אופייני הדבר שאנשי רוח ישראליים מיעטו לציין עובדה כה מזדקרת לעין, דהיינו – שדבר זה הקרוי בפינו “שואה” לא התרחש בתקופה של אמונה דתית חשוכה, אלא פרץ פתאום מתוך אווירה כללית של קידמה, סובלנות ונאורות במערב, אווירה שמצאה לה מקבילה מודרנית בתנועת ההשכלה וההתבוללות. מפליא גם שכה מעטים מקרב היהודים והנוצרים כאחת, יודעים שהאנטישמיות הנוצרית הוגבלה על ידי הדוקטרינה לתחומים שלא היו מאפשרים לשואה להתחולל כל עוד הנצרות מושלת בכיפה. בדוקטרינה הנוצרית הוגבלה שנאת ישראל על ידי פירושו של אוגוסטינוס הקדוש לתהילים נ“ט, 12 (ועידת קרתגה, 419 למניינם): “אל תהרגם פן ישכחו עמי, הניעמו בחילך והורידמו…”. את היהודים, לפי אוגוסטינוס, יש “להניע”, כלומר להגלות מארץ לארץ ו”להורידם" כלומר – להשפילם, אך אסור להשמידם “פן ישכחו עמי”. ובמילים אחרות – יש לרדוף את היהודים ולהשפילם ללא חסך, אך אסור להשמידם כדי שתמיד יהיה לנגד עיני הנוצרים מר גורלם של הכופרים במשיח. באיזו מידה טבועים תחומים אלה, שיוחדו על ידי הכנסייה לשנאת ישראל, בתת הכרתו ובמבנהו הנפשי של הנוצרי המאמין, ניתן לראות ממקרהו של חסיד אומות העולם, ההולנדי פיט נאאק, שהציל יהודים בסכנת נפשות בעת הכיבוש הנאצי. על מעשיו הטובים והאמיצים הוענק לו “אות חסיד אומות העולם”. אחרי מלחמת ששת הימים הוא החזיר למדינת ישראל, בטענות מטענות שונות, את האות שקיבל מידה. מצפונו הנוצרי שהתקומם נגד החריגה מ“אל תהרגם” גם לא יכול היה לשאת יהודים מנצחים ומאושרים תוך החריגה מ“הורידמו”.

הצורה הסובטילית שבה משתקפים תחומים אלה של שנאת ישראל במדיניות העולמית, תזכה למעט מאוד אימון מצד אנשי רוח ישראלים רבים שיש להם סיבות סובטיליות משלהם לעיוורון כמעט היסטרי בכל הקשור לתופעה זו. היה עלינו לחכות עד שיתפרסמו זכרונותיו של דאג האמרשאלד אחרי מותו, כדי לדעת שריאל־פוליטיקאי זה האמין כל ימיו באמונה שלמה כי הוא גלגול של ישו עלי אדמות. ואתה – צא וחשב כמה מיחסו השלילי לישראל, כמה מסטירות הלחי שמדינת ישראל ספגה מידו וכמה מהעוצמה של סטירות אלה יש לייחס לריאל־פוליטיקה, וכמה – ליחַס המחפיר שהיהודים נהגו כלפיו בעת ביקורו הקודם עלי אדמות לפני כ־2000 שנה. וגם הנשיא המתפלל הלזה, ג’ימי קרטר – רק יהודים תמימים יתפלאו אם גם בזכרונותיו של זה יתבררו דברים משונים. קיים יותר מחשד סביר שהעקביות אשר בה המעצמות חוברות יחדיו פעם כפעם כדי לשים לאל את ניצחונותיה הצבאיים של ישראל, היא שוב השתקפות של רתיעה נוצרית מפני התופעה של יהודים מנצחים. כבר במלחמת יום כיפור היה יכול להיות ברור למי שעיניו בראשו, כי האיסלאם עתיד להתנער ככח אדיר ופאנאטי שלא יעשה עיסקה לא עם ארצות הברית ולא עם ברית המועצות, אלא יהיה חשוב לו יותר לקבל סיפוק על עלבונות היסטוריים. אף כי כיום עוד יש לברית המועצות מאחזים בסוריה ובעיראק, ואילו לארצות הברית יש עדיין מאחזים בסעודיה, מצרים והמפרץ הפרסי, צריך להיות ברור כי זו רק שאלה של זמן עד שהן תסולקנה ממאחזיהן האחרונים על ידי כוחות האיסלאם הפאנאטי. אשר על כן – אם חשוב לה לברית המועצות לקיים בידה את נחלותיה האסייאניות המאוכלסות מוסלמים, ואם האמריקאים אינם רוצים לקפוא למוות בחורף של אחת השנים הקרובות, אזי עליהן בכוחות משותפים, לשבור את האיסלאם כי זה אינו מעמיד בפניהם ברירה אחרת. בקונסטלאציה הנוכחית, עקב התחרות והחשדות ההדדיים בין המעצמות, הדבר הזה כמעט אינו ניתן, ועל כל פנים יהיה מאוד לא נוח לבצוע, בלי ישראל. אבל ישראל שתוכל ליטול חלק במבצע עולמי כזה, תצטרך להיות ישראל גדולה וחזקה וישראל כזאת מדינאים נוצריים אינם מסוגלים עדיין לעכל גם אם הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים החיוניים ביותר של ארצותיהם. האמור לעיל נכון לגבי ברית המועצות החילונית לא פחות מאשר לגבי האמריקאים. כאשר הדת שוקעת באחת מארצות הנצרות לאחר אלפי שנות שלטון בכיפה, שנאת ישראל אינה נעלמת ביחד עמה אלא להיפך: היא מתעצמת והופכת לדבר היחיד שהנצרות הותירה אחריה. מה שנעלם אלה הסייגים הנוצריים שהגבילו את השנאה.

