענין צץ ומאורע חולף, וטביעת עינה החדה, החודרת ללפני־לפנים של דברים; ומעל לכל הפליאה אותו האהבה הנלהבת שלה אליו, אהבה החותרת ללא ליאות למצוא את סיפוקה, אהבה המפלסת את דרכה בעקשות ללא גמול אל מטרתה. לעומתה חש מה חסרו לו לעצמו כל הסגולות האלה, המעשירות כל כך את החיים. ואף חש עצמו אצלה, לעיתים, כמשוטט חסר־מטרה המוקף כל הדברים הנאים שבעולם, וביכולתו אך לנחש את טעמם האמיתי מבלי למצותם עד תומם.

משהתרגשו עליו הרהורים מכבידים אלה סח לנפשו בקוצר־רוח, “הו, מה לי ולה!” ובהתעלמו כליל מהבטחתו, כי עוד מעט ישחה עמה בים, נתהפך אבינעם ושכב על גחונו להוסיף ולהזין את עיניו במראות החוף.

 

פרק ארבעה־עשר: בשיחת גישוש    🔗

לא הרחק מהם היה חנניה שרוע אפרקדן, במכנסי־ים, על חולו הרך של החוף, למרגלותיה של נאוה הישובה בכסא־מרגוע, בלב עוד חבורה גדולה של רוחצים מתלמידי הגמנסיה “עבריה”. היה חנניה בן השמינית מסיח עמה, עם נאוה בת השישית בנוחות, כשהיא רכונה מעט מעליו, צמותיה הכבדות נעות לעיניו אנה ואנה כמטוטלת, ובוהן רגלה נוגעת־ולא־נוגעת בשערו השחום, העבות. היה מסיח עמה כך, ללא מעצורים, שהרי כאן, באוירת החוף העליזה, נפלו מאליהן המחיצות שחצצו בגמנסיה בין תלמידי המחלקות הגבוהות ותלמידות המחלקות הנמוכות, ורשאים היו הכל להשתעות יחדיו בפומבי, ללא שום מבוכה.

הוא היה גומע בעיניו את נאוה, – את נאוה בבגד־הים הירוק, שכה היטיב לתאר לו את חמודותיה… את נאוה שעיניה החומות משתובבות להפליא וצמותיה הזהובות מדובללות כל־כך, וגומות־החן מעמיקות בלחייה הורודות בחייכה… נאוה, ששדיה הצעירים כבר מזדקרים בעוז מתחת לצמר בגד־הים הלח. למן הרגע שנגלו לו קסמים חדשים אלה שלה – כאן, על חוף, בראשית הפגרה, התחוללה התגלית, המסעירה אותו ללא הרף – חש שעליו להקדים ולנסות אליה שוב דבר בענין אהבתו אותה; אולם לזמן זה, מקצה שלושה חדשים מאותו ערב בל־ישכח, בו התודה לפניה על אהבתו ונדחה, כבר הרבה לחקור על אודותיה וכבר נתחוור לו, שלמען יהיה הוא לה חבר אחד ויחיד עוד שומה עליו להתגבר על מכשלות רבות – שכן נודעה לו מפי הרכילות תאותה לסחוט וידוי אהבה מכל בן יפה תואר הנקלע לדרכה. ואף ראה כי אחריו נפלו קרבן לתאוותה זו בוגר־שמינית אחד ושניים – ואפשר שלושה – מתלמידי גמנסיות אחרות, מבאי החוף. אכן, היא הוסיפה לקרב גם אותו אליה, וכך הכיר ולמד יפה את מנהגה – להחזיק בך, וגם ממתחריך לא למשוך ידה; אף לא השתעשע עוד באשליות, וידע שמוצאו מן העדה ה“ספרדית”, דבר היות “פראֶנק”, עלול להחשב לו לפגם, אם לא בעיניה, הרי לפחות בעיני הוריה, כיון שעד כה נמנעה בעקביות מלהזמינו לביתה, אף לא כידיד בעוד שאת האחרים הזמינה גם הזמינה.

אבל חרף כל המעקשים האלה סח לעצמו תכופות בבטחון מובהק של מאוהב מסונוור: אל תאמר נואש! עוד תתגבר על הכל, אם בברזל ואם בקש, והיא תכיר בך שאתה משובח מן ה“אשכנזים” שלה – בהופעה ובאופי, במוח ובכוח…. והעיקר – שאתה אוהבה יותר מכולם!

“מתי קראת את ז’אן קריסטוף?” שאל אותה עתה. מסיחים היו בספרות. הוא תלמיד השמינית החשיב עצמו כמשכיל בנושא זה לאין שיעור ממנה, תלמידת השישית, אולם לדידו לא היתה השיחה אלא אקדמה בלבד לדברים הנכבדים שחשב לומר לה סוף־סוף היום.

אשר לנאוה, היא לא ביקשה עתה אלא שתעורר על עצמה את עניינו של אבינעם היפהפה, אשר כבש לאחרונה את תשומת עינה. הן “חוג” שלם נקרא על שמו… “החוג של אבינעם”!

אבינעם שכוב היה על גחונו בחול, לא־הרחק ממנה, סנטרו תמוך בכפותיו, והוא מתבונן נכחו בבריות העוברות ושבות. צדודיתו הנאה, הגאה, שהבעתה כה גברית, מופנה היתה לעברה והיא לא גרעה מבטה ממנה בעת שענתה לשאלת חנניה:

“קראתי אותו לפני שנה. התפעלתי מאוד. ואתה?”

“מצאתי בספר את עצמי,” אמר חנניה. “לבטיו של ז’אן קריסטוף הזכירו לי מאוד את לבטי”.

“יש לך לבטים?” נפנתה אליו נאוה בחיוך, שהעמיק את גומות החן בלחייה.

“לא כאן המקום לספר לך על לבטי”, ענה, התהפך ושכב על בטנו, מישיר עיניו לעיניה, “רוצה לטייל מעט לאורך החוף?”

הוא אמר זאת בחיוך מזמין, אך לבו נתפעם בחיישנות, זו החיישנות שהיתה כובשת אותו כל אימת שרצה לנסות מחדש דבר אהבה אליה.

“האשמע דברים מעניינים?” שאלה אותו כלאחר־פה.

מזוית עינה הציצה שוב באבינעם. דומה היה שאין דעתו נתונה למתרחש סביבו. היא ביקשה מאוד לדעת סוף־סוף מה הרהורים חולפים במוחו בבהותו דומם נכחו. לעתים קרובות ראתה אותו לאחרונה דומם כך, בשכבו על החול, כמעולף מחשבות עד כדי שכחת הכל מכל כל. אילו בידה היה הדבר, היתה מבכרת לשמוע את לבטיו שלו, שקל, בעצם, לנחש אותם…

חנניה הסיט עיניו לגלות מה מסיח את דעתה ממנו, וראה כי את מבטי־הסתר היא משלחת אל אבינעם, הפוחז, מי שהיה חברו־למחלקה בשנה־שעברה, אך נשאר לשנה נוספת בשביעית, מחמת ראשו האטום; אולם אבינעם זה, שמו הולך לפניו כשובר לבבות. רוחו נעכרה.

“התמיד את סקרנית כל כך?,” ענה לה, ביובש.

“לגבי אנשים מסוימים, כן,” אמרה נאוה בבת צחוק.

“ומי הם?”

“אתה אחד מהם”.

חנניה חש נקיפה עזה בלבו, וסומק קל פרח בלחייו.

היא מעודדת אותי, הרהר בחרדה סתומה. היא מרמזת לי, כי היא… וכי יש פירוש אחר לדבריה אלה?

הוא קם על רגליו והושיט לה את ידיו. היא נטלה אותן, והוא משך אותה לעומתו והקימה על רגליה. לרגע עמדו מסתכלים איש ברעותו. עיניו הירקרקות נבטו אליה בשאלה מהוססת.

היא הרצינה פתאום, כבתשובה לשאלתו האילמת, משל הרהור כבד חלף במוחה. חנניה הוסיף להחזיק בידה, ובטחונו החדש מתפוגג והולך.

“אתה מתכון להחזיק בי כך לנצח?” שאלה בגיחוך.

“כן!” אמר בחיוך מאומץ, ולא הרפה מידיה.

“חנניה, עזוב”, אמרה, מנמיכה קולה. “החבריה מסתכלים בנו”.

הוא הרפה, איפוא, אך ציין לנפשו, כאות מבשר טובות, כי היא לא עשתה שום ניע לשחרר כפותיה מאחיזתו.

הם פנו ללכת וחברתה, דבורה השמנמונת והמנומשת, שישבה בשכנותה והיתה עדת־ראיה למעמד הזה, אמרה: “הביאי לי תירס, נאוה”.

“בסדר”, ענתה נאוה, וקולה רגיל כל־כך.

מדוע קולה כה רגיל, הרהר חנניה בהתרגשות. האין היא מרגישה? האין היא יודעת מה אומר לה?

 

פרק חמישה־עשר: בשריפת גשרים    🔗

חנניה ונאוה עברו בין חבורות התלמידים המשתועעים, וחלפו על פני אבינעם בדרכם אל רצועת החול הלח, הנוחה להליכה, הגובלת למי הים. קומץ עפר ניתז מתחת לכף רגלה של נאוה – הבמתכוין נעשה הדבר? – לעבר עיני אבינעם הבוהות נכחן. אבינם הפנה ראשו מבעוד מועד שלא להסתנוור. הוא הביט בתהיה אחר הזוג המתרחק, ואחר שב והעביר את מבטו אל האשה המתלבשת אשר צודדה עוד קודם לכן את עיניו…

חנניה הפסיע לצדה של נאוה, ימינו שלוחה מגבו ולופתת מרפקה של שמאלו, וזו אגודלה נעוץ בין טבורו ומכנסי־הרחצה שלו, משל גמר אומר לכבול כמיטב יכולתו את גופו הצנום, השרירי, בזרועותיו. מצחו נחרש קמטים, ועיניו תרו את החול הלח, האכום, כמבקשות נתיב שילך בו.

“יש בני אדם שהישגים מהישגים שונים נושרים לחיקם בלי מאמץ רב מצדם”, סח לה, בהתאמצות, דברים שביקש להקדים ולומר לה בטרם ידבר מחדש על אהבתו אליה. “יש בני אדם המקבלים דברים רבים וחשובים מן המוכן, ויש בני אדם המשיגים את מבוקשם רק לאחר עמל ויגיעה ומאבק ממושך. אני בן שכונות העוני אני, נאוה, ונאלצתי להלחם על כל דבר. לרוב לא השגתי אלא חלק מהמעט שביקשתי לעצמי. אינני מתלונן על כך. אדרבה – אני מאמין, כי בעצם המאבק מצויה חויה נהדרת, המעשירה את האופי. המאבק מחשל את הנאבק, ואני שמח על שנאלצתי לעמול אפילו על דברים פשוטים שבפשוטים, אשר אחרים מקבלים אותם כמעט בלי להרהר עליהם. נאוה, אינני יודע במה אתחיל. אני רוצה לספר לך דברים על עצמי, דברים שעד כה לא ספרתי אותם לאיש, אבל נדמה לי כי שאלתך על לבטי, ודבריך בכלל, נבעו מתוך יחס קליל ושטחי לשיחה שלנו, ואני מהסס לדבר”.

נאוה, שהאזינה לדבריו בהתרכזות יתר, שכן ריח “שיחה” אמיתית עלה לפתע באפה, נגעה בזרועו, דרך עידוד, ועצרה מלכת.

“אינני מכחישה זאת”, אמרה, “שוחחנו שיחה סתמית, ולא התעמקתי בדברים. אבל היה בטוח, שמעכשיו ישתנה כליל יחסי לנושא. אני חוזרת על שאלתי בכובד ראש, ברצינות גמורה”.

והיא הבליעה בחיוך בדברה.

החיוך לא נעלם מעיניו. “היא משחקת בי”, חלף הרהור צורב בראשו, “אינני נחשב בעיניה כלל כחבר אמיתי. והסיבה לכך ברור. כ’פראֶנק' אני פסול אצלה מראש”.

אבל כאותו הרפתקן, אשר שרף את כל הגשרים מאחוריו, לבל יסיתו פחדו לחזור מן הדרך המסוכנת שבחר ללכת בה, הוסיף לומר, כמעט ביאוש, את הדברים שהתפרצו לצאת מפיו, וכלל וכלל לא כפי שנתכוון לאמרם.

“אבי מת כשהייתי בן חמש, ולפני שלש שנים מצבנו הכלכלי כמעט שאילץ את אמי להתחתן עם איזה עשיר,” הפליט, וביקש מיד לבלוע את דבריו, אך הוסיף, “היא היתה מוכנה להקריב את עצמה בשבילי כדי שאוכל ללמוד בגמנסיה”.

“מה אתה סח?” קראה נאוה, קריאה שלדעתה נתבקשה ממש.

אולם הקריאה, שבאה מן־השפה־ולחוץ, דכדכה אותו. במאמץ רב המשיך.

“ברור שלא הרשיתי לה”, אמר. “בעצמי התחלתי להרויח את דמי הלימוד שלי. כבר עבדתי מאז בחצי תריסר עבודות, אחרי שעות הלימודים. הייתי מחלק פרחים, נער שליח במכולת, שוטף מכוניות, שומר לילה, ובחופשה הגדולה הקודמת נעשיתי מורה לילדים מפגרים שנכשלו בבחינות”.

הוא החריש לרגע, למען יגבר רושמם של הדברים אשר יאמר להלן: “וכל זה מקדם אותי למטרתי – ומטרתי להיות מהנדס. לכן אני עובד, לכן אני מסתפק לפעמים בשלוש שעות שינה ביממה”.

“אני מזועזעת!” קראה נאוה ברוב חן.

קלילות פליטת־הפה שלה הרעימה אותו.

“את מזועזעת, כי את רגילה לחיים קלים”, אמר, זעוף. “מרגישים שאותך פינקו בבית, שאותך הכריחו ללכת לגמנסיה. בראש דאגותיך עומדים תמיד דברים נחמדים – איך מכירים בחור זה, ואיך נפטרים מזה, ועם מי לצאת בערב שבת. אותי אין חיי מזעזעים כלל, אפילו סבל אינני מוצא בהם. הם לחם חוקי”.

“מי נטע בך רעיונות משונים כל כך עלי?” נתכעסה נאוה. “אתה סבור כנראה שאני שטחית מאוד. תחילה החלטת ששאלתי נבעה מתוך יחס שטחי ללבטיך, ועכשיו אתה מרחיב את השטחיות המדומה הזאת לכל חיי! שלא כמוך, אינני נחפזת לספר את ענייני הפרטיים לכל אוזן מזדמנת. אולי משום כך נדמה לך, שכל ימי אני עוסקת ברומנים קלים!”

“אני מקוה שדבריך נכונים, ושאני טעיתי, כי אני מקוה ש…” אמר חנניה בהיסוס רב־רמז.

“אתה מקוה?! אל תקוה לשום דבר!” אמרה נאוה.

היא משכה בכתפיה, כמגרשת זבוב טורדני, והישירה צעדיה אל דוכנו של מוכר התירס, בעוד חנניה משתרך אחריה כנזוף.

משקנתה קלח, החלה חוזרת לחבורה, וחנניה שותק לצדה.

התפרצותה הביאה אותו במבוכה, אך הוא סרב להכיר בדבריה כבמפלתו הגמורה. היא רק שומרת בקנאות על כבודה שלה, הרהר. רק זה בלבד מעסיק אותה, והיא מתנפחת כטוס כל אימת שנדמה לה כי גורעים מערכה. אבל ערכה, מבחינה נפשית, הוא אפס, סח לעצמו. היא עדיין אינה אלא ילדונת יפהפיה המאוהבת בעצמה עד לעיוורון, ואינה מסוגלת להבין ללב הזולת.

ברוח נכאה העמיד פנים כמתעניין בויכוח נלהב של חברו עמוס עם אחדים מבני חבורתם, בדבר דרכן של “תנועות הנוער”, ונותר על עמדו, בלא ללוותה עד אל מושבה.

“אתם אנשי התנועות, בחיי!” היה עמוס מרעים בקולו על שומעיו. “אתם והשיטות שלכם! אני עובר במסדרונות הגמנסיה, ורואה איזה ציד־נפשות אתם מנהלים בין תלמידי המחלקות הנמוכות, שאינם מבחינים עדיין בין ימין ושמאל. מפליא, שההנהלה מרשה התחרות מזוהמת כזאת בין כתלי המוסד. גיבורים גדולים! חכמים ופקחים כנגד תינוקות מהמכינות! נסו לשכנע אותי? זה לא, מה? אני אדם חושב! זה יותר מדי קשה!”

 

פרק שישה־עשר: בסוד נערה    🔗

בעבור נאוה, בשובה, על פני אבינעם, שוב נזרק קומץ חול – הבמתכוין?– מכף רגלה אל פניו. הוא ניער את שערו הזהוב, והביט כמקיץ מחלום על סביבותיו, עד אשר נח מבטיו עליה. כבר ברור לי מה שזאת רוצה ממני, הרהר.

אלא שבפרוס הפגרה הזאת גמר אומר בדעתו, שבדברים שבינו־לבינה לא יבזבז עוד את זמנו על בנות הגמנסיה, הרכות בשנים, שהרי בגופן לא ניתן להרחיק לכת כבגופן של הנשים הבוגרות, הבשלות, הטובות למעשה אהבה של ממש, שאליהן תשוקתו עתה. חרף זאת הוסיף והביט בתלמידת הששית החמודה, כי הבחין לפתע בתואי היפה להפליא של שוקיה…

“היכן כל החבריה שלנו – נעלמו?” שאל אותה, עת ישבה בכסאה, בהצביעו על המושבים שנתרוקנו סביבם, וברמזו לה בדבריו, כי רק מחמת שאין לו לפי שעה עם מי לשוחח נכון הוא לפטפט מעט עמה.

“כולם הלכו להשתתף בויכוח – שם”, אמרה נאוה מצביעה על החבורה הגדולה מבני כל המחלקות, שנקהלה עתה סביב עמוס. “רק אחד, אבינעם שמו כמדומתני הפליג בדמיונו לאיזו ארץ רחוקה ומסתורית”, המשיכה במשובה, מגניבה בדברה מבט חושד אל הנפש היחידה שנותרה בקרבתם, אל מרים, השכובה בחול והיא כישנה. האמנם ישנה היא:? בדבקותה של זו באבינעם הבחינה עינה החדה מכבר.

אבינעם קם ממרבצו וישב בכסא־המרגוע שלצדה של נאוה.

“אבינעם לא הפליג לשום מקום, הוא כאן, אצלך!” אמר לה, קורץ בעינו ללמדה, כי בעצם ניחא לו שהוא אצלה.

“לא, הוא רחוק מכאן, הוא השאיר כאן אל גופו וטס למרחקים על כנפי דמיונו”, ענתה בגיל, מאושרת עד אין קץ שהצליחה סוף־סוף לקשור שיחה עמו.

שחום עיניה נצנץ בעליצות מול תכלת עיניו, ופניה הסגלגלים, המנוקדים בשתי גומות־חן, קרבו לפתע עד־מאוד אל פניו. הסמיכה את פיה הקט לאוזנו ולחשה: “ולכן הפסדת מחזה מענין מאד!”

אבינעם נשם בריגשה את ריחה הנעים, המגרה של הנערה, עת לחיה נמצאה ליד חוטמו. דמיונו המסוער ממראות העירום, שצדו עיניו בנשים המתלבשות והמתערטלות סביביו, עדיין היה מלהיב את יצרו.

לאט לך, אמר לנפשו, חושש פן תבחין נאוה בקלקלתו.

“מחזה מעניין?” שאל, לגלגל את השיחה הלאה.

המשך דבריה הפתיעו כליל.

“סוף־סוף נפטרתי לגמרי מחנניה, מן השמינית הריאלית. עכשיו רצה להתודות לפני שוב שהוא אוהב אותי, אף על פי שכבר אמרתי לו אלף פעמים לא גמור!” אמרה נאוה בהעזה בחפזה. הגם שזו לה שיחתה הראשונה עמו, היא הוסיפה וסיפרה לו, כנותנת בו אימון גמור, את נוסחתה שלה ליחסיה עם מי שהיה חברו למחלקה בשנה שעברה, חנניה, ועיניה עוקבות בדברה אחר מרים, לדעת – הישנה היא אם לאו?

ובספרה לו ברוב תבלינים כמה מציק לה חנניה, הפכה ללא הרף בדעתה כיצד יניעו דבריה אותו את אבינעם לומר לה שהוא עצמו מוכן ומזומן למלא מיד את מקומו של הלז, שהרי רק לשם כך – עליו להבין – פתחה דוקא לו “סודות פרטיים” כמוסים כאלה. אכן, מעיניה הזריזות לא נעלם המבט המיוחד ששלח עתה ברגליה, ואת שלא גילה לה המבט, גילתה לה ריגשת־היצר העזה, אשר נשקפה אליה לפתע מעיניו.

עודה מדברת והוא קם במפתיע ממושבו, חושש שלא יוכל עוד מעט לבלום את תאותו הגואה אליה. בהתרחקו ממנה בצעד חפוז, רימז בראשו, כבעל־בריתה, לעבר חנניה העומד ליד המתוכחים, ואמר לה, “אני כבר אטפל בו”.

טפיחת יד עזה נחתה בשכמו של חנניה. הוא פנה לראות את הטופח, והנה אבינעם הריקא מחייך אליו חיוך משולהב ונואל ומעבר לו, בריחוק־מה, נאוה ישובה בכסאה, מבטת בו ומגחכת, ומסיחה מיד עיניה ממנו.

בודאי סיפרה לו דברים עלי הרהר חיש, בלוטשו אליה עינים מרירות. אחרת מה לו ולי?

“רוצה לשחות?” שאלו אבינעם צרודות והניד ראש תחילה לעב נאוה ואחר לעבר הים, כמזמינו במפורש לגמור ביניהם דברים עליה.

“בוא”, אמר חנניה חרש.

 

פרק שבעה־עשה: במלחמת־שנים    🔗

אבינעם וחנניה ניתרו במים, מפלסים דרכם בין המתרחצים של מי הקרסוליים אל מי המתנים, שם יוכלו לפתוח בשחיה. אבינעם דילג ראשון. חנניה היה כנגרר בעקבותיו. בני־גלים באו עליו וטפחו בבטנו ובחזהו, מקציפים בלבן, אך מים רבים לא יכבו את האש הצורבת בלבו, לב הגבר שנבגד והושפל. עורפו המוצק, יפה החיטוב, המגוון כמעין שחום מיוחד במינו של יריבו, היה מקפץ לנגד עיניו במטחוי זרוע ממנו. אין לו אלא לשלוח ידו ולאחוז בו, לאחוז בו ולטלטלו, לטלטלו ולהכריעו מטה, להכריעו מטה ולהטביעו… כאילו נכנס בו שד הוסיף לנתר בעקבות אבינעם, מצעק, עוקף שמנה וילדיה המתפלשים ברדודים, הודף מעליו נער שבא מחליק על גל, מזנק אל בין בחור וצחקנית שלו, המיללת באימה למראה צולל העושה דרכו לעומתה, מנתר אל גל של ממש, מוחה עיניו מדמעות מלח, מריע בהסכמה לקריאת הזרוז של אבינעם ומסתער אחריו אל הגל הבא, והריהם שוחים וגלי־החוף מאחוריהם, ולפניהם מרחבי הים, ואי־פה־ואי־שם רק שחיינים מעטים. עוד מעט קט, עוד חתירות אחדות, והם יותרו לנפשם…

“מעט יותר מרץ”, צעק אבינעם בבוז, והוסיף לחתור בתנועות אמיצות. חנניה שחה שחית חזה מתונה. המים הירקרקים לטפוהו ענוגות. גומות־גומות שבהם רצדו לפניו בשובה ובנחת. אבינעם הרחיק מעליו, צעק לעומתו משפט פרידה קצר, מזלזל, וחתר הלאה, כאילו אינו סבור עוד שחנניה ראוי לשימת לבו.

חיש יתיגע, הרהר חנניה, עד מהרה יהיה אפוס כוחות, ואילו אני עצמי אהיה עדיין במלוא אוני. עוד מעט יהיה אבינעם זה נתון לחסדי, מבקש את רחמי…

המרחק שביניהם גדל והלך, וגולגולתו של אבינעם החלה נעלמת ומתגלה לעיניו חליפות, לפי גאות גבי המים ושפלם, הוא הוסיף לשחות במתינות עד אשר נראה לו אבינעם שוכב מתנשם על גבו, מטלטל על פני המים הגמומים, בריחוק־מה ממנו.

הוא ראה כי עיני אבינעם עצומות, זרועותיו משולבות מתחת לראשו, וכולו־כולו אומר רגיעה שבעייפות גדולה. מסביבם, במטחוי ראיית־שוחה, לא נראה איש.

עוד ארבע־חמש חתירות קלות ויהיה אצלו. מליצות של ים הטרידה את שורש אפו. הוא רקק, ניער שיער לח מעל עיניו וצף, בכוחה של התנופה בלבד, לעבר אבינעם עצום העינים. חרש קרב אצלו.

אבל כאן חש, שלא יוכל לתקוף יריב עצום עינים ורוגע. הוא רצה בכך, אך זרועותיו כבדו לפתע, רגליו חדלו לציית לו, קפאון פשט באיבריו, והוא נותר מעוגן במים למרגלותיו של אבינעם, מטולטל מעלה ומטה, לקצב נשימת הים, כאצה זו שאין לה חיים משלה. התהפך ושכב על גבו ועתה שוב לא נדרש ממנו שום מאמץ להציף עצמו. כולו נתרפה. שילב גם הוא זרועותיו מתחת לראשו והמתין לבאות.

אבינעם פקח את עיניו.

“הו, אתה כאן? חשבתי שחזרת”, אמר.

“לא קשה לי להשיג אותך”, אמר חנניה, בזלזול.

העוית בוז העיבה את פניו הנאים של אבינעם.

“רוצה אולי להתחרות מכאן עד החוף?” אמר.

חנניה ניזוז במים, כנכון לכך.

“נתערב?” שאל אבינעם בגיחוך.

“למה לא?” אמר חנניה.

“נקבע כתנאי, שהמפסיד יעשה כל מה שירצה המנצח”, אמר אבינעם בזדון.

“בסדר”, אמר חנניה.

“מוטב נקבע מראש מה על המפסיד לעשות,” אמר אבינעם בשמחה לאיד. “אני מציע, שהמפסיד יעזוב לתמיד את נאוה, ויחדל אפילו לדבר אתה”.

“נקבע תנאי אחר”, אמר חנניה חיש.

“אתה בטוח שתפסיד?” גיחך אבינעם.

הוא ניזוז בהתלהבות, מישר עצמו בקו אחד עם חנניה. הרעיון המחוכם שבהצעתו שבה אותו כליל. גופו נדרך לקראת התחרות, אולם חנניה טרם אמר דברו.

“מסכים?” דחק בו.

חנניה שתק. חשש גלוי נרשם בפניו. בבוז מפורש הפנה אליו אבינעם את עורפו, כמנער חצנו ממנו. או־אז שמע לפתע את קולו של חנניה – וקול מוזר היה זה – בסופרו: “אחת, שתיים, שלוש!”

 

פרק שמונה־עשר: במשפט הים    🔗

המים הקציפו סביבם מחתירותיהם העזות, ובתחילה לא ידע איש מהם מי מקדים את יריבו. חנניה הסתפק בשחיית־חזה מהירה, ואילו אבינעם חתר בכל אונו. עיניהם סונוורו מן הקצף, ולפיכך נתפרדו חיש זה מזה. בלהיטותם החלו סוטים ממסלולם – חנניה ימינה, אבינעם שמאלה. אולם סטייתו של חנניה היתה קטנה מזו של אבינעם; כי עד מהרה חזר אליו שיקול הדעת ועל אף שכבר הקדימו יריבו האט לרגע שחייתו ותיקן מסלולו.

הוא נתירא לא־מעט מפני כושר השחיה הנודע של אבינעם, שנחשב על טובי ספורטאי הגמנסיה, אבל השביע עצמו כי יגיע ראשון אל החוף, ויהי־מה. אחרי כן חדל להרהר בזאת, וכל דעתו כולה היתה נתונה לדבר אחד ויחיד – לשמירת הקו הישר החופה. בזוית עינו ראה, כי אבינעם הקדימו הרבה, חרף סטייתו, אולם עד מתי, עד היכן יתמיד אבינעם בקצב מהיר זה? סופו להתיגע, להאט חתירתו, לבקש אויר, ואפילו לשכב לרגע על גבו.

חנניה כיון עצמו אל סירה שטוחה, החוצצת במישרין בינו ובין החוף, ופתח בחתירה מהירה, אך עדיין לא־מאומצת, עוד שעתו לפניו, אל לו להחפז מדי. מן הסירה והלאה יגביר את קצב חתירותיו עד שיגיע אל ראשוני המתרחצים של מי העמידה. שם ישוב לשחות שחיית־חזה, שכן המתרחצים הללו צפיפותם תלך ותגדל ככל שיתקרב אל החוף, והוא יאלץ לראות מה שלפניו.

על הסירה עמדה נערה יפת־קומה, שחומה, בבגד ים אדום. מבטה השתאה אליו, בחלפו מתחת למשוטה. אבינעם כבר נעלם מחוג ראייתו, ולא ידע עתה אם לפניו הוא אם מאחוריו. אך הוא לא השתהה לברר זאת. ראשו שקע עד מחציתו במים ונזקף במצדד מדי שלוש חתירות, כדי לחדש את מלאי האויר בריאותיו המתענות.

בוטח בנצחונו, ועייף מחמת המאמץ הרב שעבר עליו, נשתהה אבינעם לרגע, לנוח ולראות כמה הקדים את חנניה. הוא הפנה ראש לאחור ועיניו תרו אחר יריבו. ככל שהתאמץ להתגבה לא ראה אלא חלקת מים נקיה מאדם ממנו ועד האופק, וגומות וגבשושיות שבה כאילו מגחכות לעומתו. חנניה הקדים אותו! הפך פניו והביט בחרדה גוברת והולכת לימינו. או־אז ראה את הסירה ואיזה שוחה העובר על פניה בחתירה מהירה. לבו נבא לו אסון כבד. הוא התנפל קדימה במים האדישים, החוסמים דרכו, ידע כי בעייפותו הרבה לא יעמוד זמן רב בקצב חתירה זה, אולם חרפת המפלה הצפויה לו מסכה כוחות חדשים בזרועותיו הלאות ואמצה את ריאותיו שלא תתבקענה מחוסר אויר. מחשבה מענה נקרה במוחו ללא הרף: “חנניה, הרמאי הזה… הגרוגרת הצמוקה הזאת, מיטיב לשחות ממני! ואני לא ידעתי!”

הוא חש, כי נעשה לו עוול משווע. כסיוט הבלהות הנורא ביותר שביעתו אי־פעם נראתה לו האפשרות כי לעיני אותה בת, נאוה, ינחיל לו חנניה בזיון, ובאיזו שלוה הסכים חנניה זה לתנאי ההתערבות! וכיצד העמיד פנים יראות והסוה את מזימותיו, בספרו אחת־שתים־שלוש, הרהר טרופות.

הוא הכה במים בחמת יאוש. ודאות נוקבת שכוחותיו כלים והולכים ריפתה לפתע את ידיו. זקף ראשו וניערו לסלק מעל עיניו את שערותיו הדביקות. ראשוני המתרחצים כבר היו סמוכים אליו ועינו קלטה מבט תמה משהו של גבר השוחה מתונות לעומתו. בריחוק של עשרים־שלושים חתירות לפניו היו המים מתגבהים ומזנקים בגל נישא החופה. ידע, כי תקוה גנוזה לו בגל כזה, אם יצליח להחליק על מדרונו בתנופה שקולה וברוכת־מזל, ולהנשא עמו באפס מאמץ עד לקרבת המים הרדודים. בליאות חתר אל התנשאות הגלים.

 

פרק תשעה־עשר: בבית־הדין    🔗

חנניה נשא ראשו מתוך המים, ובעודו חותר בתנופות אמיצות, חרף תחינה של כל אבריו כולם למנוחת־מה, הידה עצמו בין ראשוני המתרחצים. זרועותיו הדקות והארוכות עשו את מלאכתן כמאליהן, ורגליו הגרומות הדפו מוכנית את המים לאחוריו. ריאותיו שועו לאויר, ומדקרות־סיכה עינו את מתניו.

כאשר חש גל מתגבה תחתיו ומטילו קדימה, קימר את גופו והתמזג בגל והיה לאבר ממנו.

הגל היה מן היפים לגלישה. שניה־שניותיים הוסיף לנוע כנד־מים, ואחר הסתער אמירו אל הבקעה הקעורה שלמרגלותיו והתנפץ בריבוא בועות קצף לבן ורסיסיו, וכך שוצף וקוצף, שטף חיש אל החוף, סוחף עמו את חנניה המושיט ידיו הצמודות מעשה ראש־חץ קדימה, וגופו הצנום משוך ומאוזן בשארית אונו…

תחושת המים החמרמרים ונהמת הקצף הטורף בכל פה את כל הבריות העומדות בדרכו התמזגו עם שירת הנצחון הפראית שבלבו של חנניה. לעיניו נתגלה החוף, ועל שפתו אין עומדים או מתהלכים אלא אי־אילו אמהות וילדיהן, מהן גוררות פעוטותיהן מן המים והלאה, מהן משדלות את הסרבנים הזעירים לטבול במים הרדודים, ועוד אי־אילו נשים ובני־זוגן, ואיזה זקן מתעמל, והקהל הגדול של המתוכחים עם עמוס, ואבינעם אינו נראה במלוא מטחוי־העין! הוא הקדים אותו. עוד מעט־קט תדרוך רגלו על החול…

הגל כבר הפך לבן־גל, ולבסוף לא נשתיר ממנו אלא גיבוב רצף זעיר. חנניה קם על רגליו בתוך מי הקרסוליים, וניצב מרטיט על עמדו אפוס כוחות ומשונק מעט מחוסר אויר.

אבינעם נלכד סוף־סוף, לאחר כשלונות אחדים, בשיטפו של גל ונישא אל החוף במהירות מסחררת, אך מיד בגדו בו כוחותיו המעטים שנשתירו לו. גופו נתרפה, והוא נשמט מאחיזת הגל, בלב המון המתרחצים. בהונות רגליו גיששו במים ונתקלו בקרקע. עמד מתנשם בכבדות, עייף מלחשוב, מניח למים לעשות בו כרצונם. קריאותיהם ורחש התפלשותם של המתרחצים הסמוכים אליו הגיעו אליו כממרחקים. פעימות לבו שככו לאיטן, ומשנתרגע משהו, ודעתו נתבהרה במקצת, חלחל בו הפחד, כי זכר לפתע את החרפה הממתינה לו בחוף. אהיה לצחוק בעיניה, הרהר.

השתרך באין אונים לעבר החוף, כשהוא תר אותו בעיניו. מחשבה רדפה מחשבה בראשו, היאמר כי נתכווץ שריר ברגלו? היעמיד פנים שאינו זוכר את תנאי ההתערבות? ואולי אין טוב לו מאשר לומר לחנניה, כי הוא מסרב למלא את התנאי! סוף־סוף, מי הוא חנניה זה… “פראֶנק”! הרי לא יניח לו את נאוה! מה ל“פראֶנק” ולאשכנזיה!?

חנניה לא נראה לו עומד על שפת החוף, שכן כבר הלך אצל כסאות המרגוע של חבורתם, וצנח בלי אומר ארצה, למרגלות הכסא בו נינוחה נאוה.

היא היתה מבקשת בעיניה אחר אבינעם, ובמפגין לא שעתה אליו.

“הי, חנניה, אתה רועד כולך. מה קרה?” נפנתה אליו שכתנה דבורה, שחזרה זה עתה למושבה מאצל מהומיית המתוכחים, לטול מנאוה את קלח התירס. גבותיה נצטמצמו בדאגה, למראהו האנוש.

חנניה העלה בדי עמל חיוך של ביטול על שפתיו. בלי לשעות אל דבורה, הביט אל נאוה ופלט מפיו משפט משובש, שרק מלים ספורות ממנו נשתמעו מפורשות: “התערבנו… הגעתי ראשון… ניצחתי אותו…”

פני נאוה קפאו במבע של בוז, ולרמז זריז ממנה חדלה מיד גם דבורה לתת דעתה עליו. הוא הוסיף לשכב אפוס כוחו למרגלות הבת המתאדשת לו במפגין, וצלעותיו דלות הבשר עולות ויורדות, בגומעו את האויר החמים.

כאשר קרב ובא אצלם אבינעם, צועד על שמאלו, לא אמרו זה לזה דבר, גם נאוה החשתה. דבורה, בהבחינה מיד שאבינעם אינו אלא מתחלה, לחשה זאת בלהיטות באזנה של נאוה. זו צבטה אותה בזרועה, לאות שעליה לשים מחסום לפיה.

אבינעם התישב בזהירות מעושה בחול, בריחוק־מה מחנניה, והחל שף בתנועות לאות, מזויפות, את רגלו, כמעסה שריר שנתכווץ. שתיקתו של חנניה נשמעה לו כרעמים אדירים. הוא בז לי, הרהר, הוא חוגג את נצחונו עלי. מכאן ואילך יקל בכבודי. אבל אני אלמד אותו לקח. נאוה זו לי תהיה.

נתחייך אליה במהוסס. היא האצילה לו חיש חיוך מעודד, ורווח לו מעט.

חנניה הביט ביריבו המובס, הרכון על הרגל בעלת הפגע המדומה והמסתאב במפלתו עד אין בוש, ואחר נשא עיניו אל נאוה, וראה כי עיניה מעריצות את אבינעם, גם עתה. אכזבה עזה צרבה את לבו והרתיחה את דמו והסמיקה את פניו.

קול שבתוכו קרא אליו ברוב־ארס, שמנצח היה עוד קודם שיצא להתמודד עליה, שהרי הוא “פראֶנק”, מה שאין כן אבינעם…

“אינני יכול לשאת זאת”, הרהר. תרועות הנצחון האחרונות נדמו בלבו. מרירות נוראה חלחלה בו. הוא לא ידע את נפשו.

בתחושה שאי־מי מסתכל בו בכל עצמת רואותיו היסב לפתע חנניה פניו וראה מאחוריו, בריחוק לא רב ממנו, את מרים ניזוזה בחול, ועיניה מביטות בו ורואות הכל־מכל־כל. עין בעין נפגשה, ושניהם מיהרו להשפיל שמורותיהם.

הוא חש, כי היא, התימניה מן המחלקה השביעית, קוראת במחשבותיו כבספר פתוח, ובזכרו מיד שראה אותה לא־אחת נדחית בגסות וקבל כל חבורת התלמידים כולה על ידי אבינעם, בן מחלקתה, נתחור לו מה מתרגש בלבה עתה, מול הדברים המתרקמים בין הלז ונאוה. הוא ראה מיד בדמותה המושפלת והרהויה של מרים את בבואתו שלו, ובשאט נפש הפנה אליה לפתע את גבו. ההשפלה המשותפת אשר בגורלם, גורל בני “עדות המזרח” הנידחים, המרה לו משנה־מרי.

והיא חשה, כי לה ולחנניה יש לפתע ידיעה עמוקה זה בנפש זה, והגיגיהם החבויים, כמיהותיהם ולבטיהם, שלו נהירים לה, ושלה נהירים לו. על כן, מתבוששים הם עתה איש מרעותו – משהובסו כמיהותיהם ומאווייהם עלו בתוהו.

בעל כורחה הגניבה אליו מרים עוד מבט. גבו החסון, המתנכר, היה מופנה עדיין אליה; חשה בעליל כמה מציקה לו נוכחותה. לבה נצבט. קמה לאיטה, ובצעדים מדודים הפסיעה משם. בחול החם, הרך, הפסיעה, ודמעות חמות קמות בעיניה, ועצבת נוראה מחלחלת בה.

ואילו מאצל עמוס נישאו עדיין ברמה שאגות המתוכחים.

“מה יש לך נגד התנועה שלי?” קרא דני, מן ‘השומר הצעיר’.

“אל תגן כל כך על התנועה שלך”, קרא עמוס ארסית. “אתה נאמן לה מפני שכשהיית פרחח שאינו יודע לחשוב גרת במקרה בבית קרוב למועדון שלה, או שהצטרפת אליה מפני שהיה לך שם חבר, או בגלל ילדונת שמצאה חן בעיניך. היה ישר ותודה לפחות, שכאשר הצטרפת לתנועה שלך לא ידעת כלום על האידיאולוגיה שלה או של האחרות, ובאותה דרך מקרית עלול היית להצטרף לתנועה שכיום אתה מוכן לקרוע את אנשיה לגזרים. אני לא אצטרף לשום גוף פוליטי כל עוד אינני מזדהה עם דרכו בכל! לצערי, גוף כזה עוד לא קם!”

