חלום חלמתי או באמת ירד גשם בלילה. שמעתי בבהירות את נקישות טיפותיו על הפחים שכיסו את תקרת העץ. נקישות אלו היו תמיד נעימות לאזני. אם ירד גשם לא יוכלו החברה לצאת לקטיף. ומה יהיה בלילה האם נוכל להמשיך מלאכתנו במחנה ההוא בו מצאנו הרבה מה לגרוף. מיטתי תפסה את כל רוחב הליפט שלי. מעוני ומפקדתי. התישבתי במיטה, הקש של המזרון איווש תחתי, הצצתי בחלון שלידי. בוקר אפרורי נשקף ממנו. הקטע המערבי של המחנה שני אהלים מרובעים גדולים. הבד היה מתוח מאוד ורטוב מהגשם או מהטל שמקום זה משופע בו. ומהלאה הציצו עלי עצי ההדרים כפני ילדים המשחקים במחבואים. המשק הקטן נראה כאחוזה נטועה בתוך פרדס שהקיפה מכל עבריה, כשדרך במרווח של שתי שורות מקשרת אותה אל כביש צר מקולף תמיד, זב מהמורות חצץ ופצעי אספלט. כבר חלפו שבועיים מאז 29 בנובמבר 1947. במקום לחסלנו מבחינה מדינית ואולי גם פיזית, הגיש לנו שר הלייבור בווין לדאבונו הרב הכרזה על זכותנו להקים מדינה. אם לא בכל הארץ הרי בחלקה הגדול. עד ליום מימוש ההכרזה התחילו מתרחשים בינתיים וגואים חבלי לידה שעוד יתעצמו ודאי וילכו. ואנו בסד המחתרת של מדינה בדרך. צבא במחתרת מוקף אויבים. כבר נקפו 27 חודשי שירותי בפלמ“ח. מטוראי הפכתי מ”מ. ועכשיו זה רק מתחיל. אבי ואמי בני העלייה השלישית נלהבים מאוד לרעיון. הנה הנה מתגשם החלום, לא לשווא היה עמלם במשך מחצית היובל. הם יודעים שלא באקדחים צריך היה להילחם…

– כן. כן. יבוא. דלת ארמוני נפתחת בחריקה קלה. על הסף מופיע שמוליק, סדרן העבודה של המשק.

– בוקר טוב חבר מ"מ.

– בוקר אור. מה העניין?

– בלילה ירד גשם – כידוע לך.

– חלמתי עליו.

– לא חלום שווא היה זה. חלמא טבא חזית.

– הרבה גשם ירד?

– כ-10–15 מ"מ.

– שלשום גם כן ירדו 15 מ"מ.

– כן. יש לנו כבר 100.

– אולי גם אצלינו ירד גשם?

– אולי. מנין לי לדעת?

– מהבית כותבים. מעט מאוד ירדו. הנבטים הצעירים בין החיים והמוות. מצב גרוע ביותר. ובכן ירד גשם. אז מה?

– העצים רטובים. אין לקיים קטיף היום. אז אולי תיקחו לכם יום אימונים. או יום חופש. כפי שרצוי לכם יותר.

– גם לבנות?

– לא. את הבנות סידרנו באריזה ובמטבח.

– יש לך הצעה אחרת?

– איזו אחרת יכולה להיות? זהו.

– טוב אין ברירה, כוחות הטבע.

– האם היית בבית סדרן עבודה, אמנון?

– איפה? הייתי עדיין צוציק.

– נו, כן, אז בסדר.

בווין לא בווין. החיים נמשכים, דורשים שלהם. ודווקא משום כך. אם השמיים יהיו בהירים ואין נשקף גשם במשך היום, יתרגלו שתי הכיתות בבית ובקרבתו. ואני עם הכיתה המאומנת בסיורים. זה כוחו וזה מחדלו של צבא עממי. בלי מדים וגם בלי נשק ותחמושת. הדרכים מתחממות מיום ליום. ובפרט אילו ממזרח ומדרום לתל-אביב.

– מה תאמר, אמנון, זפתו אותנו כהוגן!

– מי, מה?

– הגשם.

– מדוע?