כל השיקולים הפוליטיים האלה הובאו רק אגב אורחא במטרה להדגים איך האנטישמיות מסוגלת לטמטם את הגויים ולהכותם בסנוורים. מכאן – כלומר מאנטישמיות אוגוסטינית כזאת המתבטאת ברדיפות, השפלה ומניעת פרי נצחונות – ועד השמדה טוטאלית רב המרחק. ברור כי בלי המשקע של אלפיים שנות חינוך לשנאת ישראל, השואה לא היתה יכולה להתחולל. אך כדי שתוכל להתחולל היה צורך שתחבורנה יחדיו עוד כמה נסיבות. היה צורך שיופיע בזירה קבלן מוצהר ועז מצח להשמדה מאסיבית של יהודים, שיהיה בעל עוצמה מספקת כדי להבטיח לעצמו סוברניות בביצוע כוונותיו, והיה צורך במצב הקטי, כגון מלחמה עולמית, כך שצרת היהודים תהיה, כביכול, בטלה בששים בתוך הפורענות הכללית שירדה על העולם. היה צורך בלחץ חזק, מתמיד ובלתי מתפשר מצד קבלן ההשמדה, והוא היה צריך להימצא בעמדה שבה ניתן לו להפעיל את הלחץ ביעילות. צריך שתהיה לנוצרי הטוב אפשרות להסוות את חלקו בהשמדת היהודים. רק חלק מבוטל מהאוכלוסיה בארצות המערב שנכבשו על ידי הנאצים הצטרף בפועל לכוחות שביצעו פיזית את ההשמדה. בדרך כלל הצטמצם חלקם של התושבים בהסגרת היהודים בידי הגיסטפו כך שהם יכלו תמיד לטעון כי התוצאות הפאטאליות של מעשה ההסגרה לא היו ידועות להם בשעת מעשה. ולבסוף – היה צורך שתהיה אפשרות להרדים את עירנותם של היהודים, לסבבם בכחש עד הרגע האחרון ממש. בפתח תא הגאזים עוד יש להורות להם לסדר את בגדיהם בצורה מסויימת כדי שיוכלו למצוא אותם בנקל כאשר יצאו מהתאים.