 

פרק עשרים: בהרהורי עבירה    🔗

הימים שבאו על חנניה לאחר תבוסתו בחוף הים – כל דקה ודקה שבהם, דומה הדבר, העמידה אותו במסות, שכמותן לא ידע מעודו. לא סייעה לו ולא כלום פרישתו הגמורה מחבורת המתרחצים, אף לא מצא הסחת־דעת בחדשות התוכפות ובאות ממהומיית המלחמה שנתלקחה עתה ביתר שאת באירופה ומן הידיעות המסעירות על הטבעה מסתורית של איזו אניית מעפילים יהודים בלב ים – הכל נראו לו טרודים בהן, ואילו הוא… אותו יום זכור לרע שעבר עליו בחוף ניצב בכל עת ותמיד לנגד עיניו, מגדש אותו במשטמה, בקנאה, במרה שחורה…

באוהו אותם יסורים אוכלי נפש הפוקדים את מי שהחכים לאחר כשלון. אותם אלף דברים ודבר שניתן היה לו לעשותם או לאמרם בעת השיחה האחרונה, המשפילה, הארורה, ששח עם נאוה, ובעת ששילחה בו את אבינעם ובעת ההתמודדות אתו ולאחריה – אכן, במיוחד לאחריה – החלו מזדקרים לפתע כנגדו, והם כה פשוטים, כה ברורים כה מחויבים, שנבצר ממנו להשיג בשכלו כיצד נעלמו ממנו שעה שנדרשו לו. והדברים שאמור אמר ועשה עשה –כהמון גדול המאשים־מאשים, מוקיע ומגחך ברשעות ובשמחה לאיד, צבאו עליו הדברים המוגמרים הללו. צעקתם עלתה באוזניו בשכבו ובקומו, לגלוגם נצטייר לעיניו בכל אשר פנה. הד צחוקם השטני ביעת אותו בלילות.

בשפכו את לבו לפני עמוס, שבא לשאלו מדוע חדל לבוא לחוף בימי החופשה הטובים לרחצה, הוא לא עצר כוח, אף כי התאמץ בכל מאודו, להתייחס בדבריו אל כל הפרשה כולה, ואל מקומו בה, כמנתח צלול־ראש המאבחן מחלה חמורה, הקובע בשיקול דעת, ללא פניות, את גורמיה ונסיבותיה, ואת האמצעים שיש לנקטם כדי לרפאותה ואף למנוע את השנותה. כך ביקש לנהוג בכל משגה שיעשה בחייו, ועתה עצם המשגה ממנו, מהגיונו המנתח, מהמשמעת העצמית שלו.

“איך הגעתי לכך!” לאט וחזר ולאט.

הוא שכב אותה שעה על ספתו הצרה וסח עם חברו בקול מלחשים, לבל תשמע דבריו אמו הרכונה בסמוך על מכונת התפירה, מעבר למחיצה המתקפלת. עמוס, שישב לצדו, שלח אליו מבט משתאה, מחטט. בשיחותיהם הממושכות, בשעות המרובות שעשו בצוותא, גמלה חברותם והגיעה לאותה מדרגה של ידידות מזוקקת, בה מגלים מלב אל לב הכל מכל כל, לרבות ענייני אהבה ו“לבטים”, ולוא גם הכמוסים ביותר, אך מעולם לא הסיח לו חנניה דברים עזים שכאלה, אפילו בדברו בנאוה.

הוא שתק, נרעש בחובו, והביט אל חברו המתענה, כחוזה באחד מאותם מראות נדירים, מופלאים, מסעירים, המגלים לעין בחטף איזה טפח מסוד כביר ושגיא של החיים.

מה הביא אותו לידי יאוש איום כל כך, שאל בנפשו, ביראת כבוד גדולה. האומנם אפשר להתרגש כל כך בגלל בת בשעה שהעולם כולו עולה בלהבות? אך משהרהר בדבר, עלתה בדעתו המחשבה, שחנניה הוא, אחרי ככלות הכל, “פראֶנק” חמום דם ומוח, ועל כן הגיע ליאוש תהומי שכזה, משנכזבה אהבתו.

בכל זאת, שברון לבו של חנניה, דבריו הנכאים, סבר פניו הנואש, סחו לו כי טרגדיה נוראה התחוללה שם, בחוף הים, מתחת לחטמו ממש, בלא שיחוש בה כלל, והוא היה כשוטה בעיני עצמו, כמיותר לגמרי שם וכאן, מהיותו חסר אונים ליטול חלק כלשהו בטרגדיה העזה הזו, שנשגבה ממנו.

הוא הלך מאצל חנניה מפועם מאוד מן הדברים העזים שנגלו לו, מפוחד במקצת מפניהם ועצב מאוד. הרגשה מציקה, שהוא מהלך בשולי החיים בשעה שאחרים חיים אותם את החיים בעיצומם, ושותים את קובעת האושר והיגון שלהם עד תום וללא שיור, חלחלה בו, דכדכתהו בצעדו חזור לביתו.

לבטיו שלו, נדודיו בין מועדוני המפלגות והתנועות הוכחניים, כל אותה המקהלה הקולנית הנכבדה בעיני עצמה והטרודה כל כך בענייני משימות הנוער וגאולת העם והארץ, נלעגו בעיניו עד גמירא באור חדש זה, שהגיה לו באחת את תפלות חייו שלו וגם את אפס קציהם של החיים הנאדרים הסמויים מעיניו.

עלי להיות אחר, שונה, בחור החי חיים של ממש עלי להיות מכאן והלאה, סח לנפשו בשובו לחדרו הגדוש גינוני מרד ובהשתפלו לספתו. שעה ארוכה ישב עליה, בוהה נכחו ומוסיף לטוות את חוט הרהוריו החדשים, המייסרים. אני רוצה לחוש בכל חושי את הדברים שהביאו את חנניה לפרפר ממכאובים שאין להם מרפא, הרהר. תאוה, אהבה, שנאה, קנאה – מי יתן ויזעזעו גם אותי יצרים חזקים, נשגבים אלה.

נאוה, חנניה, אבינעם – הם־הם החיים האמיתיים, הרהר. הם שכל מעייניהם נתונים אך ורק לדברים של ממש, לאהבה, לתענוגותיה ולמכאוביה, ולתחרות החשאית, אך העזה מכל מלחמה ומאבק, שבין הגבר והאשה, האשה וצרתה, הגבר ויריבו, הם פטורים ומשוחררים מחרדותי ולבטי ותעיותי והקרבותי. ואחרי ככלות הכל – באמת מה יבקש לו בחור יותר מכל, אם לא נערה לאהוב אותה, לאמצה אליו ולשאוב ממנה מנעמים לאין שיעור…

והנה חנניה לוחם להגשים משאלה זאת, ואילו אני בוש במשאלה הזאת ונמשך אליה כאחת. עד מתי יסובו חיי במעגל קסמים זה? האפרוץ אותו סוף־סוף? האגיח ממנו אל החיים האמיתיים ואטעם גם אני מקובעת היגון והאושר?

נפשו התעטפה בערגה עצומה.

 

פרק עשרים־ואחד: בכבלים    🔗

סוף־סוף, במקום שירבץ על ספתו שעות רבות ויבזבז את פגרת הפסח על לא דבר, החל חנניה עובד חצאי ימים במוסך המכוניות שבשכנות לביתו, שם נזקקו לידים עובדות. בשובו מן המוסך הביתה סועד היה סעודת צהריים ויוצא להשכיל תלמידים שנאלצו ללמוד בימי הפגרה, משום שנכשלו בבחינות השליש שחלף.בערבי שבוע אחדים היה משתתף בשיעורי חוג למתמטיקה גבוהה, מטעם הגמנסיה, וערבים אחרים היה הולך לקולנוע, לרוב עם עמוס. לימים החל סברו מתבהר, שיחו נעשה קולח יותר, מתובל יותר בהיתול, ודומה היה על אמו, – שהיטיבה לנחש מה היה לו לבנה, – כי שב לאיתנו.

אולם בעמוד ימי הפגרה האחרונים, ערכה אמו סדר באצטבאות ספריו ובמגרותיו – טיהרה, ואיווררה ואבק הסירה. בשובו מן המוסך לסעודת הצהרים ראה מה שעשתה.

“מדוע את מחטטת בדברים שלי!” נצטעק עליה.

היא נדהמה, נבעתה.

גם הוא נבעת על שהרים קולו על אמו. הן מעולם לא עשה זאת. דומם אכל, החליף בגדי עבודתו בטובים מהם, ויצא ללמד את תלמידיו.

המחשבה, כי בגמר פגרת הפסח, בשובו לגמנסיה, יפגוש בה בנאוה – ועמוס, שבגלל אותה ערגה שתקפה אותו לתענוגות העולם הזה החל לבקר בנשפי החוג ההולל של אבינעם – כבר סח לו מעשה מרגל וחבר טוב, כי היא ואבינעם מופיעים כזוג “קבוע” בנשפי ה“חוג” ומבקרים בצותא בקולנע – מחשבה טורדת זו עוררה את מצוקותיו כבראשונה, הגם שייחל בסתר לבו לפגישה עמה, נתיירא מפני תגובתו, שמא יעשה מעשה אשר לא יעשה – יבקש לחדש חברותם, או יתאנה לה בדרך מן הדרכים. וזכר הריקא הלז, שהפך את תנאי ההתערבות, הגעיש את דמו. הן לא יתאנה לו כדי להחליף אתו מהלומות? שהרי הלז אינו שווה קליפת שום, ונאוה תשיש ותשמח שמתכתשים בגללה ומאדירים את שמה בחצרות הגמנסיה…

חרף מחשבה נבונה זו, כאילו כפאו שד, בשובו לגמנסיה, ביום חידוש הלימודים, בהפסקה הראשונה, תר וחיפש אחרי אבינעם, בכל פינות הגמנסיה, עד שפגש בו, וכפי שיגור, לא משל ברוחו והתייצב מולו, בלב החצר ההומיה.

אבינעם הביט בו בלא חמדה.

“רוצה משהו?” שאל, כבעצלתיים.

“הפשל את השרוולים שלך”, אמר חנניה, להוט למהלומות.

מבוכה רהויה קמה בסברו של אבינעם, למראה יראתו נגעל ממנו חנניה, ופתאום קץ במעמד המטופש הזה, וסר עצב מעל יריבו. מאז לא דיברו עוד מטוב ועד רע.

הזוהי נאוה, שאל בנפשו. בפתיעה שנחלפה מיד בזעם מטריף, עת ראה אותה אותו יום במבוא המסדרון התחתי, מסיחה עם שתים מחברותיה וגבה אליו – ערום מצמותיה! שערותיה הזהובות, שנתקצרו לפי האופנה החדשה, כנפו עתה בגל רך, כבד, את עורפה. כמהבהבות היו לעיניו בקרבו אצלה בצעד מהיר. כחשה בסכנה ­– ושמא לרמז מחברתה – נפנתה נאוה לעברו, ובמפתיע ניצבו זה נוכח זו, פנים אל פנים.

כל כך נשתנתה, הרהר. היא יפתה. לא, היא נתכערה! היכן הצמות?! מי הרשה לה?!

“מדוע קיצצת?” שאל בחרון.

“מה זה עסקך!” השיבה, מתלקחת בכעסה. הוא נפנה ממנה, ומחברותיה המתלחשות בלהיטות, והרחיק ללכת משם, נשבע שבועה גדולה – לשכוח אותה, ועד גמירא. אלא שיפיה החדש, הבוגר, לא סר מנגד עיניו, ולהפסקה הבאה נוכח לדעת, כי עוד רחוק הוא מלהגמל ממנה. בהפסיעו אילך ואילך בחצרות, מדבר עם עמוס, שוב מצא עצמו מכון את דרכם אל המקומות האהובים על נאוה, ובהסכיתו לכאורה לדברי חברו, שוב היה משיט רואותיו אנה ואנה, לגלותה.

עד מהרה נמר האביב בלהט הקיץ. קרני החמה היוקדות החלו מלחכות את כתלי תל־אביב, חורכות את מרצפותיה. בימי השרב, בהפסקות שבין השיעורים, מעטים היו יוצאים להשתעות בחצרות הגמנסיה, מחמת החום הכבד, אך בין המעטים הללו התשוטט תמיד חנניה, מקוה לראותה…

 

פרק עשרים־ושנים: בתכונה לנשף בחדר החישבון    🔗

כמנהגה לפני כל נשף ונשף ב“חוג” של אבינעם – אליו היתה מוזמנת כל אימת שחסרו בנות־זוג לרוקדים – וכתמיד, בתקוה להרהיב הפעם באמת את עיניו ולצודד סוף־סוף את לבו – נסתגרה מרים בערוב יום קיץ אחד בחדר היצועים שבדירת משפחתה, אשר בלב “כרם התימנים” – חדר שנתיבים צרים למעבר נותרו בו בין מיטת ההורים הכפולה, ובין ארון הבגדים הגדול, בו נדחסו כל מלבושיהם העליונים והתחתונים, וכן מגבותיהם וסדיניהם ושאר מעשי הבד של כל שבעת בני הבית; ובהתייצבה שם מול המראה המאורכת, הקבועה בתיכונה שבדלתות הארון, החלה מעיינת בכל תג ותו שבפניה ובגופה, תרה ומחפשת בהם אחר אותם התואים הקוסמים של ה“כוכבות” הפלאיות שבשבועונים המצולמים ובסרטים, אותן ה“כוכבות” המרהיבות ביופין אשר היו כל מעיניו של אבינעם וחוגו…

נשף של ה“חוג” נתקיים לפחות אחת בשבוע, בביתו של זה או אחר מחברי החוג, בהעדר הוריו של החבר מן הבית. כל אימת שנשקף מחסור בבנות־זוג לרוקדים הזמין אותה אבינעם לנשף שכזה, אך הגם שהזמינה העמיד תמיד פנים שלא נדרש ממנו ללוותה אל הנשף, או להחזירה בסיומו לביתה. כבוד רב זה שמר לאחרונה לנאוה שלו בלבד. לא חסרו בחוג “רוקים” שהביעו את נכונותם ללוותה, אלא שהיא דחתה בגאוותה את “גילויי הרחמים” הללו. באבינעם חפצה, ולא בתחליף. בגפה, אפוא, היו רגליה מוליכות

היא נשמה לרוחה, כאשר נדמה לה, כי אבחת המסרק האחרונה תיקנה די הצורך את המעוות שבראשה, ועתה נפנתה לגבותיה. הן היו מקומרות במופרז, והיא עדיין לא חרצה משפט, אם קימור רב זה נחשב לה למעלה או למגרעת. ויכוח ניטש בינה ובין עצמה על כך, ימים רבים, וגם עתה עמדה על מדוכת הבעיה המציקה הזאת, ולבה יורה של ספקות. נאמנה היתה עליה הדעה, שגבות קמורות רב חינן, אך מי לידה יתקע, שאניצי שער מקושתים יתר על המדה אלה נראים בעיני הבריות, ובעיקר־העיקרים – בעיניו של אבינעם? ולנאוה היפהפיה יש אמנם גבות קשותות בה במידה, אלא שהן דקיקות, משל שורטטו במכחולו של אלוהים עצמו. ואילו לעדה, שגם היא לוטשת עינים אל אבינעם, גבות עבותות, אלא שבוראה עשה אותן כנימי משי רכים. “מה דינן של גבותי שלי, הקמורות, הזיפיות והגסות חרף כל המריטה שעשיתי בן?” נתפרפרה השאלה בלבה של מרים, ומחמת שלא היה לאל ידה לשנותן עתה כמלוא השערה, גמרה בדעתה, בקוצר רוח, שהן תפארת לפניה. אפס, לבה ודעתה לא היו שוים בגמירה זאת..

בין הגבות המעובות ובין השער המקורזל השתרע לעיניה המצח, והוא נמוך מדי לפי שיפוטה. מרים סקרה אותו נוגות. מצח נחושה זה ודאי וודאי שאי אפשר לשנותו ולעצבו גבוה, נתהרהרה. הלך רוחה נשתפר בהתראות עיניה עם עיניה. הן, האפלות, נבטו אליה מן המראה כליל זרוע כוכבים לוהטים – האישונים. ריסים ארוכים שבארוכים עטרו להן לעינים, והצלו על מבט, שנראה לה כחודר כליות ולב. בעיני כוחי, נתהרהרה, מי יעמוד בפני מבט פולח וקוסם זה?

האמרה השגורה בפי אמה, כי אין אשה שאין לה מעלה יתרה איזו שהיא, צפה ועלתה במחשבתה, בראותה את זה המבט, שהאפיל על כל המגרעות הסבות עליו מעברים.

ומיד גמרה בנפשה, כי תרבה במרוצת הנשף לנעוץ מבט זה בעיניו של אבינעם. עיניו הכחולות, המופלאות, התואמות כל כך את זהב בלוריתו, תתרחבנה בהתפעלות למראה האש האצורה בפלדה השחורה, המבתקת כחרב, של בבותיה, חשבה בהתלהבות; ובדמיונה שיוותה לנגדה את פני נאוה המעוותים מקנאה, על שום שעיניה רק שחומות ואש אין בהן, ופחותות הן לאין ערוך מעיניה של מרים…

שלא מרצונה גאתה בה ונתמלטה מפיה אנחה קודם שהשפילה את זה המבט המבתק אל חוטמה. חוטם שרוע מדי בשרשו ופחוס למדי בסופו, כשל כושי, חשבה. דמות אמה עלתה לעיני רוחה, ולה חוטם כחטמה. רק אחותה הקטנה ברכה, ואחיה סעדיה, שלום ועזרא, הצעירים ממנה, זכו בנאים שבאברי ההורים, ואילו לה ניתנו אך הכעורים, חזרה וסחה לעצמה בפעם האלף, וחשה להט שנאת־פתע מתלקח בלבה ואוכל עד תום את דמויות הוריה ואחותה ואחיה גם יחד…

“מרים, בואי לאכול – אבא כבר מחכה לך!” נצטעקה אמה בקולה המתרונן, מאחורי דלתו של חדר היצועים, והעיקה על כף המנעול.

“מיד אבוא!” קראה מרים בקצף לאחוריה. את דלת חדר היצועים נעלה במפתח בהכנסה – זכות שמורה לה להתלבש באין רואים – ומעל חור המנעול תלתה מגבת, לבל תשזוף עין זר את לבטיה נוכח המראה. אף את תריסי החלונות הגיפה הגף היטב. עתה עצרה בנשימתה ולבה נתפרפר באימה – עד אשר גוועו צעדי אמה המתרחקת.

המחשבה המדכדכת, שאי־מי עלול לחזות בה, ולו גם מבין חרכי התריסים, שעה שהיא בולשת בעצמה במראה היתה מעבירה בה צמרמורת מאז ומתמיד, וגם הפעם זרזה אותה הידיעה כי אי־מי מתנכל להתייחדותה עם עצמה, להחיש מעשיה ולכלותם. בעצם לא נותר לה אלא לחייך אי־אילו פעמים, כדי לדעת אל נכון, אם יש בו בחיוכה יתרון כלשהו..

שפתיה – עבות, אך לא נעדרות חן, בהיותן עם זאת מלאות, ואפילו חושקות, הרהרה. בהתרחבן לחיוך חשפו שני טורים של שיניים אשינות וצחורות כבהט, אך – דא עקא! – מגובבות זו על זו משל צר עליהן המקום. במבט שמן הצד לא הובחן במפורש בגיבוב, והחיוך שלה, במיוחד בלכסנה פניה מראה, ריכך במשהו את הסנטר הדק כל כך ואף העניק במידת מה רוך לקו הלסת החד. היא חקקה בזכרונה, כי טוב־טוב לה לחייך רק בהטיית הפנים הצידה, אך לא להגזים בהטיה, כדי שלא תאבד או תמעט את השפעת המבט הישיר על עיניה.

מרים נזורה מעם המראה, הן משום שהזמן דחק בה והן משום שידעה מנסיון ממושך, שאם תאריך בהתבוננות עלולה היא לכפור בכל אשר סחה לעצמה, ואף להגיע עד כדי אמונה בהיפך…

תלבושת־הנשף שלה – חולצה תכולה רקומה באדום, בירוק ובשחור – בצוארונה ובשרווליה, וחצאית שחורה רבת קיפליות, – פרושה היתה על המטה שבסמוך לארון, מגוהצת למשעי. אפס, תלבושת זאת לא הפיסה את דעתה הנרגשת, עת העלתה אותה על גופה הצנום, תמיר הקומה. ריקמת החולצה נראתה לה עתה כטפלה. היא, הריקמה, עלולה לעורר עלי לגלוג־בסתר, הרהרה בחרדה, ושקלה בדעתה, אם לא תחכים לעשות בלבשה במקום החולצה הרקומה חולצה לבנה. אלא שהלבנה רגילה היא, נתהרהרה בדכאון, והיא תצא דופן במכלול תלבשות הפאר שתופענה בנשף.

בחצאית השחורה לא נמצא שום פגם בולט, אך לבה המרעד של מרים נבא לה, שגם זו תצרום עיני כל רואה.

אט־אט הפשירה בה ההרגשה הנוראה, שכמו היתה מצטנפת עד כה בחביון פינתה שבלב, כי בלכתה אל הנשף צועדת תהיה אלי כשלון חרוץ, ודאי. מי היא ומה כוחה בקלסתר זה ובלבשו שכזה כנגד נאוה, עדה, ישראלה, עליזה, שולה, אביבה ועוד אחרות מחוגו של אבינעם, שתתחרינה בה בנשף – הללו שמזלן חנן אותן זו בנועם פנים זו בגזרת גוף אין־פגם בה וזו בעושר לבוש, ולכולן העניק מלידה ומבטן עור שעינו צח־ורדרד, עור של ה“כוכבות”, הרהרה, סחופת יאוש. מי היא מרים התימניה כי ישית אליה הערב את לבו אבינעם, החולם על נסיכות־בד צחות עור?

והיא עטה אל המראה, למצוא בה תשובה לספקותיה. מחדש תרה את פניה ובפעם האלף ואחת היטיבה את הסיכות בשערה. היא העוותה שפתיה לחיוך, בהטותה כפי שזממה ראשה הצדה, והפעם לא שכנעה החיוך להאמין אף לא באחת מן המעלות המיוחדות־במינן שמנתה בו. מאמצים לשפר את החיוך בדרך של הגבהת הראש, הנמכתו, צידודו בזויות משתנו, נכשלו אף הם. דעתה הלכה וחלשה עליה. “אני מתנהגת כמטורפת”, נתברקה בה המחשבה, ומפוחדת ממנה נרתעה עד לאחוריה ונצבה שוטמת את עצמה שבמראה, מכף רגל ועד ראש.

“מרים, בואי כבר לאכול!” התרונן קול אמה מאחורי הדלת, מלווה נקישותיים מזרזות.

“כבר! עוד רגע!” נצטעקה מרים כבחמת טרוף.

“אינני יודעת מה את עושה שם כל כך הרב זמן”, נשמע לה קולה של האם. “האוכל יצטנן, ואבא…”

“אמרתי עוד חצי רגע!” צעקה מרים, אוטמת אוזניה בכפותיה. מקוצר רוח ומהתרגשות קשה, וחשה עצמה כמרודפת שנלכדה ללא מנוס.

צעדי האם נתרחקו, והידיעה שבני משפחתה מצפים לה במטבח, ואביה המחמיר בראשם, בעוד היא עצמה מרותקת עדיין חסרת החלטה אל המראה, חוללה בכל ישותה, של מרים, שמרירותה כמו נמסכה לדמה המתקצף וחלחלה בכל אבר שבגופה, הרגשה נואשת כי אם לא תעשה איזה מעשה נועז וגואל ולא תעשהו מיד, סופה שתאבד הערב את עולמה.

אילו יכולתי לאחוז גרזן, ולחטב פרצוף זה מחדש…" הרהרה, שונאת את בבואתה המיואשת, ואת חולצתה הרקומה, ואת רגליה הגרמיות הרזות, המתארכות מתחת לחצאיתה, שהפכה לפתע למבישה עד גמירא…

לשם מה לי כל הטרחה הזאת שאני טורחת, הרהרה בהחלטת־פתע – פרי היאוש האחרון. נרגשת מתגליתה החדשה – שאין צידוק ותכלית לטרחה – הוסיפה לטוות את חוט ההרהור: מה לי שאני מתעטפת ביגון? על מה ולמה אשבר ראשי למצוא חן בעיני אבינעם, ומה זה היה לי – שאני חרדה כל כך להופעתי הכבודה בנשף? הלא במקום שאתאמץ להדמות לאיזו עלמת־חצר מוטב לי שאהיה ההיפך הגמור – הקונדסית שבקונדסיות! הפרחחית שבפרחחיות! אעשה כל מה שאחפוץ, לא אהרהר בדבר, לא אדע מעצורים: אשתובב, אצהל, אתפרע! יראני אבינעם וידע, שלא רק נאוה מסוגלת לזאת…

ובאמרה – עשתה! בהנידה ראשה בנמרץ, כמנגחת את האויר, פרעה באחת את העמל הרב אשר השקיעה בשערותיה, והללו נראו עתה כצמחית־פרא סבוכה ומשתרגת. בחפזה מבוהלת פשטה מעליה את חולצתה הרקומה, הוציאה מן הארון את הלבנה “הרגילה” ולבשתה.

בשימת־לב לכל פרט ופרט שמכף רגל ועד פרע שערה בחנה עתה במראה את דמותה החדשה, ואכן היא נראתה לה, במבט ראשון, כהתגלמות השובבות עלי אדמות, אך לבה המהוסס לא היה עמה עדיין בדעה זאת, ולשוא התאמצה למצוא שוב בעיניה את הזיק המשלהב, אשר נשקף אליה מתוכן זה לא מכבר…

“מרים, את באה, או לא!”

לקולו החד של אביה נתלוה חרק ידית הדלת הנעולה. כמקיצה משנתה נרעדה מרים וזקפה ראש.

“אני באה”, אמרה, ובשלחה מבט חטוף אחרון אל המראה, פנתה אל הדלת, ופתחה אותה.

 

פרק עשרים־ושלושה: אב ובתו    🔗

משה עמרני ובתו ניצבו פנים אל פנים בפתח ­– הוא במסדרון הצר והאפל, ונגוהות נורת חדר היצועים נופלים על פניו, והיא על סיפו של החדר וגבה אל האור, ותואי גופה וצביון קלסתרה והילת שערה כצללית על רקעו.

בקומתו שווה היה לקומתה הגבוהה, ומראהו בגיל ארבעים וחמש צעיר למדי ונמרץ. נעול היה עדיין במגפיו, שהעלה על רגליו יום־יום אחר־הלימודים, כאשר הדיח במים את רצפת הגמנסיה, ומכנסיו הצרים תחובים היו במגפיו מעשה אברקיים, והבליטו לעיניה את גזרתו הדקה והתמירה, אף שיוו לו מראה עז ותקיף. בפניו שעצמותיהם בולטות ועורם מתוח, ראתה, כתמיד, מעין מבע חייתי, אשר דימתה לא אחת לראות בפניה שלה…

הרי אלה הם פני, הרהרה.

“לכי מיד לאכול”, אמר משה עמרני.

“כבר אין לי זמן. יש לי הערב נשף”, ענתה.

ראתה את קוצר הרוח הנרשם בפניו הקשים, ואימה נתפעמה בה לזכר חבטת ידו, המורגלת להכותה בצאת מפיה מענה לשון סרבני, הממעט סמכותו. אולם הוא עצר הפעם ברוחו המתקצרת.

“את השיעורים בספרות הכנת?” שאל אותה, כי מפי מנהל הגמנסיה, מר נסיהו, הציל פעם הבטחה, שאם תצטיין בתו בלימודיה, ואף תזכה בהמלצת מחנכה, המורה לספרות, המאירי, – תקבל – אולי עוד בפגרה הגדולה הבאה – משרת פקידה במזכירות המוסד. אלא שהיא התקשתה דוקא בספרות עברית, המקצוע שנחשב כחשוב מכל למשרה זו.

“כן”, השיבה על שאלתו באימה, זוכרת את החיבור המחלקתי האחרון שלא כתבה.

“בשביל שאת תלמדי אני עובד כמו חמור, בת”, אמר לפתע.

מרים הגניבה מבט לשעונה, והיא פקעת של עצבים.

“ואת אינך יושבת אתי רגע על יד השולחן, לדבר קצת”, הוסיף.

“על מה?” אמרה חטופות.

“בערב תאכל כל המשפחה שלי יחד”, השיב בקוצר־רוח ובנעימת סוף־פסוק, והצביע ביד מצוה לעבר המטבח המהמה מדיבוריהם של בני המשפחה ומנקישות כלי אוכל – קולות חדגוניים כטפטוף זה. מרים צעדה לכאורה לשם, אך חלפה על פתחו של המטבח בצעד ממרה והוסיפה ללכת באפלולית המסדרון המשובש בתיבות ואצטבאות, והילוכה גא וסורר, עד שיצאה החוצה…

משה עמרני נותר זמן־מה על עמדו, עד שאגרופיו הקפוצים נתרפו, קודם שחזר מאופל המסדרון למטבח המואר.

 

פרק עשרים וארבעה: במעלות העושר    🔗

“מתי אחלץ סוף־סוף מן המקום המטונף, הארור הזה…” היתה מרים מהגה בלא קול, במחשבתה בלבד, אך לעיתים, בסלוק הדעת, גם בניד שפתיים חרישי, בהפסיעה בסמטאות “כרם התימנים” הנרפשות ופניה מועדות לבית אבינעם, שבצפון העיר. סביב־סביב לה, בהלכה, הרחיקו לאחוריה נופי־“כרם” שגורים, המתועבים עליה מילדות, מאז החלה לומדת בגמנסיה “עבריה” היחסנית – בדיחי הזקן גורר בחרוף וגידוף את עיזו העיקשת לחצרו, לחליבה אחרונה; ג’אמילה וזהרה, האחת בעלת בשרים והאחרת צנומה כשלד, הפותחות פה לרכילות שנאצרה בהן כל שעות היום, בעמדן על סיפי בתיהן; טאויל העבדקן, ההודף לפניו את דוכן ה“פלאפל” שלו, בחזרו מן השוק; בני־תשחורת המתקבצים בקרן הסמטה לטכס מעשיהם ללילה; מרי סלים המעיז את חמשת זאטוטיו הסרבניים הביתה, וגערותיו גוברות על סלסולי נעימות האהבה הערביות, הבוקעות ועולות מתוך איזה מקלט בודד.

“הלואי שאגור כבר באחד הבתים הנהדרים האלה…” הרהרה בהגיעה לצפון העיר, ובבואה לרחוב בו ניצב ביתו של אבינעם.

הבית היה בן ארבע קומות – ארבע קומות! – ועשוי בטעם הזמן החדש, בחזיתו גינת־נוי ואכסדרה בעלת עמודים, וניצב היה ברחוב כבוש, נקי, שבו יעבור העובר על פני שני שלטי רופאים ושלטו של עורך־דין. בדיבור אחד – בית מהוגן ברחוב המיטיב להעיד על מעמד דייריו…

ותוכו של הבית כברו – ולדוגמה טול את מדרגותיו, העשויות בפסיפס, ולהן מעקה־שיש ממורט, עליו החליקה עתה כפה של מרים העולה החלק והאחז, להאריך הנאתה ולמצותה עד תומה…

עלתה והיא משתהה מעט בכל גרם מדרגות לקרוא מחדש את השמות החקוקים בשלטים המתנוצצים שבדלתות הממורקות – מאכס ליפשיץ… ד“ר ר. מ. רוזן… ליאופולד ה. איזנשטט…. אליהו מרגוליס, עו”ד… כבר נזדמן לה לעלות פעמים רבות במדרגות הבית ועדיין היה בעליה זו כדי להסב לה בכל פעם מחדש ריגוש־פחד…

 

פרק עשרים־וחמשה: בחוג הנוצץ    🔗

סערת ג’ז השתוללה בטרקלין המפואר של דירת מרגוליס, בדביר הנרחב, שכל מושביו ורהיטיו הוסטו אל הכתלים, למען ירוח המקום לרוקדים. אמנון, “המומחה לתאורה” של ה“חוג” כיבה בנברשת האלגביש את הנורה המצופה בניר כחול, אשר נועדה להפיק אוירה היאה לואלס – והעלה אור בנורה הערומה מכסוי – היפה לכרכורי־ג’ז. זו הפיצה את הצללים הרכים מן הטרקלין וחשפה את המתחולל בו בערייתו, לעיניה של מרים הישובה בפינתו, פינה שאליה נדדה לאחר שאיש לא הבחין בה בהכנסה. פניהם המשולהבים של המרקדים, המפזזים את רגליהם לקצב הנעימה הטרופה, נשקפו אליה מבעד לעננת העשן המתמרת מסיגריותיה של חבורת ה“רווקים” שפינה הסמוכה, והקריאות הנרגשות המתמלטות מבין שפתיהם הפשוקות, המתנשמות של הראשונים התערבלו באוזניה בקטעי שיחתם הקולנית של האחרונים. הרכיבה בקוצר רוח רגל על רגל, ובלבה שיממון גובר והולך.

אבינעם ונאוה כרכרו והגיעו אצלה, שקועים גוף ונפש בריקוד. שמלת המשי הורדרדה של צרתה זאת ברשה וחזרה וברשה את קצה נעלה שלה ושערותיה הזהובות, הקלועות ל“מגדל יוני” בעורפה, ניתקו מקישוריהן ונתרעדו על גבה עת טלטלה אבינעם לקדים ולאחור. גם הוא כרכר בהתמכרות שכזאת, מחזיק בנאוה כמטחוי זרוע ממנו, גופו מוטה לאחור, ידו הפנויה מורמת למחצה ומעכסת בכפה על פי המקצב הבהול, וחיוך מאושר, אוילי, מאיר את פניו המזיעים; אבל מרים הלכה שבי אחר הגברות הבהמית הזאת, השופעת ממנו, המכריזה על עצמה בקולי קולות מכל תנועה ומחוה טפלים, מאוסים ומאושרים אלה…

“סיגריה?” שמעה קול אומר לה מאחורי כורסתה, ויד הושיטה תיבת־סיגריות לפניה. בהנידה ראשה בשלילה נשאה מרים עיניה וראתה, כי עמוס מן השמינית הוא – זה אשר נספח לאחרונה אל ה“חוג”, ואשר עסק גם הוא, כשאר ה“רווקים”, בצפיה בטלה מירכתי הטרקלין בתריסר זוגות הרוקדים המפזזים בו…

פניו המוארכים והמעוגמים של עמוס נראו לה כעורים עד מאוד בהתנוססם מעליה, והיא מבטת בהם מעמקי כורסתה.

מה מתועב הוא, הרהרה מרורות, והמתינה שיזמינה לרקוד.

הוא לא עשה זאת, – אולי משום שדחיית הסיגריה נתפרשה לו כדחייתו כולו. הצית איפוא סיגריה לעצמו, וישב על הדרש שלצדה, מהוסס כלשהו, מעשן וצופה דומם ברוקדים.

אמנם בלוח־הזמנים שלו רשום היה ערב זה כערב של “נשף בחוג”, אך חרף זאת לבו לא היה שלם עם הימצאו כאן, במושב ליצים זה, במקום לעסוק ב“ענין לאומי” כלשהו; בדמותה הגלמודה של מרים מצא לו לפתע מעין אחות לצרה, המסתייגת גם היא מכל ההבלותא הזאת.

“איך אפשר להשתולל כך?” פנה אליה לפתע ואמר לה. “איזו שמחה קפצה על ראשם? יש או אין מלחמה בעולם? מובילים או לא מובילים מיליונים לטבח?”

הוא נתכוון לומר זאת במעט על דרך ההיתול, אך הדבר לא עלה בלשונו כהלכה. ועל כן הוסיף כבר בנעימה שעלתה בפיו בהרמת קול, “צריך לדעת את הגבול. כאן אפילו לא זוכרים את המלחמה”.

מרים הביטה בו בשתיקת־סלידה, ושתיקתה אכפה עליו להוסיף ולאמר, כמעט שלא מרצונו, “יש לי חשק לגשת לרדיו ולהפסיק את הרעש הזה, ולשמוע מעט את החדשות מלונדון. זה קצת יותר חשוב מהג’ז המצחיק. שמעתי שהיום טובעה צוללת גרמנית”.

“שב בשקט,” אמרה לו, בשאט־נפש. “הלא אתה הזמנת את עצמך לכאן”.

“באתי רק לשחק בקלפים”, הצטדק עמוס בחימה.

“אל תפחד,” אמרה לו. “אני לא אספר, שבסך הכל אינך יודע לרקוד”.

הוא נפגע קשות, כי קלעה לאמת, ופרש ממנה בפנים מאדימים.

יפיה המופלא של מרים הילך עליו לעיתים מבוכה, ועתה עורר בו חימה, על שום שנתיירא ממנו עד כדי כך, שלא נמצאו בפיו מילים נאותות להשיבה כגמולה.

“הוי, כבר אין לי כוח!” קראה פתאום נאוה, והטילה עצמה מתוך זרועותיו של אבינעם לכורסה, בריחוק לא רב ממרים. אבינעם בא אצלה, סמך ידו במסעד כורסתה, ואת ידו השניה על מסעד כורסתה של מרים סמך, וכך עמד להביט ברוקדים, ורגליו מפזזות מעט גם עתה, מאין בכוחן לפוש מן המנגינה המרקידה.

היזמין אותי? היזמין? נתפרפר לבה של מרים, והיא כולה מרור. בעקשנות נבטה ברוקדים, מסיחה עיניה ממנו, כמתאדשת לו, משל לא איכפת לה כלל שאין הוא מכיר בקיומה…

נאוה נפשה, נושמת בכבדות, ופניה סמוקים מריגשתה. עדיין לא עצרה כוח לדבר. קרב ובא עוזי, אשר על התקליטים, והחל מחליף לחישות וגיחוכים עם אבינעם.

נאוה, שנתאוששה מעט מסערת הריקוד ורוחה שבה אליה, נכנסה עד מהרה לשיחתם.

“שנים נגד אחת – חכמה גדולה!” קראה מקץ ויכוח קל, ובפנותה אל מרים הצופה כמהורהרת ברוקדים, בכורסה הסמוכה, אמרה כמאשימה אותה “ואת בכלל לא עוזרת לי”.

שתיהן חשו שהערב שוררת ביניהם איבה חריפה, מיוחדת. ואמנם נתנגנה עתה האיבה הזו בקולה.

“לא הקשבתי לשיחה,” שיקרה מרים, בהביטה בה צוננות.

“השאלה היא: באיזה גיל מתבגרת בת בארץ ישראל”, אמרה נאוה בחייכה בערמומיות.

“זה תלוי”, שמעה מרים את עצמה משיבה, בשנאה, “אנחנו, התימניות, מתבגרות לפני האשכנזיות, ולא רק בגוף”.

נאוה הביטה עליה לפתע בתמיהה, ובמעין בקשת־סליחה. מבט זה הקציף את מרים עד להשחית.

“מנין לך? איזה ספרים את קוראת? חיי המין של האדם?” פנה אליה לפתע אבינעם ותעלול ניצת בעיניו.

מרים הסמיקה מיד, ולשוא לחמה בסומק לגרשו. אבינעם תפס לפתע ביד תקיפה בנאוה וגרר אותה חרף מחאותיה אל רחבת הריקודים.

מיד קמה שם מהומה. אמנון, אשר על התאורה, רץ והכה בכפו, מגחך מלוא פיו, על כפתורי החשמל. עלטה נשתררה בטרקלין. צעקותיהן הבהולות של הנערות המנושקות צרמו את אזניה של מרים.

“אבינעם, לא תצליח!” נצטעק קולה של נאוה בחדוות־כעס. אל פני מרים נתהדקו לפתע שפתיו המשופמות של עוזי והחלו מתאמצות ללכוד את שפתיה.

בכל כוחה הדפה אותו מעליה, והחלה מגששת דרכה לחדר המבוא. היא מצאה את הפתח ונמלטה במדרגות החוצה. ליל ירח צח נשב בפניה הלוהטים נשימה צוננת, רעננה, בהגיחה לרחוב ממחנק הטרקלין.

“לעולם לא אבוא עוד לנשפים שלו, לעולם!” נשבעה שוב שבועה גדולה.

שבועה שכוחה יפה היה רק עד הנשף הבא…

 

פרק עשרים־וששה: במבוך    🔗

אפילו שנעשה עמוס – בעקבות אותה ערגה שאחזה בו לתענוגות השעה – חבר מן המנין ממש ב“חוג” העליז של אבינעם, הוא בוש בכך למדי, בסתר לבו, ולא יכול בשום פנים ואופן להגמל מעסוקיו הקודמים, מן ה“עניינים הלאומיים”; אשר על כן חיבר לו לימים סדר־יום חדש שיאפשר לו להתמכר ל“ענייני הלאום” וגם מן ה“חוג” לא להדיר רגליו. היה זה סדר־יום מחמיר מאד, המפורט מאשכמה עד אשכבה.

“יקיצה – 6.00; התעמלות בוקר – 6.00 עד 6.30; רחיצה במים קרים (כל הגוף) – 6.30 עד 6.42; ארוחת בוקר, קריאה בעתון, האזנה לחדשות הרדיו – 6.42 עד 7.15; תנועה לגמנסיה…” כך נכתב בסדר־יומו האספרטני, והוא נמשך הלאה בחלוקה מדוקדקת זאת עד “יציאה לבילויים בחוג – 18.00”.

לסעודת הצהריים הקציב רק שבע־עשרה דקות, חרף התנגדותם של הוריו, ואמנם בדרך כלל לא נותרה לו שהות לגמיעת המרק החם ולעיתים קרובות היתה העוזרת נושאת את קערת הנוזל המהביל לחדרו, שיבלעהו שם שעה שהוא כבר שקוד על “הכנת שיעורי־בית – 2.30 עד 6.30 אחה”צ".