– לא נוכל לצאת הלילה למחנה למשוך את שני המכלים עם הדלק. אינני מבין אותם. ממשלת פועלים וכאן רכוש רב מתגולל.

– נכמרו רחמיך על המסכנים?

– לא. אבל מוזר קצת ומשונה.

– וזה שהם ממשלת הוד מלכותו.

– עם מוזר. כל כך הרבה צבא ולא יכולים למעוך אותנו. מה אנו לעומתם?

– אנו כאן צמודים לקרקע והם זרים.

– והערבים לא?

– יכולנו יחד איכשהוא להסתדר, רק שמסיתים אותם. לו שלט צדק כלשהו בעולם, צריך היה לקחת את כל ערביי הארץ וליישבם בעירק. שם יש הרבה מים ומרחבי שדות, עם מעט תושבים.

– לו…!

– אל תדאג, שאולי. במשך היום יתייבש. הבט כמה בהירים השמים, והשמש מחממת, כאילו לא ירד כלל גשם. כפי הנראה גשם מקומי, לוקל פטריוטי כפי שאומרים רק על “משמרות” ירד.

– אז נצא?

– אם לא ירד גשם נוסף. יודיעו לנו, שתי משאיות תבואנה להעמיס את המיכלים.

– להיכן?

– לג’בעה.

– ומשם?

– שם נטמינם בקרקע עד לעת מצוא. אנחנו כבר מתחילים לצאת מהמחתרת לפעולה רחבה ומקיפה.

– כל זמן שהנבילות לצדם וראש מאווייהם לחבל בהכרזת המדינה – יהיה קשה.

– נצא בגלוי נגדם.

– מול הדיביזיות שלהם צריך לחסוך בכוחות.

– למעשה אסור להם להילחם נגדנו, הם רק יכולים לסייע בידי הערבים ולא בפרהסיה.

– והלגיון?

– הלגיון הוא שלהם.

– ועבד אללה?

– בובה שלהם.

– גדולה מדי ומסוכנת.

– זה נכון. ובכל זאת נסתדר אתם איכשהו, אם נעמוד פנים אל פנים, לעומתם בלבד.

– דומני שהטנדר של הפלוגה נוסע?

– כן נכון.

– חכית לו?

– לא. לא חיכיתי. אולי הוא בדרך למחלקה ג'. אמש ישבנו בדיונים שגרתיים. ואולי בכל זאת מלחמונת. הטנדר עוצר לידנו. המ"פ יוצא מתא הנהג.

– היה כאן גשם הלילה, כפי הנראה. אצלינו אף טיפה.

– ממשיכים הלאה?

– לא. אליך.

– משהו חדש?

– כן. נתקבלה פקודה. קח את הכיתה המאומנת שלך והפליגו לנען.

– ושם?

– אינני יודע. שם יגידו לכם.

– לצאת מיד?

– כעבור שעה לערך.

– במה להצטייד?

– בתרמילים אישיים ליום, יומיים.

– נכנס לאכול ארוחת הצהריים. מה?

– לא, אני חוזר מיד.

– הכל יהיה בסדר.

– להתר…

הטנדר עשה סיבוב. לא יצאה שעה קלה וטרטורו נבלע בין עצי הפרדס.

– שאולי, שמעת?

– לא, לא שמעתי. אינני מאזין לדברים שאינם נוגעים לי.

– הפעם דווקא כן נוגעים לך. בעוד שעה אנו מפליגים לנען דרך תל־אביב. לך הכין את החברה. תרמילים אישיים בלבד ליומיים. ומשהו לפה עד שהנענים יאכילונו.

– ומה הלילה?

– מה השאלה? מסתבר מאליו שלא נהיה כאן.

– חבל.

– אתה בשלך. שכח את המחנה. מבצע חדש לפנינו.

– מה המבצע?

– שם יגידו לנו.

– באמת שאינך יודע?

– באמת שאינני יודע… שלח אלי לצריף את הסמכפים לקבל הוראות לזמן היעדרי. אבל מיד. ובעוד שעה להתייצב ליד הליפט.

– כדבריך, חבר מפקד.