כאשר כל אלה חוברים יחדיו נוצרת מעין “מסה קריטית” של נסיבות המשחררת אצל הגויים את קנוניית הרצח נגד היהודים, קנוניה עמוקה המתרחשת על מישור האימפונדראבילים ואינה נזקקת למלים. כל אחד מהם חש כי הגיעה שעתה הגדולה של השנאה שעליה גודלו הם ואבותם. כל אחד מהם יודע מה עליו לעשות ללא כל צורך בהידברות עם הזולת. לוחשים דבר באוזנו של איש אס.אס. והשכן היהודי ימות במרחק אלפי מילין מהבית. יש בזה אותו קסם שמנגנונים מורכבים, רבי עוצמה וארוכי טווח המופעלים בלחיצה על כפתור מהלכים על נפשו של איש המערב

* * *

כבר צויינה לעיל רוח הקידמה והנאורות שמתוכה פרצה השואה כפי שלא יכלה מעולם לפרוץ בתקופה של אמונה דתית חשוכה ושרוח נאורות זו מצאה לה מקבילה בהסטוריה היהודית המודרנית בתנועת ההשכלה וההתבוללות. השואה התחוללה אחרי שלושה דורות של השכלה, כלומר של מאמץ עליון מצד היהודים להיות שונים ממה שהיו הם ואבותם כדי להיות ראויים להיספח על תרבות אירופה. רוח הנאורות נטעה תקווה בלב היהודי שיעלה בידו להתבולל בסביבה ולהיות ככל האדם. נעשתה הבחנה בין “יהודי” ו“אדם” ונקבע כלל הזהב של ההתבוללות “היה יהודי בביתך ואדם בצאתך”. היה זה פיתרון נאיבי אשר הוצע על ידי ראשוני המשכילים שהיו להם עדיין שורשים עמוקים במסורת היהודית. היה נדמה להם באמת ובתמים כי ניתן לקיים תוכן יהודי בצינעה תוך כדי הסתגלות לסביבה הנוצרית והליכותיה. מובן מאליו כי הסתגלות זו לא היתה אמורה להיות חיצונית בלבד והיתה כרוכה בסיגול תכנים, לשון, לעיתים קרובות מקצוע חופשי. אבל גם דברים חיצוניים היו כרוכים בה כמו הליכות, גינונים ואפילו מראה חיצוני. סנטימטרים מקוטר הכיפה, סנטימטרים של פיאות וזקן ואביזרי לבוש מסורתיים הועלו קורבן כחלק ממחיר כרטיס הכניסה לתרבות אירופה. (תהליכים כאלה של איבוד העצמיות לדעת כרוכים לעיתים קרובות באובדן קנה המידה להבחנה בין עיקר וטפל. ביפן, שעברה תהליך מקביל של התמערבות, הועבר חוק הקובע את האחד באפריל כיום של מתיחות במתכונת מערבית).

השיפוט באיזו מידה הצליח היהודי להסתגל לסביבה הנוצרית היה נתון, כמובן, בידי הסביבה הנוצרית עצמה. המבחן להצלחת ההסתגלות היה בנכונות הסביבה הנוצרית לקבל את היהודי. אלמלא האמונה הבסיסית אצל היהודים כי העולם הנוצרי מוכן לקבלם, לא היתה תנועת ההשכלה יכולה לקום מעיקרה. אבל הנאורות היתה קיימת במלוא זוהרה בעיקר בספרים או בתנועות ליבראליות שהיחס החיובי ליהודים לא היה עיקר באידיאולוגיה שלהן, אלא מסקנה צדדית שנאלצו להגיע אליה על ידי מתיחה מירבית של עקרונות יסוד מתוך הכרה בצורך להיות עיקבי. עם זאת קיבלו היהודים את הנאורות באירופה כעובדה כללית, קיימת ואקסיומאטית שאינה טעונה בדיקה. לכן – במידה שבחיי היום־יום היהודי נתקל בסימני דחייה מצד הסביבה הנוצרית, הוא נטה להאשים בכך את עצמו. הוא היה סבור כי לא עשה די כדי להתבולל בסביבה וכדי להיות אדם בצאתו והוא קיצץ עוד שני סנטימטרים של זקן ופיאות.