שעות הערב המאוחרות, בשובו מן “היציאה לבילויים”, היו לו קודש – לפחות בתכניות של “סדר היום” – לקריאה מרחבת אופקים בספרי מדיניות, כלכלה, היסטוריה, חברה, אסטרטגיה ושאר החכמות העשויות לסייע לבחור עברי להתמצא במבוכת הזמן ולהתוות לעיניו את “הדרך הנכונה”, המוליכה באמת אל הגאולה השלמה של האומה והמולדת המשועבדות, ובדיבור אחד – אל מציאת “הציווי העילאי” של הנוער העברי בעת משבר זאת. ערבי שבתות, שבהם סגורים בתי־הקולנוע, הוקצו לתעסוקה דומה, ובלשון “סדר־היום” – לחילופי דעות“. בערבים אלה נוהג היה עמוס לנדוד מ”קן" של מפלגה שמאלית שבשמאלית עד ל“תא” של מפלגה ימנית שבימנית, להטות שם עין לנעשה ואוזן לנשמע, להפגש עם דובריהם של “הגופים הפוליטיים” ולשמוע מה בפיהם להגידו בשאלות השעה הנוקבות.

רצה לדעת סוף־סוף מה מצוּוה הנוער לעשות כשהעולם עולה כולו בלהבות, העם נשמד והולך, והמולדת נאנקת תחת עולו של כובש זר; ובהתלהבותו, בקולו הערב, ובמיוחד בפניו הרגישים, מושכי־העין היה מעורר ענין של אמת בו וחיבה אליו בכל “מועדון”, “קן” ו“תא” אשר בא בהם. אנשי־שיחו במקומות הללו – בעיקרם מדריכי נוער – עשו על פי הרוב כמיטב יכולתם להבינו את אמיתותיהם, אף הזמינוהו לא אחת ל“פגישות מיוחדות” וזימנוהו בהן עם חריפי־לשון “מיוחדים” מאנשי שלומם.

גם אצל אלה וגם אצל מתנגדיהם פגש לעיתים בבחורים אשר דיברו אל לבו, בחורים שנראו לו חדורים ומפועמים ברוח אמיצה ושוחרת אמת ובנכונות ללא־סייג להגשים את האמת האחת והיחידה שלהם – אך כיצד מיישבים את הניגוד בין אלה ואלה? וכך, תחת שיתבהרו דברים בראשו באשר ל“דרך הנכונה” רק נתרבתה שם הבלבולת “הרעיונית”, מה עוד שרק בדוחק עמד על שרשי הניגודים, המריבות והאיבות הישנות־נושנות שטיפחו עסקני המפלגות והתנועות למיניהן בקנאות שכזאת, שנים כה רבות, עוד מימי הווסדן בגולה…

וכשהיה נואש מכל המפלגות והתנועות היה מהרהר בטרורסטים, שוכני המחתרת, שהכל שנאו אותם ויראו אותם. אלה לפחות הם “גוף” חדש, פשוט ומובן, אך – לעזאזל – הכל התנגדו להם!

אגב, הופעתו הבוטחת היתה, לאמיתו של דבר, רק מן השפה ולחוץ. בתוך־תוכו לא היה כה תקיף וגא ובוטח בעצמו, כלל וכלל! קודם כל, את סדר יומו המחמיר התקשה עד מאד לקיים ככתבו וכלשונו בכל עת ותמיד, והדבר המר לו מאד, כי ראה בכל סטיה קלה מסדר־היום אות לחולשת אופי מחפירה; וחולשות־אופי מנה בעצמו לרוב – לא רק בדבר שמירת סדר־היום. העישון, שהיה שטוף בו, למשל, וכן בולמוס הקולנוע, שאחז בו לעיתים עד כדי ראיית שלושה סרטים ביממה; ומקריאת ספרות קלוקלת, כשבועונים וכ“רומנים זעירים” שטופי זימה, לא הצליח להגמל חרך כל מאמציו. אלף פעם ופעם נשבע כי יפרוש לפחות ממשחקי הקלפים של ה“חוג של אבינעם”, שהלך שבי אחריהם; אפס, אלף פעם ופעם טרף חפיסה בשבועה שזוהי הפעם האחרונה־שבאחרונות שהוא חוזר לסורו.

מהיותו נוטה להעלות את הגיגיו בכתב, במיוחד בחיבוריו בגמנסיה, בלא להתחשב הרבה בנושאי החיבורים, פלט עטו בחבורו האחרון “קוים לדמותו של האדם העברי החדש לפי תיאודור הרצל”, דברים שהרעימו, כרגיל, את מורהו המאירי, וזיכוהו שוב ב“לא מספיק”.

“אנו חיים בתקופה הרת עולם”, כך כתב, “תקופה גדושת זעזועים חברתיים ומדיניים כרימון; אך גדולים מכל הם הזעזועים העוברים על עמנו. עלינו נאמר שאנו דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, ותקופת מעבר זאת מטילה עלינו, בני הנעורים, חובות רציניות, נכבדות, הקוראות אותנו להיות שונים מבני הנוער של עמים אחרים, לותר על שאיפותינו הפרטיות, על תענוגות ועל חיי ילדים חסרי דאגה, שבעיניהם פוליטיקה היא בבחינת ספר לימוד משעמם והקרבה עצמית הנה כאגדה רחוקה. והחובות הללו דורשות מאתנו לנדוד בלבירינת של אידיאלים, שיטות ואפשרויות, ולחפש אחר הציווי הנעלה של דורנו, אחר הדרך הנכונה לגאולת העם והארץ מהרפש בו הם שקועים זה אלפיים שנה. צו התקופה עומד כאן כנגד צו הנעורים, ושדה הקרב הוא לבנו אנו. אין אני מתכוין לאלה מצעירינו, החיים להם בעולמם האנוכיי שלהם, ואוזניהם אטומות לתרועת שופרה המזעיק של התקופה. כי אם לאלה הנכונים להענות ולבוא, ולתת את צוארם הצעיר בעול החובות, ולסגף עצמם כבני אשפרתא מאז. רק אלה, החולמים והלוחמים, הרוצים לסול את מסילת החרות ולרצף אותה בגופותיהם ובנשמותיהם הם־הם המייצגים בעיני את האדם העברי החדש, ועמהם יהיה חלקי…” כה כתב ובלהט כתב זאת, ו“בהביטו אל הנושא מנקודת המבט של הנוער” הוסיף וכתב, “אך יש ומתפרצים לפתע הנעורים המדוכאים בתוכנו ודורשים בעוז ראשוני זכות לחיות מעט חיי הנאה חסרי דאגה – והמלחמה קשה, קשה! יש ואנו נכנעים לצו הטבע, פורקים את עול החובות, רודפים אחר תענוגות, אך לא לזמן רב. נוחם מציף מיד את לבנו, ומרה שחורה, שאכזבה מעצמנו ויאוש משמשים בה בערבוביה, תוקעת בנו את צפרניה הדורסניות, ואנו מתהלכים שחוחים מהלקאה עצמית – עד ששוב אנו מזדקפים, כי שוב הכריע צו התקופה את כפות המאזניים שבלבנו, ובהחלטה נחושה אנו מתייצבים למשוך בעול!”

וצרה צרורה מכל ה“לבטים” הללו באה עליו! אותם ימים, בראשית שנתו השמונה עשרה, תכפו עליו ביתר שאת מדוחי־המין ופתיונות־התאוה שאין מנוס מהם, האופפים בחור מתבגר. הרהורי־העבירה שוטטו בדמו והגעישו אותו – וגרוי ללא נשוא התהפך על ספתו בלילות; אפילו ההבטחה החשאית של החיים, כי ככל שהוא מבגיר כן מתקרב היום בו ישביע איכשהו את תאותו הרעבה – הבטחה ששיככה לעיתים את עינוייו – שוב לא היה בכוחה להועיל לו בכיבוש יצריו. ניצוץ קדחתני נדלק בעיניו בהיותו סמוך לבת, והשלהבת שלהטה בחלציו את מחשבותיו שיבשה…

כדי לשים קץ למיחושים אלה נדבר עם חנניה, ושניהם הלכו לילה אחד לבית זונות ביפו, הגם שהמחיר – חצי לירה – היה למעלה מכיסם, וגם רכישת מונעי־הריון הצריכה הוצאות. טעמו של חנניה להליכה זו היה, שהוא “רוצה לשכוח כבר את נאוה”. שעה ארוכה המתינו במסדרונו של בית אחד בצד חיילים אוסטרלים מבושמי־בירה וחיילים פולנים שריחות זיעה באושה נודפים מהם, אשר הציפו לאחרונה את העיר, ויחד עם הללו לא הרשו לחבורה רהבתנית של סמלים אנגלים שיכורים להתייצב בראש התור – אך משהגיע תורם להיכנס לקובות, נמלטו שניהם מתוכן כל עוד רוחם בם, לפני המעשה.

 

פרק עשרים־ושבעה: בפרשת דרכים    🔗

באישון לילה אחד נעורה משנתה שרה, אם חנניה, והיא דחופת נבואת־לב מעיקה, סתומה. העלתה אור בנורת השולחן ובאה אצל בנה. ראתה אותו שוכב על ספתו, זרועותיו שלובות מאחורי ראשו ועיניו פקוחות ובוהות בתקרה. “מה לך, חנני”, שאלה. הוא שתק. בהה בה בעינים קודחות ושתק. היא חזרה למטתה, לכבוש את בכיה בכרה.

היה הוגה בלילות בנאוה – יותר מכפי שהגה בה אי־פעם – ועיניו הבוהות משערות את שדיה, ירכיה, ערותה…

והנה נתרחש לו נס. בוקר אחד, בלכתו לגמנסיה, ראה אותה מעומדת בקרנו של הרחוב המוליך שמה מביתו, והיא כשקועה בקריאת כרוז מן הכרוזים נגד השלטונות, שהדביקו בלילות ידים נעלמות על כותלי הבתים. לא ציפה כלל לפגשה ברחוב זה, ורק בדוחק התגבר על מבוכתו. משום מה זכר לפתע את שסח לו עמוס, כי בנשפי החוג היא אינה מניחה בשום פנים ואופן לאבינעם לנשקה. בברכים פקות, ובלב פועם עזות, חפץ לעבור על פניה, אך…

“שלום”, אמרה לו לתמהונו.

“שלום”, מלמל.

“בוא, חכיתי לך כאן”, אמרה בלחש.

צעדו שניהם במורד הרחוב הנוהר תלמידים נושאי ילקוטים שפניהם מועודת לגמנסיה, והם חשים במבטים רבים המלוים אותם ושומעים באוזני רוחם את לחישות המרכלים, ועצמם נבוכים למדי.

“חיכית לי?” שאל אותה, מקץ פסיעות אחדות, כאינו מאמין במשמע אזניו, ותקוה עזה שהיא מתכוונת להחזירו אליה ניצתת בו.

“כן,, דאגתי,” אמרה נאוה, ועיניה מושפלות למדרכה.

“מדוע?” שאל.

“אתה נראה עצוב כל כך, מאז נפרדנו”, אמרה ועגמימות יתרה בפנים הנחמדים שהסבה אליו.

“יש לי סיבה מספקת”, העיר, בלא טינה.

“אני יודעת”, לחשה והשפילה עיניה. ואני בגללך לא ישנתי פעם כל הלילה. ואתמול כל כך התעצבנתי, כשהביאה לי העוזרת כוס חלב, שפכתי את החלב ושברתי את הכוס, תאר לך".

שפכה את החלב ושברה את הכוס, – האמנם בגללי? הרהר נרגשות.

“נשכח מה שעבר”, אמר לה בחשק.

“ועליך איך עבר הזמן הזה?” שאלה בסקרנות עזה, בהתעלמה מדבריו האחרונים.

“את רואה – נשארתי אותו חנניה שהכרת”, אמר מגניב הרבה רמז לדבריו.

היא נתאנחה כבהקלה.

“לפעמים חששתי נורא”, אמרה.

“ממה?”

“שתתאבד, או מי יודע מה”, ענתה בחיוך נבוך.

הוא נדהם כדי כך, שכמעט עצר מלכת. אך היא הוסיפה לצעוד מורכנת ראש, וגם הוא הוסיף לצעוד אצלה, דומם, מהרהר, שמאוד היתה מבקשת לשמוע מפיו, מה קרוב היה למעשה התאבדות.

תינוקת, בסך הכל, אך תינוקת מסוכנת, התרה בעצמו.

“לא היה חסר הרבה, שאתאבד,” אמר, במזימה.

“הזמן יעשה את שלו, חנניה, והכאב יעבור. זה חוק החיים”, אמרה. “התגבר עליו, ונוכל שוב להיות ידידים…”

ידידים! אין בדעתה כלל לחזור בה מדחייתה, ציין לעצמו, אלא להמשיך במשחקה בי, אבל היא משחקת באש…

אינך יודעת איזו הרגשה איומה היתה לי לאחר מה שקרה בינינו, בים", פרצו מפיו מלים, “ומי יתן ולא ידעם”.

“אני מבינה, חנניה”, אמרה ברוך, בצדדה אליו בחטף פנים שכולם אהדה מהולה בחרטה.

“אולי נפגש הערב?” הציע, כדי להעמיד למבחן את נכונותה, והוא מקוה בכל מאודו שתאות לו. “נטייל ונשוחח, טוב?”

“הורי אינם מרשים לי לצאת בערבים, בגלל החיילים השיכורים”, אמרה, כמצטערת, והוא חשד מיד בשקר.

“אמרי לי גלויות שאינך רוצה להפגש אתי, וחסל”, אמר במרירות־פתע.

“באמת לא מרשים לי,” אמרה, “אבל בוא אלי”, הציעה לו,. “כל יום כמעט, אחר־הצהרים, נפגשים אצלי, ומבלים נחמד. קונים ומוכרים את כל העולם. התבוא היום?”

“מי יהיה שם?” שאל בנקיפת לב נמהרת, מופתע לחלוטין מרצונה להזמינו – סוף־סוף – לביתה, ואף… מאושר.

היא הזכירה שמות של בנים צעירים ממחלקתה ושמות אחדים של נערות, רובן ממחלקתה, מיעוטן מהמכון לריתמיקה. את אבינעם לא הזכירה כלל.

“ואבינעם, נאוה?” שאל חרש.

“ומה אם גם אבינעם בא אלי?” אמרה, “אבל הוא וחברי החוג באים אלי רק בערבים”, המשיכה נחרצות, והוסיפה בקוצר רוח פתאומי, כי הם כבר עברו בשערי הגמנסיה, “שכח אותו. התבוא היום?”

לא מיהר ענותה. ידע את מנהגה – להחזיק בך, וגם מיריבך לא למשוך ידה.

“אינני ודע מה שאת זוממת, ולא איכפת לי”, אמר חיש, “אבל כאשר תספרי שיחה זאת לאבינעם, לפחות אל תשקרי לו שאני באתי בהצעה לבוא אליך. אם הוא טוב בעיניך ממני, יבושם לו. אני סתם רוצה להתראות אתך. אינך צריכה אלא לומר לי שאלך, אימתי שתרצי, ואלך ולא אטריד אותך עוד”.

“לעולם לא אומר לך זאת, חנניה”, אמרה נאוה חרש, “התבוא?”

חנניה החריש לרגע.

“כן, אבוא”, אמר בהפרדם בפרשת המסדרונות.

 

פרק עשרים־ושמונה: בחוילת חלומות    🔗

בבואו ובראותו לראשונה את חוילת ברזילי ההדורה, הנטועה כאוצר גנוז בתוך בוסתן־נוי, ברחוב עשירים קטן ומצוחצח, בצד השדרה הראשית של העיר, בעלותו במדרגות אכסדרתה המפוארת בעמודי שיש, שאליה הוליכה מפסעת אבני גזית סוגת שושנים, בצלצלו אותה פעם ראשונה בפעמון הדלת הנושאת טבלה מוזהבת שבה חרוט השם הנודע והמטיל יראת כבוד “ד. ר. י. ברזילי” – אלף פעם ופעם הסתער על עיניו של חנניה ההבדל בין מעמדו ובין מעמדה של נאוה. בתוך החוילה רחבת הידים מצא מה ששיער מראש – עושר לאין מצרים ונציגיו המובהקים: בחדר המבוא צמח גן קטן שתול בעציצים מצוירים, ובטרקלין נגלו לו פסנתר־כנף אדיר, נברשות, מערכות כלי־חרסינה רבגוניים במזנון מלכותי למראה, שטיחים מרהיבים לרצפה ותמונות ענק משל אמנים גרמניים בכתלים. עוזרת־בית בשביס וסינר הגישה שם בשעה חמש תה ועוגיות לנאוה ולמבקרים אצלה; נראתה בטרקלין לפרקים גם מטפלת בלבן ששימשה את אחיה בן הארבע של נאוה; בכור השטן הלז, עוזי, שכן בחדר ילדים שכולו שלו, וצעצועיו צעצועי־הפלא, ובהם בובות ענק שהורישה לו נאוה, ערוכים באצטבאות על שלושה מכתליו, מרצפה ועד תקרה. הצצה מבעד לדלת חדר עבודתו של האב גילתה לעין ארונות רמים של ספרים, מכתבה עצומה מעוטרת פיתוחי־עץ ועור נמר הפרוש על דרגש. כמורה־בית כבר ביקר חנניה בבתי עשירים רבים בעיר, אך כעושר המופלג הזה עוד לא ראה בתחילה חש עצמו בנוח רק בחדרה הפרטי של נאוה – שם נמצא בין אי אילו חפצים מוכרים וידועים לו, כספרי לימוד, גלובוס, מזכרות מטיולים בארץ ושאר תמרורים מחיי תלמידי הגמנסיה – אלא שנאוה אהבה להשתעות עם אורחיה בטרקלינה…

לי עוד יהיה יותר מזה, סח לנפשו בהיותו בתוככי משכן העושר נאפד הפאר הזה, וחמוש באמונתו זאת דרך כשבועיים ימים ללא חת על השטיחים היקרים, ישב בטרקלין בכורסת־אדירים, לגם את התה מספל חרסינה דרזדני ונשא שם את מדברותיו, כמנהג הכל על חדשות המלחמה, על מצב היהודים בגולה, על ספרים וסרטים, על אמנות ויחסי חברה – באזני נאוה ובאוזני אותם חברותיה וחבריה, אשר היו באי ביתה בשעות אחר־הצהריים.

מעט־מעט עמד על טיבם של בני הבית.

האב נראה לו מעולה מן האם – איש הדור בלבושו, יפה קומה ובעל הדרת פנים בלתי מצויה, מעורב עם הבריות ונוטה להחליף דברים עם בני נוער, – אמנם בלי לסלק מפניו החשובים את ארשת הסלחנות הותרנית, שריח “ישחקו הנערים לפני” נודף ממנה ומרפה את חשקך לומר דברים שאין בם חכמה יתרה.

מופיע היה אחרי חמש ממשרדו בבנק אשר בלב העיר, והוא הדור בחליפת בגדים הלקוחה מתמונת־אופנה, מגובע במגבעת, אשר לעולם נראתה כקנויה עתה זה מכובען, וקורא היה ברוך לנאוה, עוד בחדר המבוא. היא היתה צועדת שמה לאטה, ומנשקת בלחיו – מעשה בלתי שכיח בסביבתו של חנניה, מעשה שהלם את פלאי המרקם של השטיחים, את פסנתר־הכנף הנוצץ ואת אוירת החוילה כולה. אלא שנאוה עשתה אותו באין־חשק מפורש, ובאותו אין־חשק היתה נעתרת לבקשת אביה ופורטת מעט למענו מיצירות שופן האהובות עליו.

האם היתה יוצאת מחדרה כמעט יום־יום בסמוך לשעה חמש – אשה נאה, מעודנת בתואי פניה אך מפורכסת במוגזם ומאודמת שפתיים בכל עת ותמיד – ומפיצה סביבה עננה נעימה של ניחוח היתה עושה זמן מה בטרקלין קודם שתלך אל חדרו של בנה הפעוט לשחק עמו שעה־שעתיים. בדברה אל אורחיה של נאוה, היתה מתקשה בעברית ומתבלת בה גרמנית. נאוה נתגלתה כמחוסרת סבלנות בנוכחותה, בושה בה על שגיאותיה בעברית ומאיצה היתה בה לצאת.

מרת ברזילי עוררה כמעט השתתפות־בצער בחנניה שלא נראתה לו כלהוטה להכיר מקרוב את חברת בתה, ורק באשמת בתה היא אינה מתערה בם, אלא שלא השיג במחשבתו על מה ולמה היא מפורכסת כדי כך בתוככי ביתה. בעולמו היו נשים מתייפות כמותה רק לקראת חתונה וכיוצא בה. ברם, אורחה זה של האם תאם אף הוא להפליא את המזנון המאכסן כלי־חרסינה מעשה אמן ואת שאר סממני העושר המופלג.

רק נאוה נראתה לו לחנניה כיוצאת־דופן במקצת בבית הזה. כל הבריות שבו התהדרו בגינוני נימוס מובהקים, ואילו היא נהגה תמיד כמשולחת רסן. בטרקלין, בחום הויכוח, מטילה היתה בחברותיה את הכריות; פעם נתאחרה הגשת התה, והיא הלהיבה אותו ואת החבריה שלה לשיר בציבור “עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו – יבש לנו הגרון”, וחזור על כך עד אשר הובא המגש. אל עוזרת הבית התייחסה כאל חברה מן המנין. שרויה היתה בריב עולם עם המטפלת ומקנטרת אותה בפומבי, את אחיה מניפה היתה באויר, מנשקת לו בלהט, ומסתחררת עמו בסכנה סיכון מרובה את האגרטלים היקרים ופרחים שבהם.

היא היתה כנתונה בהסגר בביתה. הוריה לא התירו לה לבבת עינם לצאת לקולנוע, לנשף או לטיול אלא לעתים נדירות, ורק לאחר שהצילו מפיה במדויק ועד גמירא לאן פניה מועדות ומי ומי יבוא בחברתה. היא שיקרה להם ללא סייג וללא מעצורים. חברתה בשעות אחר הצהרים מנתה תמיד בנות־גילה ובני־גילה אחדים, שלא נחשבו בעיניו של חנניה כיריבים, מתלמידי מחלקתה, ועוד מבנות המכון שלה. לאבינעם ולאחרים מן ה“חוג” לא היה בשעות אחר־הצהרים סימן וזכר. אולם הוא ידע כי הפגישה עם אבינעם היא בלתי־נמנעת, וסופה להתרחש אם במוקדם אם במאוחר.

ולפי שעה חש, שהוא נתאהב בביתה. צלילי פסנתר ריננוהו. אוירה חמימה, רכה, מושכת־לב שררה בו. כל אדם – ויהי זה “פראֵנק” – נתקבל לתוכו בנימוס ובמאור פנים. הגם שאורחה וריבעה של משפחתה היו סדורים ומעותים על פי הנוהג המיוחד ליוצאי גרמניה, לא קשה היה לו להסתגל אליהם, כי עליזות והיתול הנובעים מקרב לב נדרשו לכך יותר מאשר נימוס נוקשה. האב סיפר מעשיות מבדחות; צחוקה העולץ של האם בקע ועלה תכופות מחדרו של הפעוט המצווח בחדות־משחק; הלז התפרץ מפעם לפעם לטרקלין, כרוח סופה, ונלכד בידי המטפלת רק אחרי מרדף משעשע; נאוה עצמה השתובבה בין חברותיה ושובבה אותם.

קבע עשה לו לבקרה בביתה בכל שעת פנאי שבין מתן שיעוריו; בבקרו הקפיד בלבושו ובתסרקתו ככל שיכול, חיוה דעותיו בטרקלין בשום שכל, גמל לאב בבדיחות ותיקן בנועם את לשונה המשובשת של האם; והגם שנאוה הכירה בו לפי שעה כבידיד בלבד, חיזקה אותו הודאות כי לא יתכן, שאהבה כבירה כשלו לא תהדהד בסופו של דבר בלבה.

וכל הזמן כולו דרוך היה להתנגשות עם אבינעם.

 

פרק עשרים־ותשעה: בסופת רגשות    🔗

יום אחד, בבואו, נפתחה לו הדלת בידי אמה, שהתעתדה בו ברגע לצאת, מפורכסת ומבושמת, מעוטפה ומעוטפת מחלצות מסע – ומסתבר שפניה מועדות היו למקום מרוחק, שכן החזיקה בידה מזודה קטנה.

עודם מברכים ומתברכים בשלום, ולחדר המבוא באה כרוח סערה נאוה עצמה. היא שמעה את קולו.

“חנניה!” קראה, והזמינתהו מיד, “בוא! הכנס!”

שערותיה הזהובות סתורות היו ושפוכות על כתפיה וגבה, וחלוק־בית סמוק, המכה גלים ממותן עד עקב, התבדר סביב גזרתה הדקה; סנדלי־הבית הרקומים שלרגליה היחפות נקשו כשפתיים ממצמצות בבואה אצלו ביד מושטת וחיוך מאיר. לאחרונה, ומיום ליום ממש, היתה נשיותה מבכירה בעליל, ובכל אבריה ניכרה, בכל תנועותיה.

משנסגרה דלת הדירה מאחורי אמה היוצאת התלהבה כנגדו, “כל הבית לרשותי, כולם נסעו לסבא בירושלים ואבא יחזור משם רק בחצות!” ובגחכה אליו במצודד, כקושרת אל קושר, משכה אותו אחריה הישר אל חדר השינה של הוריה. על אחת משתי מיטותיו העשויות בציפיות של מלמלה ישבה בניחותא דבורה חברתה, שכולה בהרות שמש. שערי ארון הבגדים הגדול פתוחים היו לרוחה וחושפים את כבודת אמה – שמלות למיניהן, מעילים, פרוות, אדרות, רדידים ושאר תכריכי אשה בחייה. הסתבר לו לחנניה, כי עוד בטרם יצאה האם בפתח כבר עטו הבת וחברתה על השלל הרב הזה לרשתו.

“אוי ואבוי לך אם תציץ!” הטילה עליו נאוה אימה באצבעה, והוא הוזמן להשתתף, כמשקיף בלבד, בשעשוע שלהן – לבישת שמלות האם, התהדרות בפרוותיה, הצטעפות בצעיפיה. גם בנעלי האם תשלחנה רגליהן, גמרו אומר.

נרגש ומצפה ישב על המיטה. נאוה ודבורה מצאו מסתור מעיניו מאחורי שערי הארון הפתוחים, ושם התלבשו. בצאתן היו מתהלכות לפניו עבור ושוב, מסתחררות על עקביהן הגבהים, עושות כוני חן, מעכסות רגליהן ומנדנדות ירכיים, ותובעות ממנו לחרוץ משפט.

הוא העמיד פנים כבור גמור בתלבושת נשים; השתיים החלו מאלפות אותו: גון זה “סלדין” שמו, ולהלזה קוראים “בורדו”, ומי שאינו יודע באֶז'" מהו, מוטב יחזור לכיתה אלף, ואל יאחז את עיני הבריות כתלמיד השמינית.

במתכון בלבל צבע במשנהו, והצחוק הנרגש של הנערות זרז אותו לשאול שאלות תם נוספות. הוא הוסיף לשבת על המיטה, מרכיב רגל על חברתה כדי להעלים תאותו, ואילו השתיים נחבאו מאחורי שערי הארון, להחליף שמלותיהן. בהופיען משם במלוא הדרן החדש, נכנסה בנאוה רוח תזזית. היא סבה על עקביה חזור וסוב, חיש־חיש, ושמלתה רבת הקיפליות נסתחררה והגביהה, חושפת את ירכיה המחוטבות למשעי, השזופות מלהט שמש חוף הים, ומשהו מתחתוניה הורדרדים נחשף אף הוא. בלב מתפעם עד אין שאת עוד הפנה חנניה מבטו הצדה, והוא חווריין עתה, כמחשב להתעלף. מתנשמת נפלה נאוה אפרקדן על המיטה אצלו, כמבקשת להשיב רוחה, ובצחקקה למקוטעין, וצמרמורות מכות גלים בגופה, וזרועותיה שלוחות בממותח מעבר לראשה, שלחה בחנניה הרכון מעט מעליה מבט כה נלהב ומלבב שהוא קם חיש, וכנס על נפשו יצא מן החדר אל הטרקלין. שם ישב בכורסה, זו הכורסה שהיתה לו כבר מעין חזקה עליה, דפדף בעתון־קולנוע מצויר ולא ראה בו דבר, והמתין לשוך סערת דמו, אלא שדמיונו המבורך לא סייע לו ולא כלום לעשות את דמו מי מנוחות. מעולם עוד לא ראיתיה כה מיוחמת, הרהר.

לפתע נשמעה טפיחת דלת הבית בהסגרה. מקץ רגע נכנסה נאוה לטרקלין ואמרה לו, כי דבורה הלכה, וטוב שהלכה. עטויה היתה שוב בחלוקה הסמוק שפירש יפה את חמוקי גופה, ומתחת לאמרתו הציצו כבגניבה סנדליה המרוקמים. סיכות ראש בצבצו מפיה ובמסרק ענק שבידה היתה סורקת שערותיה, בצדדה ברוב חן את ראשה.

“אני מחכה להתנצלות על ההתנהגות שלך, מדוע ברחת?” נזפה בו במשובה, כשדבריה מסתכסכים בסיכות שבפיה, והיא מסתרקת בכונה מרובה. הוא הביט בה משונק בגלי אהבתו הגואה – זו הגאות המתנשאת ברגעים של אהבה בשיאה כעולה מן הלב ושמה מחנק לגרון.

לפתע גחנה עליו, תומכת ידה האחת במסעד הכורסה. היא קרבה פניה אל פניו כדי זרת, ושערותיה הזהובות גלשו לעומתו משני עברי ראשה. לעולם יזכור את המראה. “התנצל!” אמרה בהעוותה פניה החמודים במשובה, ואימה אליו במסרקה כבמקל חובלים. אחר כך הזדקפה חיש ובנהמה כחתלתול הוסיפה לסרוק קבוצות שער שנסתבכו, ותנועותיה מעידות שקצרה רוחה.

“נאוה”, אמר חנניה חנוקות וקם אליה, אך מעשה שטן ממש – מן הרחוב נשמעה שריקה של נעימת הכרכור הידועה יפה לכל רואי סרט־העונה “ג’וני החביב” והיא מתרה ביריבים, ומבשרת לידידים, כי אבינעם קרב ובא.

פני נאוה אורו והיא הלכה במזורז לפתוח לו את הדלת. “נא לנחש מי בבית?” שמע אותה חנניה אומרת.

קולות עמומים נשמעו במבוא, ובפתח הטרקלין הופיע אבינעם ההדור, ומאחוריו דמות מן הרזות, אך מחוטבת כהלכה ובעלת קומה נאה והיא – משסר אבינעם במעט הצדה – מרים…

חנניה התעלם לגמרי מאבינעם ולמרים רק הניד ראשו בשלום של הכרות מתנכרת, והיא, בראותה אותו, הסמיקה משל נתפסה בקלקלתה, ונשתהתה בפתח הטרקלין.

“הכנסי – תמיד את ביישנות שכזאת?” אמר לה אבינעם בנימת גערה שבטוב־לב, ובהתעלמו גם הוא מחנניה – לאחר המבט השונא הראשון והיחיד שנתן בו – פנה אל נאוה ואמר בחרות גמורה, “החבריה מציעים, שהערב נעשה את הנשף אצלך – הלא הוריך נסעו, זוהי הזדמנות!”

“הזדמנות שאין להחמיצה! אנחנו מוכרחים לנצל פעם את הבית שלי!” המהמה נאוה מבין סיכות הראש, והיא מעבירה עדיין בכונה מרובה את מסרקה בשערותיה, משל הכל בטרקלין כשורה.

“תבוא חבורה שלמה, ונצטרך עוד כמה בנות, לריקודים”, הוסיף אבינעם, וכמתנצל רימז בחשאי על מרים. “מרים הכינה אתי היום שיעורים. שיכנעתי אותה לבוא הנה, כדי שתזמיני אותה בעצמך”.

“כמובן – מוזמנת! וצריך לצלצל אל בטי, סופי, לולה ולילי”, סיננה נאוה ברישעות מבין סיכותיה.

“בטי, סופי, לולה ולילי – איזה מין שמות חדשים?” אמרה לפתע מרים, ממש כמו נעקצה.

“הבנות של החוג החליטו להחליף את שמותיהן לשמות של כוכבות”, הסבירה לה נאוה בחברות פתאומית. “ישראלה קוראת לעצמה לילי, על שמה של לילי פלמר, ובתיה בטי על שם בטי דיביס. עליזה נקראת ליז, שולה לולה, ואני – נורה. אגב, באיזה שם נקרא לך, מרים?” שאלה אותה, כבדאגה גדולה.

“אינני יודעת,” ענתה מרים בהיסוס, ופנתה אל אבינעם ותלתה בו מבט מיורא, מבויש ומתחנן כאחד. חנניה הכיר בה, מן המבט, שהיא מאוהבת עדיין בהלז עד לסנוורים, וחמתו עלתה. בבוז גלוי נגעל ממנה.

בחושה בצריבת מבטו מיהרה מרים וכבשה פניה חיש בשבועון של קולנוע, שנטלה מן הדחון, כמוצאת בו ענין מבוקש עד מאוד.

חנניה פנה אזי אל אבינעם.

“והבנים?” שאל אותו בלגלוג. “גם אתם הפכתם כבר לכוכבים אמריקאיים?”

אבינעם לא שעה לשאלתו, והיה כמחשב שם למרים.

“מרי!” צעק לפתע. “מרי – וזה נפלא! מרים, את נקרא מהיום מרי”.

“מרי – שם פשוט נורא”, אמרה נאוה כשוקלת.

“מסכימה למרי?” שאל אבינעם בכובד־ראש את מרים.

“לא אכפת לי”, אמרה מרים ביובש, משימה עצמה כשקועה בשבועון.

“ובבקשה להכיר אותי, אני אייב”, אמר אבינעם, מחוה לפתע קידה עליזה לפני חנניה וצוחק בחדוה.

לחנניה נתחוור בבת־אחת שהוא ומרים נחשבים בעיני נאוה ואבינעם כקליפת השום, ושניהם דרושים כאן להם לשם קינטור הדדי בלבד.

“אתה בא הערב לנשף?” פנתה אליו נאוה בחביבות, והיא כמבקשת לרפות את מתיחותו.

“דמי השתתפות – לירה וחצי לבן. רוצים שיהיה מה לשתות”, הוסיף חיש אבינעם, כלאחר־פה.

“הערב אני הולך להרצאה במתמטיקה”, השיב חנניה קצרות.

אבינעם גיחך. כיודע שאך תרוץ הוא מפריח, ושלאמיתו של דבר הסכום הוא למעלה מכיסו.

נאוה הוסיפה לסרוק את שערה, כשות־נפש. מרים, כשהניחו לה, החלה מעבירה בהגנב את מבטה הראשון – מבט משתאה ורהוי מאד – שמוכר היה לחנניה ממנו עצמו מיום בואו הנה לראשונה – על פני הטרקלין המבורך ביקר ובפאר, וסברה נעשה מיורא יותר ומתאבק־בעצמו.

בעוד חנניה חוזה בה דומם, נתגנבה נאוה לאחוריו.

מבע לגלגני, ובו קורטוב של רחמים נסתמן לעיני חנניה בפניו היפים של אבינעם. חשד עכור קם בלבו. הפך חיש פניו אל נאוה, וראה אותה מרמזת לאבינעם, שאין לו לחנניה די כסף, והיא דורשת בתוקף למחול לו על דמי ההשתתפות בנשף.

דמו גאה לראשו, ואגרופיו נקפצו ונפתחו, כפוסחים על שני הסעיפים, אך מיד משל ברוחו ונמצא צועד אל הפתח, הלאה מנאוה המתחטאת, ויצא, נשבע בחי־נפשו שלא יחזור לשם לעולם, ומראה פניה המתאבקים בעצמם של מרים מלוה אותו ומזרז אותו שילך.

 

פרק שלושים: באין נוחם    🔗

מה אני עושה כאן? כיצד הגיעה הנה נערה זרה ומוזרה כמוני? החשבתי אי פעם, בהיותי ילדה קטנה, שאמצא ביום מן הימים במקום כה מפואר? הבה אעצום את עיני, לא אביט לרגע בבנים המהודרים ובבנות שבשמלות הנפלאות האלה, בזוגות הרוקדים ומסתחררים על פני בתנופות גלי הואלס, אתעלם גם מאבינעם המאושר ומנאוה, המזהירה מכולן; אשכח כל זאת לבן של רגע, ואפקח עיני שוב ואשתאה: היכן אני נמצאת?. מה אני עושה בין היצורים השמחים הללו? מי הן הבריות צחות העור, השלמות כל כך עם עצמן ועם עולמן, המסתחררות סביבי כאן, חסרות דאגה, מתמכרות להנאה…

הרהורים אלה ושכאלה הציקו למרים למן הרגע שהציגה את כף רגלה בחוילת ברזילי, וכה נמצאה אכולה בהרהורים אלה גם עתה, בשבתה חמוצת פנים, דוחה ודחויה כאחת, בירכתי הטרקלין של חוילת־החלומות מסוערת הנשף. כרגיל, גם הפעם לא חסרו בו בטרקלין בנים חסרי בנות־זוג, שירקדו עמה, אולם הללו – עמוס הממושקף, עוזי ארך החוטם והסנטר, בועז עב הכרס – כולם היו “רווקים” ללא תקנה כמותה עצמה; סרחי־עודף המצויים בשוליו של כל חוג נוצץ…

מתוך ידיעה ברורה שאיש לא ירגיש בחסרונה, קמה לפתע ובהשבעה שוב שלעולם לא תבוא עוד לנשפיהם – לעולם ועד! – חמקה חרש החוצה.

סופת־קיץ פתאומית השתוללה בחוץ, ושלט הכלונס של תחנת מכוניות הציבוריות שבסמוך חרק ברוח העזה. היא נספחה לזנבו של תור העומדים אצל כלונס־התחנה, כי ברכיה פקו, ולא עצרה כוח לצעוד לביתה. באה מכונית, פלטה נוסעים וקלטה את הממתינים. דוחק ומחנק שררו בה. מששלמה לנהג פילסה לה מרים דרך אל ירכתיה. שם עמדה מחזיקה במתלה, מטלטלת לקדים ולאחור, הבל בירה מפי שלושה חיילים אנגלים שתויים, וריח רע ממקטרתו הכבויה של שוטר אנגלי, שכלב ענק רבוץ בין רגליו, מכבידים נשימתה, ורגליו של תינוק הנתון בחיק אשה שמראה קשת יום לה, הישובה בקרבתה, מבעטות בירכה. אור פנסה הדל של המכונית הגיה כותרת של “הוצאה מיוחדת”, שבידי איש שמימינה, דמוי פקיד, – “היהודים בכל ארצות הכיבוש הגרמני נצטוו לשאת טלאי צהוב”, צעקו אותיות העתון השמנות.

“הגד, היכן בעיר הזאת יכולים בחורים גלמודים לבלות מעט עם נערה?” – שאלו החיילים האנגלים השתויים באנגלית מבוסמת את השוטר האנגלי, המיושב אצל כלבו כאנדרטה דוממת. דומה היה על מרים, שהיא לבדה מכל נוסעי המכונית היהודיים מבינה לשיחתם; השוטר השיב להם בחיוך של מכניס אורחים, כי אם ילכו אל הטיילת שלאורך חוף הים, לא ישארו זמן רב גלמודים…

“גם אני לא הייתי נשארת זמן רב גלמודה, אילו פניתי לשם”, הרהרה, בהביטה אחר שלושת החיילים השתויים הכושלים ויוצאים מן המכונית, בעצרה בתחנה הקרובה. המכונית ניזוזה שוב, ורגל הפקיד המעיין בעיתונו דרכה שלא במזיד על כף רגלו של כלב השוטר האנגלי. יבבה גרגרנית חנוקה השמיע הכלב, והשוטר דחף לפתע את הפקיד ביד גסה, על האשה ותינוקה, צלצל במצילה וציוה על הנהג לבלום – בניגוד לחוק! – עוד קודם שיגיע לתחנה הבאה. משבלמה המכונית נטל הבריטי את כלבו בקולרו, קילל את היהודים תחת חטמו, ויצא עמו החוצה. הנהג לא התאפק מלהעיר קולנית, כי “הם חושבים שלהם הכל מותר”, והמשיך בזעף בנסיעה.

מה זה היה לי, לאן אני הולכת, סחה בבהלה לנפשה ברידתה פתאום מן המכונית, בתחנתה הבאה, ובראותה שרגליה מוליכות אותה הישר אל הטיילת, הנשקפת אל הים, שסופת הקיץ הגעישתהו…

האויר התמלח ונתמלא רביבי מים ככל שקרבה אל מעקה הטיילת הנטושה מאדם. גלי ענק הסתערו בנהם על החומה שמתחתיה והשתברו בה, בירותם קצף לבן לגבהים. היא התיצבה אצל המעקה והחזיקה בכפותיה את מתכתו הצוננת. הרוח והקצף הצליפו בה. שמלתה ושערותיה נתבדרו לאחור במשבים העזים. מחול שדים ריקדו לעיניה המשברים הלבנים, הקוצפים, בים השחור, ונהמתם רעמה באוזניה, מתגברת ככל שקרבו זה אחר זה להסתער על חומת המגן שלמרגלותיה. בהתנפץ משבר בזעם אל החומה, נשתפך ממנה בבהילות לאחור, סוחף הכל מכל כל, ומתוך היורה הרותחת קם משבר חדש והסתער קדימה, מתגבה ונישא ברוח השרקנית, והך!… ושוב מתנשא משבר…

מטח קצף פגע בפניה וסינור את עיניה. המשבר המנופץ נסוג חזרה אל הקלחת העכורה, כמפנה מקום למשבר הבא. היא מחתה את פניה, ושבה והחזיקה במעקה. הרוח איימה להפילה אחורנית.