– קראת את אנשי פנפילוב, שאולי?

– פעמיים קראתי בו והכול נחרת במוחי, רצתי שננהג כמוהם לפחות.

– עוד תהיינה לך הזדמנויות רבות לכך ובטוחני שנעלה עליהם.

האוטובוס הראשון שנעצר בפרדס חנה היה מאוכלס מדי. מרובים היו העומדים על היושבים. מיד נתתי דעתי לחלק את הכיתה לשניים. מי יודע מה יהיה המצב במכונה השנייה? שאולי נחלץ מיד למשימה ושכנע בקיצור נמרץ את הנהג שלא יפרצף העוויות. חברה – חת, שתיים אחרי. חמישה נדחקו אחריו ושמו מצור על הדלת.

– תחכו לנו במרכזית לתל־אביב זרקתי להם.

זוג עיניים ננעץ בי עוד לפני כן מאחד האשנבים. עתה כשהתפניתי אליהן פרץ צחוק הדדי.

– הלו, דודו, מסכה נאה לך, לאן פניך?

– לתל־אביב למרכזי.

חייכו לקראתי שני טורי שניים לבנות ובריאות על רקע זקן ושפם זפותים. דודו שכני לשולחן בקורס הממ"כפים. פניו היו תפוחים. חסרי הבעה כמעט שהקטינו את מיפתח העיניים הערות. עתה הוסיפו להם נפח השפם והזקן המטופחים… אולם תוכו לא היה כברו. שאפתן וכושר למעלה מבינוני. על שולחן החול פתר את הבעיות כולן. כיצד בשדה? דרכינו נפרדו מאז הסיום. הגיעו אלי שמועות אודותיו, אבל מעורפלות. קשה היה להפריד בין ניסוחם הציזבטי ובין גרעין האמת שבהם. נפנפנו זרועות לשלום.

– והיכן שמעון? צעקתי. שאלתי נבלעה בטרטור המנוע. ראיתיו מטה אפרכסות שתי אזניו בכפות ידיו ועושה תנועה שאיננו שומע.

נשארו אתי עוד ארבעה בחורים כולם תל־אביביים בוגרי תיכון. היתנדבו לפלמ“ח מרצון ומתוך הכרה. הם כבר היו מאומנים היטב. כיתת החוד והמחץ של המחלקה. כולם מיועדים לקורס ממ”כפים. בשבועות האחרונים עבדו בפרך כמעט מדי לילה בהרקת המחנות הבריטיים מכל דבר בעל ערך לנו להוציא נשק ותחמושת, בכגון זה לא נתקלנו לדאבוננו. השומרים הערבים שהפקדו על שמירת הרכוש היסתפקו בעצימת עיניים על מעשינו. לא היה להם כדאי להתראות איתנו פנים־אל־פנים.

– האם נשתהה כלשהו בעיר?

הבינותי לרוח השואל. הזדמנות לקפוץ הביתה.

– לא, לא. מיד ממשיכים הלאה דרומה ובפרט כשאינני יודע כמה זמן נשתהה כאן.

– עוברים את יאזור.

– אין דרך אחרת.

– שם העניינים אינם מזהירים ביותר. אתמול נפלו שם שניים.

– חבל שאין אנו מזויינים.

– מה בצע? למסור את המעט שיש לנו לידי הבריטים.

– נשק קטן אפשר להעביר בסידורים מיוחדים במכוניות.

– אחד הנהגים מזדיין במאוזר ברישיון.

– הם ברובים ואנו במאוזרים.

– אנו מטרה גדולה וצלפיהם בלתי נראים.

– ואם עוד חוסמים את הכביש.

– ידידינו של הוד מלכותו מקפידים שהמחסומים לא יהיו רציניים.

– נזהרים לנפשותיהם. אינם מעוניינים בנשיקת כדור תועה.

האוטובוס! פרצנו לקראתו. הנהג ממתן מהירותו ואיננו עוצר. מלא וגדוש. חמישה אגרופים הונפו כלפיו. הוא הריץ אותנו חמישים מטר אחריו.

נדחסנו. חכית עד שננקב לך צמיגיך?