* * *

מהזרם הגדול של השכלה והתבוללות התפלגו הציונים שלא האמינו כי יהדות כזאת, שיש להצניעה בבית, יכולה להתקיים. לא שהם היו גאים ביהדותם, אבל הם גרסו אחרת את השאיפה להיות ככל הגויים: מה לכל הגויים יש מולדת – אף היהודים כך. פרט לחיים בארץ האבות הם היו יהודים מתבוללים לכל דבר שהוסיפו להגדיר את עצמם גם לאחר שעלו ארצה במונחים לקוחים מהחיים הפוליטיים והציבוריים בארצות מוצאם: אנשי שמאל, סוציאליסטים, ליבראלים, קומוניסטים, טרוצקיסטים.

חיים אלה בתוך החלל הריק שמעבר לעצמיות הולידו פחד להיות לבד וצורך עמוק להשתייך לאיזו שהיא משפחת עמים. את הרעיון שהמפעל היהודי בארץ הוא “חלק מהמערב” קבלה הציונות לכל גווניה בירושה מתנועת ההשכלה וההתבוללות. היה זה נורדאו שאמר כי הציונות באה להעתיק את גבולות אירופה עד הפרת. היהודי המתבולל שעלה ארצה אימץ לעצמו, בשם ולמען התנועה הציונית, את שאיפתו של היהודי המתבולל שנשאר באירופה להיספח על תרבות המערב. קברניטיה של מדינת ישראל מכל המפלגות רואים בה “חלק מהמערב” כעניין של אקסיומה. שמערב זה רצח ששה מיליון יהודים (כי דבר זה הקרוי בפינו “שואה” הוא מבצע כלל־נוצרי ולא גרמני בלבד), שהוא הקיא את יהודי ישראל אל החוף האסייאני של הים התיכון, שהוא חונך לשנוא את היהודים, שאפילו מדינת ישראל, ראשית מצערה זו של גאולה, גורמת לו שיחרב עליו עולמו הרוחני – כל אלה רק עובדות ומי אתה צור, מי אתה חלמיש לפני משכיל יהודי החושק במערב.

השרירות שבהחלטת הישראלים לראות את עצמם כ“חלק מהמערב” מוכחת גם מהעובדה שקמו בארץ אנשים שהחליטו אחרת, דהיינו שישראל היא חלק מ“עמי האיזור”. טוב להרגיש “חלק מהמערב” או מ“עמי האיזור” כי אז אתה לא לבד. אם אתה “חלק מהמערב” אתה יכול לצפות לעזרת המערב במלחמתך נגד האסייאנים שמסביב, ואם אתה חלק מ“עמי האיזור” אז סוף השלום לבוא ולא יהיה עוד צורך בעזרת המערב. והנה, כאשר מדינת ישראל אינה מתקבלת לא כ“חלק מהמערב” ולא כאחד מ“עמי האיזור” חוזרת שוב ועולה ההאשמה העצמית שמדינת ישראל לא עשתה די כדי להתקבל. וכמו שערב השואה היהודים שלמו בסנטימטרים של זקן ופיאות עבור כרטיס הכניסה לתרבות אירופה, כך משלמת מדינת ישראל היום עבור כרטיס כזה בקילומטרים מרובעים משטחי ארץ ישראל. ההיצמדות העוויתית הזאת של מדינת ישראל למערב היא דבר מוזר ואיראציונאלי. מה גם שבינתיים הפך הקדוש ברוך הוא את המערב המעטיר לנמושה מדמדמת בציפורני קומץ בדווים וזה היה צריך להראות לישראלים שאין בזה לא כבוד, לא תענוג, ולא כדאות להיות חלק מהמערב. מכל זה אנו למדים כי אצל עמים, כמו אצל הפרט, יש כפי הנראה מצבים פסיכוטיים חשוכי מרפא.