שעה ארוכה עמדה כך, מוצלפת רוח וקצף, ושמלתה ושערותיה מכים גלים לאחור.

הנה עולה עלי גל, ענק מכל שקדמו לו, ומסתער לבלוע אותי, היתה מהרהרת, אבל אם לא ארוץ לקראתו לא יגיעני. ועתה אבינעם קד בודאי לנאוה קידה של סיום הריקוד, ותלתל מבלוריתו נופל על מצחו, והוא מזדקף ובניד ראש הוא מחזיר את התלתל למקומו, ולגל זה, השוצף כל כך, השואג כל כך, המסתער כל כך, החושב כל כך שיגיעני, אושיטה יד…

המכבר הוא כאן?

היא הבחינה לפתע בדמות במדי־חיל ובכומתה אנגלית הניצבת אצל המעקה בריחוק צעדים אחדים ממנה; כאשר מיהרה הדמות להניף לעומתה יד בשלום, הפנתה חיש את מבטה הימה, אך החייל קרב ובא אצלה.

“גלמודה, נערתי?” צעק באזניה באנגלית, ברוח הנושבת. מרים סרה חיש מעם המעקה, בלא לענות לו, אך החייל נטפל לצדה וצעד אצלה. בצדדה מבטה אליו ראתה שהוא גבה קומה, חסון, ופניו צרים וארוכים. בריטיות מובהקת נשתקפה אליה מן הפנים הללו, במבט החטוף שנתנה בם.

“רוצה להכנס אתי לבית קפה?” אמר בקול עב, משדל, מדיף ריח עז של בירה. “יודעת – לרקוד, לרקוד, מבינה?”

היא הנידה ראשה בסרבנות.

“אנהג בך כג’נטלמן, אני מבטיח לך”, אמר, “אנא, נערתי, זה הלילה האחרון של החופשה שלי”.

רטט עבר בה, וטעמו כטעם תאוה. איש לא נראה מסביב. הוא קרב מעט־מעט את כף־ידו אליה, ולפתע־פתאום הגניב זרועו אל מתחת לזרועה. היא פרשה ממנו במהירות, משל נצרבה באש. כה מהר החל הדבר, וכה מהר נגמר, הרהרה בהתרחקה. אולם תאותה היתה רומצת בה ומסרבת לדעוך, והיא זרזה צעידתה, מתרחקת מן האנגלי, ומשתאה לעצמה על שמישהו נטפל אליה ברחוב, על שארע לה כדבר הזה, שבידוע כי מתארע הוא, אך תמיד־תמיד לאחרות בלבד; והנה כך מתארע הוא וכך נחלצים ממנו. ואפילו אין שהות לפחד.

ואם הוא לא היה אנגלי, הרהרה…

 

פרק שלושים־ואחד: בשפל    🔗

ולמחרת, בחדר המחלקה השביעית, הקיץ הקץ כחתף לישיבתה בספסל אחד עם אבינעם, ולכל מגעה עמו…

הדבר ארע בן־רגע ממש, בשעת “שיעור חופשי” – המורה למתמטיקה לא בא וכל השביעית כולה נתפסה להלך־רוח של משובה. המשובה דבקה איכשהו גם בה, השכיחה ממנה הכל מכל כל, גרשה מלבה כל דאגה… יעקב ואמנון, שני הליצים שבתלמידים, התייצבו על ידיהם משני עברי קתדרת המורה; היא התנדבה לשפוט מי מהם יאריך לעמוד על ידיו, ומנתה ספרות, עד אשר כשל כוחם, זה אחר זה; אחרים נקראו להתנשא על ידיהם אצל הכותל, ולהראות לאיזו ספרה יגיע כוחם שלהם. היא נצטהלה ככל שהרבתה למנות והחלה פונה לאבינעם הישוב בספסלם, קורא בשבועון קולנוע, ומזרזת אותו שינסה את כוחו גם הוא, – מתוך ודאות גדולה שהוא, מאלופי ספורטאי הגמנסיה, יגבר בנקל על קודמיו, זרזה אותו לעשות זאת, וגם גמרה בנפשה שתחיש מנייתה בעמדו על ידיו, כדי שירבה המנין שלו, אלא שהוא לא ניזוז ממושבו. כמעט שתמו המתחרים וקץ “השיעור החופשי” קרב לבוא עת קם הוא מספסלם ועבר אצלה ופניו מועדות אל הפתח. במשובתה חסמה את דרכו והצביעה אל הכותל כמצוה כי יתנשא שם על ידיו כמו האחרים – שהרי היותה שופטת הקנה לה סמכות בעיני כל.

“די, נמאסת!” אמר לה הוא במפתיע, מביט בה בשלוה מרושעת. ובעוד חיוכה שחייכה אליו מתדעך, קופא לרגע בהיסוס בפניה, ושב ומתדעך, הוסיף הוא לצעוד אל הפתח, ועיניה המקיצות ממשובתן בוהות בגבו המתרחק.

היא ראתה את הגב המתרחק הזה ימים רבים, במפורש ראתה אותו, בשכבה ובקומה; ללא הרף ראתה אותו, וכל אימת שראתה אותו עבר עליה מחדש הרגע המר שעבר עליה במחלקה, וכפעם בפעם טעמו מריר יותר משאז, ושבה והפשירה בה חזור והפשר גם הכלימה הצורבת שטרפה אותה במעמד המביש ההוא; וחשה שוב, אלף פעם, כיצד בטחונה ועליצותה פרוקות־הדאגה, נתפוגגו חיש־חיש; כיצד, נכנעת לדמותה כהווייתה, וידיה רפויות לצידיה, ומושפלת עינים, עמדה מול הבן האהוב עליה, המתאכזר אליה כל כך. ראתה שוב בדמיונה הקודח כיצד נטלה את ילקוטה מספסלם והלכה לשבת במושב הריק שאצל רבקה, העולה החדשה מרומניה, שלא מכבר נצטרפה למחלקה; זכרה כיצד שמעה בלכתה, בכל אשר פנתה, את גיחוכי התלמידים… עת אמר לה אותן שתי מלים צורבות והפך לה גבו…

 

פרק שלושים־ושנים: בבין המצרים    🔗

ימים רדפו ימים והקיץ עמד בעיצומו.

השעה תשע כבר נקפה, והעיר שרויה היתה בחשכה גמורה עת יצא חנניה ממתן שיעור־הבית האחרון שלו. אותו ערב נערך בעיר תרגיל האפלה. הוא צעד ביקום השחור ופניו מועדות לביתו. באויר עמד טעמם של כתלים וכבישים שנחרכו כל היום בשמש – טעם תפל, מחניק. מכוניות מוכחלות פנס נסעו לאיטן בחשכה, שהיתה מתעבית והולכת. כדמויות שלא מן העולם הזה הפסיעו הלאה ממנו ולעומתו בני־אדם, והם נזהרים מלהקלע זה בזה באופל העמוק. כצללים היו, שאין להם מה שיטילם כצל. מהו הכוח הנסתר המטיל אותנו, הצללים, לעולם המחניק הזה, שנהלך בו כסומים ונבקש את דרכנו בגישוש נלעג, הרהר.

עולם שבו הממון הוא האלוהים. עולם שבו הכסף, הכסף יענה את הכל, סח לנפשו במרירות אין קץ.

כי מיחושי הראש של אמו הופיעו מחדש, ובעוצמה שכזאת, שלא היתה לו ברירה אלא להעבירה לבית־חולים. מוכרח היה להעבירה שכן אילו נצטרך לטפל בה לבדו, שומה היתה עליו להשאר בבית ולהתבטל ימים רבים מלימודיו ומהוראת שיעורים, והם היו מגיעים עד פת לחם. היא נתקבלה לבית החולים לא בדרך המקובלת של המוסד הרפואי, הגם שהיתה מעלה לו למוסד מס חדשי מפדיונה המעט – והגם שהוא עצמו ניסה בתחילה ללכת בדרך רשמית זו – אלא הודות להכרותה של שרה עם אחד הרופאים שם, שהיה ממוצא בוכרי, כמותם.

אפס, חרף עזרתו של הלז, פרשה מכוערת ועוכרת־נפש היתה אותה פרשת הדחיות והשהיות, ההסכמות בחצי־פה מצד ההנהלה, והביטולים הפתאומיים שהיו כרוכים בהתקבלותה. וזו לא היתה אלא אקדמה בלבד לפרשה עכורה מזו. המיחושים שלה גברו כדי כך, שאפילו זריקות־הארגעה לא הועילו, והרופא המכר סח לו שצריך להשקותה כך וכך פעמים ביום כך וכך “טיפות שביצריות”. תרופה זאת, פירש הרופא, תחולל הטבה גדולה, אלא שמחמת המלחמה נפסקה אספקתה לארץ ואיננה בנמצא אלא בכמויות זעירות ב“שוק השחור”.

מאמציו לגלות את התרופה ב“שוק” הזה, כלומר אצל רוקחים שונים, עלו בתוהו. פקיד יודע־דבר מפקידי המוסד הרפואי סח לו, אמנם, כי הטיפות מצויות במוסד עצמו – אך רק בשביל מקורבי ההנהלה, כמובן…

בענין זה לא יכול היה אפילו הרופא־המכר להיות לו לעזר. ביאושו פנה להנהלה עצמה, ובתגרת־דברים שניטשה בינו ובין הרוקח הראשי שלה רמז לו הלז, כי הוא אישית יודע היכן משיגים ואתן, את “הטיפות השביצריות” היקרות, אך נקב סכום דמיוני ממש – עשרים וחמש לירות הבקבוק! פירושו של דבר היה העברת כל חסכונותיהם לכיסו. הבקבוק שנקנה כך, ושהסתתר בודאי במגרתו של הרוקח הראשי עצמו, נועד להספיק לשלושה שבועות, וחולל אמנם הטבה, מקץ “טיפול” של שבוע. ברם, הבקבוק יתרוקן בעוד שבועיים, ומה יהיה אז? רעה מזאת – הרופאים, במועצתם האחרונה קבעו שלא יהיה מנוס מניתוחה של אמו. לא נותרה לו ברירה אלא לשקוע בחובות וכן להכפיל ואם אפשר לשלש את מספר תלמידיו, ולעשות לילות כימים במתן שיעורים, עד שיתקבץ בידיו הסכום הדרוש לרכישת הבקבוק הנוסף ולמימון ניתוחה הקרוב של אמו. הסכום הזה עוד לא נראה לו כלל בעין…

ובראיית־פתע נשקף לו עתה, בעיני רוחו, גורלו – שנים ארוכות של עבודה מפרכת ודקדוקי עניות מאחוריו, ושנים ארוכות מאלה וצנומות מאלה לפניו, שנים שבהן אמו תוסיף ותבוא בימים ותחלש מלעבוד, עד שיהא רק עליו לבדו לפרנס גם אותה גם את עצמו. לטכניון לא יגיע לעולם. מוטב יבער אשליה זו מתוכו. חנניה לוי, מהנדס – חלום ילדות, שאין לו שחר. כספם לא יספיק לכך, לא בדרך הישרה.

כן, הכסף זה המפתח לכל הפתחים הסגורים בפני, הרהר.

ויש דרכים קלות אל הכסף, חלף בו הרהור נוסף, אבל חש כהרף־עין, שהרהור זה עדיין מעורר בו סלידה. חרף זאת עמד להביט מבעד לחלון ראוה בקופה של מזבנה. כל החיים הם איפה ואיפה, הרהר. מדוע אני מתלבט כל כך? הלא אין זה קשה לפרוץ לקופה זו…

אותה שעה תם התרגיל והרחוב הואר בפנסיו ובחלונותיו ונתמלא בריות שכבר קצרה רוחן מלהמתין לתאורה הגואלת. בקרב המון האדם הנחפז שכולו תכלית חש ביתר עוצמה בבדידותו, בתעייתו, והרעב לכל אשר נכסף אליו ולנפש אהובה דחפוהו לפתע לעבר חוילת ברזילי.

 

פרק שלושים־ושלושה: בנתיב סגור    🔗

רחובות, הרהרה מרים בהחפזה בלילה לחוילה – רחובות שכולם מתחילים במקום־שהוא ומסתיימים במקום־שהוא – ובהם עוברות ושבות בריות, ברגל וברכב, והן באות מאן־שהוא והולכות לאן־שהוא, ואני צועדת ביניהן, בחשכה, ומעלי מאיר ירח מבין מפלשי עננים, וקטעי שמים מכוכבים נוסעים מעלי, וכתמי אורות של פנסים מוכחלים נדחקים לאחורי במדרכה ובכביש, ואינני יודעת מנין אני באה ולאן אני הולכת, ואני צועדת, וצעידתי מבדרת את כנפות שמלתי, וראשי מוטה קדימה, ורוח חרישית משחקת בשערותי, ואני צועדת, וגופי כנע מעצמו, וראשי מלא וריקני כאחד, כבד גם מרחף, וסביבי עוברים ושבים המוני בני־אדם, אבל אני לבדי בינותם, ואין לי איש בכל אפשר אפנה, ורק דמויות שחורות, חלונות ראוה צוננים, כניסות אפלות בסימטאות, שערים סגורים, עוברים על פני כבתהלוכה. ואני צועדת, צועדת…

צעדי אמיצים, צעדי נמהרים, אויר הלילה טופח בפני ופני חוצים את הלילה, לכביש, למדרכה, לכביש, לסמטה, למדרכה, לרחבה, לכביש, ולשדרה שלפני, ואני צועדת בשדרה, וחריף ומשכר מנשב אלי בה אוירו של הלילה והרוח החרישית מתלחשת עם עלי האילנות הגבוהים ומרעיפה על פני המלוהטים עלים נושרים, וספסלים דמומים וגזעי אילנות חולפים משני עברי, וכמעצמי אני נעה בינותם, ומה דוממת היא השדרה, ומה חזקות ותכופות הן פעימות לבי…

היא עצרה מלכת.

חוילת ברזילי נשקפה אליה, מבעד לעלוות אילנות השדרה.

רגליה הוליכוה בעל כורחה, שוב, לנשף של ה“חוג” שנערך בבית נאוה, אף כי הפעם לא הוזמנה אליו כלל…

אך להכנס פנימה לא הרהיבה עוז. היא סמכה גבה אל גזעו של האילן שלידה ובעינים משובשות בדמעות ובביעותי דמיונות, השקיפה שעה ארוכה אל חלונות החוילה האסורה עליה בכניסה. מואפלים ואטומים היו החלונות, כבכל בתי העיר בתרגיל האפלה, אולם היא ראתה בעיני רוחה את המתרחש מאחוריהם, וצלילי נעימת כרכור תוססת, שפרצו מבעד לתריסיהם המוגפים השדרתה, סחו לה אף הם, כי הנשף הולך וסוער בפנים.

עמוס הממושקף, חברו של חנניה, מן השמינית, ודבורה המנומשת, חברתה של נאוה מן השישית, – שנתאחרו לבוא ־ נראו לה בהגיחם מקרן הרחוב לתוך חצר החוילה, ובעלותם במרוצה, מצחקקים, במדרגות האכסדרה, כמבקשים שלא להחמיץ דבר. כמעט שנתפתתה לרוץ בעקבותיהם, אבל רגליה הדקות כבדו תחתיה.

 

פרק שלושים־וארבעה: בנפתולים    🔗

סוף־סוף, במאמץ עז, כפתה על עצמה לפנות משם והפסיעה כרדופה, וכה מופנמת, שבצלחה רחוב החוצה את השדרה החריקה מכונית בלמיה לרגליה ממש, ומארת הנהג הקוצף ליותה אותה עד שטבלה שוב בתוך צללי האילנות. מיהרה רגליה הלאה, ודלה משערה העבות נפולה בכבדות על מצחה, מטלטלת ומקטעת מה שלעיניה.

כחרשת לברכת השלום שאמר לה פלוני חלפה על פניו, והוא סב לאחוריו, להשתאות לה מגבה.

ההיה זה חנניה, הרהרה.

עצרה וסבה להביט. או־אז קרב ובא אצלה והתייצב נכחה במלוא קומתו הצנומה, הגרמית. זה לא מכבר סיים את שיעור־הבית האחרון שלו, וידו החזיקה עדיין בילקוטו. צללי השדרה היו כממסכים את פניו, ובצותא עם שערותיו מדובללות הזיעה, שדבקו למצחו, עשו לה את סבר פניו לחידה סתומה.

שניהם חשו משל נתפסו בקלקלתם, כאן, בסמוך לביתה של נאוה.

“חנניה? שלום”, אמרה במבוכה.

“לאן את ממהרת כל כך?” אמר, נבוכות גם הוא.

סילקה בהנף ראש את דלת שערה מעיניה, שתיטיב לראותו.

“לשום מקום”, השיבה, בהחלטת־פתע.

מריגשתה שניכרה בשערותיה הסתורות, בחטף נשימתה, בעמידתה הדרוכה, ראה שהיא נתונה בסערת נפש עזה, כמותו.

“מותר לי ללוות אותך?” שאל במבוכתו. לפתע, מאוד־מאוד נזדקק לה.

“אל תטריח את עצמך בגללי. אתה הולך בודאי לאיזה מקום”, אמרה, הגם שהשתוקקה להענות לו מיד בחיוב.

“לשום מקום”, השיב חיש, “סתם מתאורר, בואי”.

החלו מפסיעים, צד בצד.

“אני נראית בודאי פרועה ומבולבלת”, אמרה, מסלקת שוב ממצחה, בהנף ראש, את דלת שערה העיקשת.

“את נראית תמיד סגורה מדי, חושבת מדי. נעים לראות אותך פעם כך”, אמר.

“סגורה, חושבת? זה איום”… קראה בפיתוי והיטיבה את תסרקתה כאל ידה.

“וזה מסקרן”, העיר.

צדדה אליו מבט וראתה אותו זריז וחשול ומדובלל לצדה. חזרה והביטה נכחה, והשדרה חשוכה וריקה לפניה. תאוה עזה, שלא ידעה כמותה מעודה, מהולה בטעם מגרה, חדש, של נקמה נתלקחה בה.

“אם אני מסקרנת אותך כל כך, אין צורך למהר”, אמרה בהעזה, ועצרה בחשכתו של אילן רב עלוה. הוא התיצב נכחה, דומם.

“מעולם לא שוחחנו ממש. והלא יש לנו על מה לשוחח”, הוסיפה, גרויה עד מאוד לבאות.

הוא צידד מבטיו ממנה, ולמרצפת שלרגליו הביט בשקידה, הגם שלא ראה בה אלא שלולית אור ירח. כונת דבריה היתה נהירה לו, מה שאין כן כוונתו שלו. מה בעצם הוא מבקש ממנה? הוא נראה לה כמצפה, שהיא תאמר לו עוד דבר־מה.

“אם סקרנתי אותך, אספר לך ברצון את סיפור חיי”, אמרה בעצבנות. “בילדותי הייתי תמיד קרועת בגדים ומלוכלכת, ואהבתי להשיט סירות ניר בשלוליות גשם. הייתי נושפת עליהן בכל כוחי, כשאני כורעת על ברכי, כדי שתגענה מהר אל החוף”.

“אלה היו הימים,” אמר, בחיוך מאולץ.

“כשהייתי ילדה טובה הייתי מרימה בבוקר את הכר, לראות אם הביא לי מלאך מתנה, אבל רק לעיתים רחוקות הייתי ילדה טובה. בדרך כלל, כל חיי, הייתי שובבה גדולה,” אמרה, מחייכת שוב בפיתוי. “תמיד אהבתי לזרוק אבנים לשלוליות, כדי להתיז על העוברים לידן. ועד היום אני ילדה רעה.”

בקצה נעלו הדף הוא עלה שנשר אצלו, ואת העלה המתהפך ליווה במבטו.

עוד מעט יגע בי, הרהרה, רגושה.

“כן, פעם האמנו – האמנו באגדות אנדרסן, ובסיפורי האחים גרים”, סח לה, מתחקה אחר העלה.

על מה הוא מדבר, הרהרה ברוגזה, בהביטה בו בדברו כך.

“חנניה, כשגדלתי מעט, אהבתי יותר מכל לשחק באבא ואמא”, אמרה לו, וקולה עשיר ברמזים.

והיא סמכה גבה אל גזעו של האילן, ונשאה פניה אל שמי הלילה המתבהרים – כוכבים מתנוצצים, קטעי עננים, ירח פגום, אמירי אילנות…

השפילה מבטה וראתה צילם השחור של אילנות גבוהים על הרחוב הלילי, ושלוליות אור ירח ועלים נשורים לרגליה…

משלא ארע דבר, נשאה מבטה אליו וראתה שכפותיו טמונות עדיין בכיסי מכנסיו, ועיניו בוהות במבוכה במרצפת.

נאקת בכי גאתה בגרונה.

ביאושה אמרה לו, “אני עדיין מסקרנת אותך? אם כן, אני מוכנה שתכיר אותי מקרוב, מקרוב מאוד”.

נשאה פניה ממנו לרקיע המציץ עליהם בריבוא עיניו מבין עלוות האילנות, כי לא הרהיבה עוז לומר דבריה עין בעין.

הוא הביט בה, משתאה ונפעם שיכולה היא לומר בפשטנות גמורה דברים נועזים שכאלה.

עדיין נכלמה מלהביט בפניו ונותרה מבטת לאן שמבטת ברקיע, וידיה מחזיקות החזיק היטב בדשי צוארונה, כסומכת עצמה בעצמה.

דימה לראות ציפיה רבה בצדודיתה, ונתלבט לכאן ולכאן, ובאין מוצא הסיט פניו ממנה ולעלים הנשורים שלרגליו הביט…

עדיין ממתינה היתה, וכממתינה לנשיקה נראתה לו, כי עצמה לפתע עיניה, אך מיוסר בספקותיו – לא מש ממקומו.

מקץ רגע, ומשלא ארע לה דבר, פקחה עיניה, והישירה מבטה לעיניו.

“השבעתי את הסקרנות שלך?” שאלה. “הנמשיך ללכת, או נפרד כאן?”

“מרים, את מעמידה אותי בנסיון קשה”, פתח זהיר, אך לא ידע כיצד ימשיך ועמד נלעג נכחה, וחש בנלעגותו עד שהסמיק.

“נסיון קשה מאוד”, פרצו מפיה מילים. “אני מבינה. אינך צריך להסביר. אני תימניה, ובתו של השמש, וגם אתה רועד מן המחשבה שאתלה על צוארך אם רק תגע בי פעם אחת, מפחד פחד מות שארצה להיות החברה שלך, שאתי תצטרך לצאת, להראות!”

ופרצה ממנו בוכיה, במרוצה.

הוא רץ אחריה, והדביקה רק משהחלה היא צועדת חיש, תחת לרוץ.

“נאום יפה” אמר לה, בחפזם צד בצד, “אבל חסר ערך. אינך מבינה כלל. הסיבה היא אחרת. רוצה לעמוד? לשמוע?”

חפזה הלאה, כמנערת חצנה ממנו.

משלא נענתה לו, האריך רגל, שלח ידו והחזיק בזרועה, לבלום אותה. היא שמטה את זרועה בכוח, משל נכוותה במגעו.

חיש חצו רחוב, דמומים זה לזו, עד שהוא לא עצר רוח בקרבו וקרא, “לא רציתי להתנהג אתך כמו עם אחת העוברת מיד ליד, טפשה מטופשת”.

שוב נשלחה ידו אליה אך חזרה בה מעצמה.

“אולי תעמדי כבר!” קרא, כי לא נותרה בו עוד נשימה.

היא האטה.

“עמדי, מרים”, לחש, ונתקרב אליה, מרוגש.

היא הפנתה אליו פניה, ועיניה הביטו בו וראוהו כה להוט וסמוך, שנעצמו בחלחלה.

עכשיו הוא רוצה, באמת רוצה, להיות עמי, הרהרה. ברכיה פקו לפתע, וסמכה עצמה אל גדר־האבן שבצד המדרכה.

הביטה בו מתחת לריסים מושפלים, וחשה כיצד הוא נאבק במבוכתו.

“מרים, אני…”, אמר, כבד פה, ונסמך לצדה אל הגדר.

חשה רפיון רב, בגוף ונפש.

“אל תעזוב אותי,” מלמלה.

לא עלה בפיו לענות למישרין ונד בראשו הן דומם.

“אצלי בבית אין אף אחד, נעלה אלי”, לחש. הוא נטל ידה וחש שהיא רפויה מאוד.

כשהוליך אותה לתוך בית־המדרגות של ביתו נתפעם דמו לפתע מריגשה עצומה. חרש עלו במדרגות החשוכות, יד ביד. בעלותם שמעו את נחרתו של איש בקומת הקרקע, וריטון אפה של אשה נשמע להם בקומה השניה; רחשי בריות ישנות ליווּם גם במעלה הקומה השלישית.

דלת הגג החריקה קלות בהפתחה. הם יצאו אל לילה מזוקק יותר מאשר למטה, וצונן יותר. כאן עמד האויר מעל ריחות השוק, וטעמו טהור וטוב. הכוכבים שברקיע היו כמתחרים באורותיהם, מרמזים ומשקרים וקורצים, בלא להתכהות מפני הירח הפגום, שנעשה עתה אגן סהר לאמיתו.

“לכאן, מרים”, לחש, מפנה אותה לחדר שבירכתי הגג.

חשכה גמורה אפפה אותם בפנים.

“בואי”, לאט לה חנוקות, גוררה אצל ספתו. הוא הטיל אותה על הספה כמעט בגסות. זרועותיו, מה רעבות היו…

 

פרק שלושים־וחמשה: בשוק המאויים    🔗

בקומם, נינוחו אצל החלון, דמומים, זה בצד זו. גושים שחורים של בתי דירה שמסביבם היו כטובלים לעיניהם באפלה מהולת נגוהות הירח.

ידיו נחו מיד בתשוקה חדשה על מתניה הצרות, כפותיה לפתו בעוז את כתפיו, וכנתלית בן נסמכה אליו מלוא גופה, ואזנה דבוקה אל סגור לבו, הפועם עזות.

חשה שהוא כה מלוהט, שניזוזה ממנו מעט. הביט בה עין בעין. נראתה לו כמצותתת למשהו, ולא ככמהה לנשיקתו.

“אני שומעת שירה”, אמרה אליו מרים חרישית, במפתיע. “לעיתים היא מתוקה, שקטה, נעימה, ולעיתים נרגשת, סוערת, והיא יפה עד להכאיב. היא עמוקה, רחבה ורכה, רכה…”

אצבעותיו המתאוות התרפקו על מתניה, כמבקשות לטפס אל שדיה. הבל נשימתו הכבדה, הרגושה, החם את פניה.

היא עצמה עיניה.

“שירה קסומה אני שומעת”, לחשה. “היא אומרת לי דברים שמעולם לא אמרו לי אותם. צליליה חזקים מכאב, מפחד, מיגון, מאושר”.

היא דמתה לו כמו הרחיקה ממנו עד לאין קץ בדברה.

“בואי”, לחש, רוצה להחזירה אליו, בהרכינו אותה לספה.

באישון הלילה פקחה את עיניה וראתה אותו נסמך על זרועו לצדה, ופניו גהורים מעליה. “את נפלאה, מרים”, אמר.

“אתה כל כך טוב, חנניה”, השיבה ברפיון.

נתנה ידה בידו.

“מאוחר”, אמרה. “נרד”.

הם ירדו לרחוב, וכאשר נתפרדו, ליד ביתה, הגם שנדברו להפגש למחרת, כבר חשו שניהם בסתר לבם פורקן רב על שנפטרו זה מזו.

אפס, נשתמר בחובם טעמו המכאיב והמתוק כאחת של המעשה…

 

פרק שלושים־וששה: בוידוי    🔗

הם התראו למחרתו כשמנוי וגמור עמם להפרד.

אך מה נחפזה מרים בסעודת הערב, כדי שיותר לה מלוא הזמן הדרוש למערכה שתערוך עם פרצופה ותלבשתה, נוכח המראה, לפני שתלך להפרד ממנו…

כשנסתגרה בחדר היצועים החלה דשה בשערותיה, אומדת אבריה, ומצטדדת נוכח המראה כשם שלא עשתה זאת מימיה. המערכה כבדה עליה עת ניגשה לבחור בין שמלתה הלבנה, הנאה למדי, אך המדגישה את כהות עורה, ובין שמלתה הירוקה, ה“פשוטה” למדי, אך הנקיה מאותה מגרעת…

בחרה לבסוף בלבנה ובזו עליה ניגשה למראה, להתקין עצמה התקנה אחרונה. נשקפה אליה מנגדה תמונה כה שוברת־לב של נערה מהוססת וחרדה, עד שכל מאמציה לשוות לדמותה לפחות איזו אצילות בקלסתר ובמבע היו לאל.

“וכי מה זה חשוב, הלא אפרד ממנו לנצח”, הרהרה במרי, בלבשה לבסוף את הירוקה.

והמחשבה שהוא יעשה במרים שימוש לתאותו בשעה שאינו רוחש אליה רגש של ממש נראתה לחנניה נפשעת, מה עוד לנוכח שיעור הקומה הבלתי־צפוי שגילתה לו. גם התרה וחזר והתרה בעצמו שאין שעתו פנויה לנערה כמותה, ושעליו לחפש אחר עבודה נוספת ולשמור על הקיימת כדי שיגיע לסכום הדרוש להחלמת אמו; אך כיצד להפרד ממרים בדרך שלא תפגע קשות ברגישותה לא ידע, ונבוך למדי היה כאשר קם לקראתה מספסל־השדרה שעליו ישב להמתין לה לאחר מתן שיעורו האחרון, כפי שנדברו עוד אמש. קיבל את פניה והושיבה על הספסל כשלבו מפרפר… אולם חילופי הדברים ביניהם היו שונים ומשונים מכל אשר שיער.

“חנניה, אתמול אמרת לי שאני מעוררת את סקרנותך”, אמרה לו, ללא אקדמות. “היום אספר לך דברים על עצמי. דברים שאסור לי לספר ושלא סיפרתים לנפש חיה, לך אספר. אשביע את סקרנותך לגמרי”.

מופתע הביט בה. ראה שידיה ממוללות בחיפזון עצבני את דשי צוארונה. ראשה נסמך לאיטו אל גזעו של האילן שמאחורי הספסל. הוא הסתכל נבוך בשערותיה, המכות גלים, אך ידו, שביקשה לפתע מאליה ללטפן, נותר שמוטה.

“אסור לי”, הרהר, “בזכות מה רשאי אני לגעת בה? הלא אני רוצה לעזבה”.

“האם אני באמת כל כך מכוערת, שאלתי תמיד את עצמי”, אמרה בקול חרישי, ושוב הופתע לגמרי. “מדוע נועדו לו אכזבה ויסורים ולאחרות ההצלחה, השמחה, התענוגות? במה אני שונה מהן?”

לרגע היססה, אך גברה והמשיכה, לתדהמתו.

“לעתים הייתי שואלת את השאלות האלה מול המראה, ורואה את התשובה”, אמרה, ועתה דברה ללא מעצור. “אבל הייתי מתכחשת לתשובה. הייתי מפנה את פני לכאן ולכאן, כדי לגלות בהן מעט מן היופי של ג’נט מקדונלד או של נורמה שירר, של הכוכבות שהעולם כולו מעריץ אותן. לשוא. תמיד ראיתי מולי פנים תימניים פראיים, כהים. הייתי בודקת היטב. הייתי מנסה לשפר, אבל רק הכאבתי לעצמי. הייתי מגביהה את גבותי ומנמיכה אותן, משנה את תסרקתי פעם כך ופעם כך. לפעמים הייתי מבליטה את שפתי, ועוצמת למחצה את עיני, בתקוה שזה ייפה אותי, ולפעמים הייתי מחשקת את השפתיים ומרחיבה ככל יכלתי את העינים, או מנפחת את הלחיים ומבליטה רק את שפתי התחתונה, עד שהייתי מגלה, שאני מתנהגת כמטורפת ממש, והייתי נפחדת ומפסיקה, אבל לא לזמן רב. המלחמה הזו בעצמי, מול המראה, הפכה אצלי להרגל. שעות ארוכות לחמתי אותה. ידעתי שעלי לאסור זאת על עצמי, שזהו חיטוט בפצעים. לעולם לא אהיה דומה לבטי גרייבל או לסוניה הני. רק אשכנזיות תוכלנה להדמות אליהן. לאן אגיע, אם אמשיך כך? אבל לא יכולתי להפסיק. ומה עוד אספר לך על עצמי? לפעמים, לרגעים, הייתי מתפתה להאמין שיש בי מן היופי שלהן, ואז טועמת הייתי מעט אושר. קל להאמין כאשר כל רצונך חותר לכך, כאשר כל גופך עורג לשנות את האמת המכוערת, השחורה, הנשקפת אליך מן המראה, ואת נכנעת לדמיון, מכשפת את עצמך, מטפחת אשליה מתוקה, והנה יש יופי בפניך! יופי אמיתי כמו של שחקנית קולנוע ממש, אבל זהו מגדל פורח באויר, וכשהוא מתמוטט, כשהמציאות התימנית טופחת בפניך מן המראה, את יודעת שוב, שלעולם לא תוכלי להשתנות, לעולם”.

הוא הסתכל בה בתדהמה עצומה כל עת דברה, כי היתה בעיניו יפה עד למאוד ולמעלה מזה. רצה להגיד לה זאת, אך חשש רב, שמא האמירה תביא אותם להידוק יחסיהם בשעה שהוא מבקש לשים להם קץ, היה כמחסום לפיו. אפס, כאשר נשתתקה, והוא ראה כי אצבעותיה, שהיו ממוללות בעצבנות את דשי צוארונה, נקפצו ותפסו בדשים בכוח, כמבקשות להצמית קדחתנותן, לא עצר עוד כוח והתריס, “האם את עיורת? את יפהפיה!”

“אינך מחויב לחלוק לי מחמאות”, אמרה חיש.

“חדלי, מרים!” קרא.

“מיד אחדל, אם אינני מסקרנת אותך עוד”, אמרה. “אבל עוד מילים אחדות עלי לומר לך. הייתי שואלת את עצמי, מדוע את מתעצבנת כל כך? הלא לא כל אחת יכולה להדמות לכוכבת קולנוע. הרי יש בנות המקבלות את גורלן בלי להתמרד. יש גם בנות המצפצפות על כל העולם, ושמחות בחלקן כמות שהוא. אבל אני לא יכולה לקבל גורל כזה בלי להתמרד. לא יכולה לשמוח בחלקי. לכן עלה בראשי הרעיון הטפשי: מדוע לא אספק את התשוקה שלי לאהבה, אצל מישהו, הרעב לאהבה כמוני, ולא איכפת לו לקבל אותה בכלי מכוער כל כך? מבין עכשיו מדוע באתי אליך אתמול?”

"מרים! אמר, ונתקרב אליה, רגוש מאוד. “את יפה”.

היא קמה חיש מן הספסל, אך לא מיהרה להתרחק, אלא נשתהתה אצלו, כשהיא מיטיבה את חגורת שמלתה.

“עלי ללכת”, אמרה בקומה.

בנעימת קולה העניינית שמה תחום בין דברי תהומות־הנפש שאמרה עד הנה ובין הדברים שבשגרה, שרק הם ישררו ביניהם מכאן ואילך; כאילו הראשונים יפים היו רק לשעתם המיוחדת בלבד, ועתה חל גם עליהם סוף־הפסוק שבא על יחסיהם.

“כבר רוצה ללכת?” אמר באכזבה מפורשת.

“מה השעה?” שאלה.

הביט בחטף בשעונו.

“רק עשר!” אמר בשידול; תאוה משולחת־רסן דיברה פתאום מפיו, “אולי נעלה אלי עוד פעם, מרים?”

“לא אוכל, חנניה”, אמרה ונדה לאטה בראשה, בעצב.

“למה את מתכוונת?” שאל דאוגות, כמעט בפחד.

“האם אינך מרגיש כמוני… האינך מרגיש שאתה לי תחליף לאחר ושאני לך תחליף לאחרת?”

הוא נד ראשו נבוכות בחיוב.

היא גמלה לו בחיוך נוגה.

“מצטערת, אני מצטערת,” אמרה. “מצטערת שאיננו ממשיכים, אבל אינני יכולה להמשיך”.

“נעלה רק הפעם, מרים, זו תהיה הפעם האחרונה”, אמר בתחינה.

“טוב”, אמרה לפתע רפויות, והלכה עמו.

 

פרק שלושים־ושבעה: בדרך לא דרך    🔗

הימים נקפו, השנה קרבה לקיצה, ועמוס עדיין לא ידע מה יעשה.

היעשה את חייו קודש למלחמה בנאצים הטובחים את היהודים ויתגייס לצבא הבריטי, או – להיפך! – יעשה את חייו קודש למלחמה בבריטים המונעים עלית יהודים מן הגולה, ויצטרף לטרוריסטים שבמחתרת. ואולי יפנה לדרך שונה לגמרי ויתן ידו לגרעין שיתופי המתעתד להקים קיבוץ בשממה? כן, הוא ביקש לעשות מעשה נועז ורב הקרבה, אך בינתיים, עד שיחליט מה לעשות, נאלץ שוב להחליף את עדשות משקפיו בחדות מהן, מרוב צפיה בבדי הקולנע…

ביתו היה לו כבית־מלון גרידא. אמו שלו החלה מעבירה זמנה בבתי־קפה, במכוני יופי ובמסיבות קלפים. אביו נעשה פקיד בכיר בעיריה ואף הפך פתאום לעסקן מפלגתי, לילות כימים עשה בישיבות ומסובך היה בכל מיני שערוריות של בזבוז והעלמת כספי ציבור. עם שתי אחיותיו הבוגרות ממנו שנישאו האחת לעמיל מכס בחיפה והאחרת לעורך־דין בירושלים והלכו בדרכי אמו – לא היתה לו מעולם שפה משותפת.

הכיצד יכול אני להיות אדם ראוי לשמו, אם ממשפחה שכזאת מוצאי, היה עוברו לא אחת הרהור מייאש.

ענין זה – מוצאו – העסיק אותו ללא הרף.

“המאירי מאשים אותנו שהעבר שלנו אינו מענין אותנו חנניה, אבל לפעמים מתחשק לי שעשוע משונה – אני מנסה לבנות את אילן־היחס שלי, לחבר חוליה לחוליה את שלשלת הדורות המיוחדת, שאני הוא צאצאה. זוהי מלאכה לא קלה! הידיעה הקדומה ביותר שיש בידי על משפחתי היא שבסביבות סוף המאה השמונה עשרה נולד סבו של סבי בעיר רדזיביל שבליטה. אינני מצליח להרחיק יותר מזה”, אמר עמוס בוקר אחד לחנניה בטיילם, כמנהגם בהפסקות, בחצרות הגמנסיה, הלוך ושוב, בדחק הרב.

חנניה כמעט שלא שת אוזנו לדברי עמוס. עיניו היו נוברות בעדרי התלמידים והתלמידות כמחפשות אחר דבר המבוקש עד מאוד.

“ואתה, ההתעניינת אי פעם לדעת מנין אתה בא?” דחק בו עמוס, שישתף עצמו בשיחה.

חנניה, שאמו נותחה שלשום, בהצלחה, ושהלך רוח משונה, טוב לכאורה, נח עליו, שילב לפתע ברעות רבה את זרועו בזרועו של חברו; בהדותו את עמוס לעבר המזנון שבירכתי החצר הראשה, חייך כבחשק, ואמר, "מוצאנו, כמדומני, מאיזו עיירה ליד קוקז, אך אין זה מענין אותי כלל וכלל. השעשוע שלי בהיסטוריה הוא – לשאול את עצמי, באיזו מן התקופות מבכר הייתי לחיות. ראה, מבחר אפשרויות קוסמות לפניך – לשוט עם קולומבוס בסנטה מריה' ולהריע, ‘יבשה!’ בהתגלות באופק הרמז הראשון לאמריקה. והנה חויה עצומה אחרת – לצעוד בחוצות סירקוזה, ולפתע פתאום ארכימדס, ערום לגמרי, עובר בריצה מטורפת על פניך, צועק וצועק ‘מצאתי’, וכולו מנטף מים, מפני שלפני רגע התפרץ מתוך האמבט; ואגב, הטיפות האלה, שהותזו על מצחי, הממנו הן או מן הממטרה.

גינת פינת הטבע?" חנניה פרץ לפתע בצחוק שנשמע מאולץ; צחוקו לא דבק בעמוס. מה ענין השעשוע שלו לחיטוט שלי, שאל עצמו קדורנית.

“חדל להתלוצץ! אני שואל מי היו אבות אבותי כדי לדעת, בעצם, מי אני! אולי אני צאצא ישיר של איזו דמות תנכית נודעת…” אמר, וקטם את דבריו מיד, כי נתבהל עצמו לשמע המשפט הנמלץ שפלט פיו.

הוא הגניב מבט אל צדודיתו של חברו, לדעת מהי תגובתו.

חנניה הפסיע שוב כשרוי במחשבותיו, ועיניו נודדות אילך ואילך. כלום לא שמע את שאמרתי לו, השתאה עמוס.

“מדוע נשתתקת?” פלט לפתע פיו של חנניה מלים, “המשך, זה מענין, באמת מענין”.

פני עמוס הוארו בשמעו זאת, ובהברקת־פתע מצא דרך לרתק אליו עוד יותר את דעתו המתרחקת של חנניה.

“הלא לך קל יותר לגלות את שרשי אילן היחש שלך”, אמר, “הלא שם משפחתך לוי, ולפי המסורה כל הנקראים בשם לוי הם בני שבט לוי העתיק. לך יש נקודת אחיזה! אתה בן לאותו שבט משבטי ישראל, שעליו הטיל הגורל להנהיג הנהגה רוחנית את שנים־עשר שבטי העם האחרים”.

