איני יודע תואר יותר נאה ויותר נישא לאדם מאשר התואר – “אוהב אדם”.
הפרט הדואב וסובל עזוב לנפשו על פי רוב, אף בימי טובה לכלל, אף כשרבים הם הדואגים והמוסרים את נפשם לעניני הכלל. יש אשר בשאונה של עיר ובהמונו של צבור – אדם ילך תמס בצרתו ואין שועה לו.
רק יחידי סגולה הם אשר לבם מלא דאגה ורחמים ואהבה לפרט הסובל, בכל אשר יימצא, ובמיטב יכולתם יחתרו לתמוך בימינו, להקל לו, לנחמו ולעודדו.
אחד היחידים האלה הוא דוד בדר מיודענו.
בתוך הרווחה העוטפת את הכל – הוא אינו צריך לחפש הרבה כדי למצוא את אלה הזקוקים לעזרה וסעד: בכל פינה ימצאם. דלים עזובים, פועלים חלשים וזקנים, בני אדם מוכי גורל, חברים אשר נשמטו ממסלולם ונחשלו – בכל אלה ברחמים ובאהבת אדם יטפל דוד בדר.
כי אוהב אדם הוא מטבעו ובצרתו לו צר. על כן יבורך האיש.
יוסיף נא, ברוח צעירה ומלא־מרץ, עוד עשרות שנים ויראה בנחמת הפרט והכלל.
ד' טבת תרצ"ו.