* * *

מראשית ההתישבות היהודית החדשה פיעמה ביהודים שעלו ארצה איזו אמונה מיסטית, כאילו על ידי העליה הם הוציאו את עצמם אל מעבר לטווח הפגיעה של האנטישמיות האירופית שממנה נמלטו הלום. אולי משום שבארץ ישראל הם מצאו את השלטון התורכי העויין שלא היה שלטון אירופי. אולי משום שהקונסוליות של ארצות מוצאם היו, מתוך שיקולים שונים, מגינות עליהם לעיתים קרובות בפני השלטונות התורכיים לפי חוק הקאפיטולאציות. ואולי משום שבחיי היום-יום לא הורגשה עוד האנטישמיות כי היהודים חיו ביניהם לבין עצמם. האנטישמיות שנעקרה מחיי היום־יום הצטברה, כפי שנראה להלן, על גבולות המפעל הציוני, ואילו בחיי היום־יום היתה לעיתים קרובות נחלת נציגיו בלבד שהיו באים במגע בשמו עם הגורמים הזרים (“על מה באת לדבר אתי היום, ד”ר ג’וזף: פליטים יהודים או צמיגים של אגד", כפי שהנציב העליון היה נוהג לקדם את פניו של חבר הנהלת הסוכנות).

היה זה תמיד נוגע ללב, מעורר רחמים ובלתי נעים לראות את ההתמוגגות של רבי המדינה בכל פעם כשאינטרס משותף בן־חלוף היה מביא לשיתוף פעולה זמני בין מדינת ישראל ובין מדינה מערבית כלשהיא – כגון צרפת בעת מלחמת אלג’יריה, או ארצות הברית עד מלחמת יום כיפור. הצד הישראלי היה רואה ביחסי השיתוף מעין ימות המשיח, אולי משום שראה בהם אות ומופת להגשמת מאויו להתקבל כחלק מהמערב. הצד השני, לעומת זאת, מעולם לא הרגיש את עצמו נוח בתוך הידידות הזאת והיה נוטש אותה בהזדמנות הראשונה ומתחיל לחזר אחרי אויבי ישראל בלהט שנבע במידה רבה מאינטרס מדיני אך במידה לא פחותה גם מתחושת ההקלה להיפטר סוף סוף מהידידות הכפוייה והמאוסה עם היהודים. כך נהגה צרפת אחרי מלחמת אלג’יריה. כך, בעבר הרחוק, נהגה בריטניה אחרי שקבלה את המנדט על ארץ ישראל. כך נוהגת עתה ארצות הברית וכך ינהג סאדאת אחרי שיקבל לידו את כל סיני.

במקום להוציא את עצמם מטווח פגיעתה של שנאת אירופה הנוצרית, משכו על עצמם הציונים שעלו ארצה את שנאתם היוקדת והבלתי מתפשרת של הערבים – תחילה של ערביי ארץ ישראל ולבסוף של כל ערביי המזרח. שנאה זו קשה מאוד לרדת לחיקרה. הצלחתה הגדולה של התעמולה הערבית מתבטאת בכך שהיא הצליחה להחדיר ולבסס בתודעה העולמית את השקר הגדול כאילו היהודים גזלו את ארץ ישראל מהערבים. אנשי העליות הראשונות מצאו כאן ארץ מוכת קדחת וכמעט ריקה מאדם. הסטאטיסטיקות המוסמכות ביותר מהימים ההם מדברות על מאתיים עד מאתיים חמישים אלף תושבים ערב תחילתו של המפעל הציוני באמצע המאה הקודמת. אפשר להביא רשימה ארוכה מאוד של אסמכתאות מן התקופה ההיא שכולן מצביעות על נסיבות המאשרות ממצאים אלה. כאן אזכיר רק את הסופר האמריקאי מארק טווין שספרו “מסע תענוגות בארץ הקודש” תורגם לא מכבר לעברית. טוויין מתאר את ארץ הגליל כארץ ריקה מאדם שבה רכבו הוא וחבריו במשך שלושה ימים רצופים בלי להיתקל בנפש חיה. כאשר הגיעו סוף סוף לכפר ערבי, מצאו בו כמה עשרות תושבים יחפים, רעבים, לבושי בלואים, מוכי קדחת, טראכומה ושאר חוליים. הוא מספר כי חרף הילודה הגבוהה הם לא יכלו להתרבות עקב השיעור הגבוה של תמותת תינוקות. ממקורות אחרים הדנים באיזורים אחרים של הארץ ניתן להיווכח כי יתר חלקי ארץ־ישראל, פרט לערים, לא היו במצב יותר טוב. הציונים ייבשו את הביצות והבריאו את הארץ שרוב חלקיה לא היו ראויים ליישוב בני אדם. רופאיהם ריפאו את מדוויהם של ערביי פלשתין. אלמלא היהודים הם היו מונים עד היום מאתיים חמישים אלף נפש ורובם לא היו נשארים בחיים כדי לשנוא יהודים. בד בבד נהרו ארצה המוני ערבים מהארצות השכנות שנדדו בעקבות הקוניוקטורה שיצר המפעל הציוני. ממשלת המנדאט היתה גובה תשעים אחוז מהמיסים מאת היהודים והיתה מוציאה תשעים אחוז מהכנסותיה בסקטור הערבי. זקני הדור יודעים לספר על כפרים ערביים רבים שהוקמו על ידי ממשלת המנדאט בכספי משלם המיסים הציוני.