הוא אחז בריגשתו כי רבתה בזרועו של חנניה והטהו מעט אליו.

“מה, אתה מנסה לשתול מחשבות גדלות בראשי?” העיר חנניה בגיחוך.

"אינני רוצה לנאום על כך, " נחפז להתנצל עמוס. “פשוט, חנניה, אני אומר לך, שיש להניח, בודאות רבה, שאתה צאצא לשבט לוי.”.

משלא נתגלה לחנניה מבוקשו בקרב התלמידים המתגודדים אצל המזנון ואצל “פינת הטבע”, הידה את עמוס אל שדרת האילנות הסמוכה.

“מדוע אינך ממשיך? השעשוע שלך מענין למדי, בחיי”, אמר לחברו, כי ניחא היה לו שעמוס מדבר, ואילו הוא עצמו –מחפש.

“נתחיל איפוא, מן ההתחלה,” אמר עמוס, ובהדחקו מעט אל צלעו של חנניה, לאסור מחדש את תשומת לבו, כי דומה היה עליו שחנניה מסיח עמו שוב בסילוק הדעת, המשיך, “כך מתחיל סיפורנו: מבין המצרים, הבבלים, החתים ושאר עממי העולם הקדום מגיחים ועולים על במתי ההסטוריה, בארץ כנען זאת, לפני יותר משלושת אלפים שנה, שבטי העברים, ודוקא הם העם היחיד מכל העמים, הנושא בתוכו את המהפכה הגדולה ביותר בתרבות האדם –המעבר מעבודת אלילי אבן ואלילי אדם לעבודת מושג מוסרי מופשט של האלוהות! דוקא אבותינו! ומי היה הרוח החיה במהפכה זו אם לא משה, שהוא, אגב, משבט לוי, כמוך!”

“משה!” אמר חנניה בביטול, וכמתעורר לחיים, “אינני רואה את חוקיו ותורתו כהישג גדול – כמחוקק הקדים אותו חמורבי. כמבשר האל היחיד הקדים אותו הפרעה המצרי אחנטון. כבשר ודם סתם זיגמונד פרויד כבר עשה ממנו מטעמים פסיכואנליטיים, ובכלל – כעסקן ציבורי אינני מתרשם ממנו ביותר. הוא ידע אמנם את גינוני הטכס הדרושים – סנה בוער ואיננו אוכל, אותות ומופתים, צום ממושך, רעמים, ברקים, מטה מכה בסלע ושאר הסממנים שמגישים להמון העם…”

“הלא אלה הם דברים סמליים בלבד!” קרא עמוס בשאט־נפש. “האינך מבחין בין העיקר והטפל?”

“ומה בדבר הדיאלקטיקה המרכסיסטית?” מלמל חנניה, בוחן בעיניו את השדרה, ואת קהל התלמידים המתהלך בה. “מדוע אינך אומר: התהוותו של פרוליטריאט שמי מדוכא בפיתום וברעמסס חוללה מצב מהפכני, כמותו אנו מוצאים בהרבה תקופות ובהרבה לאומים…”

“אם אתה חושב להוסיף להתלוצץ אתי, תקבל בשיניים”, התפרץ לדבריו עמוס, ופניו, פני המשורר בעלי העינים הגדולות השחמחמות, והמצח הרם העטור בפרע התלתלים, נתלהטו מהתלהבות. “עליך להודות, שהדיאלקטיקה המרכסיסטית עדיין איננה המפתח הפותח את כל הדלתות הסגורות של ההסטוריה העברית!”

“ובכן – אנחנו באמת עם נבחר, או משהו מעין זה, לדעתך?” שאל חנניה בלגלוג־מה, בהדותו את עמוס שוב מן השדרה לעבר המזנון, שמא ימצא את מבוקשו שם.

“אנחנו עם הנושא בתוכו, כדמו, בגאֶנים שלו, את תכונות אבותיו – ככל עם אחר – ואין לי ספק שהגאֶנים של אבותינו, שחוללו את המהפכה הגדולה ביותר בתרבות האדם, עברו אלינו, והם זורמים בדמנו ומכונים את מעשינו גם בלי שנרגיש בכך”, אמר עמוס בתוקף והתעתד להמשיך, אך חנניה קטם את דבריו.

“לכל משפט שאמרת מצרף אני סימן שאלה”, אמר. “לי אין שום חשק להודות בכוחות המאגיים של גאֶנים ותורשה”.

“והעובדות באות וטופחות בפניך”, השיבו עמוס ביתר עוז ובכל מאודו ניגש לשכנע את חנניה בצדקתו, “התוכל להכחיש שהגאנים הללו, שהכילו את תמצית תכונותיהם וסגולותיהם של העברים הראשונים, מחוללי המהפכה הרוחנית הגדולה ביותר בתולדות האדם, נשתמרו יפה בדורות הבאים של העם העברי התנ”ך שהוא מפעלם של הדורות שבאו, הוא עדות חותכת שזה בדיוק כך! במשך אלף שנה מחבר העם העברי את התנ“ך מפיצו לעולם – וזהו ספר־הספרים אשר עיצב, יותר מכל יצירה אחרת את אופיה של התרבות האנושית!”

“אבל מי מאתנו רוצה דת היום?” לא התאפק חנניה מלומרבעודו מעביר שוב מבט משתוקק על פני יושבי הספסלים הנשענים אל השדרה.

עמוס נבוך, שכן התשובה נראתה לו כקולעת, אך מיד פנה בתוקף אל צלעו של חנניה, וקרא, “מי מדבר בכלל על דת. האמונה באל יחיד היתה רק אחד מגילוי הגאוניות שלנו. אני מדבר על הגאֶנים התורשתיים שלנו, ופעולתם הנפלאה במרוצת הדורות שהיו לה גילויים רבים ומגוונים! קח דוגמה אחרת!” וידיו עלו מעלה כידי מנצח המכין את תזמורתו לפתיחה רבת הוד. בטלטלו אותן לקדים ולאחור צעק, “מרד המכבים! המלחמה הרעיונית הראשונה בתולדות האדם! בתוך עולמו של אלכסנדר הגדול ויורשיו עולם של מלחמות בין מלכים עריצים לבין עצמם – על שלטון על זהב, על נשים, על כבוד מטופש – עולם מטומטם של ענקים ואלילים וחיילים שכירים, המרוח בברק חיצוני שהקסמטיקה מטרגדיות יון, בפילוסופיה שאינה מחייבת איש, במקדשי אלים ובפסלים, בעולם זה, שבו לאיש לא איכפת, אם סוגד הוא לאל זה או אחר, והכל בו מחליפים את אליליהם, ובלא להרהר על כך פעמיים, לפי דרישת המקום והצרכים, בעולם בהמי כזה, מולך לו המלך אנטיוכוס האדיר פקודה רגילה – להפסיק את עבודת האלוהים בבית המקדש היהודי בירושלים, ולהציב בו את פסלו צאוס. בן רגע פורצת סערת מרד ביהודה הקטנה. מה קרה? מפני מה רגשו היהודים? הרי חילופי האלילים בצו המלכות לא הטרידו מעולם שום עם אחר! אדרבא – התיונותם של היהודים תסייע להם להשיג אזרחות יונית ולהנות מזכויותיה הרבות! ואזרחות זאת היא משאת נפשם של כל שאר העמים! מהו ההסבר לכך – שואל אני ממש כאנטיוכוס וככל אותם מצביאים שלו, שייצאו לדכא את המרד ביהודה, בראש צבאות גדולים, ונחלו תבוסות מחפירות מידי האיכרים שלנו! התשובה היחידה המתקבלת על הדעת היא, שהגאֶנים העבריים הקדומים אמרו שוב את דברם – והרוח העברית המעמיקה החלה מתגוננת בהצלחה בפני הרוח היונית השטחית, שהתנכלה לה להכחידה. הבן, חנניה – בפעם הראשונה בתולדות האנושות, נרדפו בני אדם בגלל רעיון, ובפעם הראשונה, שבני־אדם נלחמו להגן על רעיון – סוף־סוף לא מלחמה פרטית בין שני שליטים, שעמיהם חייבים לשפוך דמם בגללם, לא מלחמה מתוך תאוה לכבוד, לבצע, להרפתקאות צבאיות כמנהגו של העולם ההוא, אלא מלחמת עם בעד רעיון מקודש של העם. והיכן קרה הדבר לראשונה – לא מזמן, בעצם, במאה השניה לפני הספירה, בארץ יהודה, לאבותינו, כאן! ומי עמד בראש המרד, אם לא החשמונאים, שהיו כהנים משבט לוי! כמוך!” ציון השבט לא בא אלא לרתק מחדש את דעתו המתרחקת של חנניה לנושא הקרוב ללבו של עמוס. “אלפיים שנות גלות משפילה בכל רוחות העולם לא הפחיתו מכוחם של הגאֶנים העבריים”, המשיך, ובכל הלהט. “הם הוכיחו את קיומם בכל דור ודור, בגאונים מיוחדים במינם, כגון איינשטיין, פרויד, שפינוזה, דיזראלי, רוטשילד, מנדלסון! והדור שלנו בארץ, האחרון לשעבוד והראשון לגאולה, הוא ההוכחה החותכת ביותר לכך. העולם עד לתהליך ההסטורי הכביר ביותר בדברי הימים – עמנו חזר לארצו אחרי אלפיים שנות גלות – ונגד איזה קשיים!” עמוס החזיק בשרוולו של חנניה, ועצר אותו מלכת, כדי לאסור את שימת לבו, “לי אין ספק שנועדנו לגדולות…” קרא. הוא הוסיף להתנבא, ובריגשה גוברת והולכת, אלא שחנניה חדל זה מכבר להקשיב לו, כי מצא סוף סוף את מבוקשו – את מרים.

מלא ובשל היה יופיה, כשם שלא היה בעיניו מעולם, ולבו נצבט מכמיהה, בראותו אותה, מעומדת אצל פתח השער, עם אחדות מחברותיה.

“למה אנחנו עומדים כאן?” אמר לפתע, בקוצר־רוח, ברוגזה, ובמשיכת זרוע עזה הטה את עמוס לאחור והחל מפסיע הלאה משם. עמוס נשא אליו עיניים תמהות, ובהחישו פעמיו להדביקו, שאל, “מה קרה?”

“לא חשוב. המשך! המשך!” אמר חנניה ביאוש.

חיי האישות שלו עם מרים כבר נתנו בו את אותותיהם־אותות. הוא היה משביע את עצמו יום־יום מחדש להינתק ממנה, ולמן הבוקר ועד רדת החשכה, היה כוחה של שבועתו זאת עומד לו לירחק ממנה. אולם בלכתו בערבים להפגש עמה, רק כדי לומר לה דברי פרידה, בא היה גופו ומשתרר על רוחו, לועג להחלטתו הגמורה והמוגמרת… תאוה שאין לעמוד בפניה היתה מסממת את חושיו ככל שקרב ובא אל המפגש עמה. עוד בטרם יראה אותה היה בשרו מתקשה ומתלהט; בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו היה זוכר את התענוג המשכר הצפוי לו בחיקה; היה צריך לעתים לריסון עצמי רב לבל יתנפל עליה עוד ברחוב. הדם היה סואן בעורקיו, הולם באזניו, בנגעו בה, ורק בדוחק שמע את דבריה. בעלותם לחדרו נתמכרה לו תמיד לגמרי, באון וברעבתנות, שלא נפלו משלו. אחר כך היתה מתרפקת עליו שעה ארוכה גוף בגוף, ולבו לא מלאו לומר לה את דברי הפרידה, כפי שביקש, וכפי שצריך יהיה לעשות, כאשר תחזור אמו רואת הכל הביתה… והיה בא אליה בשנית, וחוזר חלילה.

הניתוח שנותחה אמו לא היה אלא אקדמה. נדרש לה עוד ניתוח. נדרש, איפוא, ממנו כסף רב נוסף. מעתה יהיה עליו לעבוד כפל כפלים, לבל יהיה המאמץ הראשון שהתאמץ למענה לשוא. גופו כבר נתכחש לגמרי, פניו חורים היו, עיניו צמאות היו לשינה, וחוסר דבקותו בהחלטתו, הקרע בין רוחו הכמהה עדיין לנאוה וגופו הכמה למרים, כניעתו החוזרת ונשנית ליצריו, הבזוהו בעיניו…

 

פרק שלושים־ושמונה: במריטת לב    🔗

ובעמדו על הקתדרה שלו, סגריה כבויה בפיו, ידו האחת בוחשת בזקנו האפור והשניה נחה על גבו, שוב נינוע מורה־המורים של הגמנסיה “עבריה”, מר המאירי, כמנהגו, בנחת רוח לקדים ולאחור, והזין את עיניו עוד פעם אחת בארבעים ושנים תלמידי השביעית שלו, השקודים עתה על כתיבת “החיבור המחלקתי” האחרון של השנה.

כתמיד, סיפוק עמוק התפעם בו למראה עשרות הראשים – השחורים, השחומים, הערמוניים, הזהובים, האדומים והחומים – המורכנים דומם אל המכתבות.

“ראה את המצחים החרושים קמטי הגות, את העינים המצומצמות בהתרכזות”, בודאי כך היה המורה הותיק מסיח גם הפעם לנפשו הנלהבת, “שית לבך לאור המגיה אותן בהתלקח בהן רעיון חדש, ובל יחטיא מבטך את תנועת היד הממהרת להעלותו בכתב”

כרגיל, אוזניו גמעו בשקיקה את רחישת העטים בניר, וכשירת המלאכים נשתמע לו משק הדפים הנהפכים. כל נקבובית שבעורו היתה כשואפת את אוירתה של שעת־חסד זאת, שנדמתה לו כרווית הגיגים…

במורת רוח הביט אבינעם מעל מחברתו הריקה במרים הישובה אצל המכתבה אשר בטור הסמוך לטור שלו. בפירוש ראה שהיא עדיין מרוטת עצבים; תחת לכתוב את חיבורה משרטטת היא סימני הבל על גליון הטיוטה שלה – קוים ועיגולים ומשולשים מטורפים… לפני השיעור הציע לה לחזור ולשבת לידו, ממש כמו בעבר, כדי לכתוב בכוחות משותפים, יחדיו, את החיבור האיום הזה, ולרגע כמעט נעתרה לו, אך מיד חזרה בה וסרבה בניד ראש מהסס. משהחלו הכל בכתיבת החיבור – רמז ושב ורמז לה פעמים אחדות, שתעבור ממושבה שאצל רבקה, אל המושב הריק שלצדו, אך היא השימה עצמה עדיין כלא רואה… אף על פי שהתנהגותו מראה לה ברורות שהוא כבר נכון להתפייס עמה…

אילו היתה יושבת לידו וכותבת את חיבורה יכול היה לשאוב אי־אילו רעיונות משלה ולספרם בסגנונו שלו, על אף שבחרה לה תמיד נושא שענינו מעמקי ספרות או שירה הנשגבת מבינת אחד האדם; אפס, אין היא מוכיחה שוב שום רצון לכך, והזמן היקר חולף־עובר וברירה אין לו אלא להתמודד בכוחות עצמו עם אחד הנושאים הקשים. הלא הם –

“שלילת העיירה בשירתנו, כביטוי לכיסופי הגאולה” – “קווים לדמותו של האדם העברי החדש לפי תיאודור הרצל” – “משנתו המדינית של אחד העם”.

משפטים אלה, עצם צלילם הילך עליו שעמום עד לאין־שיעור.

זמן־מה הוסיף להתרעם עליה על מרים, שזנחתהו בעת צרתו, הגם שרמז לה גלויות שהוא מבקש, בעצם, להשלים עמה היום; ולבסוף, בהעוותו מצחו באין־חשק, נטפל לנושא שנשתמע לו כקל ביותר – ב“קוים לדמותו של האדם העברי החדש”. הוא זכר מטבעות לשון יפות אחדות הטובות לנושא זה, כגון “יש להכניס מיפיפותו של יפת לאהלי שם” ו“אנחנו דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה” וכיוצא באמירות האלה – והן נקלטו בזכרונו משום שכה רווחות היו בפי כל, וגם קראן פעמים אין־קץ בספרי לימוד שונים, וללא הרף שמען בשיעורי מר המאירי…

 

פרק שלושים־ותשעה: בפיגור פתאומי    🔗

מר המאירי, ותיק המורים, חשוך בנים היה וגר רק עם אשתו בדירה רחבת ידים בקומתו השניה של בית ישן מבתי מרכז העיר, הללו שטיחם הנושל, צבעם הדהוי וחזיתם המצועצעת במקצת העידו על הטעם האחר והסגנון השונה של בוני העיר הראשונים. הגדול שבחדרי הדירה שימש לו באחת טרקלין וחדר עבודה, ושם נתגבבו ספרים על כל אצטבה, מדף ורהיט שסיפון לו, מלבד הספרים הרבים שנערכו טורים־טורים או נדבכים־נדבכים בשני ארונות מזוגגים. זה היה חדר שהדיף על באיו אוירה של למדנות והשכלה, ותצלומי מחזורי הגמנסיה שקישטו בעשרותיהם את כתליו, מסכו באוירה זאת נופך של מסורת המעוררת מידה ידועה של יראת כבוד, אך לעתים גם שיוו לו לחדר מראה מעיק של משרד או – מעיק מזה – של ארכיון.

תצלום אביו של המורה – קלסתר עבדקני מתחת לכיסוי־ראש חסידי שעיר, ומעבריו פיאות ממושכות – נשקף מבין שני החלונות, וכמעט שלא נפל מהם בגודלו, ללמד את כל באי החדר מה רבה גאותו של בעליו על שהוא נצר לאילן רבנים ליטאי ידוע ועתיק.

“שבי,” אמר בשעת אחר־צהרים אחת לתלמידתו מן השביעית, מרים, שהוזמנה אליו ל“שיחה מיוחדת” בגלל פיגורה הפתאומי בלימודיו. “מיד אכנס”, הוסיף ויצא מן החדר לחדר השכן, שהרי אין מקבלים פני תלמידים בחלוק.

מרים נטלה בחרדתה ספר סמוך וכמבקשת להליט בו פניה פתחתהו וכבשה בו עיניה בלא לראות בו דבר. המאירי חזר בצעדו הפזיז לחדר, ועתה מתניית־בית על בגדיו ומשקפיו מתנוססים על חטמו. במחברת שנטל ממכתבתו בידו האחת החל טופח בכף ידו השניה, לאות שמהורהר הוא.

“חיבור מענין מסרת לי לאחרונה, מרים”, אמר וחייך כבחשאי. “הוא לימדני רבות”.

מרים הניחה לספר ונשאה אליו עינים משתוממות: הלא מסרה לו בסוף שעת “החיבור המחלקתי” האחרון מחברת ריקה! היא אמנם התאמצה לכתוב משהו אך לאחר פנייתו הפתאומית של אבינעם אליה, שתשב אצלו, לא היתה מסוגלת לחשוב כלל… כל אהבתה לחנניה, עמו החלה נפגשת לילה־לילה בקביעות, עמדה לפרוח מתוכה… וכל אשר העלתה על גליון־ניר־הטיוטה שלה לא היה אלא צירוף של מעגלים ומשולשים וקוים משונים…

כבר ארע לה השנה פעם כדבר הזה… ודוקא אצל המאירי…

“כן, זהו חיבורי המוצלח ביותר,” אמרה בחיוך מעושה, כמבקשת להעלים בו את חרדתה, וחותרת במוחה אחר איזה שקר שיסבר את אוזנו. “אין בחיבורי אף שגיאה אחת, אין בו אף רעיון מוטעה, – כי אין בו כלום! חשתי ברע, המורה. לא יכולתי…”

“ומה דעתך על מסמך זה!” אמר המאירי ושלף כמנצח גליון ניר מכוסה בנפתולי עט מתוך דפי המחברת.

כיצד נתגנב גליון־הטיוטה הארור למחברתי, נתבהלה.

“הו”, אמרה ביאושה. “אלה הם קשקושים סתם”.

“כסבורה את?!” התלהב כנגדה המאירי. "לדעתי, השמשים בגמנסיה שלנו, לרבות אביך, השמש הותיק מכולם, בנקותם את המחלקות לאחר גמר השיעורים, אינם מחשיבים כראוי את הדפים המתגוללים מקומטים מתחת למכתבות, ועליהם שרטוטים בדומה ליצירה שלך. הם מטאטאים אותם לפח האשפה, מבלי לחשוב כלל, שכיסופי נוער ולבטיו משליכים הם שמה. אך באשר לי, פסיכולוגיה היא אחד המקצועות החביבים על, וגליון קטן זה הוא מסמך יקר לכל פסיכולוג. הוא סיפר לי על פקפוקים, היסוסים, ואפילו על יאוש! הנכון הדבר, מרים? ואם כן, האוכל ליעצך?

מרים השתוממה כנגדו.

מה עשוי הוא לייעץ לי, הררה ברתיעה. מה הוא יודע על חיי?

פניו הממושקפים ועטורי הזקן של המורה הסמיכו עצמם אל פניה והוא כמבקש לשדלה בכך שידול אילם שתעתר לו.

“אינני רוצה להטריחו”, אמרה מרים, מבטת בקוצר רוח בזקן הסמוך כדי כף־יד לעיניה.

המאירי הזדקף כנפגע.

“אין זו טרחה! ובבקשי ממך גילוי לב, אהיה גלוי לב אתך. מבין התלמידים שלי, משכת את תשומת לבי במיוחד, וזאת לאו דוקא בגלל חיבוריך, בהם מתגלה מאמץ כן, אם כי לא תמיד מוצלח, לרדת לעומקם של ספרותנו ושירתנו, אלא – ובעיקר – בגלל הדעה הטובה האחידה של כל המורים עליך. מסתבר שהנך תלמידה בעלת השגים בלתי מצויים בכל המקצועות, מרים, אך לפתע התחלת להדרדר! ודוקא במקצועות שלי! זה מכבר חפצתי לשוחח עמך על כך, מה עוד שנשאלתי כמחנך המחלקה שלך לחוות דעתי בדבר קבלתך כפקידה במזכירות הגמנסיה, בגמר לימודיך, או עוד בפגרה הקרובה. עד כה, לצערי, לא נתפניתי לדון בענינך; אבל הפעם הזאת, כאשר ראיתי במחברתך, לא רק עמודים ריקים מחיבור, אלא גם גליון מלא צורות גיאומטריות שונות ומשונות, קוים מסוכסכים ומחיקות נרגזות, לא יכולתי לעבור עליו בשום פנים לסדר היום. אתמהה גם עתה, מהו הדבר המציק לך כל כך? הרי את עשויה להיות תלמידה ראשונה במחלקה!”

המאירי דיבר בחפזון, כדרכו, וידיו התנופפו בדברו, משל מבקשות הן להתקוטט עם יריב סמוי. לשמע מחמאותיו עלה בעיני מרים מבט מרוצה ובפניה פרח סומק קל.

אולם עד מהרה נגוז מעיניה המבט והעינים עצמן, עינים האכולות עדיין סרטים זולים ועתוני קולנוע ו“רומנים זעירים”, החלו נודדות על עצמים שונים שבחדר כמבקשות מנוח מחזיונות מיגעים.

 

פרק ארבעים: באין ציווי    🔗

מקץ ימים אחדים, בשעת ביניים שבין שיעור־בית לשיעור־בית, נחפז חנניה לביקור־חולים חטוף אצל אמו וחלף על פני עמוס, שנמצא מעומד כמעט בראש תור משוך וממושך לפני קופת בית־קולנוע, כדי לראות זו הפעם השלישית או הרביעית את סרט־הסרטים, “ג’וני החביב”, חרף שבועתו האחרונה לשנות את דרכו מן היסוד…

“חנניה! חנניה!” הצטעק עמוס בלהט. “יש לך פנאי? לקנות גם לך כרטיס?”

“לא הולך לקולנוע”, אמר חנניה, “ועזוב אותי – בלי שאלות בבקשה. בפעם אחרת. אם אתה רוצה, בוא לווה אותי”.

“אבל כבר שעה אני עומד בתור”, אמר עמוס באכזבה מרירה.

“ובכן, שלום”, אמר חנניה נוקשות.

עמוס צמצם עיניו מאחורי משקפיו, לעיין עין היטב בפני חנניה. עד מהרה נתחור לו מסברו החמוץ של חברו, כי שעה קשה לאמיתה עוברת עליו. מה הסיבה לא ידע, כי זה שבועות אחדים שחנניה לא סיפר לו דבר של ממש, אך עתה חש, שיהיה בוגד בכל ערכי החברות והידידות, אם יניחו לנפשו בשעת דחק ברורה זאת. בהחלטת־פתע נטש את התור, ומי יתנה את גודל המאמץ שנדרש ממנו לכך…

“נמאס לי להתרוצץ במועדונים, בתאים ובקינים של תנועות הנוער, ולהתווכח שם אתם – אתה יוצא מטומטם מן הויכוחים האלה”, אמר לחנניה בשאט־נפש, למען יבין חנניה מדוע מרבה הוא שוב, לאחרונה, ללכת לקולנוע תחת לעסוק בענייני הלאום.

“כולם מעלים עדיין גרה אדיאולוגית מלפני המבול. מה אמר פעם זה ברוסיה ומה ענה לו אז ההוא מגרמניה! למי זה חשוב עכשיו? חשוב בעצמך, בן אדם!” התנשם לעומת חנניה, והחל דוהר על סוסו האהוב – משימותיו של הנוער. “היכן אנחנו חיים? בגטו גלותי! ובאמת, במה טובים אנחנו מיהודי הגולה? ובמה טובים לנו האנגלים מהגרמנים? כל המפלגות אומרות שהאנגלים יהיו אחרי המלחמה ידידינו, ושאנחנו צריכים לשתוק להם כעת ואפילו לעזור להם. טמטום גמור! האנגלים כבר אינם מרשים לנו ליישב את הארץ, הם מתעללים במעפילים שלנו ומגרשים אותם מכאן במכות רצח, בגרמנים אינם מרשים לנו להלחם תחת דגל עברי, ואפילו אינם מרשים לנו להחזיק נשק כדי להתגונן בפני הערבים, או בפני האיטלקים, אם יבואו. האפשר לחיות כך – חיי כבוד? מהתחנפות גלותית אליהם לא יצא כלום! הם יקריבו אותנו לגרמנים או לערבים, או לאיטלקים כאשר נוחיותם תדרוש זאת, כמו שהם מפקירים ומקריבים כעת לגרמנים את יהודי אירופה. אם כך – למה נחכה ועוד עד אחרי המלחמה? למה לא נלחם ונשתחרר מעולם כעת? מפני שזה יעזור לגרמנים לבוא לכאן, והגטו שלהם יהיה יותר נורא מהגטו של האנגלים? תודה רבה! גטו הוא גטו, ואינני מוכן לחיות בשום גטו אפילו רגע אחד נוסף כאחד העבדים שבו. באמת, חנניה, כל מי שיש לו כבוד עצמי נלחם היום, ומה אצלנו עושים? רק מדברים! בוא, נעזוב את כל חיי האשפה האלה, את כל החלאה שאנחנו טובעים בה ונעשה כבר משהו, שיחזיר לנו את כבוד האדם. מצטרפים לטרוריסטים?”

את דבריו האחרונים צעק ממש.

“אדיוט!” אמר חנניה. “מוטב תשמור את תכניותיך אלה בפיך, ואל תפרסם אותן ברבים. אם כולם רק מדברים ואינם עושים דבר – שב גם אתה בשקט! כל־כך מתחשק לך לשבת בכלא, או למות?”

“אינני מפחד!” צעק עמוס. ובנעימת שבועה אדירה הוסיף, “ואני עוד אוכיח לך, בו־ברגע שאמצא את הדרך למחתרת”.

“בסדר, אולי אינך פחדן, אבל אדיוט נשארת”, אמר חנניה, בכעס. “אם אתה מאלה שרוצים להשתתף בצרותיהם של אחרים, אפילו כשאין הן נוגעות לך, וכשאין מזמינים אותך להשתתף בהן, לך ותצטרף לאן שמתחשק לרגלים שלך. תהיה אחה מאלה שקוראים להם פטריוט או גיבור אלמוני, ולאמיתו של דבר תהיה אדיוט גמור”.

“אמור גלויות שאתה מפחד, וחסל!” אמר עמוס בנחת לגלגנית.

“כבר עשיתי דברים שפחדתי לעשות; לא כך תשכנע אותי”, אמר חנניה.

“ידעתי מראש, שהשיחה הזאת תהיה מיותרת”, אמר עמוס כמדבר לנפשו, אך הרים קולו למען ישמע חנניה.

“שנים אתה עושה מאמצים נואשים להחדיר בי את השטויות האלה, ושנים צפצפתי עליך ועל המאמצים שלך”, אמר חנניה בזעם כפול ומכופל.

“תודה לפחות שאינך בסדר”, אמר עמוס וטינה שבקולו ברורה לחלוטין.

“אינני בסדר? מפני שאינני מקריב את חיי לטובת העם? אינני מוכן להקריב את עצמי בעד טובה שכזו, שאני בעצמי לא אהנה ממנה”, אמר חנניה נחושות. “גם אם לא תהיה לי ברירה ואהיה מוכרח להלחם, אדע שמחכה לי אישית חרבון של אכזבה, אפילו אם ננצח אי־פעם ותהיה לנו כאן מדינה”.

“אח, אילו יכולתי להקריא לך מה שכתבתי בחיבור על סיבות המשבר בנוער ועל הציווי העילאי והמרכזי שלנו”, אמר עמוס בנעימת האשמה רבה.

“מתי נתן לנו המאירי נושא כזה?” נתמה חנניה.

“כתבתי זאת מחוץ לנושא”, קרא עמוס בקוצר־רוח. “הלא הנושא המטומטם היה על עלייתו של איזה רב מהגולה לציון! וכשאקרא לך את החיבור, תבין סוף־סוף…”

“עמוס”, הפסיקו חנניה לפתע, “כמה חיבורים אפשר לחבר על ההוא, שעומד בפינה ומוכר פיסטוקים מתוקים. זה הצעיר בעל כובע המצחיה”.

עמוס נדם, תמה לשאלה, והשקיף על הרחוב, המהמה מאדם ומרכב, שהאספלט שבו נתמסמס מחום קרני החמה. הרוכל, שמכבר הפך לחלק מנופו של הרחוב, ניצב אצל דוכנו במדרכה שמנגד, מחזיק בידיו מוצגים של סחורתו – בטנים בסוכר קרוש – ובקולי קולות הכריז על טיבם המעולה, באוזני העוברים והשבים המתאדשים אליו. פניו השחומים, דקי החיטוב, היו מגודלי זיפי שיער בני ימים אחדים, ובגדיו המהוהים אמרו זעה ולכלוך.

“ארבעה עשר חיבורים, ועוד כמה רשימות”, השיב לחנניה, בהגניבו לגלוג־מה לקולו. מהו העוקץ הטמון בשאלה? – הרהר.

“אתה צוחק?” אמר חנניה. “אל תצחק על בחור זה. אני מסיר לפניו את כובעי. הוא נפלא. אתה היית מסוגל לעמוד כמוהו בפינת־רחוב ולהתחנן לפני העצים והאבנים שיקנו פיסטוקים מתוקים…?”

“אילו הייתי דחוק בכסף, הייתי מחפש לי מלאכה ממשית יותר”, אמר עמוס בודאות.

“אתה גיבור גדול!” אמר חנניה, בשאט־נפש, “לך לא היו מעולם דאגות לכסף, פרט למקרים לא נעימים, שאין להזכירם בחברה הגונה, כמו ביקור בבית־הזונות והפסדים בקלפים ב”חוג" שלך. ויש לך דאגות נעימות – מהו הציווי העילאי והמרכזי של הדור שלנו! אבל הבחור העלוב הזה בא משכונת המוגרבים או משכונת הבוכרים, או משכונת הקוקזים, או מאיזה חור מחורבן אחר, ויש לו בודאי אשה וילדים וזקנים וצרות! עבודה קבועה איננו משיג, לאכול ולהאכיל הוא צריך, ואינו יודע שום מלאכה ממשית יותר. מה יעשה? יגנוב? ישדוד? ירמה? ירצח? יצפצף על העולם כולו ויקח בגניבה או בשוד או ברמיה את הכסף שהוא מוכרח להשיג בשביל לחיות בג’ונגל הזה?! אולי תואיל בטובך לומר לי מה צריך להיות הציווי העילאי והמרכזי של מי שאינו רוצה להשאר כמוהו?"

עמוס ניבט אל חנניה במבוכה, בחושו בכל ישותו כי חברו הטוב ביותר עושה לו עוול גדול. הוא אינו צריך לדבר אלי כך, הרהר, וחפץ לומר דבר לענין זה, אלא שלא נמצאו לו מילים בפיו.

חזות פניו של חנניה הביעה התרכזות יתרה, משל כיוון דעתו אל דבר אחד ויחיד, ואין להתיקו ממנו.

“שים לב אליו, לכאורה, הכל אצלו בסדר”, אמר, נועץ עיניו ברוכל. “הוא לא גונב, ולא שודד, ולא רוצח! הוא סוחב דוכן על כתפיו עד פינת הרחוב, ועומד ומוכר פיסטוקים מתוקים, שעות על שעות הוא עומד ומכריז – פיסטוקים מתוקים! אדון, גברת, הנה! פיסטוקים מתוקים! בני־אדם חולפים על פניו ולא רואים אותו. לא שמים לב אליו. נדמה להם, שהוא חלק מן הנוף. איזה ילדים באים לפעמים וקונים אצלו משהו, והוא מרויח כמה פרוטות עלובות. הוא רואה פרצופים שמנים עגולים, עשירים, לאלפים. הוא רואה כרסים מפוטמים עוברים בתהלוכה בלתי־פוסקת. הוא רואה נשים מסריחות מבושם מטיילות עם כלבים מצועצעים. מה הוא מרגיש? מה הוא חושב? לא טוב לו, אני מבטיח לך. אבל בחצות הוא חוזר כמו ילד טוב לחור שלו, ומבלה בטינופת של בית שלו את הלילה, כמו כל אדם הגון. הוא לא יוצא לפרוץ לבתים של ישנים. הוא לא נוסע במכוניות ציבוריות ומכייס מן הכיסים, הוא לא אורב ברחובות צדדיים לבעלי עסקים המביאים את הקופה הביתה. לא, הוא מתחרבן בחרבון של בית שלו, ובבוקר הוא קם וסוחב את הדוכן אל פינת הרחוב ומנסה למכור פיסטוקים מתוקים לפרצופים שמנים ולכרסים מפוטמים ולזונות עם כלבלבים. כדי להתפרנס, כדי להמשיך בחיים של כלב עלוב והגון. הבט בו, עמוס, בו ובאלה שמצחצחים נעליים, שם, ליד הבנק, ובזה הזקן, שמוכר עיתונים ליד תחנת המכוניות. והסבל ההוא, הדוחף את הפסנתר של הנבלה העשירה הצועקת עליו שלא ישפשף את הצבע היקר, ימח שמה, בם ובו ובכל השאר, שרע להם כל כך אבל אינם עושים רעה לאחרים. אמור לי קודם־כל: מה הם צריכים לעשות כדי להציל את עצמם מהרפש והבוץ שהם תקועים בו כל ימי חייהם?”

“המהפכה הלאומית קודמת למהפכה המעמדית!” התנשם כנגדו עמוס.

“לך לעזאזל”, אמר חנניה. “אתה קורא כל מיני כרוזים וסיסמאות מעל הקירות וספרים מהפכניים יפים ומתפעל מהם ומדבר עם כל מיני אנשים חשובים של כל מיני מפלגות ומחבר אחר כך חיבורים מפוצצים על כך, אבל אינך רואה את העיקר, את האמת, את החיים. כמוך כל העיתונאים והסופרים ושאר מלכלכי הניר שלנו, וכל עושי הסרטים ומציגי ההצגות והנואמים והמנהיגים ואפילו הטרוריסטים שלך, כולם כל כך דומים לחיבורים שאנחנו כותבים בבית־הספר, כל כך רחוקים מהחיים! או שהם שקרנים, חנפנים, פחדנים, זייפנים ורוצים בציון טוב כמו תלמיד שכותב בבחינה חיבור על עתיד האנושות, או שהם כולם באמת עיוורים, ואינם רואים את מה שמתרחש מתחת לאף שלהם. אלה מדברים על כל מיני ציוויים נעלים, ואלה מחברים עליהם ספרים, ואלה מלמדים אותם בבתי־הספר ואלה נואמים עליהם ואלה מתווכחים עליהם יומם ולילה, ורוצים לטמטם גם אותי וגם את הרוכלים האלה, עד שנהפך כולנו לאידיוטים שאינם רואים את הטינופת של עצמם. כל זה כבר יצא לי מזמן מן האף! כל מה שאני רוצה הוא לגמור סוף־סוף את הגמנסיה הארורה ולקבל את תעודת הבגרות כדי שאוכל ללמוד בטכניון ולהיות מהנדס ולהרויח כסף, הרבה כסף”.

חנניה נדם, אך קודם שפצה עמוס את פיו להזים אותו, המשיך, ובשטף – משל מיליו כבר המתינו עד בוש לפרוץ מתוכו, והנה ניתן להן סוף־סוף מוצא.

“זהו זה”, אמר, “ומדוע איש אינו מדבר ואינו מלמד על הפחד? לא לפחד שמרגישים החיילים במלחמה אני מתכוון. הפחד שלהם אחר, קצר הוא, ובא רק ברגעי הסכנה. אני מתכוון לפחד הארוך, הפחד היום־יומי, הפחד שאין לו התחלה ואין לו סוף. הפחד שלא יהיה לך מה לאכול ומה ללבוש, שלא יהיה לך מקום לישון בו, לגור בו, שלא תוכל להשיג בשבילך ובשביל מי שתלוי בך את כל הדברים שאתם צריכים להם כדי לחיות. הפחד מפני מי שמשלם לך, שיפטר אותך מלהיות מורה לבנו, אם לא תמצא חן בעיניו, לאחר שלא הצליח לחרבן בבוקר. הפחד מפני הפקיד העלוב באיזה מוסד חולים חשוב, שיכול להגיד לך לא, ולשלוח אותך לכל הרוחות ולהרוג את אמך החולה. הפחד שתהיה תלוי בחסדי אחרים, אפילו אלה שנקראים אנשים טובים, שיפנו לך עורף, אם לא תתחנף אליהם. הפחד מפניך עצמך, שמא תיהפך לאחר, לזר ושנוא ומתועב, למשהו שתמיד בזת לו. מדוע שותקים על הפחד הזה?”

“אבל כל אחד צריך לדעת היום להתגבר על סבל אישי וענינים פרטיים”, אמר עמוס בקשי עורף. “כידוע, לא רק על הלחם לבדו יחיה האדם!”

“סיסמאות של העשירים”, אמר חנניה.

“מה כואב לך, בעצם?” אמר עמוס, בכעס.

“הו, עזוב אותי”, אמר חנניה.

שניהם נתייגעו מאריכות דברים, וצעדו זה בצד זה בשתיקה רגושה. בארשת פניהם עוד עמדה התלהבותם, וסביבם הדהדו עדיין המילים הבוטות שאמרו. חנניה פרש לפתע מעמוס ולתמהונו של הלז נכנס בשערי בית־החולים שבו אושפזה אמו. עמוס נותר על עמדו, דרוך מנוחה, מפועם מאוד. לאחר הדברים חריפי הרגש, עזי הרצון, חדורי המאויים, עתירי המעוף, שנאמרו כאן, ובעוד חום הויכוח מלהט עדיין את לבו, מה שאף לעולל מיד עלילות גדולות וכבירות, – אך מה?

 

פרק ארבעים־ואחד: בסימן מספיק־בקושי    🔗

המולה עליזה פעפעה למחרתו בחדר המחלקה השמינית. עמדה הפסקה שבין השיעורים, אך לחלץ עצמות בחוץ לא היה טעם, שכן השמש תטגן אותך עד מוח עצמותיך, והזיעה תכסה את כל בשרך. הרוב נותרו, איפוא, אצל מכתבותיהם, אלה משיחים, אלה מצעקים, אלה מתבדחים, ורק מעטים מעבירים זמנם בעיון במחברות החיבורים המחלקתיים, שהחזירן עתה זה המורה לספרות, מר המאירי.