הנהג מדד את המתחצף במבט בלבד בבלעו את האיום על שלא עמד מיד עם מי יש לו עניין. אנו מתנדנדים ומיטלטלים. מנמנמים בעמידה ונעורים מתוך רתיעה לימין ושמאל, קדימה ואחורה כשהשכנים מגינים על ראשיהם בכפות ידיהם מהתנגשות. הכביש זעק לתיקונים. הוא מחורץ מהטנקים הבריטיים.

ככל שהדרמנו מחדרה נתרבו השלוליות בצדי הכביש. כל אימת נסעי בדרך זו צופה הייתי אל סוכת החניה של קבוצת משמר השרון. מכאן מוליכה הדרך למושב כפר חיים ממערב לה. במושב זה התנחלו דודתי – אחות אבי ודודי – אח אמי… היינו מבקרים אותם לעתים. הפעם נזכרתי בהם כשהיינו כבר בבית ליד.

לאור השמש נראה המערב אפל במקצת כאילו נערמים שם ענני גשם. גם פני הנוסעים המצופפים היו כאילו מעוננים וחמוצים. אם מפאת הנסיעה הדחוקה, אם משום טרדותיהם האישיות ואם משום המצב בארץ שהלך והחמיר מיום ליום. ולמה לא מהכול יחד. האם זה בכוחו של בן אדם להיתחם לתחומים שונים שאינם משיקים אחד את השני שעה שהם משולבים, משפיעים ומושפעים אהדדי.

ששת החברה מהכיתה שהקדימונו חיכו לנו במקום המיועד. אף אחד לא נעדר ולא נתפתה לקפוץ הביתה. גם המזוקן שהה בקרבתם ועוד דג אתו – אילן. גבוה וחסון כאילן.

– בעלי שער. יימח שמכם, לבשו ארשת. לך וזהה שחקנים מאופרים על הבמה. ואיזו חשיבות? לא תחפו במסכותיכם על מורשתכם האמיתית, זו הפנימית הכובלת אתכם בחישוקיה בעל כרחכם.

– כך אתה שח. איזה סגנון זה?

– כפי הניראה מאז שמכהן מ"מ.

– וזקנו של הרצל למשל לא חולל נפלאות? חי נפשי אלמלא זקנו לא היינו עכשיו בדרך לנען.

– אתם שומעים מה שפמו של הלז שח?

– דברי אלוהים חיים.

– מחשבות מקוריות מאוד.

– הבעת פעם דעה זו בפני המורה להיסטוריה בכיתה?

– להלז לא הייתה דעה משלו. הכול שאל מהספרים. עם שכזה חבל על כל מלה.

– סוב, בסדר. מה ישיבתכם כאן?

– מחכים לכם.

– מה משמע לנו?

– פשוטו כמשמעו. נטפלנו לחברה שלך. אמרו ממשיכים דרומה, גם אנו דרומה.

– אתם להיכן?

– אנחנו לנען.

– גם אנו לשם.

– מה ומנין, חברה?

– ענין, ודאי איזשהו ענין. שם יגידו לנו. צריך להזדרז, מוטב להקדים. הנה המכונה מגיעה.

– שאול ועוד ארבעה על הספסלים האמצעיים ליד דלת היציאה. הנותרים במקומות הראשונים. דוקטור הרצל יודע לנהוג?

– ועוד איך. – שב מאחורי הנהג. במקרה שיהיה משהו טול את ההגה בידיים. אני מאחורי החברהמן עם המאוזר. ליד שדרת הדקלים של מקווה ישראל נעצרה המכונית. שוטר בריטי אחד משלושה של המשמר עלה על המדרגות, הציץ כה וכה וירד.

– אול רייט.

בעיני הנהג הבליחה תמיהה. פניתי לאחור לראות בנוסעים, וגם במבטיהם נתקלתי בארשת דומה. בדרך כלל הם מחמירים לבדוק, לפשפש בסלים, במזוודות. החשודים בעיניהם היו צפויים למישוש על פני כל איברי גופם. הצצתי למעלה, האצטבאות העליונות היו ריקות ממזוודות. תרמילינו האישיים לא הישאירו רושם עליהם. תוך כדי כך נירכן אילן אל אזני ולחש.