ספק אם הציונות הצליחה להגשים את עצמה, אך מה שברור הוא שאת פלשתין היא אכן חוללה יש מאין. קשה להבין את שנאתם של הפלשתינים למדינת ישראל ויהודיה. אוכלוסיה ערבית החבה את עצם קיומה הפיזי ליהודים, כי אלמלא היהודים היו עוד אבותיהם מתים בעודם תינוקות, נושאת את נפשה להשמדתם הפיזית של מיטיביה – זה הצדק של פלשתין בתמציתו. אלמלא היהודים, הדבר הזה הקרוי “העם הפלשתיני”, לא היה קיים ואילו הארץ שעליה הם תובעים בעלות לא היתה ראוייה ליישוב בני אדם עד עצם היום הזה. ביהודי ישראל מתקיימים במילואם דברי התורה (דברים ל"ב, 21): הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם.

ערביי ארץ ישראל נשאו במשך מאות בשנים את עול התורכים, שלטון מוסלמי אך לא ערבי, ועשרות בשנים ישבו בשקט תחת שלטון האנגלים, שאינם לא ערבים ולא מוסלמים. מדוע אם כן לא יישבו בשקט תחת שלטון היהודים? אם אין הם מוכנים לקבל מיד היהודים מה שהיו מוכנים לקבל מיד העותומנים ומיד האנגלים, משמע שקיימת כאן איזו שנאה א־פריורית שהיא אנטישמיות לכל דבר. מקורה של שנאה זו הוא שוב דתי. אם בעיני הנוצרים היהודים הם רוצחי האלוהים, הרי בעיני הערבים היהודים הם אלה שדחו את נביאם ובכך העלו על עצמם את זעמו, זעם שהוא ציווה למאמיניו לדורות. לכן הערבים יישבו בשקט תחת כל שלטון שהוא, אך לעולם לא תחת שלטון יהודי. הנצרות והאיסלאם הם המקור הראשוני והעמוק ביותר לשנאת ישראל. מי שסבור כי הנוצרים והמוסלמים אי פעם ירפו מהיהודים, אינו מעריך נכונה את המעלה הגדולה הצפונה בשנאת־מצווה המותרת לפי הדת כווסת של לחצים פנימיים וכשסתום ביטחון רגשי. לא פחות מעשר מכות, כולל מכת בכורות ויותר מזה, תהיינה דרושות כדי שהם אי פעם ירפו מהיהודים. אחרי השואה עוד יותר כך מאשר לפניה, כי בשואה מצא הרגש האנטישמי את פורקנו המושלם. מאז הוא חותר ללא הרף, לעיתים ביודעין ולעיתים בלא יודעין, אל פורקן מושלם זה אשר נגלה לפניו בשואה.