פרוש מן השאר, אצל אחד החלונות, והוא כעיור וחרש לסובב אותו, התייחד עמוס עם מחברתו. קומתו הדקה היתה מעומדת כבתפילה, ופניו שרעמת משורר אדמונית עוטרת להם, ומצחם רם ותואיהם קטנים ומעודנים, מורכנים היו כדי לקרב אל הדברים שכתב את עיניו השחומות, הממושקפות, שמבען הנלהב מעיד כל כך על נפשו החפצה…

מבין שלושת הנושאים לחיבור שניתנו למחלקה השמינית בחר הוא ב“עליית רבי יהודה הלוי לציון – המותנה היתה ברגש, או בהגיון?” אבל תחת לכתוב על עליה זו של הרב לציון נסחף מיד בכתיבתו, כדרכו, לנושא שונה לגמרי, לנושא שהעסיק אותו ביותר כל הימים הללו, והוא – הדמות המופלאה שתהיה למדינה העברית, לכשתקום סוף־סוף; וכן – מה על הנוער העברי לעשות לשם הקמת מדינת־פלא זו. בצטטו מתוך עשרות הספרים שבארונותיו הרחיב איפוא תחילה את הדיבור על תכנית לחפירת תעלת אניות משוכללת, מעזה ועד אילת, אשר תבוא במקום תעלת־סואץ המיושנת, ותכניס למדינה העברית העתידה כך וכך מיליונים לשנה; עבר לחישוב כמויות כוחות־הסוס, שיעניק לה למדינה העברית “מפל המים הגדול ביותר בעולם” – זה אשר ניתן לחוללו בהזרמת מי הים־התיכון לשקע ים־המלח, שהוא “העמוק ביותר בעולם”; אף סיכם תוצאות מחקרים על כדאיות קידוחי נפט בנגב; הסביר, שיהיו לה למדינה העברית כל היתרונות של מדינת־ים, בשבתה בלב מפגשן של שלוש יבשות, ולחוף שני ימים – ומכאן נתן דעתו לצי מסחרי, בריתות מכס, הלואות בין־לאומיות, עורף חקלאי, יבוש החולה, אגמי־מים מלאכותיים, וסימן דרכים ל“תכנית ארבע שנים” שתופעל מיד אחרי הנצחון ב“מלחמת־העולם הנוכחית”, ושעל פיה יעלו למדינה העברית ויקלטו בה על נקלה וימוזגו בה מיליון יהודים לשנה, ומכל הגלויות… אבל הרוח הטובה אשר צלחה עליו בתחילת הקריאה שככה עד מהרה, בהגיעו לשורות שנוגעו קשות בעפרונו האדום של מורהו המאירי – ולא רק לשם תיקון טעויות. הנה, במשפט “תכנון הוא ראיית הנולד האמיתית – תכנון כלכלי, תכנון בטחוני, תכנון תרבותי” סימן המאירי סימן־שאלה מעל המילים “תכנון תרבותי”וכתב לצידן “היתכן תכנון כזה?”, ובמשפט, אשר הוא עמוס חשב אותו לכליל השלמות, “הנוער העברי הוא חומר הגלם היקר ביותר של ארץ־ישראל, ועליו למלא ברצונו העז, בכשרונותיו ובחריצותו את חסרונם של שאר החמרים הגלמיים” הציע המאירי כסיום “את המחסור במחצבים ממש”, (“סתם מתוך רשעות”, חשב עמוס) ובאשר למשפט המהוקצע “אין אדמה שאינה פוריה – יש רק אנשים שאינם יודעים לעבד אותה כמו שצריך” הציע המאירי להחליף את מילתו האחרונה במילה “כהלכה”, וכן הלאה… עד לסיכומו של החיבור, שם נפסלה כל הפסקה המסכמת כולה באודם עפרונו של המאירי כ“אינה נוגעת כלל לנושא”; והרי בפסקה זו נאמר להפליא, כי "לסיכומו של דבר – הן מבחינת הרגש והן מבחינת ההגיון – צו־השעה החיוני לנוער שלנו הוא, בראש וראשונה, מציאת הדרך הנכונה לגאולה השלמה של האומה והמולדת המשועבדות – גילוי הציווי הנעלה ביותר המוטל על הנוער כיום. לא קל לגלות ציווי מרכזי, עילאי זה. אנו חיים בעולם כה מבולבל, כה מנוגד! מכל צד ועבר מראות לך מפלגות יריבות אמת אחרת, אבל אני רוצה למצוא את דרך־האמת, הדרך שאינה משתמעת לשני פנים, ולהגשים אותה. יש לי זכות מלאה לדעת אותה, כיון שאני נכון להקריב למענה את כל כוחי וכשרונותי וגם את חיי.

כי רוצה אני, שכל הטוב שבי, שאני נכון להעלותו קרבן בשלמותו על מזבח אידאל אמיתי, לא יוקרב לחינם למען אמת מדומה.

בימים אלה של סבל ויסורים לעמנו, עת הגרמנים טובחים אותנו בגלוי, והבריטים בכסיות של משי, ובקרבנו מבוכה ומפלגתיות ושנאת אחים עד כי היאוש מאיים לגרש את שארית התקוה מלבנו – בימים טרופים אלה ממשיכה האמונה בצדק ללהט את לבבות הנוער. על כן עלינו, בני הנוער, לעמוד על המשמר! עלינו לבור את דרכנו בשבע עינים, פן ננחל בסופה של הדרך אכזבה מרה. אל נרתע מלשאול, ואל נהסס מלחלוק על המקובל, תדריך אותנו השאיפה אל הציווי העליון האמיתי שלנו, וימוגר כל העומד למכשול בדרכנו אליו!

הרבה רעיונות אמת גדולים נולדו מתוך מכאובים. הבה נקוה כי גם מתוך הצער והיסורים האופפים אותנו יתבהר לנו הציווי העילאי של הנוער וידריך אותנו העתידה".

בעין סוררת ניבט עמוס לבסוף בציון “מספיק בקושי” ובהערה “לא דנת כלל בבחינות השונות של הרגש וההגיון בעליתו של רבי יהודה הלוי לציון!”, שנרשמה בכחול שבעפרונות המורה לספרות, בחתימת החיבור.

“על המספיק־בקושי הזה לא אעבור בשתיקה”, סח עמוס לנפשו, ובצעד נמרץ ניזוז מחדר מחלקתו, עשה דרכו במבוך המסדרונות והמדרגות של הגמנסיה עד שבא אצל קודש־הקודשים שלה, הוא חדר המורים, וכנכנס לגוב אריות פתח לדלתו ובא עד אל אויבו המאירי – המורה הדקיק והגוץ, הממושקף והקרח, ונוסף לזאת בעל זקן־התיש – שנמצא מסב בקרב חבריו למקצוע אל שולחן המורים ירוק המפה, עפרונות הכחול מכאן והאדום מכאן, ומחברת פתוחה לפניו…

 

פרק ארבעים־ושנים: בתגרת שפתיים    🔗

היה היו בו, במר המאירי, כל אותם סממנים, העושים מורה ל“טיפוס” של ממש. תלמידיו לא ישכחו לעולם, למשל, את מראהו בשיעורי התלמוד או התנ"ך, עת לא אמר די בכיפה שלו וחבש לראשו הקרוח את מגבעתו המשתלשלת עד אוזניו, שהיו מזדקרות ככנפיים משני עברי פניו הקטנים! כמסכת־פורים לאמיתה! אכן, בעיני הרבים איש מגוחך היה מר המאירי, אך הוא עצמו סבור היה, בודאי, שאין משלו להדרת פנים, ביחוד באותן שעות בהן דיבר בביטחה עזה על “אשיות תרבותנו”, הנושא שהיה אהוב עליו מכל הנושאים שהורה בתוקף כהונתו כמורה למקצועות הרוח.

אך מי אמר שמראהו ראש לכל? טעות! בראש וראשונה ייחדה אותו כ“טיפוס” לשונו השנונה – כי חרב פיפיות אמיתית, מלוטשת מאין כמוה, שכנה בלועו הממהר להפתח. מי עשוי היה להדמות לו והשתוות אליו בעושר הביטוי ובקליעתו, או בדהרת מיליו? הן היו נורות מפיו בקצב מסחרר משל ביקשו להדביק את מחשבותיו המהירות מהן. ברגעים של התעלות, בשיאה של הרצאה, נשתפך מפיו של המאירי זרם אדיר שכזה של ציורי לשון, רעיונות, אמרות, דברי חכמה, משפטים מוסגרים והערות־אגב – עד כי משנדם עד ארגיעה לקנח את משקפיו תוך כדי פלבול עינים, כמעט שמחאו לו תלמידיו כף. לא יקשה לנחש, איזה מורה ממורי הגמנסיה הרבו התלמידים לחקות!

ואפשר שלא מראהו היחיד והמיוחד ואף לא מכמני לשונו עשו אותו טיפוס־שבטיפוסים, אלא דווקא היותו איש ריב ומדון לכל בעניני חינוך הדור. המערכות הכבדות אשר ערך גם עם מורים וגם עם תלמידים בסוגיה חשובה זו נודעו תמיד ברבים, על פי רוב מפיו שלו עצמו, – זה הפה המשולח כל רסן, והמשלח אש וגופרית, אשר מעולם לא הביע מילת היסוס, או ספק בצדקת דרכו.

“סליחה המורה, האפשר לשוחח אתו לרגע בענין החיבור שלי?” שאל אותו עמוס.

המאירי נפנה אליו חיש, וסקר אותו בהענות רבה.

“שב, עמוס, שב ופסוק את פסוקך”, אמר, מראה בידו הצנומה על המושב שלצדו, וקם עצמו בזריזות גדולה ממושבו, כי לא עצר כוח לדבר עם תלמידו בלא להתהלך אנה ואנה, כמנהגו בשיעוריו.

עמוס ישב, ובשבתו אל שולחן המורים, ירק המפה – בקרב נכבדי הגמנסיה העוסקים מי בגמיעת תה, מי בעיון בעיתונים, ומי בתיקון מחברות – כשגופו שלו מעוקל ועיניו נשואות במעוקם אל פני המאירי המתהלך אנה ואנה מאחוריו, – חש עצמו כנתון בסד.

“כך־כך, עמוס”, אמר המאירי, בטרם יהיה סיפק בידי תלמידו לפצות פה. “החיבור שכתבת בנושא, ‘עלית רבי יהודה הלוי לציון – המותנה היתה ברגש או בהגיון?’ מעיד אמנם על סגולותיך ככותב, אך גם על סכלותך כחושב! שהרי אם חפץ אתה לכתוב על הנושא הזה, מה לך כי הפלגת בכתיבתך, הטובה למדי, אל דברים שאין להם שום נגיעה אליו? לא נדרש ממך אלא לכתוב על הגישות השונות, גישת הרגש וגישת ההגיון, בפרשת עלייתו לציון של רבי יהודה הלוי – בפירוש! ואתה, בני, כתבת על סכרים ותעריפי־מכס וקידוחי נפט, על המפלגות ועל הציווי הנעלה והמרכזי של הנוער, שמשום מה הוא מטריד אותך בכל חיבור וחיבור! נוכל, אגב, לשוחח עליו, לעת מצוא, ואבהיר לך נקודה פשוטה זאת. מכל מקום, את הציון שקיבלת לא אוכל לשנות. כיצד אגמול אותך מסטיותיך, אם לא ארשום לך ציונים נמוכים? אדרבא, למדני ואדע!”

והמאירי שילב ידיו, אשר כל עת דברו התנופפו לעברים, על סגור לבו, והמתין לתשובה.

“ראיתי את הנושא מנקודת המבט של הנוער”, הרהיב עמוס עוז לומר, חרף מעמדו המעורער אצל המאירי, “הנוער…”

“הנוער!” אמר המאירי, כחוטף מילה זאת מפיו, “שוב הנוער! ממה נפשך? הרי כל אימת שרוצה אני כי תכתוב בנושאים השאובים מתכנית הלימודים, שוב נודדת כתיבתך, שאינה רעה כלל, לעניינים של נוער! שומה עליך להבחין הבחן היטב, עמוס, בין עניני הנוער שלך, שהם יפים רק לשעתם, ובין נכסי צאן הברזל של עמנו ולהבדיל אלף הבדלות בינם ובין החזון, הספרות, השירה וההגות שחוללו את כיסופי שיבת־ציון שלנו, את המעבר שעברנו מחיי הגלות המנוולת לחיי בנין ויצירה בארץ האבות, ואת התחדשותנו בה כעם של איכרים, רועים, יוגבים, סוללים ועושים בכל מלאכה! מה שייך לכאן הנוער? כלום אין הנוער צריך לדעת מנין הוא בא? הניתן להבדיל בין דור האבות ודור הבנים? ריבונו של עולם! הרואה אתה לאן תגיע, אם תוסיף לפרוט על נימה זו? הן סופך שתתכחש לצור מחצבתך!”

קולו של המאירי התגלגל עתה ברעם אדיר בחדר המורים. ראשים נזדקפו מעל כוסות התה, העיתונים, המחברות ובנזיפה הופנו אל הנואם, אשר לא שת לבו אליהם, כלל וכלל.

עמוס, שחש במדקרות העינים, כבר גמר בלבו שידום ולא יאמר דבר, שמא תתגעש עליו זועה יתרה מזו, אם יגלה מה מחשבות הוא חושב בדבר המחלוקת המתמדת שבין הדור הישן ובין הנוער, ובכל זאת אמר פיו, “אין אפשרות לעצור תהליכי הפרדה היסטוריים, ולפי עניות דעתי כבר נוצר וקם כאן למעשה עם עברי חדש אשר לו בעיות חדשות…”

“אבל דעתך עניה מאד!” התפרץ לדבריו מר המאירי, והחל להתהלך נרגשות מאחורי תלמידו, עד שעמוס הישוב אל השולחן צוארו נכאב מנסותו ללוותו במבטו. “והסיבה לכך – כה ברורה! אפילו אינך מטה אוזן כלשהי לשיעורי! אלמלא בקיאותך בדקדוק, נכשל היית אצלי כשלון חרוץ. ויתכן, מאד יתכן הדבר, שאתה מתרחק בחיבוריך מן הנושאים שלי מחוסר ידיעה בם, ולא מטעמי זרות נפשית! אילו למדת כהלכה, והיית חוזר ומשנן את מה שלמדת, מתגלה היה לך גם הציווי הנעלה שאתה מחפשו בנרות בשביל הנוער העברי התועה בדרכי החיים החדשים! זה שלושים שנה אני מלמד ציווי זה לתלמידי ודור שלם של עברים חדשים כבר העמדתי בארץ הזאת. הציווי הנעלה שהוריתי להם הלא הוא אותו הציווי הנעלה שלא נשתנה עדיין כמלוא הנימה מאז גלינו מארצנו לפני אלפיים שנה – וכל המפלגות מכל הקצוות דוגלות בו פה אחד. ציווי זה משתמע מכל יצירותיהם של אחד־העם, יוד למד פרץ, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים ומכלל סופרינו האחרים וכן מכלל שירתם של של”ג, יל“ג, חנ”ב, מיכ“ל, שד”ל ורמח“ל שאני מלמד אותם. הם שללו את הגולה, ועלינו לשלול אותה! הם חייבו את שיבתנו לציון והתחדשותנו בה כעם, וגם עלינו לחייב זאת! כלום יש ציווי נעלה מזה, ברור מזה?”:

והוא הרכין באחת פנים שואלים, נלהבים אל פני עמוס המשולהבים, עד כי משקפיהם כמעט ונגעו אלה באלה.

“הנוער שלנו איננו בגולה, ואין לו שום צורך ללמד עצמו בכל שיעור לשלול גולה, והוא כבר בארץ, ומרגיש בה כעם, ואין לו שום צורך לחייב את עצמו בכל שיעור לשוב לארץ ולהתחדש בה כעם”, אמר עמוס, מתעלם כליל מן המקום ומן אנשיו, ורואה בעיקום ראשו רק את איש מצוּתו, השוצף כנגדו. “מה אכפת לנו מה חייבו ומה שללו סופרי הכינויים ומשוררי ראשי־התיבות בגולה? האין לנו מספיק דאגות משלנו!? מה אנחנו צריכים לחייב? מה אנחנו צריכים לשלול? איך אנחנו נגאל מן הבוץ שלנו? מה צריך להיות הציווי הנעלה שלנו?”

המאירי, שצפו כה עלה, שלשונו נאלמה בפיו, ורק בזרוע מרעדת שלו, המונפת אל הדלת, סח לעמוס מה שומה עליו לעשות, ומיד. הנער הכיר בסמכות הזרוע החלושה, אבל את הדרך אל הפתח עשה בהילוך גא של נושא נס המרד.

 

פרק ארבעים־ושלושה: בלב שלם    🔗

מר המאירי, בהורותו את שיעוריו, לא הסתפק מעולם במכסת חומר־הלימוד שהוטלה עליו בתכנית השנתית, והיה מוסיף עליה כהנה וכהנה משלו. וידוע ידע מר המאירי להרהיב אוזנם, עינם ולבם של תלמידיו בשיעורים מעשה אמן, עתירים בפלפולי מרצה, מתובלים בהלצות ותיקות שלא נס ליחן וממולחים תמיד בכמה וכמה דעות מיוחדות משלו על כל ענין וענין.

לא היו לו מתחרים רבים, למר המאירי, בהצגת השקפותיו של “אחד העם” בדבר יעודה של ארץ־ישראל כ“מרכז רוחני” ליהדות התפוצות, ומי כמוהו הפליא לעשות מטעמים ערבים לחיך תלמידיו ממשנתם הקשה של שאר הוגי הציונות?

אכן, מירב כוחו מתגלה היה בשעות המרובות שהקדיש לתפוצות.

“המאבק הנורא בין “החסידים” ו”המתנגדים" להם, לפני מאתיים שנה, במזרח אירופה, המערכה הכבדה וההתנצחות בין “הגרמנים בני דת משה” ובין “סתם היהודים” במרכז אירופה, ושאר סלעי־המחלוקת שהסעירו את דברי ימי היהודים בגולה – כל אלה התחיו ממש לעיני תלמידיו, בכוח לשונו ולהט לבו. מתוכו זעקו באון האריות שבסופרי הגולה – “יוד למד פרץ” ו“מנדלי מוכר ספרים”´– את זעקת הגולה היהודית המרודה, צמאת הגאולה. לשונו החריפה הביאה לידי ביטוי יחיד ומיוחד במינו את מצלפותיו העוקצניות של גדול מהתלי הגולה, “שלום עליכם”, ביהודי הגולה הללו, ומגרונו נדרדרו כרעמים חרוזי משוררי ראשי־התיבות, בני “תקופת־ההשכלה” בגולה, שהתפרצו אז להביא מיפיפותו הארצית של יפת הגוי לאוהלי בני שם.

מחוסר זמן לכך בשיעורי הספרות שלו, שמעו מפיו תלמידיו המתענינים גם בספרות העולם דברים אחדים על כר נרחב זה בחוג מצומצם, אחרי שעות הלימודים.

בחוג ההוא הכירם מר המאירי הכרות חפוזה עם טולסטוי ודוסטויבסקי, גטה ושילר, רוסו ופלובר, ועם… אבל לשאר לא נותר זמן…

והפלא ופלא, – מפיו נשתמעו “מלחמה ושלום” ו“החטא וענשו”, “פאוסט” ו“וילהלם טל” “החינוך הסנטימנטלי, ו”מדם בוברי" כאילו כתבום “מנדלי מוכר ספרים” ו“שלום עליכם” ו“אחד העם”. אפילו יצירות השירה הקלאסיות של יון העתיקה, אשר נלמדו בשיעורים מן המנין, הפכו בפיו, איכשהו, למעין יצירות השוללות את הגולה והמחייבות את שיבת ציון.

באשר הקצה שעות אחדות – וזו היתה הקצאה מהפכנית ביותר, ופרי יזמתו שלו – לספרות שעניינה ארץ־ישראל, בחר בספרות שדובר בה, לפי הרוב, על התערות שבי־ציון מן הגולה באדמת הארץ.

וכאשר ביקש מר המאירי לטפח בחניכיו ערכים של גבורה ומסירות הנפש, הציג להם למופת את בני הגולה שקידשו את השם ועלו באש ואת דתם לא המירו; כאשר אמר להורותם חיבת מולדת, סח להם כמה חיבבו את פירות הארץ היהודים בגולה. כאשר נתן דעתו לחנכם לאהבת האמנויות היפות דרש לפניהם דרשות ארוכות על נער יהודי בגולה, אשר ההין לשרוק את תפילתו בבית־הכנסת, ובכך נתן לה “ביטוי אמנותי”.

בלמד מר המאירי את צאן מרעיתו את התנ“ך, ספר הספרים, שוב – ומבלי משים – נתמלטה מפיו זעקת הגולה. ובהעמיקו בבוהנו במעמקי התלמוד, או בהרצותו על דת ישראל, גם אז לא חדל קול הגולה מלהדהד בחלל המחלקה. המאירי לא שמע אותו, את הקול, כשם שאין הישן, להבדיל, שומע את נחרתו. אשר לתלמידיו, אשר שמעוהו – הם חשבו לפי תומם כי זהו אמנם צלילם האמיתי של התנ”ך, של דת ישראל, של טרגדיות יון, של שירת שילר, של סיפורי טולסטוי…

רק לעתים נדירות היה המאירי שם מעט את לבו, כי דבריו מתדפקים על אוזניים כבדות, שעה שהוא נושא אותם לפני תלמידיו, אם בשיחות, אם בשיעורים. העולם אשר אותו ייצג לעיניהם – עולם המרידה האמיצה בחיי הגלות והמעבר המהפכני לחיי התנחלות בארץ־ישראל, – היה יקר ללבו עד כדי כך שנבצר ממנו לחשוד שמא עולמו זה ומשאלותיו כבר זרים ומוזרים הם לתלמידיו אלה, אשר גודלו וחונכו בארץ, ולהם מטבע הדברים מרידה משלהם למרוד, ומהפכה משלהם לחולל, ומשאלות משלהם למלא…

 

פרק ארבעים־וארבעה: במרפסת הבוקי־סריקי    🔗

עמד ערב חם של שלהי הקיץ, ולחן הטנגו נתקצב, שוב, בערגה מתגברת, בטרקלינה של חוילת ברזילי מסוערת־הנשף. אבינעם החל מוליך את נאוה לצידו ב“טפיפה ספרדית”, מתענג בכל גופו על התואם הגמור שבין תנועותיו ותנועותיה, בנהגו אותה בין הזוגות המחוללים של ה“חוג” ובהפכו פניה למשעי לטפיפה חוזרת, שוב וחזור, חזור ושוב וסוב עד שהתייצבה מחדש כנגדו, והיא מחייכת אליו במתיקות, שערה סתור בגל רך מעל מצחה ועיניה המגוונות בקשת נורות הצבעונין שבתקרה מישירות לעיניו מבע של ציפיה קוסמת, וכל שרטוטי פניה כמתאוים עתה להעניק לו את הנשיקה שמנעה ממנו בעקשנות עד עצם היום הזה… כה נתרעדו לפתע שפתיה… כה נתרחבו נחיריה… לרמוז שהוא ממש על הסף ושהדרך כבר אינה קשה, ובאמת לא כדאי לו להקשות עורף… ועליו למלא סוף־סוף את מבוקשה…

והוא חש עתה, שאם לא יחבוק מיד ובכל הכוח בריה מקסימה זו ולא יסחוט את שפתיה בנשיקה לוהטת, יתפקע בו עוד מעט משהו…

אך משעלתה בו המחשבה על וידוי־האהבה ההכרחי, המבוקש ממנו קודם למעשה זה, וידוי־האהבה שהוא משאת־נפשה מאז, כמעט שפג ממנו כל חשקו; כי כבר למד אותה על בוריה וידע איזו מרשעת עשויה היא להיות בנפול טרף נכבד קרבן ליפיה, כמה עלולה היא למהר ולמחול על הנאות ההתעלסות רק כדי לחוש כיצד קרבנה מתחבט לפניה, מצפה ברטט לב, כנידון זה, לגזר דינו, מייחל לאות החסד ומתיירא מאות השבט. כמה מיטיבה היא למצות הנאה מיסורי התוחלת המפרפרת של האומלל…

לא אחת שילם אותו מס שפתיים, ואמר “אני אוהב אותך” לכמה וכמה בנות, ומעולם לא נדחה, כי תמיד ידע לכוון את הדברים למעמד ולזמן הנאותים. דומה שהגיעו המעמד והזמן הנאותים לומר שלוש מילים אלה גם לה, אבל… אבל זו, הן ברור שמאוייה העזים ביותר בחייה הם להרבות ביומנה עמודים רצופים תיאורים של וידויי־אהבה מפי בנים יפי תואר. עוד בתחילת הכרותם קראה לפניו את כל הוידויים שצברה, ווידויו של חנניה עלה לה המוצלח מכולם. ההקראה המרגיזה ההיא – שנועדה כמובן לזרזו לוידוי – דווקא היא הכבידה את לבו כפל־כפליים, שלא ללכת בדרכי קודמיו. לא, הוידוי שלו לא יקשט את דפי היומן שלה, נשבע לא אחת, ברגעים של פיתוי גדול.

וכדי לרמוז לה, כי עליה “להתוודות” ראשונה, לפחות בכתב, על גבי תמונה שתקדיש לו, הראה לה פעם לא פחות מעשר תמונות שנתנו לו בנות שונות, ומגבן הקדשות כגון “באהבה”, או “האוהבת אותך”, או “שלך לנצח”. העמידה אז פנים של סקרנות צוננת בלבד, אבל אחרי כן החלה מושכת לביתה מחדש את הללו שהיו אי־פעם מחזרים אחריה, ואפילו את חנניה הביאה לזמן־מה. הביא איפוא, גם הוא, לנשפי ה“חוג” בנות הכרוכות אחריו, ובמיוחד את מרים, שמיפיה חששה ביותר, – כדי להראות לה שהוא מצפצף…

אבל הלילה הזה ליל יחיד ומיוחד הוא. כמנהגה אחת בחודש, נסעה כל משפחתה לירושלים, לבקר אצל הסב שלה. אלא שהפעם התעתדה המשפחה ללון שם יומים, כדי לחוג אצל הסב הנכבד את יום הולדתו בכנס משפחתי רב־משתתפים. גם העוזרת והמטפלת צורפו למסע, ורק לה לנאוה הותר כרגיל להשאר בבית, כדי שתוכל להכין עצמה לאיזו “בחינה קשה באנגלית”, שמועדה יחול “מחר” – וזאת בתנאי שתבטיח להגיף כהלכה כל חלון ודלת ברדת הלילה. כאשר בישרה לו היום, בגמנסיה, את הבשורה הגדולה, בשורת עצמאותה ללילה מלא, ואמרה לו “מסור לחבריה שהערב הנשף אצלי, ועד אור הבוקר! כל הבית לרשותנו עד מחר”, חש בקולה הנרגש את פריקת העול המסחררת אותה. חש גם הוא ריגשה עזה פתאומית, עולה בו מעצם המחשבה שהיא תהיה לילה תמים לבדה בביתה – לא, לא לבדה, אלא אתו תהיה… ריגשה כזאת כלפיה לא חש עדיין, וכה עזה היא עתה, שהשתאה על עצמו שהיתה מצויה בו זו הריגשה בלא שידע על אודותיה דבר עד עצם הרגע הזה…

היא גאתה בו עתה, זו הריגשה, עד מחנק. שוב חש, שאם לא יחבק מיד ובכל הכוח בריה מקסימה זו ולא יסחוט את שפתיה בנשיקה לוהטת, יתפקע.

“נצא למרפסת… כל כך מחניק כאן, נורה,” מלמל לאוזנה.

חייכה, וברק הסכמה הבהב בעיניה.

החלו ניזוזים תוך כדי ריקוד, לעבר המסדרון המוליך למרפסת שבירכתי הבית. הוא רצה לקרבה עוד אל גופו, אך גופה הגמיש, הזריז, הקפיד על ריחוק־מה.

זיק כזיק הניצת בעיני הציד המתגנב אל טרפו נדלק עתה באישוני נאוה. מאז העביר הוא לעיניה בתהלוכה מרגיזה עשר תמונות של בנות – תמר, חדוה, רונית, שוש, בתיה, עדה, ישראלה, בת־שבע, חמדה, מרים – שכולן יפות להפליא, וכמעט כולן מוקדשות לו ב“אהבה”… מה ציפתה לרגע הזה, הממשמש ובא…

אבינעם היטיב להגניב אותה בין הזוגות הרוקדים, דרך המסדרון החשוך, אל המרפסת הסמויה מעין, שבירכתי החוילה.

כל הבוקי־סריקי של החוילה, – מזודות נושנות, תיבות שאבד עליהן הכלח וכיוצא ב“עתיקות” הבית – נשמרו במרפסת זו, ושימשו רקע עכור למדי להשתפכויות־נפש. אבינעם חש כאן, שעליו לקצר, לגשת “ישר לענין”.

“אני משתגע אחריך, נורה,” אמר חנוקות, והרכין ראשו לנשקה.

“חדל, אייבי”, אמרה בקוצר־רוח, ודחפה עצמה ממנו כפסע.

שמט ידיו ממנה, נבוך, נעלב.

“אמרתי לך משהו,” לחש בחרון.

“אינני מבינה, מה אמרת לי?” שאלה בתמימות מעושה.

דמו פרץ לפניו. מה שאמרתי לא מספיק לה, הרהר, היא רוצה לשמוע את שלוש המילים המפורסמות בפירוש, ואחר־כך לומר לי, כרגיל, מה שאמרה לאחרים, “אני אוהבת אחר…”

אבל הוא חש שכבר הרחיק לכת מדי ואין לו נסיגה. בהרגשה ששואה איומה קרבה ובאה עליו אילץ עצמו למלל “אמרתי לך שאני אוהב אותך. גם זאת אינך מבינה?”

הלואי ויכול היה לבלוע את אשר אמר, כי היא נותרה מעומדת ממש כפי שעמדה בעת שדחתה אותו ממנה לפני רגע, והיא דרוכה להדיפה נוספת, אם ינסה לנשקה שוב. עיניו נעצמו מכלימת הרגע המביש הזה, אולם שדים קטנים נתמעכו לפתע אל חזהו המתנשם, ושפתיים לחות, חמימות, מתוקות, נתהדקו פתאום בעוז אל שפתיו וזרועות רכות החלו מגפפות לצוארו, בהתלותה בו בהתמסרות אין־קץ. “אייב, אייב”, אמרה בלהיטות. “סוף־סוף!”

“נורה!” קרא חטופות, ואסף אותה אליו.

שעה ארוכה נתגפפו שם, בחשכה.

 

פרק ארבעים־וחמשה: מעבר למנעול    🔗

סיומו של הנשף היה מגוחך אף מרגיז. עמוס, שחגג אותו לילה את החלטתו לפרוש פרישה גמורה מן ה“חוג” ולהתמכר מחדש אך ורק ל“ענייני הלאום”, נעשה הרוח החיה שבחבורה, כינס את הבנים אצל טס המשקאות, ערך שם תחרויות שתיה, עישן שלוש סיגריות בעת ובעונה אחת, ובהמשך פצח פיו במזמורים מתוך הסרט “ג’וני החביב”, בקול עב ומבוסם למדי, והכל נצטרפו. משעלתה המקהלה יפה, טיפס עמוס על כורסה וניצח על המשוררים בבקבוק הקוניאק שנתרוקן, עד ששידל אותו אבינעם לרדת ולהצטרף אל הקלפנים, שנתכנסו בחדרה הפרטי של נאוה.

הנותרים בטרקלין נתעסקו זמן מה בהחזרת הסדר שם על כנו. בחצות החל אבינעם משלח את הזוגות שבחבורה. ובחצות וחצי, משנפטר מאלה, ניגש לעקור את הקלפנים. הללו, כולם כאחד מחבורת “הרוקים” של “החוג”, לא נצטרכו ללוות בנות לבתיהן, ולא רצו כלל להעקר כה מוקדם. אבינעם כמעט שנתקוטט עם עמוס, שהחל מרמז רמזים מה יעשה הוא בנאוה, אחרי לכתם.

הקלפנים נעקרו, בכל זאת, בקירוב לשעה אחת, ואבינעם נתלוה אליהם, להזים רמזיו של עמוס. בקרן רחוב אחת פרש מהם, כפונה לביתו, ובעשותו קפנדריה חזר ובא לביתה. חרש דפק בדלת.

קולה נשמע לו מבעד לחור המנעול.

“מוטב שלא אפתח, אייבי,” לחשה.

“פתחי, נורה,” דרש.

“לא, אייבי, לא,” חיננה קולה.

“אני מוכרח להכנס”, אמר והלך והקיף לבית למצוא חלון פתוח. מצא שהגיפה את כל התריסים, ונעלה גם את דלת הירכתיים. מתוך המנעול של הדלת הזאת שמע שוב את קולה.

“אייבי, לך לישון”, שידלה אותו.

“אני מוכרח לראות אותך”, השיב לחור המנעול.

“מוטב שלא, אייבי, מוטב שלא”.

“אני נשבע לך, שאכנס”, אמר.

החל חובט את הדלת בכתפו. משחבטה פעמיים־שלוש, נדאבה הכתף, אך הוא לא חדל, אלא שהדלת עמידה איתנה עמדה, הגם שנתרעדה.

לפתע שמע את בכיה.

“נורה?” קרא, ונותר מאזין.

“אני מפחדת, אייבי”, השיבה מקץ רגע.

"נורה,, אמר חנוקות, “פתחי לי, נורה”.

“אסור לנו, אייב”.

"אכנס רק לרגע ואלך, אמר בקוצר־רוח, וחבט שוב בדלת.

“אני מפחדת, אייב”, נתרעד קולה בבכי.

“את יודעת שלא אעשה מה שלא תרצי”, שידל אותה. “פתחי, אל תפחדי מפני”.

"אני מפחדת מפני עצמי, אייב. לך הביתה, אמרה ונשיפת בכי שבקולה גוברת.

לשמע דבריה ובכיה נצבט לבו, וקמה בו בפתאום תחושה שיש בה בנאוה איזו סגולה שאינה מצויה בו, איזו יכולת למשהו מעודן, יפה, טהור, זך, שהוא אינו עשוי להכילו ורק נדירות כעתה, יתגלה לו מעט, ובחטף. בהארת־פתע הבין שהוא אוהב אותה, ממש אוהב…

צער נורא קם בו, ורחמים רבים – על עצמו, עליה. נכון לכל מעשה שינחמנה ויפצנה, קרב את פיו אל חור המנעול.

“נורה”, אמר לה ברוך, למען תבין שהוא רוחש לה הרבה רחשים. “נורה?” הוסיף בנעימת שאלה, המייחלת למענה. “נורה”, המשיך בהארכת פינוק. “נורה…”

שמע את נאקות בכיה נקטמות ודועכות.

הוא כרע והצמיד פיו לחור המנעול.

“נורה”, לחש לה, בכל מאודו. “נורה”, לאט, ואת כל נשמתו שם במילה. “נורה…”

שמע את המפתח סב בחור המנעול. ידו העיקה חיש על הידית. כשנכנס כבר נמלטה משם לאופל המסדרון.

“בואי, נורה. אני לא אגע בך, אם לא תרצי”, אמר נואשות.

“אבל אני רוצה שתגע בי, רוצה, רוצה,” התייפח קולה מן האפלה.

 

פרק ארבעים־וששה: בבקשה אלוהים    🔗

“הכנס, חנניה, הכנס!” אמר מר המאירי לתלמידו הטוב ביותר בדמדומי השקיעה של יום מימי גבורת הקיץ.

המורה פתח את דלתו לחנניה כשהוא לבוש במתניית־הבית הקצרה שלו, וכיפתו הקטנה משחירה ביתמותה על קרחתו הממושכת – ובמאור פנים קיבלו. כל ביקור של תלמיד בביתו נחשב בעיניו כאות וסימן לתשומת־לב מיוחדת כלפיו. מלבד זאת, אותו יום שרוי היה בהלך רוח נרגש ביותר, ושמח שיוכל להפיג ריגשתו בשיחה עם תלמיד שכיבד למדי.

“בודאי ובודאי שאינך מפריע!” קרא, בתשובה להתנצלותו של חנניה על ביקורו הפתאומי. “נגב את זעתך! נגב אותה, חנניה, פן תצטנן,” הזהיר אותו. “מאורר מסתובב בחדרי, ועושה בו חורף!”

בחדרו המדופן בספרים ובתמונות־מחזור של המאירי, אליו נכנסו השניים, כבר הועלה החשמל, לחזק את אורם המועט של דמדומי היום הנשקפים משני חלונותיו. ספר נח פתוח על המכתבה, ועליו משקפיו של המורה. על תנור מיטלטל, דמוי ארובה, מוסק בנפט, שניצב באמצע החדר הנרחב, רבץ מיחם־תה פולט אדיו, ושם לאל את מאמצי המאורר להצן את החדר. חורף לא עמד כאן, אלא סתיו אפור, – אפור שנסכו בו אור חשמל צורם עין, ומהלוהו בריחות נפט מאוכל.

“כבה את המאורר – ונחנקת. כבה את המיחם – תמות בצמא. ידלק המיחם ויסוב המאורר”, אמר המאירי, שף את כפותיו ומוליך את חנניה אל הכיסא שנוכח המכתבה. חנניה ישב בו, ואילו המאירי נותר מעומד מולו. גם בגמנסיה וגם בביתו קשתה עליו הישיבה, עת תלמיד שומע דברים מפיו.

“המורה יודע, אולי, על תלמידים מפגרים בספרות או בדקדוק, הזקוקים לעזרת מורה בית?” שאל חנניה את הפנים עטורי הזקן שנכחו.

“שאלה משונה שאלת, חנניה”, אמר המאירי, ושילב אצבעותיו מאחורי גבו, “מוטב תשאל אותי, אם ידועים לי תלמידים שאינם מפגרים, ומי האשם בכך?” קרא במפתיע. “מי אם לא אותם האנשים המחויבים ביותר לעזור לנוער התועה, ואינם ממלאים את חובתם? המשתמטים ביודעין מלמלא אותה! חנניה, בודאי תתמה לשמוע, שאחד מן המשתמטים האלה עומד עתה מולך! כן! אנו, ציבור המורים, הננו האשמים במשבר הפוקד עתה את תלמידינו, וגם אשמים אנו בכל תופעה שלילית שהיא, שמונים בהם, ועלינו להכות על חטא, כיון שבידינו היה לתקן את המעוּות עוד לפני שנים רבות”.

הוא לטש עיניו קצרות הרואי אל חנניה ודימה לראות בפני תלמידו הפתעה והתרכזות עד כדי שכחת־כל. לאמיתו של דבר רק בחצי אוזן שמע חנניה את דבריו. שקוע היה בדאגותיו שלו. אתמול נותחה אמו שוב, ומצבה – אנוש.

המאירי העביר כפו על מצחו שנחרש קמטים זעופים, כמבקש לישרם, ובעוד חנניה נאכל בדאגותיו ומזוות עיניו לשעונו לבל יאחר את מועד שיעור הבית הבא שלו – ולמען האמת, לבל יפסיד את דמי אותו שיעור – פתח המורה ואמר לו בקול יגע עד מאוד, “זה אתה חזרתי מישיבת מורי הגמנסיה. רמת הלימודים ירדה – ותאמר האמת, נתמוטטה! – בכל המחלקות. ניזעקנו, איפוא, היום, לאחר שעות הלימוד, לישיבה! לברר את הסיבות, ולבחור את האמצעים! וזו היתה מהתלה כה טפשית ומטופשת, שעין לא ראתה ואוזן לא שמעה מעודה – הישיבה שלנו! הישיבה שלנו!” המאירי כמעט הרים קולו בצעקה, ובהמשך דבריו, פניו לא אל חנניה הופנו, אלא אל קבוצת יריבים סמויה, שנתקבצה, דומה הדבר, משמאל לתלמידו. “מיד לאחר נאום הפתיה של המנהל – נאום שבו הטיל, כמקובל, את אשמת התנהגותם המעציבה של התלמידים על המלחמה העולמית וההתרגשות הפוליטית בארץ, המסיחות את דעתם מלימודיהם – החלו חברי הנכבדים להמטיר מטר של עצות מחוכמות – כיצד יש לרסן את סטיותיהם של התלמידים מספרי הלימוד ומשיעורי הבית. עד מהרה אסרו זה על זה ויכוח משולהב, כשמונחי פדגוגיה משמשים להם אבני בליסטראות. כאילו זהו ענין של פדגוגיה! כאילו זהו ענין של פדגוגיה!” הצטעק

חנניה הניד ראשו בהסכמה שבנימוס לכל הנאמר. קולו של מורהו, הוסיף לנסר באוזניו, כשהוא מתמזג בהמולת הרחוב הבוקעת ועולה מבעד לחלונות, בזמזום המאורר ובשריקת האדים הנפלטים מן המיחם שעל התנור. עד מאוד מבקש היה לחזור על בקשתו בדבר המפגרים, אלא שלא ניתן לו עוד להכנס לדברי המורה המתלהב אל שמאלו, האומר, “ישבתי שם ושמעתי כיצד הם מקטרגים על הנוער שהופקד בידיהם, כיצד הם מאשימים אותו בעצלות, בחוצפה, ברדיפת שעשועים, בנטישת ערכים, וכיצד הם אומרים לרפא כל זאת בבחינות מרובות ורצופות ובשעורי־בית מוכפלים, ומוכן ומזומן הייתי לגעות בצחוק, אלמלא היה זה כה מחריד! אלמלא היה זה כה מחריד!”

המאירי ספק כפיו ביאוש.

“הכך?! הכך רוצים הם להחזיר את הנוער למוטב?! שערו בנפשכם, האם שיעורי־בית שיגזלו את כל זמנם של התלמידים יחזירו להם את האמונה בערכי היהדות והאנושות? יקנו להם חריצות? דרך ארץ?” הוכיח את יריביו הסמויים. “סילוקם של סימני המחלה החיצוניים בלבד משול לתפירת פצע על כל המוגלה והזוהמה שבתוכו. לא, חנניה, לא! לשטחיות שכזאת לא הייתי עד מעודי!”