– הצלחתי.

נתתי בו מבט שואל.

– יש לי אקדח.

נתתי בו מבט שני ואמרתי: לך תפוש את הספסל משמאל מאחורי ותן עיניך באשנב. אנו נכנסים לתחומו של הכפר יאזור. נדרכנו, כל השיחות פסקו. חדלו להביט באשנבים. כל הנוסעים השחו ראשיהם מתחת לקוו האשנבים. אנו ישבנו ערים ועוקבים אחרי כל תנועה חשודה. רחוב מנומנם. ליד דוכני הפירות והירקות אין תנועה. החנוונים ישובים על פתחי חנויותיהם ובתנועות מוכניות מגלגלים בין אצבעותיהם את המחרוזות. שני ערבים בפתחו של בית קפה מצביעים לעבר מכוניתנו, מצעקים משהו. או אולי מתדיינים ביניהם תוך תנועות ידיים ואצבעות לולייניות. ילד ערבי מנופף אגרופיו כלפינו ושפתיו נעות. ודאי ששולח לנו ברכתו השגורה על לשונו – כולו יהוד כלבנא. כלב מדובלל־שיער שזנבו נסרח לו בין רגליו שולח מבט כלפי מכוניתנו, ונביחתו נבלעת בטרטור המנוע. יאזור מאחורינו. הנוסעים זוקפים ראשיהם. רחש חולף ביניהם. מישהו מבטא רחשושיו בקול רם. יימח שמם, כלבי הנביא.

– ראית? מפטיר המזוקן אלי.

– מה היה לראות?

– איר שהם שקטים. אין להם ממי וממה לפחד.

– צריך שגם הם יפחדו.

– בוודאי שהם חוששים כמונו בסביבה יהודית.

– לא. זה לא מספיק. צריך שיפחדו לשבת בבתיהם. בחנויותיהם וברחובותיהם. אמש ניפצעו כאן במקום בו עברנו זה עתה שבעה אנשים, מהם שניים קשה. הכרחי לחדור לקיניהם ולחסלם…

– כן גם את הרכב שלהם צריך לחסל. תותחים אין גם להם. צלפים טובים ורימונים יש גם לנו. המושג הבלגה זר להם. אצלינו הוא מעין קמיע, אווילי שמסייע להרג ולשפיכות דמים. בלי תחבורה, בלי גלגלים הנוסעים תמיד ולכל מקום אין לנו קיום. מה, אינני צודק?

– כן. צריך לפתוח בדרכי לחימה חדשות שטרם נתנסינו בהם. וזהו אחד המעצורים, נוסף לספחת הבריטית ונוסף למחסור בנשק די הצורך למלחמת תנופה.

ובנען תנועה. המון פלמחאים. תכונה כזאת טרם ראתה נען. ובפרט של מפקדים מכל הדרגות.

– מה הולך כאן?

– נשמע תיכף.

– לא ניתן להם להיות אדוני הדרכים ומכתיבי תנועת כלי הרכב שלנו. לא ניתן לשפוך את דמינו ללא תגמול כפול עשר. לא ניתן להם לחיות בשקט. הלילה ניתן סנוקרת ראשונה לרמלה. ובימים הקרובים יבוא המשך פורה ומרשים יותר.

– אמרתי לך תהיה חתונה גדולה.

– לי כאילו מישהו זמזם באוזן שבאמת יפו על הכוונת ולא רמלה.

– יכול להיות. אולי לכך עדיין לא מוכנים די.

– אבל דומני שיש כאן מפקדים יותר מטוראים.

– שמעת. סנוקרת ראשונה, רוצים כולם לרכוש ניסיון קרבי בשדה הפתוח.