* * *

כתוצאה מההתכחשות לעצמיות, מורשתה של תקופת ההשכלה, מתעקשים הישראלים לראות במדינת ישראל את ראשיתה של היסטוריה יהודית חדשה – היסטוריה של היהודים כעם רגיל וחסר ייחוד, המקיים מדינה רגילה וחסרת ייחוד, בעלת ציביון מערבי, עם שאיפה למערכת בריתות שתבסס את מעמדה כחלק מהמערב, תוך ניתוק מוחלט מההיסטוריה היהודית בגולה. מכאן גם ההתכחשות הנחרצת של הישראלים לכל שותפות בגורל היהודי – אותו גורל שהשיג את יהודי אירופה בשואה, ובסבל היהודי – אותו סבל שהגיע לשיאו בשואה. לענין הסבל היהודי אין צורך להכביר הסברים. אולם באשר לגורל היהודי – הרי למען לא ננהג כדרך הפאשיסטים המשתמשים במלים גדולות ומעורפלות, כדי להביע געגועים גדולים ומעורפלים לעבר גדול ומעורפל, אנו ניטול על עצמנו את הטירחה להגדיר מהו אותו גורל יהודי שמדינת ישראל מתכחשת לו. ובכן – הגורל היהודי הוא המחיר שהיהודי משלם כדי להיות יהודי בתקופות שבהן היהודי רוצה להיות יהודי, והוא נקודת השפל הפאסיבית ביותר של ההווייה היהודית בתקופות שבהן היהודי אינו רוצה להיות יהודי. כאשר היהודי מתנער מכל אורח חיים יהודי, מתרוקן מכל ערכים יהודיים, כאשר יהדותו הופכת לו לנטל חסר כל משמעות חיובית, מעין תאונת לידה, אזי כל יהדותו מתבטאת בכך שזרים חושבים אותו ליהודי ומתייחסים אליו, בתור שכוה, כפי שהם מוצאים לנכון לפי חינוכם והשקפותיהם. דוגמה קולעת לגורל היהודי ניתן למצוא באותה חלילה חוזרת בספר שופטים: ויעשו הרע… ויתנם ביד… ויזעקו… ויושיעם ביד… “ויעשו הרע” – זה שלב ההתנערות מהערכים העצמיים. “ויתנם ביד'” או “וימכרם ביד” – זה הגורל היהודי כאשר היהודים ריקים ונעורים מכל תוכן יהודי וכל יהדותם מתבטאת בכך שאויביהם צוררים אותם כיהודים. מקור אחר שבו ניתן למצוא תיאור מבריק של מצב היהודי כשהוא “נתון ביד” או “מכור ביד” הוא ספרו של סארטר “אנטישמי ויהודי”. סארטר, כושן רשעתיים זה, הוא אחד הגויים אשר בידם ניתנו יהודים שעשו הרע בדור הזה. מכאן היכרותו האינטימית עם מצבם העגום של יהודים “נתונים ביד”. תיאור זה הוא פנינה מושלכת באשפה כי יתר הדברים הכתובים בספר ברובם הגדול אינם שווים הרבה. בין היתר מציע סארטר שהצרפתים יאפשרו ליהודים לחלוק עמם בתרבות צרפת, כאילו שזה משנה כהוא־זה אם יחסו של הגוי אל היהודי “הנתון ביד” הוא טוב או רע, אם היהודי מוזמן ליטול חלק בתרבות צרפת או שזו ננעלת בפניו. הדבר הקובע הוא שהיהודי “הנתון ביד'” אינו יכול להשפיע על יחס הגויים אליו וזה נקבע לפי חינוכו, השקפותיו, טעמו והעדפותיו של הגוי, כשהיהודי קיים בתמונה כאובייקט בלבד.

