נזדמן לי לבקר שוב, לאחר הפסקה של שנים רבות, את שכונת התימנים ליד ראשון לציון, שיבת ציון – חבורה של פועלים נכרים עובדת באריזת תפוחי זהב מפרי השכונה. באותו רגע קם לנגד עיני כמו חי זכר הערבים הארוכים אשר בילו חברי המרכז החקלאי לפני כחמש עשרה שנה בשכונת הצריפים הדלה והצפופה של התימנים אשר בראשון לציון. אותם הערבים אשר היו מוקדשים לדיון ולארגון ולאימוץ הכוחות המשותפים, של ההסתדרות ושל התימנים, למען ביצוע מפעל השכונות החדשות והמרווחות האלה, שיבת ציון ונוה ציון, לגאולתם ולרוחתם של האנשים ומשפחותיהם. זכרתי את הטיפול הרב של איש המרכז החקלאי ברכישת הקרקע לשכונות הנ"ל – בעזרת כספי התימנים – ואחר כך בהשגת האמצעים לבנין הבתים ולסידור המים בשכונות. זכרתי גם את השמחה הכללית, של חברי השכונות, המרכז החקלאי והמוסדות המיישבים – נותני האמצעים לבתים ולמים – ביום חנוכת הבתים, כאשר נגאלו העובדים התימנים מדחקותם ויצאו מאפלה לאור הבתים החדשים והנוצצים.

והנה ה“נחת” ששבעתי במקום הזה, מקץ 15 שנה: באמצע היום, לעיני כל העוברים ושבים – חבורת ערבים גדולה עובדת בפרי פרדסיהם של אותם האנשים. וזה בעצם הימים הללו של איומו הטאֶרור המחודש מידי מרצחים ערבים בכל פינות הארץ, לאחר שרק לפני כמה שבועות זועזענו כולנו לרצח הילד שרעבי במושב הסמוך טירת שלום. בעצם הימים האלה, כשפועלים יהודים מתהלכים בלי עבודה, ואף בשיבת ציון עצמה לא מעטים היו מקרב אלה, שלא זכו לעזרת המוסדות הלאומיים ובתי ופרדסים אין להם, אשר התהלכו ביום זה גופו בטלים. נדהמתי ונרעשתי עד היסוד בי – וכמו כוח נסתר דחפני הלאה ממקום זה. מיהרתי לצאת את השכונה החוטאת, שכונה של פועלים עברים, הסובלת בתוכה את נישול הפועל העברי בימים האלה.

הוגד לי, כי יש בשיבת ציון עבודה ערבית באריזה. רק שנים מתושבי השכונה מסרו את פריים ל“יכין” ויתרם מכרו לסוחרים ערבים, אשר הביאו את חבורות הפועלים שלהם. כה זכו אנשי שיבת ציון גם למשמרות לעבודה עברית ליד פרדסיהם מטעם פועלי ראשון לציון. ומה הופתעתי לשמע תגובתו של עסקן “התאחדות התימנים” – אחד הותיקים והטובים מעולי תימן, בעצמו פועל חקלאי לשעבר ותושב שיבת ציון – אשר לא ראה כל אָון בעבודת ערבי בפרי שנמכר לערבים.

והנה לקחה אָזני, כי לא רק שיבת־ציון אלא גם שכונות תימנים אחרות לקו בחטא העבודה הזרה, ולא רק באריזה בלבד ויש גם מונים רבים מתושביהן במעשים אחרים, שאינם הולמים ישובי עובדים, כגון ספסרות וכדומה.

בדרכי חזרה הגיתי במר־נפשי: לא טוב שעזב המרכז החקלאי ועזבה ההסתדרות החקלאית כולה את התימנים לנפשם ומסרה אותם לידי עסקני “התאחדות התימנים” בלבד. אותה ההסתדרות, אשר מאז ומתמיד ראתה בעובדים התימנים חברים לתעודה ולגורל, עצם מעצמה ובשר מבשרה, אשר הקדישה רוב כוחות לארגונם ולהתישבותם, – איך קרה הדבר שנקרע אבר חי זה מגוף ההסתדרות ונפסקה פעולתה בתוכם? איכה ניתן למספר עסקנים מהעדה התימנית להשתלט על ציבור העובדים התימנים במושבות ובנקודות ההתישבות ולהפריד ביניהם ובין יתר ציבור הפועלים החקלאים? – והן הענינים אינם בסדר בישובי התימנים, לא רק מבחינת חברתית וישובית־ציונית, אלא גם מבחינה משקית וארגונית (באותו יום ביקרתי גם בטירת שלום – ונפגשתי עם רבים מתושבי המקום, אשר עשו רושם טוב כאנשים עובדים ותמימי דרך, וראיתי מה הברכה אשר עבודת המרכז החקלאי הביאה – ועוד עלולה להביא – לישוב זעיר זה).

וחשבתי: כי אם הגיעו אנשי שיבת ציון ומחנה יהודה ואחרים עד הלום – אין הקולר תלוי בהם בלבד, אלא גם בהסתדרות ובסוכנות, כי הזניחו אותם להשפעת כוחות שליליים בישוב ולאפס פעולה צבורית, והכשירו את הקרקע לגידולי רוש ולענה.

האין על ההסתדרות לשוב ולתקן את המעוות?,

ולסוכנות ייאָמר: אל תעלים עין מנגע העבודה הזרה בישובים אלה, בבואה שוב לסדר להם מים ולבנות להם בתים בכספי העם. המתכחשים לעבודה עברית – אל ייהנו מעזרת העם! עד אשר ישובו מדרכם החוטאת ויבטיחו בתוכם את קיום העיקרים המקודשים בהתישבות לאומית ובתנועה הציונית כולה.

טבת תרצ"ח.