מכיוון שהמשוריין שבהתקנתו עסקו בתל־אביב טרם הגיע, אכלנו ארוחת ערב במשמרת ראשונה. חברי המשק הרגישו שמשהו מתבשל בקרבתם אך היכן ומתי, לא ידעו. היינו בעיניהם כאנשי וינגייט בשעתם בעינינו, כשהיינו עדיין נערים. הללו יוצאים לחרף נפשם בלילות חשוכים עד קו הנפט הבוער. במקום שם כדורים שורקים לרוב, רימונים וחומרי נפץ מתפוצצים. סוף, סוף, הופיע המשוריין. מיד פתחנו בתרגול העלייה והירידה ממנו בחוליות לפי סדר הפעולות. תרגלתי הפעלת המקלעים. שאר החוליות עסקו בתרגילי תנועה. חיסול השומרים והנחת חומר הנפץ תחת אש.

– אתה שומע, אמנון, מה שאמר לי ט.: זקנך מסוכן. קל לזהות אותך. לכן השארנוך בעתודה עם החברה. אמרתי לו: אלך להתגלח לכל הרוחות. הזקן הארור הזה תמיד עמד לי לזכותי ודווקא הפעם לחובתי. מאוחר מדי – ענה. החוליות כבר קבועות ומתורגלות. בשביל זה הטרדתם אותי לכאן ממרחק של 100 ק“מ. האם זקני נעלם מתודעתכם? כלום מצוי עוד זקן כשלי בפלמ”ח?

– שמע בעצתי, מזוקן. לך וגלח את זקנך. על כל מקרה. השעה עכשיו 7.30. עד שעת האפס בחצות נשארו 4.30 שעות. מישהו יכול לחלות. כדאי שתהיה מוכן.

– הצדק איתך. אבל היכן משיגים מכונת גילוח?

– תכנס למקלחת. תשיג שם ודאי. הרפתנים והרועים זו שעתם להיתקלח.

– באמת צדקת.

העירו אותנו שעה לפני חצות. מוליכים אותנו בסך. לסליקים? לא, את נישקנו האישי קבלנו לפני כן. למחסן הקירור של המשק אנו צועדים, מה פתאום? זה היה “המסמר” הראשון של הלילה. נכנסנו למחסן והנה הוא רוחש בנות ככוורת. תופרים כפתורים. משלימים קיצור מכנסיים ושרוולים. בזוגות. זוגות נכנסים אל מאחורי הפרגוד ויוצאים חיילים של הוד מלכותו לכל דבר. צחוק רם בלתי פוסק מרעיד את קירות המחסן. חברים התקשו לזהות אחד את השני במדים החדשים… מצב רוח מרומם שכזה לפני פעולה טוב יותר מזריקת עידוד. סימן טוב ללוחמים ולמצפים לשובם בריאים ושלמים.

בחצות הלילה היו חברי נען עדים למחזה, כיצד עשרים ושניים חיילים בריטיים תחת פיקוד עברי עולים בזריזות בזה אחר זה על סיפונו של משוריין מצופה בברזנט. תנופת זרועות לשלום וברכה שניה גנוזה בלב. רק יצאנו מהשער והנה שוב הזרקור. שבועותיי הראשונים בפלמ"ח עברו לאורו של הזרקור במשטרת גבעת אולגה. והנה פעולה ראשונה נגד התחבורה הערבית לאור הזרקור של אותם בריטים. לא תיארתי לעצמי שלא יצאו חמישה חדשים מלילה זה והדגל הבריטי שהונף ב־1918 יורד בנמל חיפה ובמקומו יונף התכול לבן שלנו. ונעלו המסומרת של אחרון החיילים של האימפריה תעלם מעם אדמת ארץ ישראל.

קילומטר צפונה מנען חנה מחנה צבא בריטי הזרקור שלו הוא שליוונו כמעט כל הדרך עד רמלה. יצא לי לעמוד בחרטומו של סיפון המשוריין גלוי לאורו. ברגע הראשון הייתה התגובה תת הכרתית להתכופף, אולם נשארתי עומד זקוף ללא ניע כדי לא לעורר חשד כלשהו אודות זהותו של המשוריין הבריטי. משעלינו על הכביש נשאר הזרקור מאחורינו לעומת זה התקרבנו והלכנו למחנה של חיל התעופה שהתמקם בקרבת הכביש בואכה לרמלה מדרום מערב.