חנניה שב והניד ראשו בהסכמה, בתלותו במורהו עינים המבקשות מפגרים בדקדוק. המאירי, בדמותו משום־מה לראות בפניו את ההתפעלות המבוקשת, ניזוז בריגשה מעמדו, שלח מבט ארסי ביריבים הסמויים אשר חנו לכאורה משמאלו של חנניה, ופלט דרך־אגב לעבר תלמידו, “המתן, שמע את הפרשה המגוחכת עד סופה…” הוא החל מפסיע אנה ואנה כשהוא מסיח בלגלוג, “יושבים היינו כדת וכדין בחדר המורים, סביב השולחן הירוק, כוסיות התה וטסי העוגיות לפנינו, בידינו עפרונות וגליונות, ורשות הדיבור מדלגת מיד מורמת אחת לחברתה. כיון שנעשה הויכוח ער יותר מדי רגע, ולכל אחד ואחת היה פה מלא דברים לאמרם, הונפו בגמר כל אמירה ידים רבות, וביניהן, כמובן, גם ידי הצנומה; אולם”, העיר, מגחך במרי, “והדבר בודאי אינו בגדר סוד בגמנסיה, אינני זוכה מעולם בתשומת־לב רבה מצד מנהלנו הנכבד, מר נסיהו, שנכשל כידוע בהוראה בספרות – והמבין יבין! כל אותם איסטראות הוסיפו לקשקש, איפוא, באין מפריע בלגיניהם הריקים, עד שלא עצרתי עוד כוח לשבת במנוחה ולשמוע את הצעתה של המורה לאנגלית, – לשבח את אופים של התלמידים בעזרת ‘שיחות־אם־עם־בניה’, שהיא נכונה לשיח אתם – ובידעי, שגם לאחר שתסיים זאת לא יושת אלי לב, הרימותי שוב את ידי, אך הפעם לא למען בקש את רשות הדיבור, אלא למען הכות בה, ובכל הכוח, בשולחן, אשר כה נתקפץ, עד כי מחצית הנוזלים שבכוס התה אשר החזיקה הגברת מאוכספורד בידה, הוטחו בפניה, לתדהמתה ולהזדעזעות הכל. זה עובר כל גבול, אמרתי, גבירותי ורבותי, זה עובר כל גבול”.

בהתאמצו להדגים את הופעתו העזה בישיבה נתגחך מר המאירי בעיני חנניה עד כדי כך, שחיוך של מבוכה נתרחב על פניו העגומים. חוט מחשבותיו המייסרות אותו נקטע באחת. בדי עמל צד חוט זה והחל טווה אותו הלאה, בעוד המאירי ממשיך ואומר, “ומשנשתררה דממה נוראה, קמתי ואומר את כל הדברים שנצטברו בי – שזה מכבר נצטברו בי! הנוער נשחת לעיניכם, קראתי! לנגד עיניכם הוא מדרדר מטה, מטה, מטה! לא רק את הלימודים הזניח, לא רק את ערכיו הלאומיים נטש, – הוא מסתאב ממש! הוא מעשן! הוא מתעור יומם ולילה בהצגות קולנוע! הוא רוקד ריקודים מפוקפקים, הוא משחק בסתר בקלפים, הוא נושם את אוירת הפריצות, שהביאו לארצנו החיילים הזרים, והוא לומד מהם! רבותי, אינני רוצה להתעכב יתר על המידה על דבר שאין מסיחים עליו בלשון נקיה, אבל אם נדרש שמישהו יעלה אותו, הרי אני מקבל זאת על עצמי: המיניות עושה שמות בנוער שלנו; היא־היא השורש לכל הרע. במחלקה מסוימת נתגלה דבר נורא – תלמידה בת טובים בתו של אחד מפני העיר, הרתה לזנונים! מורתנו לאנגלית, מרת פוקס הנכבדה, כמעט ונתעלפה”, העיר המאירי כבאגב, לחנניה, שתלה בו, בקוצר־רוח, עינים המבקשות מפגרים בדקדוק, ושקוע היה בדאגותיו כדי כך, שלא ביקש כלל לדעת לאיזו תלמידה מתכון המורה. "הקרבתי למורתנו לאנגלית את כוס התה שלי, ובלבד שלא תבלום את פי, והמשכתי: “ויודעים אתם מדוע? הנוער הופקר להשפעת הרחוב! והרי כולנו מכירים את האוירה השוררת ברחוב: הוא מוצף עיתונים צהובים ושבועוני־קולנוע שסימני ההיכר שלהם אשה ערומה במידה זו או אחרת בשער, סיפורים מגרי־יצר בהמשכים, כרוזי ארגונים חשאיים המסיתים למעשי אלימות, תמונות אהבהבים על מודעות בתי־הקולנוע, וחיילים מבוסמים המחפשים אחר פרוצות! ואתם, במקום להסיק מסקנות ממה שעיניכם רואות, ולחסן את הנוער, ולחסן אותו, מדגיש אני וחוזר ומדגיש, – במקום זאת אתם מוכרים לו ידיעות וחושבים כי תפקידכם תם ונשלם. וכאן ארעה התפוצצות! וכאן ארעה התפוצצות!” הצטעק המאירי בצעדו צעדים אחדים אנה ואנה, מלוהט עד מאוד.

חנניה, שחש עתה עצמו שלא בנוח קמעה, משום גילוי מופלג זה של סודות מחדר־המורים, אך גם נתפס לסקרנות, אמר “מה התפוצץ?”

“נסיהו!” קרא המאירי, בולם באחת את הילוכו הנרגש, מפנה מלוא חזיתו אל תלמידו, ומנסה ללבוש את דמות המנהל ה’מתפוצץ'. “אדוני הנכבד – אומר הוא לי, ומתרומם לכבודי מכסאו – אם מורה לספרות מנבל את פיו בצורה כה מכוערת, מה רשאים אנו לדרוש מחניכיו?! אנו רוצים למלא את חובתנו הציבורית במדה לא פחותה ממנו – יהא נא סמוך ובטוח בזאת!”

המאירי נד בראשו ניד עגום, המאשר כי אכן זו היתה תגובת נסיהו יריבו, והמשיך, “אבל לא היה בכוחו של מענה־לשון זה כדי לבלום אותי ואני הוספתי לחתור קדימה, אל הפתרון הנכון לשאלת הנוער. עד כאן, רבותי, כתב האשמה, אמרתי ללא חת, ובמבטי אילצתי את נסיהו הכל יכול לשבת מיד ולרשום הערה מסתורית בגליונו. לא נתבהלתי. ועתה, אמרתי, כיצד אומרים אתם לתקן את המעוות? החושבים אתם, שהכפלת כמות שיעורי הבית, אשר תכריח את הנוער להקדיש להכנתם את כל זמנו הפנוי, וחלוקת ציונים גרועים וענשים משמעתיים ביד רחבה לכל המשתמטים מלימודים – הן־הן תרופת הפלא? שוב רוצים אתם למכור תורה בסיטונות, ושוב תקבלו אותה התוצאה המבישה! ועתה – ההכירו בצדקת דברי?” קרא המאירי, מתלהב כנגד תלמידו. “מובן שהכירו בה, ולא עוד אלא שהכירו גם באשמתם, ואחר שאמרתי דברים אלה ישבו כולם בראשים מורכנים ושיחקו בכפיות התה הפסי…”

השעול תקף לפתע את המאירי, והפסיק את מרוץ דבריו. הוא אותת בידו לחנניה, כי מיד ישוב לדבר, ויצא אל החדר שמעבר לכותל. משם חזר נושא שתי כוסות, תחתיות, צלוחית סוכר ותיון; הציב את אביזרי השתיה הללו על מכתבתו, שף את כפותיו וניגש למלאכת המזיגה מן המיחם.

“סליחה, המורה, בענין המפגרים בספרות או בדקדוק, רציתי…” הטריד אותו חנניה בשאלתו שחרכה את פיו כל העת, והוא מזוות את עינו לשעונו.

המאירי הרים למחצה זרוע במחוה של “כתר לי זעיר”, והוסיף למזוג. משמזג, אמר: “ועתה – ההסכימו לדעתי?! ההסכימו לדעתי?! הסכמה ניכרת לדעתי ראיתי רשומה על פני כל מורה ומורה, אך קבלת הדעה בפירוש, חנניה, היתה פרשה שונה – שונה מאוד! בפני התנהגות פרועה כזו שהיינו עדים לה עלינו להגיב בחריפות, – גמרו אומר בלבם חברי הנכבדים למקצוע, ואת ההחלטה הזו, בצירוף הסממנים השכיחים, הביע בקול צונן ובנעימת סוף־פסוק – נסיהו! שמענו את הסתייגותו של המורה הנכבד, והנני מבטיח לדון בה בבוא הזמן אמר. כסבור היה שלא נשאר לי עתה, אלא לשים מחסום לפי, לשבת ולהאזין לדברי טובים וגדולים ממני?!”

פני חנניה היו מעוגמים משכבר, והמאירי סקר עתה בשביעות־רצון יתרה את העגמימות הזאת. “כמה כפיות סוכר, חנניה, כמה כפיות סוכר?” אמר בשלות נפש מודגשת, נוטל כפיל וצלוחית וממתין לתשובה.

“חצי כפית”, אמר חנניה, שכן מחמת המלחמה הסוכר נחשב עתה למותרות.

המאירי שם בכוסו של חנניה כפית גדושה סוכר, הושיט לו את הכוס, ואמר בהנאה יתרה, “אפס, הסיפוק ששאבו הנאספים הנכבדים מקילוחי בצוננים מפיו של נסיהו לא נמשך עת רבה, כי קמתי לפתע, וללא נטילת רשות הודעתי”, והמאירי לטש עיניו אל שמאל מושבו של חנניה, ואמר אט־אט ובמודגש, “יואיל נא כבוד היושב ראש לשים אל לב, שלא אקבל את חמש הדקות האחרונות, כיון שיש בדעתי לאמר עוד כמה וכמה דברים”.

המאירי רוקן את כוס התה שלו לתוך פיו במספר תנופות גאות, כשותה לזכר מעללו האמיץ; ובו בזמן נתקל מבטו בעיני חנניה, התלויות בו בקוצר־רוח.

“שתה את התה, שתה, חננה,” אמר המאירי בנחת.

“ימשיך, בבקשה”, אמר חנניה, כדי להביא דברים לקיצם. “הקיבל את רשות הדיבור?”

המאירי נד בראשו, באיבה מודגשת.

“מובן שקיבלתי, ובלא שתועמד סבלנותי בנסיון קשה. בידעם כי אני יושב ביניהם ומבקש לצקת עוד זפת רותחת על ראשם, התנהלה שיחתם כזחילת הצב. לבסוף החליטו להיווכח, אם השד ששמו המאירי באמת כה איום ונורא, ורשות הדיבור ניתנה לי. כך באה שעתי לדבר! באה שעתי לדבר!” הריע המורה בנצחון.

הוא הפסיע נרגשות אנה ואנה, עד שעצר נוכח חנניה.

“מה אמר, המורה?” שאל אותו חנניה, מזות מבטו בקוצר־רוח אל שעונו, מהרהר ביאוש, כי רק עתה הגיע המאירי לעצם הענין.

והמורה נדרך, כדי לערוך את גיחתו הבאה על יריביו הסמויים וצעק אליהם – וליתר דיוק, אל שמאלו של חנניה זעק – “נטשנו את הנוער, והוא הפקר להשפעת הרחוב – וזאת, בימי הרת עולם, בימי מלחמת עולם, בימי שואה לאנושות ולעם, כשהרשע דורס ברגל גאוה את הצדק, ומטיל חיתיתו על הנפש, והשחיתות לוחשת – אכול ושתה, כי מחר נמות! סערת יצרים משתוללת ברחוב, המיניות מסירה את כסותה האחרונה, וזוקפת ראש בלעג לכל מוסר וחוק. ומה יעשה הנוער שלנו שהזנחנוהו, אם לא ילך אחרי מדוחי לבו? וזאת לדעת – חלק הארי של חניכינו, אין אלוהים בלבו! אין אלוהים בלבו!”

חנניה הציץ שוב בגניבה בשעונו, מועד השיעור הבא שלו כבר חלף־עבר.

“אימתי התפללת לאחרונה, חנניה לוי?” שאלו לפתע־פתאום המאירי, ונרכן לעומתו.

חנניה בהה בו בתדהמה, ופניהם מרוחקים זה מזה ככף היד.

“אני… אינני יודע להתפלל”, אמר חנניה ונסמך לאיטו אל מסעד כסאו.

“וזהו שורש כל הרע! הרי לכם, לוי בן לוי, שאינו יודע תפילה יהודית מהי! כן, זהו שורש כל הרע!” התיז בו המאירי, ופניו המזוקנים רודפים אחר פני חנניה הנרתעים. אך הוא הזדקף מיד, שכחו בן רגע, ופנה לשמאלו, דרוך למלחמה.

“מובן שמר נסיהו הנכבד מנהלנו כליל המעלות, זינק מכסאו, הבליט לעומתי את שיניו, התפיח את שריריו כתרנגול בן הודו זה, המתאיים בנוצותיו, וצרח בכל מאודו, ככרוכיה;: דברים על הדת הם ביטול זמן, ונוגדים את האופי המתקדם שלנו!”

חנניה חדל להקשיב; מבקש היה אמתלה לקום וללכת.

ואילו המאירי נהם אל שמאלו, “מר נסיהו, הנני מבקשו לחזור בו מדבריו! ישים נא לבו, חברי הנכבד, להפקרות ולציניות ששקעו בה הבני בלי דת בימינו! ובלא להניח לו שהות להפוך את דברינו לויכוח מוגיע, המשכתי: הא־כיצד נטה את הנוער התועה לאפיקים רצויים? והיאך נשמור עליו מפני היצרים שבתוכו והתופעות הפרועות שמסביבו, המתנכלות לו בגיל המעבר? היאך? בעזרת השיבה אל רוח היהדות השלמה! זו הרוח, אשר הושיעה ונצרה את עמנו במשך אלפיים שנות גלות! אלפיים שנות גלות! הנה כי כן, מר נילי, למשל, מורנו להתעמלות, דואג וחרד לגוף בריא, ואילו אני נותן דעתי גם לנפש בריאה! הא־כיצד נחלים את נפש הנוער? עלינו להנהיג קודם כל תפילת בוקר בגמנסיה! תפילת בוקר בגמנסיה!”

המאירי עשה הפוגת־נשימה, וכזוכר באחת את חנניה העיף בו מבט, לראות אם שותה תלמידו בצמא את דבריו.

“הקבלו את הצעתו, מר המאירי?” שאל חנניה, נדהם כליל.

המאירי נפנה בזעף אל שמאל כסאו של חנניה, שם חנו יריביו הסמויים. “האפשרי היה שתתקבל, שעה שנסיהו התעטש במשך כל דברי, בכוונת־מכוון ובכל אפו!” קרא. “ובטרם סיימתי החל מאיים עלי – מר המאירי, כבר נסתיים הזמן הקצוב לו! אבקשו להניח לחבריו לומר את דבריהם, ומוטב שיתחשב מעט גם בנקודת מבטנו על הענין הזה, שמא אין הוא, אחרי הכל, הפיקח מכולנו!” והמאירי נד בראשו ניד סורר. “חשוב חשב לו, שאחרי מצלפת־לשון שכזאת לא נותר לי אלא להצטמצם בכסאי עד גמר הישיבה ולשמור על פרנסתי! ובכן, פרנסתי זאת אינה ראשונה במעלה אצלי, כלל וכלל לא! אינני אלא מורה מן השורה, אבל כאשר דברתי בישיבת האפיקורסים הזאת, דברו מגרוני גם האבות שקולם נדם, – נשמע מפי קול מקדשי השם מימות הרוגי המלכות ועד ימינו אנו, עת אחינו נטבחים באירופה, בחלפי הנאצים, והפסוק ‘שמע ישראל ה’ אלוהינו ה' אחד' הוא צואתם האחרונה. הם, חזקה עליהם שאפילו הד קולם יחריש את ההתעטשויות ואת קריאות־הביניים של פרחח כנסיהו, שרק אתמול גמלו אותו בסמינר למורים, של ההומניסט החדשן הזה, הליברל המופלג! עינים לכם ולא תראו, אמרתי, כי מלבד כל הרעות שמנינו כאן – תהום הולכת ונפערת בין הנוער שלנו ובין הוריו ותהום עמוקה מזו נפערת בין הנוער הגדל בארץ ובין העם שבגולה, ותהומות אלה, רק דתנו תגשר אותן, כיון שהיא, רק היא, מעניקה לעמנו את ברכת האחדות. בודאי ובודאי שעלינו לצעוד עם הזמן, הסכמתי, והנני לחתום בידי השתיים על החידושים שמבקש, למשל, המורה להתעמלות מר נילי להכניס בחינוך הגופני של הנוער – תבורך יזמתו! אך בחינוך הרוחני של הנוער שגינו עד הנה, ושומה עלינו ליישן הפעם ולא לחדש. עלינו לקבוע מסמרות בענין זה ולומר – התפילה ושמירת המסורת חייבות להיות אחד מאשיות תרבותו של הדור העברי החדש, שאנו מגדלים ומטפחים בארץ־ישראל – ולצערי, עד הנה ללא הצלחה יתרה”.

המאירי נדם עד ארגיעה, ונשימתו הכבדה תחרות עשתה בחרחוריו של המאורר וגניחותיו של המיחם הניצב על התנור – שמימיו כמעט ונתאיידו עד תום, ושצפו שכך והלך.

המאירי פנה נמרצות אל מכתבתו, נטל את משקפיו הנחים¹ על הספר הפתוח, הרכיבם² בנמרץ, ותפס בספר. בליקוק בוהן דפדף בו בחפזה. לחנניה נתחור, כי זהו סידור תפילות; ועתה חש עצמו, בחדר זה, ממש כאסיר בסוגרו.

“רוח הצדק והיושר, התשוקה הנלהבת לעולם של מלכות שדי, השירה האדירה לאמונה באלוהים, המסמל כל הטוב והרחום – זהו סוד כוחן של תפילות טהורות ותמימות אלה!” קרא המאירי, עובר ושב לפני חנניה והספר בידו, כמנהגו בשיעוריו בגמנסיה. “כאשר אתה חוזר עליהן יום־יום, כל ימיך, יוצקות הן לנפשך מרוחן. זהו כוחה של התפילה – היא־היא האבטוסוגסטיה של היהודי, היא־היא המבריאה את נפשו מחלאיה. תפילות פשוטות אך מופלאות אלה, הספוגות אהבת הטוב, הצדק והתקוה, שניטל עלינו, במצות אבותינו, לאמרן יום־יום, הן־הן סם המרפא שלנו! הן נצרו אותנו אלפיים שנות גלות! אלפיים שנות גלות!”

המאירי שקע עתה, גוף ונפש, במתן השיעור הראשון בתפילת־בוקר, הנה – כך יסביר זאת להם, לתלמידיו הכופרים, הרהר בעזוז, והיה כמתנבא בפנותו אל חנניה המתענה דומם. “בעמוד יהודי להתפלל, אין הוא מודה, לאמיתו של דבר, לאיזה אלוהים מופשט, על שהפיח נשמה באפו, או מפיל תחינתו לפניו, שיוריד גשם – זהו מבט שטחי מאוד על מילותיה הנפלאות של התפילה! המושג אלוהים מבטא את יצר הטוב השוכן בחובנו, ובהתפללנו לו בוקר וערב, אין אנו אלא מגישים לו את מנת מזונו היום־יומית, לחזקו ולהמריצו! בקראנו את הפסוק הקדוש, סיסמת עמנו מאז מעמד הר סיני, – “שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד!” – אל נראה בעיני רוחנו את אלוהינו כפי שרואים אותו ההדיוטות, לא ולא! לא ולא! הבה נחשוב על כל אהבת האדם, אהבת הצדק, אהבת האמת, אהבת השלום, טוהר המידות, ובאחת – נחשוב על כל השאיפות הנעלות שפיעמו את נביאינו מקדם, ונקפל אותן במושג אלוהים, וידענו מה אדיר הוא כוחו של פסוק זה ופסוקים שכמותו, שמהם עשויות תפילותינו…”

דמדומי בין־הערבים נשקפו לחנניה מבעד לחלונות; מחטט היה בדעתו אחר אמתלאות לקום ולהמלט מכאן, שכן מועד שיעורו כבר חלף־עבר, ואילו המאירי לא נראה לו עדיין כנוטה לחדול במהרה ממלחמתו למען תפילת הבוקר, ולהסיח דעתו ממנה אל שמות של תלמידים המפגרים בדקדוק עברי.

“חשב נסיהו שמצא דרך להשתיקני!” אמר המאירי בלגלוג גדול, זוכר לפתע את יריבו. “יעלה בבקשה את הצעתו בכתב, אמר לי, כטופח³ דלת בפני. טעות גדולה טועה הוא, אם מדמה הוא שבזאת תם הענין ונשלם. אני מעלה את הצעתי בכתב! אני מסמן בסידור זה לקט של תפילות לעשרים דקות תפילת שחרית, והיא תונהג בבתי־הספר בארץ, ועוד אזכה לראות זאת! ובאשר לנסיהו – מי שנכשל בהוראה בספרות, סופו שיכשל גם כמנהל גמנסיה…”

שריקותיו הבהולות והדחופות של פקח שברחוב קטעו את דבריו. החשיך היום, ואור חשמל בחדר, וחלונותיו פתוחים, ומסגירים את כל תל־אביב כולה למטוסי האיטלקים! המאירי לא שמע כלל את השריקות והמשיך בשלו, ואילו חנניה עט אל החלונות להגיפם ולהוריד עליהם וילונות שחורים. משעשה זאת נהיה החדר כולו־כולו חשמל צורם־עין וזמזום מאורר וחרחורי מיחם וריחות נפט מאוכל…

“אני נאלץ ללכת, המורה”, אמר חנניה בחטף, והקדים את המאירי, שביקש לומר דבר, ואולי לא דבר יחיד בלבד. “עלי למהר לשיעור. סליחה, אם כן, ועם המפגרים בדקדוק, אבקשו שלא לשכוח…”

“המפגרים”, אמר המאירי, שולח ידו בתמיהה גדולה אל סנטרו.

חנניה נחפז ללכת; מבטו המאומץ, קצר הרואי, של המאירי ליוה בפליאה את תלמידו עד שיצא הלה כמתחמק בפתח.

“בעצם, מה הוא רצה ממני?” הרהר המורה.

“באיזה עולם הוא חי?” הרהר חנניה בשאט־נפש. “מי יפקח את עיניו? הוא מאמין באלוהים! איזה טרוף!”

 

פרק ארבעים־ושבעה: בבנין הבית    🔗

מרים עלתה במדרגות המוליכות אל גג ביתה החדש, והיא משתהה בכל גרם־מעלות להתענג על שלטי השמות המתנוצצים שבדלתות הממורקות – ד"ר הנס זיגפריד… ב. ח. הרצפלד… עמיקם וענת בן־ארי… משפחת ה. גולדפרב… מ. מיוחס ומשפחתו… עד הנה לא נזדמן לה לעלות אלא פעמים שלוש אל גגו של הבית, אליו עקרה עם משפחתה, רק לפני שבוע ימים, וכל עליה כזו עדיין הסבה לה מעין עלית נשמה ונחת בל תשוער… עד עצם הרגע הזה עוד לא עצרה כוח לעכל את גודל התמורה שנפלה בחייה. הריהי פותחת דף חדש ממש!

אמנם כספו של משה עמרני – משגמר סוף־סוף בדעתו להשמע ללחץ אשתו רומיה, שבאה העת להעתיק מגוריו מ“כרם התימנים” אל מיטב העיר, כראוי למי שמכהן כשמש ראשי בגמנסיה “עבריה” – לא הספיק לו כדי שכירת דירה בקומה עליונה של הבית, והוא נאלץ להסתפק בדירה שבקומת המרתף אליה ירדו בתשע מדרגות… אולם מכל הבחינות האחרות היה הישגה של משפחת עמרני הישג שאין לבטלו, כי גם הבית הזה בן ארבע קומות היה (כביתו של אבינעם!) – בן ארבע קומות! – ועשוי היה גם הוא בטעם הזמן החדש, גם בחזיתו נראו גינה כלשהי ואכסדרה מצופה בשיש, וגם הוא מעומד היה ברחב כבוש, נקי, שבו יעבור העובר על פני שלטו של רופא ושלטו של עורך־דין. באחת – בית מהוגן ברחוב המיטיב להעיד על מעמד דייריו…

וגם תוכו של בית זה כברו. גם מדרגותיו שלו עשויות פסיפס של שיש וגם להן מעקה ממורט, עליו החליקה עתה כפה של מרים העולה החלק והאחז, להאריך הנאתה ולמצותה עד תומה… אמה שלחה אותה לחפש אחר ברכה, אחותה הפעוטה, ושלא מצאה את ברכה בחצר, פנתה הגגה. ואמנם, עד מהרה נשמעו לה משם, בעודה עולה, מלמולים תינוקיים, ממתיקי סוד – נעימתה הרכה של ברכה בת הארבע וקולו הגברי כלשהו של אורי הפעוט בן חמש אשר לרוקחת מיוחס, – שכנתם ה“ספרדיה” שמן הקומה השניה. שנים אלה, צמד־חמד נעשו מעצמם, עוד ביום הכרותם הראשון.

מחויכת, מאושרת, נתגנבה מרים בפתח הגג ונחבאה בתא הכביסה, לחזות בהם ובמשחקם.

גפיו ופניו של אורי, שבצבצו מתוך בגדים שניכר בהם חותם של אמידות־מה, נגדו בבהירות את עין עורה השחרחר של ברכה, שמלבושה – שמלנית קצרצרה, פשוטה. מרים ציינה לנפשה עוד הבדלים בחזותם. לקלסתרו שלו תואים מערביים" מובהקים, – שער פשתן, רך וחלקלק, עינים המרוחקות מאד עין מרעותה, אפורות ומבען פלדי… ואילו קלסתרה של ברכה מעיד שהא בת מובהקת ליוצאי תימן – תואיו גרמיים כלשהו, וסביבם שפעת שער מקורזל, בובתי, שחור משחור, ובעיצומם צמד עינים חומות־זיתיות, לוהטות. משחקים היו, בפירוש, ב“אבא ואמא”, וכבר נגשו לעשות לביתם.

דמיון־הילדות הכל־יכול סייע להם, כמסתבר, לראות בעינים מאמינות כתלים גדולים של חדרים למיניהם מזדקרים מן הקוים הישרים למדי, אשר התוה הוא באבן־גיר על רצפת הגג בתבונת כפיים של אדריכל מבטן מלידה. לבנים שנותרו על הגג מימי בנין הבית היו להם לכסאות; ותיבות ומרישים שלא נמצא להם שימוש – לשולחנות, לארונות, לשידות ולמזוות היו להם. גם עטורים לא נעדרו – על מעקה הגג, היחיד בכתליהם שהיתה בו אחיזה, הדביקה היא ציורי פרחים, צפרים ודיוקנאות, כולם משלה, כי היא ניחנה – מה ברור הדבר – בעין, ביד ובלב של אמן.

כאחוזת קסם התחקתה מרים אחר זרועותיהם הקטנות, הנטויות לשפר ולשכלל, לשפץ וליפות את ביתם.

הנה היא, עקרת הבית, שקודה על ממלכתה המיוחדת שלה – המטבח, שכל עיקרו תמוכה בשתי תיבות, ועליה מערכות של קופסאות ופחיות ערוכות במשטר ובסדר, וארגז רב מדפים – הן מאליכם תבינו, שזה־זה המקרר, הרהרה מרים – הטעון עוד ציפוי בגליונות של עיתון; אך קודם כל יש לבער מתוכו את הקורים שארג בו עכביש.

“אורי, תמצא לי כבר סמרטוט!”

“בעוד רגע, ברכה”.

בעוד רגע – כי הוא עושה עדיין בבדק הבית, ובקוים שהתוה ברצפה עליו עוד לקרוע דלתות וחלונות, ואת התיבה־השולחן שבטרקלין צריך הוא לאזן, והמסמרים המסתמרים מן הארון, אותם בפטיש של אבן יכוף – הך וכוף! הך וכוף!

משכילו מלאכתם ישבו לסעוד בכפיס־עץ מתוך פחיות ריקות, בהסיבם על לבנים אצל השולחן, שכבר אוזן.

שוני שביניהם נתגלה לה למרים אפילו בנימוסי השולחן שלהם. הוא נטל אכלו מן הפחית בכפיס עץ דמוי כף, ואילו היא בצעה פת דמיונית, טבלה פיסות ממנה בפחיתה והגישה אותן באצבעותיה לפי עב השפתיים.

פראית קטנה, פראית תמימה ומאושרת, הרהרה מרים, למעשי אחותה. הרי בשעתי הייתי גם אני טפשה קטנה כמותך, וכל העיר היתה לי גג שכזה…

זכרה שבהיותה בת ארבע או חמש, כמעט כ“כרם התימנים” וסמטאותיו היתה לה כל תל־אביב. מעטים מאד היו רחובות העיר הכבושים, ורב בה מספר העגלות ממספר המכוניות. גללי בהמות עוד נקדו את חוצותיה כחזיון נפרץ, – ואגורה קטנה קיבלה הילדה אשר הביאה דלי גדוש בגללים לאחת מגינות־הירק הקטנות, שעטרו לבתים בשכונות החדשות; ומה טוב היה להשתחל השתחל ושוב בין רגליהם הגבוהות של הגמלים, שעמסו באורחות ארוכות זיפזיף אל הבניינים הרבים, שעמדו אז בבנייתם…

ואילו עתה – בכל אשר תפני תראי את הסימנים המובהקים של כרך מבוגר – אוטובוסים, מלון ענק, קולנוע רם…

שתינו גדלנו, לאחרות היינו, נתהרהרה מרים, בהסיחה מבטה מן הזוג הסועד, ובהשקיפה מחלונות תא־הכביסה על יערות בניניה של תל־אביב.

בדרומה של העיר העברית, הלבנונית בעיקרה, התעצמה לעיניה והאפירה שכנתה הערבית, העיר יפו, על מסגדיה ונמלה השלוח הימה כאצבע זו. הים התכיל לה במערב, פורס מעצמו בני־גלים אל השפה החולית הצחורה, חולות צחים שמו סייג לעיר בצפון; ופרדסים, כרמים, וקורטוב של חורשות הוריקו במזרחה, על רקען השחום של גבעות־פנים־הארץ הרחוקות.

נוגה עז, נוגהה של שעת אחרי־צהרים קיצית, נסוך היה על המראה הזה, אשר תכלת השמיים והים ולובן הבתים והחולות משלו על כל גוניו.

עוד אדע אושר, אמרה מרים לפתע לנפשה, בהחלטה נחושה. עוד אשב גם אני עם חנניה שלי יחדיו אל השולחן, בבית משלנו, ואראה גם אני חיים אתו בעיר הזאת עוד אבנה לי בה קן חם…

חנניה הוסיף להפגש עמה, ערב־ערב. גם הערב ייפגש עמה… כבר אינו יכול לחיות מבלעדיה, וגם היא חייה כבר אינם חיים מבלעדיו…

קול אחותה טרדה מהרהוריה.

“רוצה עוד משהו, אורי – בשר? מרק?”

“לא, בואי לישון,” ענה הגבר.

“טוב”.

על הרצפה, בזוית המעקה, כבר נפרש שק שנפרמו תפריו. “את בצד זה, ואני בצד זה”, אמר אורי.

“ובמה נתכסה?” שאלה היא. “בעתון”, השיב.

שכבו, ועתה –

זרועו הקטנה נדחקה מתחת לעורפה, דחוק והטה את פניה לעומת פניו הנרכנים. נשיקה.

"מה אתך?

“כך צריך לעשות, טפשה”.

“אבל…”

“את עוד לא יודעת כלום”.

מרים חסמה בכפה את פיה, לבל יתמלט הצחוק שנאגר בו.

אולם לשיח האוהבים הבקיע מיד, בצרימה נשפנית, קול אשה כעוסה, “אם עוד פעם אראה שאתם…”

בפתח גרם־המדרגות המוליך אל הגג נצבה אמה רומיה – והיא כמהדורה מוגדלת בקלסתר ובגוף, של בת־זקוניה ברכה. קצרה רוחה מלהמתין עד שמרים תמצאנה, ויצאה גם היא לחפשה והנה היא שוב כאן, בזרועותיו של אורי, זה הילד אשר לשכנתה, ה“ספרדיה” מיוחס מן הקומה השניה שאחזו בולמוס אדיר – לשחק יום־יום ב“אבא ואמא” דוקא עם ברכה שלה בכל פינת גג וכל מקצוע של חצר.

וברכה זו, מכל פעוטות הבית בחרה לה כחבר־למחשק דוקא ב“פראֶנק” הקטן, ב“פראֶנק” היחיד שבהם! כלום לשם כך עקרו הנה מ“כרם התימנים?”

היא לא היתה מתרעמת על זאת כדי כך, אלמלא חשה עצמה כשרויה עדיין בזרות גמורה בקרב דיירי הבית ה“אשכנזים”.

ולא זה בלבד המר לה. עדיין לא ידעה מנין – המן הגורן הערומה או מן היקב השחונה – ישיג בעלה ממון לפרוע את החובות ששקעו בם כדי לעקור לדירה ולסביבה יקרניות אלה.

בצעדים נמרצים באה אצל ה“זוג”, סילקה במחי יד את אורי אשר קם לגונן על ברכה, וביד חזקה נשאה את בתה המתייללת מן הגג ובמורד המדרגות, נשוא וחבוט באחוריה, חרף היללות המתגברות.

מרים נחבאה בתא־הכביסה עד יעבור זעם וכשעבר הזעם ההינה לצאת אל אורי הבוכה, ובלבה – שעובר היה על גדותיו מכעס ־ רצון אדיר להרגיעו ולפצותו, אלא שלמראיתה פרץ אורי בגדולה שבצווחותיו, ונס מפניה, מרעד מאימה, במורד המדרגות, וידיו הקטנות מגוננות על אחוריו…

 

פרק ארבעים־ושמונה: בנסיון    🔗

בשעת ערב מאוחרת, לאחר שסיים את מתן שיעור הבית האחרון שלו, נכנס חנניה לבית קפה קטן שבשולי העיר. אתמול נדבר עם מרים שיפגשו פה.

הוא הקדים מעט. הזמין ספל קפה ובעודו בוחש בו סקר את סביבותיו וראה רק לקוח אחד, עב־כרס וגס־פנים בעל שפתיים תפוחות ומשתרבבות ועינים טרוטות, יושב אצל שולחן, המוצנע בפנת האולם הרחוקה: הלז הוציא עתה מתיקו הגדוש חבילת שטרות והתחיל מונה אותם כשהוא מסתייע בליקוק־בוהן, מעשה קופאי בדוק־ומנוסה. חנניה זכר אותו מיד, את הספסר המובהק.

הלא פגע בו, בברנש זה, אי־אילו חדשים לאחר פרוץ המלחמה, כששמש “כתב פלילי” של “עתון הגמנסיה”, שיסד אז עמוס, ונכח מטעם העתון במשפט שבו האשם הלה בעסקי שוק שחור ובמיוחד בהפקעת מחירי אבקת חלב לתינוקות. בשעת המשפט נתברר כי הלז כבר נתפס פעם “בשעת מעשה” ומכוניתו עמוסה לעייפה מצרכי מזון ממקור בלתי ידוע. הוא נחלץ אותה שעה ממאסר, בשוחד רב, כנראה, אבל – לא לעולם חוסן – כעבור שבועיים גילה מי שגילה עוד עוונות שלו, והנה עמד סוף־סוף לתת את הדין. להגנתו שכר את אחד המשובחים שבפרקליטים. אפס, למרות מאמציו של המסנגר הזריז באמנותו, נתחייב אז הברנש ונקנס בשלושת אלפים לירות.

חנניה היטיב לזכור כיצד, בעת התשלום, פתח ברנש זה נרתיק ושלה מתוכו מלא חפניים חבילות של שטרי־כסף אדמדמים – ממש כמעשהו ברגע זה. וכשם שהוא מונה עתה את כספו במתינות ובאדישות, כך עשה אז. המשפט היה, כמסתבר, שייך לטבע משחקו הנפשע; והקנס – אחוז קטן של בלאי במכונת עסקיו השחורים.

הברנש שלה עתה מתיקו חבילת שטרי־כסף שניה והתחיל מפתח את הגומיות שאסרו אותה והדקוה.

חש חנניה שחמה מתלקחת בו, חמה שמקורה לא היה נהיר לו, שלא היה יודע אם מוסבת היא כלפי עצמו, המתחיל להרהר הרהורי עבירה, או כלפי הברנש המעמיד אותו בפני פיתוי שכזה לעבירה. טיפוס זה אינו מן המהדרין בנימוס, הרהר חנניה. אני עצמי, למשל, הייתי סופר ניירות מגוונים אלה בלי להסתייע בריר פי. כך הייתי עושה זאת – נוטלם ומישרם למלבן מהוקצע ואחר מפרידם בזה אחר זה ונוקב מספרם. ולא כל שכן שהייתי נמנע מלעשות זאת בפומבי. מנית ממון כה רב הצניעות יפה לה – שכן הכל להוטים אחריו וחומדים אותו, ומה עוד אלה הלוקים בחסרון הכיס, טיבעו לעורר את יצר הרע ולהסית ולהדיח…

חנניה העתיק מבטיו מהאיש המונה אבל מיד שב וצפה בו מזוית עינו. הברנש שפע ביטחה אדירה וכל תנוחתו אמרה עליונות, עד כי לרגע דימה חנניה ששמים וארץ על כל אשר בם לא נועדו אלא לברנש זה ולכשכמותו, ואילו הוא עצמו טיפוס זר ומוזר הוא בעולם זה ומקומו לא יכירנו בו. חמתו נתלקחה. אכן, ספסרים אלה רודים בעולם, חשב, ואילו אני ושכמותי מהלכים בשולי הדברים עד קץ ימינו.

החל אומד את מנת חלקו בחיים נגד זו של הספסר. הוא, מילדותו הוא מושך בעול, עוסק בכל מיני מלאכות שבעולם, ומלאכות אלה נותנות לו את מחייתו בדוחק רב. עתה הוא מתנזר ממותרות, מהדק את חגורתו, וגורע ממש ארוחות מפיו על מנת להשיג את הטוב במנתחים לאמו, הנזקקת לניתוח בשלישית, ולקנות לה תרופות יקרניות־שביקרניות להקלת מכאוביה… כן, דרך חיים ישרה… אין צל של ספר בכך…

והנה עב־הכרס הלז סוגד רק לעגל הזהב, בז לכל יושר – וקוצר קציר רב של שטרות אדומים; בודאי ניתן להלז להשיג בנקל את כל מה שירצה. ברנש זה, בודאי לא היה מהסס מעולם, והיה גוזל תמיד ללא נקיפת־מצפון כל איש, לוא רק יכול.

האם לא יהיה מעשה נכון לפטור ספסר־טפיל זה משפעת ממונו, ולהעבירו לרשותו?

הרעיון הבעיתו. העתיק את מבטו הרעב מן הכסף ותלהו בשעון הקבוע בקיר שמולו, שמחוגיו הצביעו עתה על השעה התשיעית, ואחר השפילו אל ספל־הקפה שהתקרר זה מכבר, והרהר כי מוטב לה למרים שתופיע ותפטור אותו מהרהורים אלה.

המגישה ליאת־האברים חלפה על פניו וחיוך מאומץ מעות את שפתיה הצבועות בצעקנות. היא הלכה אל עב־הכרס, נושאת מגש ועליו ספל משקה מהביל וטס עוגיות. הציבה את משאה על שולחן השיש, בצדה של חבילת שטרי־כסף חדשה, ובאטיות מרובה הגישה את המטעמים. הברנש רק הניד בראשו, בעוד פיו ממלמל ספרות, והמשיך לדוש את חבילת השטרות באצבעותיו הקצרות והעבות. החבילה הרביעית במספר, קבע חנניה. תכנו של תיק־העור עדיין לא הורק עד תומו – גבשושית גדולה גיבנה אותו. כמה אלפים מצויים בו… כמה? באשר לו עצמו, די לו באלף, די והותר, לגבי דלפון כמותו פירושם של אלף שטרות כאלה גאוה מידית מחובות מכבידים, מרעב תמידי, מעבודה מפרכת, ולאמו ייטב סוף־סוף…

הסתכל בשעון וחימה תקפה אותו בשנית. מדוע היא בוששה לבוא? עוד כמה זמן יהיה נאלץ לשלח מבטים גנובים בחבילות הכסף המצטברות על השולחן הסמוך?

הספסר עייף, כנראה, ממנייתו הרצופה, ונטל לעצמו שהות קלה לגמוע גמיעות אחדות מספלו ולנגוס מן העוגה. כך ישב, ידו האחת מחזיקה בכסף, השניה חופנת את הספל, ולסתותיו נעו לאיטן ומבטו המשמים בוהה בנקודה סמויה. ממקומו שבירכתי האולם הקטן ראה חנניה את המגישה השעונה בחוסר־מעש אל הדלפק ופניה האדישות מופנות לעתון מצויר המוטל נכחה, ואת הקופאית הנוברת בתוכנה של הקופה האוטומטית, והרהר, “מהלומה אחת בראשו תהמם אותו. הנשים תיראנה לנפשן ותרתענה. במחי־יד אגרוף את שטרי הכסף לתיק העור… אשא־רגלים..”

הספסר שב למנייתו. מעין שמחת־סיפוק נסתמנה בפניו, כאילו צפה מראש את טובת־ההנאה שממון זה עתיד להביא לו. שוב אמר חנניה בלבו, כי לא יהיה מוצא תענוג גדול יותר מרסוק גולגלתה של עלוקה זו. סיים הספסר מנייתה של החבילה ושלח ידו לתיק ושלה אחרת, שעביה כעבי הארבע שקדמו לה. שוב היה מונה, וסברו הפך והיה לאדיש, משל מורגל הוא בעיסוק זה והחבילה כולה אינה בעיניו אלא כאסימון שחוק.