כשהגענו לרמלה עלינו על הכביש ללוד. בקרבת פסי הרכבת עשינו סיבוב של מאה ושמונים מעלות בכיוון העיר. במקום המיועד בין בתי העיר הצפוניים ובין פסי המסילה נעצרה המכונה בעוד המנוע ממשיך לפעול לשם ביטחון יתר.

החוליות ירדו מהמכונה כשהן נושאות עימן חומרי נפץ ותבערה נוסף לנשקם הרגיל, כשפניהם אל חניון אוטובוסים ערביים… אני נשארתי על המשוריין כמפקד חולית ההבטחה. לפקודתי שני מקלעים מאחור ומלפנים. כן היו עמנו שקיות עם חומר נפץ במקרה של מגע מטווח קרוב עם מכונות צבאיות שמהן נשקפת לנו סכנה. היה עלינו להטיל בהן את המתנה. היינו מרוכזים במשימה. בצומת דרכים ברמלה הערבית בחצות הלילה, כשכל מכונית מתקרבת מעוררת חששות. כשם שמשורינו עלול לעורר חשש אצל נוסעי כל מכונה צבאית שנמצאת אולי בסיור לילה שגרתי… יצוין פרט חשוב, שהמקלע הקדמי היה בידי המזוקן שהשאיר את זקנו במקלחת של נען. ושוב היה קשה לי להסתגל אל מראהו הנערי כלפנים.

עודנו מתמקמים ומתמצאים, כשיריות אחדות פלחו את האוויר. חוליותינו חיסלו את שומרי האוטובוסים שגילו ודאי התנגדות שלא במקומה.

15 דקות לאחר חצות הליל. במקום בו מצטלבת מסילת הברזל חיפה–עזה–אל עריש–קהיר עם כביש רמלה–לוד, עומד בשוליו משוריין. חרטומו לרמלה, הנהג חייל בריטי מזויין. על גג תא הנהג מוצב מקלע ולידו חייל בריטי. על הדופן האחורי של המשוריין נישען מקלע שני גם הוא בידי בריטי. מפקד החולייה איש צבא הוד מלכותו כנ"ל. סקרן לו הזדמן לשם, היה מחפש לשווא את האריה הכפול של סמל האימפריה על דפנות המכונית. הצבא הבריטי שחנה בארץ לעת ההיא לא השתמש בשריוניות פרימיטיביות מסוג זה.

כל אחד מהמצויים על סיפון המשוריין צפה את הגזרה שלפניו. מפקד החולייה עיניו סובבות ב־360 מעלות. טווח הראות היה קצר בעקב מיקומו של המשוריין בקטע שבין שני עקומיו של הכביש, היורד מירושלים בפנייתו מרמלה ללוד. ההפתעה יכולה להגיע מכיוון לוד, מכיוון ירושלים. מה שאין כן מסרט האספלט הבא מתל־אביב. אורותיה של כל מכונית הנעה עליו, נראים למרחוק. הנה הבריקו פנסיה של מכונית. נבלעו לשנייה בחשיכה והופיעו שוב, בהילוך מואט בעקב הסיבוב, אבל עוקבים אחריה. מתעורר חשש שמא ליד המשוריין שלנו תיעצר. אולם, חשש שווא. ושוב נעשה מתוח בהתקרב אורותיה של מכונית אחרת מכיוון לוד. קיבלנו אזהרה חמורה לא להחזיק את האצבעות על ההדק, כדי למנוע פליטת אש מקרית ולא רצויה. הרגעים המתוחים באו, כשמטעני חומר הנפץ והתבערה שלנו התחילו מתפוצצים בזה אחר זה. ואותה שעה נעצרו בכביש בואכה תל־אביב שתי אלומות אור מ־4 פנסים, כשהם בולשים את המקום ממנו מגיעות ההתפוצצויות. לעזאזל. מי זה חייב לתקוע את אפו בשעה זו, בעניינים אלה? אולם הן אוגרות מהירות ונעלמות מאחורי העיקול.

החברה צריכים כבר לחזור. בטרם תתעורר תגובה – של מי? ר.א.פ., המשטרה. אולי חונה פלוגת לגיונרים בשדה התעופה שבקרבת לוד?