כאבן־שואבת ריתקה אליה החבילה את מבטו של חנניה. וככל שהרבה סברו של הספסר לגלות כי גס לבו בממון זה, חש חנניה כי לבו נלפת במלקחים לוהטות וידיו זעות מאליהן לאחוז בממון. מה לי, הרהר, הגם שהיטיב לדעת שהוא מדרדר במדרון, ללא מעצור.

כפות־ידים חמימות נחו לפתע על עיניו. ריח בושם קליל, טבעי, עלה באפו. מרים כאן!

“שלום, חנני”, לחשה באוזנו במשובה. שחררה את ראשו, לאחר שהדקה אותו אל חזה לרגע קצר… מה קצר! נחפזה וישבה ממולו, שוחקת, מפטפטת. בעוד געש דמו, שהמגע הקט עמה חוללו מיד, שך והולך, האזין לקולה רך הצליל, המתנגן. “יושב לו כל־כך רציני”, אמרה " כל־כך חושב! על מה חשבת? עלי חשבת, נכון?"

“או כן, או לא”, חייך אליה.

“לך!” התרעמה עליו בכעס מעושה, שכן בטוחה היתה בניחושה כי נכון הוא ואין חנניה מודה בכך אך ורק משום שירא הוא פן יגרע מכבודו. והרי תמיד יסולח לגבר פשע קט כזה. “ועכשיו שמע מדוע אחרתי, או שלא אכפת לך?” הוסיפה בהגביהה את גבותיה דרך התגרות.

“נשמע”, אמר בסלחנות, וחש שהינו מוכן למחול לה ברגע זה על כל האיחורים שהיא עשויה לאחר ועל כל פשע חמור מזה שעשויה היא לפשוע – כה חמודה היתה, כה נשית, כה שופעת בטחה באהבתו אליה…

“לא צריך!” הריעה בהנמכת־קול מחייכת, בטוחה כי סודה כה חשוב עד כי רשאית היא להתעלל מעט בחנני זה ולכפות עליו שיבקשנה יפה־יפה…

תשוקה עריצה הפנתה שוב את מבטו של חנניה לעבר הספסר, שהחל מחזיר במתינות את החבילות הסדורות לתוך תיק־העור. המגישה עמדה אצלו עורכה לו חשבון והיא גחונה מעליו, מלחשת ומחייכת. הספסר הושיט לה שטר־כסף ובביטול־יד דחה את מתן העודף. המגישה קרבה אל שולחנם וארשת שביעות־רצון מעדנת את פני־הספינקס שלה. הספסר עמד ללכת, תיקו תחת בית־שחיו.

“מה בשביל הגברת?” פלטה המגישה אמירה שבשגרה כלפי מרים בעוד ידה המחזיקה במטלית מוכתמת מוחה מעשה מכונה את לוח־השיש המרובב של שולחנם.

“אנחנו יוצאים”, אמר חנניה בחפזון “כמה אני משלם?”

“שבעה גרוש”, אמרה המגישה, כולה אדישות.

“כבר זזים?” נתמהה מרים.

“כן, הלכנו”.

נטל אותה בזרועה והחל צועד עמה בעקבות הספסר היוצא.

בחוץ אפפם לילה אפל. אטייל עמה מעט, חשב חנניה, ומה בכך אם צועדים אנו בעקבות הברנש הזה ותיקו? הוא חש בצינה משונה הצובטת את קיבתו.

הספסר צעד כהולך לתומו. מרים לא חשה בכלום. לחוצה אל זרועו, מתחככת אליו הסמיכה את ראשה אל כתפו ונשאה אליו עינים כמהות.

“לו ידעת!” אמרה סתומות.

“לו ידעתי מה?”

“מדוע אחרתי לבוא. שמע⁴ אינך מתענין בי כלל!” הזדעפה.

“טוב, ספרי, ספרי”, אמר כלאחר־פה.

“אינך שומע כלל”, אמרה. “אתה מביט קדימה כאילו ראית שם שד או מה”.

הספסר פנה שמאלה, לסמטה. מרים, שחשבה כי ימשיכו ללכת למישרין ברחובם, נסחפה, להפתעתה, במשיכת־זרוע גסה של חנניה, שפנה בעקבות האיש.

“חנני, מה לך?” קראה.

“סלחי לי”, אמר.

הוא לא ידע את נפשו. התיק שמתחת לבית־שחיו של האדם שלפניו היה כה קרוב – הושט זרועך והריהו שלך. מבט חשדני של הספסר הצן את לבו. אולם הלה הוסיף לצעוד במתינות ולא ניכרו בו אותות חשש נוספים, כאילו נרגע וחשדותיו גזו למראה זוג צעיר החבוק מאחוריו.

בין כה וכהה היתה מרים אומרת דברים שעצרה בחובה זמן רב.

“אתה יודע, שכנה שלנו, מן הכרם, באה היום לדירה החדשה שלנו וסיפרה להורי שראתה אותי יוצאת אתך, כמה פעמים; אמרה שאתה בנה של התופרת הבוכריה לוי. אני אומרת לך… אבא ואמא ממש התנפלו עלי, ‘את לא תלכי עם פראֶנק’ צעקו”, אמרה מתנשמת. “בכיתי וברחתי לחדר השני ואמא באה אלי לשם ורצתה לשכנע אותי שאסכים להפסיק לצאת אתך. אחריה בא אבא ואיים עלי במכות, וצעק עלי והתרה בי שאעשה מיד את מה שדורשים ממני, מפני שאני טפשה ואינני יודעת מה טוב לי. אחר־כך הוא סגר אותי במפתח, בחדר”, סיימה בצהלה מעושה.

“מה את סחה?” רטן חנניה בסילוק הדעת, והרחיב את צעדיו. הרהר: לכשנגיע לפינת הסמטה אשלח את מרים מעלי ואעשה את המעשה.

מתנשמת, נאלצת להדביקו, היתה מרים פוסעת פסיעות־מרוץ לצדו ומדברת: “הוא סגר אותי, תאר לך, ואני הסתלקתי דרך החלון… ולפני כן אמרתי להם מאחורי הדלת: 'אני מוכנה לחיות אתו ברחוב. גם אם השמים יהיו לנו גג והאדמה מטה לישון בה. אני מוכנה. אני מוכנה. אתם שומעים, אמרתי להם, אפילו אם אצטרך לחיות ברחוב, אהיה מאושרת”.

הם הגיעו לפינת הרחוב. הוא נפנה אליה: “מרים, חבובה, לכי הביתה. אני צריך לסדר משהו. אל תשאלי שאלות. נתראה מחר.”

אמר להנתק ממנה ולמהר בעקבות הספסר. היא נצמדה אל זרועו כאחוזת־עוית. אמרה: “חנני, מה לך? שמע, הם סגרו אותי בחדר ולא הרשו לי ללכת. הם אמרו שאם אפגש עם החבר שלי שנית לא ירשו לי להכנס הביתה. ברחתי דרך החלון ובאתי אליך, חנני, ולא אכפת לי מה שיעשו לי. רציתי רק לבוא אליך”.

הדברים חדרו להכרתו טיפין־טיפין. הוא שמעם בלולים בהד צעדיו של הספסר המתרחק חיש. מרים הוסיפה ללפות את זרועו. ברוך לחשה באזנו: “אל תעזוב אותי עכשיו, חנני”.

חנניה עצר באחת. ראה שגם הספסר עצר, ליד עמוד חשמל, כמצפה למונית עוברת. “כשהברנש יכנס למונית לא אוכל עוד להשיגו”, הרהר חנניה. אבל חש פתאום שהוא לא רוצה עוד בכספו של האיש, ושריריו נתרפו. זרועה של מרים כבלה אותו אליה בחיבוק עז. הספסר המשיך שוב בדרכו ותיקו הלך ורחק. הופיעה מונית ועצרה למראה ידו המונפת של האיש. הלה דילג לתוכה בזריזות, והמונית חרחרה והמשיכה בדרכה.

עתה חש חנניה פתע כמקיץ לאחר סיוט לילה. “טוב שלא עשיתי זאת”, הרהר.

כשהיא שבה ומסיחה לו נרגשות, שוב ושוב, מה שארע הערב בביתה, פנו שניהם ללכת אל חדרו. מעט־מעט רחקו מלב העיר, וקרבו ובאו אל שכונת השוק, שתושביה עניים ובתיה נושנים וריחותיה נודפים. חנניה בהה דומם במרצפות המדרכה האפלוליות, החולפות ועוברות מתחת לרגליו המאריכות פסיעותיהן, ודאגותיו מרכינות ראשו בכבדן. עצב ליחך את לב מרים, על שאין הוא מסיח לעולם את דאגותיו לה כמו שהיא מסיחה לו את דאגותיה שלה. אולם עד מהרה גרש גל של אושר־פתאום את העצב מלבה. כה נוח היה לה להפסיע כתף־אל־כתף עמו, לחוש בעליל ששניהם כה צעירים, ושהירח קורן רק אליהם מבין מפלשי הבתים הגבוהים ומרעיף רק עליהם בלבד טיפות אורו הכסוף, ושהרוח הקלילה המלטפת את פניהם ומשחקת בשערותיהם, לוחשת את סודותיה אך ורק באוזניהם, ושעוד מעט קט ייטב כל כך לשניהם.

 

פרק ארבעים־ותשעה: בתעצומות משפחה    🔗

מקץ ימים אחדים, כשהיא ספונה היטב מתחת לשמיכות, על אף חום הקיץ העז, בחדרם שוילאות חלונו מורדים וריחות חריפים של תרופות באוירו, שכבה שרה והתחקתה ברתת־לב אחר כל תנועה מתנועותיו של בנה. הוא נטל לעצמו פגרת־יום מלימודיו בגמנסיה לכבוד שובה מבית החולים לביתה. ועתה, לאחר שיחתם הנוקבת, נמצא אצל הכיור שב“פינת המטבח”, בקצה המרוחק של החדר, כשהוא מעסיק עצמו בשתיקה בבשול. עיניה, האפורות־ירוקות כעיניו, ליוו כל זיע וכל ניע של גופו. פניה הסמוקים הביעו ריגשה חזקה ואצבעותיה מרטו את שמיכותיה בהיסוס עצבני.

זו לא הפעם הראשונה, שעיניה הדאוגות ליווהו דומם בכל אשר פנה… מאז ומתמיד היתה צופה בו, שעות ארוכות, מזוית עיניה, רואה כל מה שהוא עושה ומתאמצת לקרוא את מחשבותיו. אף בלכתו מן הבית היו מחשבותיה מלוות אותו דומם בכל אשר הלך, כל שעות היום. היכן הוא? – זה היה הרהורה המתמיד – מה הוא עושה עכשיו? על מה הוא חושב?

אכן, לו רצתה יכולה היתה לגלות את אזנו בדברים עליו, שהוא עצמו לא שיערם מעולם, ואף בדברים שבאוהו, ושהוא עצמו עוד לא ידעם.

בקטנותו היה ילד ממושמע למדי בבית הספר ובבית, אך ראש לשובבים בחוץ. בצותא עם ילדי השוק עזי הנפש שבשכונתם עורך היה מלחמות בילדי הערבים שביפו הסמוכה. בים נהג להפליג בשחיה, וברחוב משתחל היה בין רגליהם הגמלוניות של הגמלים נושאי הזיפזיף, בעברם בשדרת מסע ארוכה מיפו השוקטת על שמריה לתל־אביב הנבנית. לא אחת ספג בעיטת גמל, או נפגע באבן, או נשרט בשוניות שבים, ופעם אף יצק מים מגג על ראשו של שוטר בריטי, נתפס בידי הלז והוכה ללא רחם… היא חששה, כי באין לו אב, יתפרע לגמרי ומה עוד שראתה בעין רעה את אחוותו לתימנים, שהיו בעיניה ערבים־למחצה. על כן עשתה שעות רבות בחינוכו – הכינה עמו את שיעוריו, או קראה לו סיפורים. צעצועים מקנת כסף היו למעלה מיכולת ארנקה; במקומם התקינה לו חיות למיניהן משיירי בד, וקוביות עשתה לו מתיבות ישנות.

בקלסתרו דמה לה תמיד עד מאוד – שערו השחור היה כשערה, מעיניו נשקפו עיניה הירקרקות־אפורות ובמיוחד העתיק אליו הטבע את סבר פניה הערני. רק בחטמו התקיף ובלסתותיו החדודות עד לקשיות, נשתמר משהו מדיוקנו של בעלה. דומה היה עליה שגם באופיו נטל ממנה תשעה קבים, ומבעלה רק קב. חנניה סגולה מיוחדת לאהוב היתה בו – ועשוי היה להרחיק לכת בהתמכרותו לאהבתו, גם בבית, גם ברחוב, גם בבית־הספר. יתרה מזאת – הוא ניחן בנאמנות שאין לה חוק וגבול. סגולת האהבה וסגולת הנאמנות ניכרו בכל מעשיו. רק נדירות, כבפעמים שהיה נענש מידי זרים על לא עול בכפו, היתה בוקעת ועולה מתוכו רוחו המתפרצת, הנלהבת של בעלה, נוחו עדן.

היא ראתה בו את כל עולמה, באותן שנים ראשונות שלאחר מות בעלה. הוא לא יהיה שכיר־יום כאביו. רופא יהיה או מהנדס, או ישלח ידו במקצוע נכבד אחר, נשבעה. הנשים שאצלן כבסה הרבו לשמוע מפיה על אודותיו, על העתיד שחזתה לו.

אותה תקופה קשה, בימי היותה כובסת, באחד מערבי הקיץ, נכנס חנני הקט חרש בדלת חדרם. היא עמדה מקלפת תפוחי־אדמה אצל הכיור וגבה אל הפתח, ומזוית עינה הציצה במעשיו.

מקוה בכל מאודו, כי יצליח להגיע בחשאי אל חדר האמבט החל צועד שמה על בהונותיו.

“מה קרה, חנני?” שאלה אותו.

היא התבוננה בדאגה בבגדיו הפרועים ובפניו המלוהטים, והניחה מידה את מלאכתה. חנני נפנה אליה בעיניים מושפלות.

“אני רוצה להתרחץ”, אמר לה.

“אתה מסתיר ממני דבר־מה?” אמרה.

“שום דבר”, אמר חנני.

“אם אינך רוצה, אל תספר לי, אבל אל תשקר לי, חנני,” אמרה בצער.

“טוב”, אמר חנני, הוא נתהרהר.

“אני לא אשאל אותך עוד” אמרה לו.

פני חנני הביעו חומרה יתרה, כחומרת מחשבותיו. והנה החליט, כי יתודה.

“זו רק שריטה”, אמר, מצביע על ירכו.

היא גחנה על הירך.

“מאבן?” לחשה, כמסתודדת עמו.

כן. סעדיה פגע בי", אמר, והוסיף בהתעוררות. “ואני פגעתי בו, ממרחק גדול יותר!”

“אל תשחק עוד עם הילד הזה, תמיד אתה והוא רבים”, אמרה אמו, רוחצת את ידיה בכיור. “אם לא תמצא חברים אחרים, אני אשחק אתך”, הבטיחה לו.

“הוא קילל אותי,” הצטדק חנני. “יתום זו קללה, או מלה פשוטה?”

“מלה פשוטה”, אמרה.

היא הלכה אל חדר האמבט, ליטול את בקבוק היוד; קיבתו של חנני השמיעה יבבה, שנשמעה יפה בחדר. ראתה שהוא מצותת לה, ליבבה, קשוב מאוד. לאחר זאת שלח ידו אל מחצית ככר לחם שנחה על השולחן, בצע באצבעותיו קומץ ממנה, שמו בפיו ולעסו ברעבתנות.

רעב היה. היא יצאה מן האמבט ובקבוקון בידה.

“ראה, חנני, מצאתי מעט יוד בשבילך”, אמרה, וכרעה לצדו.

“זה יכאב, אמא?” אמר בחרדה גדולה.

“לרגע”, אמרה בחיוך.

“יכאב מאוד?” אמר באכזבה.

“קצת”, אמרה

“ואולי זה לא יכאב כלל?”

“אני חושבת שיכאב מעטי”, אמרה.

היא קרבה פיסת צמר גפן טבולה ביוד אל השרטת שעל ירכו. הוא נרתע.

“מה לעשות שזה לא יכאב?” שאל בתחינה.

“היוד ירפא את השריטה”, אמרה לו.

“היוד מכאיב יותר מן השריטה”, אמר חנני.

היא הזדקפה והושיטה לו את פיסת צמר הגפן.

“קח ומרח בעצמך”, אמרה.

כשולח ידו לתפוס בשרץ לקח חנני את פיסת צמר־הגפן. היא נפנתה אל הכיור והוסיפה לקלף תפוחי־אדמה, אך מזוית אינה התחקתה אחר מעשהו. הוא נשם עמוקות, עצם עיניו והצמיד את פיסת המוך רווית היוד אל שריטתו. הצריבה הרעידה את בשר ירכו.

“גמרתי”, אמר.

היא סבר לעברו וחייכה. בעיניו הירקרקות נדלקו משואות נצחון, ואהבה גדולה נשקפה אליה מהן. היא העמיקה להביט בהן, מתחממת לאורן ומשתאה ליפין.

“אני יכול למרוח עוד פעם”, התרברב.

“אין צורך”, אמרה. “אתה מרחת טוב”.

“אני יכול להוריד לחצר את פח האשפה”, אמר חנני, כנופל על מציאה.

“אין צורך עכשיו”, אמרה ועצב בקולה.

“עוד מעט?” שאל.

“הפח כמעט ריק”, אמרה.

“אבל אני רוצה לשחק באבא ואמא”, אמר, “הלא אמרת שאת רוצה לשחק אתי”, הוסיף וטען.

“טוב”, אמרה נכאים.

חנני הלך למרפסת ונטל את פח האשפה. הפח היה ריק. ריק לחלוטין היה.

"אין לך שיירים, שרה?, שאל חנני.

היא נדה בראשה בשלילה.

“אבל מיד נאכלו יהיו”, אמרה לו.

“אין לי תיאבון, שרה, אולי את רוצה שאביא לך משהו מן המכולת?” אמר באדנות.

“כבר קניתי בעצמי”, אמרה, והסבה ראשה ממנו.

“לא רוצה שתרדי למכולת ותעלי את הסל עד לקומה השלישית לבדך, מפני שאת חלשה יותר מדי. למה לא בקשת מחנני שיעזור לך? ולמה לא חיכית עד שאחזור מן העבודה?” אמר חנני ברוך.

“נשחק במשחר אחר, חנני”, אמרה צרודות.

“אני אבא, אני לא חנני”, הזכיר לה. “אני אבא של חנני”, הדגיש. “כמה אנחנו חייבים לחנווני?”

“היום לא הראשון בחודש”, אמרה, מפנה לעומתו פניה שיגון בהם נאבק בשריריהם הדרוכים לחיוך דל.

“בקרוב יהיה לך כסף, אני מבטיח לך!” אמר חנני. “הייתי בלישכה. אמרתי להם שיסדרו לי עבודה בבנין. כבר אין לי סחרחורת”.

היא הביטה בו דהומה. הוא זכר כל מלה שאמר בעלה יום לפני מותו.

“באמת אין לי סחרחורת”, אמר נחרצות.

הוסיפה להביט בו מבעד לדוק של דמעות. חנני נפנה במעשיות גדולה אל הכיור. “אז שימי את הקליפות של תפוחי האדמה בפח האשפה, אני רוצה להוריד אותו למטה”, אמר.

“אני אשתמש בהן”, אמרה והוסיפה, מתאמצת לשמח את קולה, “עוד מעט נאכל לביבות. עשיתי את הלביבות שאתה אוהב”.

“אני בכלל לא רעב, אכלתי משהו על יד הלישכה”, אמר לה.

“אבל אלה הלביבות שאתה אוהב”, אמרה בחיוך כפוי, וקולה חנוק בכי.

“לא מאמינה לי שאכלתי?!” אמר בכעס. “כשאני אומר לך שאני לא רעב, אני לא רעב”, הוסיף בהטעמה מיוחדת. “אכלי את ותני הרבה לילד”.

היא נתרעדה, כאחוזת עוית, והסבה ראשה אל החלון, לבל יראה הוא בדמעות שקמו בעיניה. חנני ניגש אל אגרטל פרחים – שריד מימים טובים יותר, שנותר לפליטה בחדר. הוא לקח כלנית מן הכלניות הספורות שהיו נתונות בו, קרב אליה וכרך זרועו למתניה, מעשה גבר.

“הבאתי לך פרח שאת אוהבת”, אמר וחש ברטט גופה “קר לך, שרה?” השתומם. “את רוצה שאסגור את החלון?”

ולמראה פניה שטופי הדמעות, הפכה השתוממותו של חנני לפליאה גדולה.

“מדוע את בוכה?” אמר, “הלא לאבא, תמיד היית שמחה”.

ומצבה הורע והלך משנה לשנה, כי מכבסות של ממש החלו נפתחות בעיר. לפרקים חסר לה כסף למזון, והחנוני שבשכונתם, זיסקין, הקיף לה; וכשהיתה מסתפקת במועט אפילו דחק בה לקחת עוד ועוד מכל הטוב שלו בלא שיזכיר כלל, כי חובה בפנקסו מתרבה והולך. רוחב לבו זה התמיה אותה, כי הוא נודע לכל כקופץ־יד. הוא היה מעדת האשכנזים, איש אלמן בגיל העמידה, עבדקן, אדוק בדתו, ובעל עמדה בקרב מתפללי בית הכנסת שברחוב. בשלוש בנותיו טיפלה אמו, שכוחה נשתמר במתניה חרף ששים וחמש שנותיה. דירתו היתה בירכתי חנות המכולת שלו, וזוהמה רבה שררה בשתיהן.

בוקר אחד, שעה קלה לאחר שהלך חנניה לבית־ספרו, הפקיד זיסקין את חנותו ביד אמו הזקנה ועלה במעלות ביתה ודפק בדלתה. עם שפתחה לו סדק, נדחק ונכנס. שעה ארוכה יצב מולה, מדבר על שידוכים נאים שהוא מבטל, ועל יסורים גדולים שהוא מתייסר, בגללה ולשמה. וכי אשמתו היא שאשכנזי הוא, אמר. הרי אין שום חשיבות לדבר זה בעיניו. הוא אוהב אותה. מכיסו הוציא חופן קבלות שלה על מזונות והלואות וקרען. להתחתן עמה הוא רוצה.

היא השיבה לו ב“לאו” חד משמעי, אף כי לבה לא היה תמים עם החלטתה.

מיד לאחר זאת נפלה למשכב מחמת שפעת, ומשהקדימה לקום ממטת חליה, עברו עליה ימים קשים מכל שידעה; לשוא החלה מתדפקת על דלתותיהן של עקרות בית לבקש עבודה אצלן. בכל מקום נדחתה בשל מראה החולני ומשום חולשתה המפורשת והברורה. הגיעה זמן שלא היתה בארנקה הנושן אף לא אגורה אחת ושוב הציע לה זיסקין מזונות־בהקפה וגם הלואה הציע – והיא לקחה באין ברירה, בתודה.

והנה החלה מפרנסת את עצמה ואת חנניה, ואף פורעת מעט־מעט את חובה לזיסקין, בתפירת שמלות, – מקצוע שירשה מאמה. מכונת־תפירה לא היתה לה. שכנתה, אשה מטופלת בילדים רבים ובבעל שהיה נותן בכוס עינו וגם כספו, הואילה להרשות לה לתפור על מכונת התפירה שלה, תמורת עזרתה בהדחת כלים, שטיפת רצפות וכביסת החיתולים מזוהמי הצואה של תינוקה. בבוא הבעל מבוסם לביתו – ומבוסם היה על פי הרוב – היה שולח ידו אל שדיה. רק התערבות אשתו תקיפת־היד היתה מחלצת אותה מטורדנותו.

חרף סבלה מתגרת ידו היתה נכונה להמשיך בעבודתה אצל שכנתה, אך לא כן השכנה הלזו. היא גרשה אותה מדירתה מקץ חדשים אחדים בהאשימה אותה בהדחת בעלה מדרך הישר.

מעתה נתקשתה בפרנסתה, שכן יכלה לתפור שמלות רק לנשים שבביתן מצויה מכונת־תפירה, ואפילו נזדקקו לה נשים בעלות מכונת־תפירה משלהן, לא יכלה לעבוד בביתן אלא מחציתו של יום בלבד, שכן בצהרים חוזר היה חנניה מבית ספרו, ונדרש ממנה לפקוח עין עליו, להאכילו ולמלא את שאר מחסורו. וכגולת הכותרת למצוקותיה תכפה ובאה עליה שוב סדרה של “מגרנות” – מיחושי ראש איומים, מלווים חום גבוה – ולעתים קרובות היתה רתוקה למטתה ימים רבים חסרת ישע.

הוריה הגרו לפני תריסר שנים לברזיל, ובארץ לא היה לה קרוב משפחה משלה או משל בעלה, זולת דוד שלה, שגר ביפו הערבית. הלז נכון היה לאסוף אותה ואת בנה אליו, אלא שאשתו התנגדה לכך בכל לשון של התנגדות סמויה, בלא לומר דבר במפורש. היא עצמה לא היתה להוטה לחזור לתוככי יפו זאת, שממנה, מסכנותיה ומסרחונה נושעה רק בהינשאה לבעלה, שכמותה שאף הוא להצפין, לתל־אביב, אלא שאמצעיו הספיקו לו אך לחדר עליית־גג זה שבשוק אשר בגבול שתי הערים.

היא הוסיפה, איפוא, להתגורר בחדרה שעל הגג בבית הסמוך לשוק, וזיסקין החנוני תמך בה במתן־בסתר. זמן מה תלתה תקוותיה בערעור אשר ערערה בשעתו על פסק הדין במשפט אשר ניטש במשך שנים בינה ובין מעבידו של בעלה, הקבלן אשר באשמתו נספה אישה בנפלו מפיגום־בנין רופף. היא תבעה הפעם מן הלז פצויים לא גדולים; אפס, עורך הדין שטיפל בתביעה המחודשת סילק ידיו מן הערעור כאשר אמרה לו שאין בידה להבטיח לו את דמי טרחתו, אם לא תזכה במשפט.

לימים שיגר אליה שאר־בשר רחוק שלה מכתב מירושלים ובו הצעת שידוך לאחד מעשירי עדת הבוכרים. היא סירבה. והנה מקץ זמן־מה ערך אצלה ביקור המשתדך עצמו; מאמידי ירושלים היה. היא הכירתהו פעם הכרות רחוקה, בהיותה רווקה בת שמונה עשרה וצעירה ממנו בארבע־עשרה שנים כבר דיבר בה נכבדות עם הוריה ונדחה בגלל סירובה. מאז ואילך לא העלתה את זכרו במחשבתה.

עתה מסר לה שלומות מהוריה, כי לא מכבר ביקר בברזיל. הם שרויים בברזיל במצוקה, אמר, זאת הם לא גילו לה במכתביהם. האיש הציע לה לנסוע עמו אליהם, לעזור להם, ואמר כי מעבר לים ידבר בה שוב נכבדות. ללא היסוס השיבה לו מיד ב“לאו”. חנניה לא ימצא את ידיו ואת רגליו בארץ זרה.

בלכת האיש נתישבה לכתוב אל הוריה. חנניה בא במרוצה מן הרחוב בעודה כותבת, וסיפר לה כי זיסקין החנוני עצר את אורחם בכניסת הבית, רב עמו בחזקה ואסר עליו לבוא בשנית. היא נתכעסה על התערבות מוזרה זו בענייניה אך אחר כך באה סוף־סוף למסקנה שבעצם אין טוב לה מאשר נישואין עם זיסקין, כמוצא משברה, שהרי באמת ובתמים הוא אוהב אותה, ועד כדי טרוף.

אולם לחנניה כבר מלאו שתים־עשרה. מן החדר צפוף הרהיטים, שבו דרו, הוצא ערש־הילדות שקטן ממידותיו, ואת מקומו ירשה מטה משומשת. בנה נעשה לפתע שטוף בקריאה. ספרים שאל מכל בית שברחובם. אליה פנה בשאלות נבונות מכפי גילו. נתחוור לה, כי אב חורג לא יתקבל בעיניו עתה כמאורע הנעלה מהשגתו; היא חששה מפני קרע בינה ובינו, אם תעלה לפניו אפשרות שכזאת, וסילקה חיש את המחשבה מלבה; והנה נזדמנה לה האפשרות לרכוש מכונת־תפירה בתשלומים לשיעורין, וזו הושיעה אותה סוף־סוף מלחץ חובותיה המיידיים, והרחיקה מלבה שוב מחשבות על נישואין.

היא ראתה, כי ככל שהבגיר חנני, ככל שנפקחו עיניו לראות דברים ראיה ביקורתית, ככל שגילה מה רבות המשפחות שחלקן בחיים שפר עליהן יותר מחלקם שלהם, ודקדוקי העניות השוררים בביתם אינם ידועים בבתיהן, כן נתפס וחזר ונתפס להרהורים על מידת האיפה ואיפה שמודד הגורל לבריותיו. הרהורי הילדות שלו לא הרחיקו לכת בחקר הסיבה והמסובב שבהבדלים הללו, אבל משהחל חש ביתר תוקף באכפו של גורלו שלו, בשנים האחרונות, החל גם מבקש אחר תשובות של ממש לשאלות שהציקו לו.

תשובה שנראתה לו כקולעת ביותר מצא פעם בחיים השיתופיים, בחיי הקיבוץ. בפגרת הקיץ שבין שנת לימודיו השביעית ושנת לימודיו השמינית, בהיותו בן שלוש־עשרה, נסע עם תלמידים מתנדבים להושיט עזרה למשקים שיתופיים שנזדקקו לידים עובדות, בעונה הבוערת בחקלאות. הוא חזר העירה מפועם בהערצה גדולה לאורח החיים השיתופי. עד מהרה הצטרף לתנועת נוער פועלית, שמגמתה הכשרה לחיים שכאלה, והתמכר לה בלב ונפש. כל אימת שנתפנה מלימודיו, אצו רגליו למועדון התנועה ההיא, ויש שביטל את לימודיו לשם כך, מתוך שאלה נראו לו עתה פחותים במעלה. בעין רעה הביטה היא בתמורות אלה שפלשו לחייו, ואיימו לסכל את העתיד שיעדה לו. היא נדאגה, משנדאגה – נחלתה, ומשנחלתה – נתחוור לו סוף־סוף כמה חטא לה. או־אז ביטל רצונו מפני רצונה, נטש כל אותם עיסוקים שעינה צרה בהם, והתמכר מחדש ללימודיו. מאז מדמה היתה שהכל מכל כל שוב שפיר עמו, ולבו שלם עם היעוד הגדול שחזתה לו. אמנם אחזוהו לעתים געגועים למועדון תנועתו, ל“גרעין” שנשתייך אליו ולחיים השיתופיים שבהמשכו – זאת ראתה בו בעליל – אולם היא הרגישה שהוא משדל את עצמו לחדול מהבלים אלה ואף מצליח בכך ומחזק את עצמו להגשים את התקוות שתלתה בו.

כך התנהלו חייה, עד שמלאו לו ארבע עשרה. הוא סיים בהצטיינות את בית הספר העממי, ועתה באה השעה הגדולה – לרשום אותו כתלמיד לגמנסיה. ואולם הגמנסיה “עבריה” – המשובחת שבעיר, שהיתה משאת נפשה למענו מאז ומתמיד – דחתה את שטרותיה שנדרשה להגיש כדמי רישומו וכשכר לימודיו מראש, משום שלא המציאה ערבויות נאותות לפרעונם. פנייתה אל זיסקין, שיערוב עליהם למענה, נתקלה בהודעה חד משמעית מפיו – אך ורק אם תינשא לו, ייטיב הפעם לה ולבנה. באין ברירה אזרה עוז והעלתה לפני חנניה את האפשרות שהיא תינשא – ולא פירשה למי – לאיש עשיר כלשהו תנשא, למען יוכל חנני שלה להמשיך בלימודיו. חנני התקומם חיש כנגדה, ממש כפי שהיא שיערה מראש. מי האיש – תבע לדעת בחרדה. נשבעה לו מיד, שאין לה איש. חזרה ונשבעה לו, שזוהי האמת. הוא נרגע כלשהו, אך נראה היה שלא האמין לה. אחרי כן הרים קולו־שלו בשבועה – שהוא יעבוד, ולא זו בלבד שישיג את דמי לימודיו בכוחות עצמו, אלא גם יפרנס בעצמו את שניהם, ושעוד מעט יוכיח לה זאת – ובלבד שלא תיאלץ להנשא…

על דעת עצמו לקח לפתע דברים עם זיסקין, שהיה בעיניו תמיד ידידם היחידי בשכונה – בדבר מתן ערבות לשטרות, שהגישה היא לגמנסיה. זיסקין הוקסם ממנו עדי כך, עד שנהפך עליו לבו, לפתע. לא זו בלבד שנאות לערוב לשטרות, ללא שום תנאים שהם, אלא אף שכר את חנניה כנער שליח במכולתו, תמורת שכר של ממש. מאז ואילך החל חנניה מעביר מעט־מעט את מעמסת פרנסתם מגבה לגבו הצעיר – מה עשה ומה לא עשה למען יתפרנסו! ולאחרונה הוא מפליא את הכל כמורה־בית. מה רבים דורשיו!

ובימים אלה הוא חולל ממש נס – הוא הוציא אותה מצפרני המות, ממחלה ממארת חילץ אותה, בשיניו ובצפורניו, הושיע אותה ממות כמעט ודאי, לאחר שאישפזה בבית חולים משובח, ורכש לה את היקרות שבתרופות, מימן את ניתוחה בידי אחד המעולים שבמנתחים, – ועתה היא מחלימה בביתם שלהם! אמת, רק הודות לו חזרה לארץ החיים ממלתעות המות.

אך בשעה הראשונה לשובה, אך הוצאה ממכונית בית החולים ונשאה באלונקה למטתה, אך ירד חנניה לדקות אחדות השוקה, לקנות בשבילה ירקות טריים, לארוחתה הראשונה בבית, מהר ועלה ובא אצלה זיסקין, לספר לה את החדשה הנוראה – שחנניה נתקשר עם חברה – תימניה! היא בתו של שמש הגימנסיה “עבריה”, כך אומרים; ועם הלזו הוא מרבה לצאת, ולא רק לצאת, כי לא לילה אחד ראה אותם עולים בחשאי לחדר זה…

היא נבעתה. האם עד כדי כך? זיסקין מיהר לחזור למכולתו, והיא, משחזר חנניה מן השוק, לא עצרה כוח שלא לדבר על כך מיד. אומנם בתחילה החלה מסיחה לו על נערות שאינן הגונות ומה שמעוללות הן לצעירים שאינם בקיאים בעניני מין, והביאה כהוכחות סודות משפחה כמוסים, מן העבר, אך עד מהרה חדלה לדבר סחור־סחור, וקריאת האשמה פרצה מפיה – כיצד השפיל עצמו עד כדי כך! הוא ותימניה!? מה יהיה בסופו, אם לא יוכל אחר־כך להפטר ממנה? הלא הוא ילמד הנדסה, וכשיהיה מהנדס, ימצא לו חברה לחיים מבנות חוגו ומעמדו! עליו לנתק מיד את יחסיו עם בת השמש מכרם התימנים! וכל זה אמרה כשדמעות חמות, דמעות אכזבה וצער, נובעות מעיניה.

אבל חנניה הסתגר בפניה, כצב בקליפתו הסתגר, והכחיש הכל. הוא הרגיע אותה שאין בעצם דבר בינו ובין ההיא, – ועם זאת ראתה בו שהוא מסמיק מבושה מחמת השקרים שממלל אליה פיו. אם משקר הוא לה, שוב אין להם לשון משותפת.

ועתה שכבה עטופה ומעוטפת בשמיכותיה, ועיניה שכבר יבשו מדמעותיהן צמודות אליו בקנאות, ופניה מביעים כמיהה עזה, ואצבעותיה מורטות את כסותה באין ישע. הוא נפנה אל הכיור לעסוק דומם בהכנת ארוחתה, לאות שאינו רוצה להמשיך בשיחה זו ועדיין לא הסב את פניו אליה אף לא פעם אחת. כיצד תוכל לדעת מה שמתרחש בלבו? היא ידעה כי שוב לא ישאל את פיה באשר לדרכו. הוא יפלס אותה כחפצו. אבל מה חפצו?

והוא עמד מקלף תפודים אצל הכיור, מחריש וסמוק פנים, ומתאמץ לשוא ללמד זכות על עצמו. אסור היה עליה לדבר עמו כך. כיצד העזה לגעת בנושא שכזה? – התקוממה בו נפשו; אולם חרפת פחדנותו, אי יכולתו המבישה להודות מפורשות שחברה יש לו, והיא תימניה, והיא בת שמש הגימנסיה – חידלון־אישים זה שלו, מפלתו המחפירה, המרו לו, הפחידוהו.

מה לי, הרהר חנניה באימה. האני הוא העומד כאן?

באמתלה שעליו ללמד הערב שיעורים לתלמידים אחדים, יצא מן החדר, מקץ שעה קלה, והיה כנמלט…

 

פרק חמישים: בזרועות שלובות    🔗

ברחובות אפפה את חנניה אוירת דמדומי־הערב של הכרך – ומשמים הפסיע בה, עקב בצד אגודל, כי שוב לא מצא טעם להחפז לשיעורו הראשון, שממילא נתאחר לו. מה יתנו, מה יוסיפו לו דמי אותו שיעור, ככלות הכל? הוא לא ידע מה יעשה, אנה יפנה. מכוניות מוכחלות־פנס חפזו רצוא ושוב ביקום המאפיל והולך, מחריקות בפניות וצופרות קולנית כנגד כל צרה שלא תבוא. כמוכי תזזית פרצו מאי־שם הרחובה שלושה־ארבעה מוכרי עיתונים קטינים, מצעקים בגרון ולא חושכים את חדשות המלחמה, שהגרמנים כובשים בצרפת והאיטלקים עושים חיל במדבר המערבי. שעת שיא בהמולת חיי הכרך התערבלה סביבו – לבלרים, פקידות, פועלים, זבניות ובעלי עסקים חוזרים מעיסוקיהם האחרונים, וזוגות ראשונים, סתם מבלי רחובות, חיילים ושאר צמאי בידור נדחקים ביניהם.

במהומה הזו חש, שהפעם, שעתה, – דוקא אחרי השגו הרב בהצלת אמו ממות כמעט ודאי, – מיואש הוא, במלוא משמעותה של המילה – שהוא נטול כל תוחלת, מבוער מכל שביב של תקוה, אובד עצה עד גמירא, כלי ריק. אם אין הוא הולך לבית התלמיד שאותו צריך הוא ללמד עתה, ולוא גם נתאחר מאוד, הרי שעליו כבר לפנות וללכת לבית התלמיד הבא בתור – לאחרון בשיעוריו להיום; אך מה יתנו ומה יוסיפו לו, בעצם, גם דמי השיעור האחרון? בתשע וחמש דקות ייפגש עם מרים, כפי שנדבר עמה, ברחוב צדדי קט, בסמוך לחורשה שבשוליו של פרבר; עוד למעלה משעה לפניו, אולם מחוסר סבלנות פנה עתה לשם. מתוך מראות הכרך המתעטפים בדמדומים האחרונים נשקפו, פתאום, לעיני רוחו המתקצרת והולכת, פניה הכמהים, וראה את זרועותיה השלוחות מעלה, אליו, ואת גופה הענוג, המתומר, העורג אל גופו בשכבה בחיק דשאי חורשת הפרבר הקטנה, שהפכה למחבואם פעמים אחדות.

דמו נתלקח ומכאוב קשוח קם בחלציו. שיווה לעיניו את דמותה בקומה משכיבתה לאחר העינוג והיא כה גאה, כה מנצחת, כה מאושרת, כה מרהיבה ומופלאה. ואת תנועות גוה האצילי בצעדה לפניו בשביל הצר, בין האילנות הסוככים מעליהם כחופה שחורה; ומתוך מראות הכרך המתעטפים באחרית הדמדומים והמאפילים והולכים ראה, בפתיעה, את הגו הזה נינוע כך, בממש, לא הרחק ממנו, לפניו. לאן היא הולכת בשעה זו, לאן פניה מועדות עכשיו, שאל עצמו, בקול כמעט נשמע. הוא החיש צעדיו להדביקה, נסער. היא פנתה עתה אל הרחוב, המוליך למקום שבו נדברו להפגש. נסתבר לו, באחת, שהיא, כמותו ממש, כבר הולכת לפגישתם, ובשעה כה מוקדמת, כי גם רוחה שלה קצרה, גם סבלנותה שלה כבר פקעה… והוא חש, זו הפעם הראשונה חש, במהרו צעדיו להדביקה, את המחנק הנעים, הנכסף, הכמה, הנדיר של חישת האהבה הטהורה, הרחוקה מתאוה, המתנשאת ממעמקי הלב וגודשת גרון עד דמעות…

כלום אותה יוכל אי־פעם לעזוב?

מרים חצתה את הרחוב, בהביטה כה וכה, לראות אם אין מכונית באה בדרכה, וחנניה ראה לרגע, באורו הדועך, האחרון, האדמומי, של ערב הקיץ את תואי פניה. הם הביעו אושר שלם, אושר גמור ומוגמר, אושר שלמעלה ממנו אין. אני, המיואש באדם, מעניק לה אושר עילאי שכזה, הרהר, מופתע. בטחון חדש נולד בו, ולא עוד נואש מכל־וכל היה בהדביקו את מרים ברגל אמיצה, ובשלבו באין אומר את זרועו בזרועה.

לעולם לא יעזבנה!