היינו כביכול צופים במחזה. לא הדלקנו פתילים שאשם זוחל ומתקרב עד חומר הנפץ ומרעיד את חלל הלילה, מפציץ את האפילה וטורד משנתם את ערביי רמלה. אבל תפקידנו היה אחראי ומסובך מאוד במקרה של מחסום בכביש, בפגישה עם צבא בריטי, או ערבי. אם יהיה הכרח לסגת תחת אש, המשוריין צריך לחפות על הנסיגה ולהיות בין אחרוני הנסוגים בהשאירם אולי אפילו את המכונית על הכביש. הנסיגה תהיה אז בעקיפין הלוך ועקוף את הר.א.פ. להדרים ולהגיע לנען מצפון מזרח או אפילו לגמרי ממזרח. מסע של 15 דקות, להפוך לדרך מעקשים של שעה ומחציתה, כשהמצפן שלנו הוא הזרק־אור של המחנה הבריטי שמצפון לנען. הנה הם באים. עולים על המכונית, בסדר, בלי מטענים. שתוקים, מרוכזים ומפורקים כאחד. זזנו. עם טרטור מנועה של השריונית נפתחה תזמורת של יריות מגגות וחלונות הבתים שלצידם נסענו. אנו אצים. והיריות לא היו מכוונות. לא נשקפה לנו כל סכנה מהן. אבל לאוץ צריך. מחנה הר.א.פ. שרוי באפלה, אין הדבר נוגע להם. שישברו ראשיהם. כל עוד אין פוגעים בהם. רודפים? אין רודפים? חושך מסביב. הזרקור מסתובב כמקודם, מכנית. הם ישנים לבטח, מה ליהודים ולרמלה הערבית, כשאלומות האור שלהם מגיעות עד הבתים ממש, ונוסף לזה גם מחנה הר.א.פ. המהולל בקרבתם־מגינם.

שערי נען נפתחים לרווחה. גם כאן שקט.

כשהיינו שוב במחסן הקירור וכל אחד אץ להיפטר מהמדים של הוד מלכותו ולחזור לבגדיו הדהויים, שוב פרץ צחוק אדירים. צחוק משוחרר, חופשי. אמיתי. צחקנו לתחפושת המוצלחת, צחקנו מתוך קורת רוח שהעלינו באש 15 מכוניות בלב עיר ערבית. זה לא ישתיק את התחבורה אבל ניתן להם רק כמפרעה. היינו מרוצים שהפרענו לשנתם הבוטחת יותר מדי של שכנינו ועיקר, שחזרנו כולנו שלמים ובריאים. לא שריטה כלשהי. חד וחלק! כמאמר חז"ל… חולית העזרה הראשונה נשארה מחייכת ללא שימוש.

מהרנו להתכנס בצריף האוכל על מנת לטעום משהו. לחם, ריבה ותה. זה הספיק לנו.

– אני מרים ספל תה להצלחת המבצע הראשון ולאלה שיבואו אחריו. פתח וסיים מפקד הפעולה. בתאבון!!

תאבון לא חסר לנו.

המזוקן ללא זקן שכב במיטה הסמוכה לשלי באוהל בו בילינו את שארית הלילה. דומני שרצה לפתוח בשיחה. להביע איזו מחשבה. רעיון שהציק לו. הוא לא יכול לכבוש בתוכו הברקותיו, כדבריו. הן תלכנה לטמיון. אבל אני שקעתי מיד בשינה, כשהמקלעים הקדמי והאחורי שוטפים אש.

למחרת כשעשינו דרכנו חזרה לבסיסנו, הייתה עדת הפלמחאים גדולה יותר מאתמול בין קהל הנוסעים. בעברנו את יאזור נשארו הכל לשבת זקופי ראשים בלי יוצא מהכלל. היושבים ליד החלונות הציצו בהם וסקרו את התנועה והווי הרחוב בכפר הערבי שעוד עתיד היה לרשום דף אדום מדם בפרשת התעצמותנו המדינית.

כפי הנראה מעשה הפיצוץ של הלילה עשה לו כנפיים בסביבה הקרובה לפני שהופיע מעל כותרות העיתונים. גם לעינינו הופיע המחר בצבעים בהירים יותר.