היהודי המתבולל, אשר ליהדותו אין כל משמעות חיובית לגביו, הוא לעולם “נתון ביד”. הגשמת שאיפתו להיפטר מזהותו העצמית ולאמץ לו זהות חדשה, לא זו בלבד שהיא תלוייה בשיפוטם של בעלי הזהות שאותה הוא רוצה לאמץ, אלא ששיפוט זה אין לו קריטריונים אובייקטיביים המחייבים את השופטים, כך שהללו הם גם שופטים וגם עדים הקובעים את העובדות הרלוונטיות למשפט על ידי המידה שבה הם מקבלים או דוחים את היהודי המשתדל בכל כוחו לאמץ לעצמו את זהותם. די לגוי שידחה את היהודי ולו דחייה קלה ביותר כדי שיוכל לחרוץ את המשפט שמאמציו של היהודי לאמץ לעצמו את זהות הגוי טרם הוכתרו בהצלחה ובכך לדון אותו לעבודת פרך סיזיפית למשך כל ימי חייו. ההתבוללות היא הגיהינום של היהודי המודרני שעשה הרע בעיני אלוהיו. ושוב – בחיי היום־יום אין הישראלים חשים בכך, למרות שרובם הם יהודים מתבוללים לעילא, כי הם חיים בינם לבין עצמם. כל הגיהינום הוא של נציגיהם הבאים במגע עם הגורמים הזרים. זהו גהינום אובייקטיבי למרות שרבי־המדינה אינם חשים אותו כגיהינום בגלל עור הפיל שלהם (ראה בהקשר זה את כרכוריו של וייצמן במצרים). עם זאת – לו ראו את עצמם רק פעם אחת מבחוץ, כפי שהם נראים בעיני אחדים מאתנו, ספק אם היו מסוגלים לעמוד בכך חרף עורם העבה.

כאן אולי המקום לעמוד על אפשרות של היבט נוסף לשואה. היהודים יצאו מאלפיים שנות האירוח בארצות הגויים אינוואלידים בנפשם. חסרים להם שני יסודות חיוניים הדרושים לאדם כדי שיהיה נורמאלי: הכבוד והרצון. הקשר בין השניים הוא אמת כה יסודית, שהיא הפכה לפתגם. אומרים: “רצונו של אדם – כבודו”. החיים בגולה היו כה לחוצים, שהרצון היחיד שהיה אפשרי ליהודי הוא הרצון להיות יהודי והכבוד היחיד שנותר לו הוא כבודו כמי שנותן תוקף לרצונו זה, כלומר – כבודו כיהודי. מאחר שהיהודי המתבולל אינו רוצה להיות יהודי והוא מתבייש ביהדותו (היה יהודי בביתך…) הוא קיפח את הרצון היחיד והכבוד היחיד שהיו אפשריים בשבילו. אשר על כן נותר היהודי המתבולל ללא רצון וללא כבוד כלל והפך לאופורטוניסט הצומח כעשב שוטה לתוך כל מיני סדקים הנפתחים בפניו בחורבות המערב. האופורטוניזם של הישראלי והפרגמטיות של מנהיגיו (שאינה פרגמטיות כלל אלא משהו שונה לחלוטין כפי שיובהר, אם ירצה השם, באחד המאמרים הבאים) הן ביטוי לחוסר כבוד וחוסר רצון זה. אבל רגש הכבוד הוא האנטנה שבה קולט האדם מעשי השפלה המכוונים נגדו. והנה – מחד, היהודי המתבולל נתון ביד האנטישמי במידה כזאת שהוא מהווה קורבן אידיאלי למעשי השפלה ומאידך הוא חסר כבוד עד כדי כך שאי אפשר להשפילו. כל ניסיון מצד אנטישמי להשפיל יהודי כזה היה מותיר אותו מתוסכל כשהוא שרוי בינו לבין עצמו עם הטריקים הזדוניים שלו ואילו היהודי אינו חש כלל שעושים לו דברים. כדי לספק את זדונו נותר לאנטישמי רק להכות את היהודי במקום היחיד שנותר חי, מרגיש ומגיב, דהיינו – ברצון ההישרדות הפינומנאלי שלו, כלומר נותר לו רק להכותו נפש. מכאן שחוסר הכבוד של היהודי המתבולל הוא לפחות אחד הגורמים שהמיטו את השואה על יהודי אירופה. ואם ניספו בשואה גם יהודים שהיו גאים ביהדותם, הרי כבר אמרו חז"ל כי בתקופה של עבודה זרה אנדרלמוסיה באה לעולם ומכלה רשעים וצדיקים כאחד.

* * *

ההתכחשות לסבל היהודי ולגורל היהודי תוצאתה היתה שהכח הצבאי היהודי והכלכלה היהודית, שני מרכיבי העוצמה היהודית בארץ, לא נגזרו לפי ממדיהם של סבל וגורל אלה במטרה לשים להם קץ, אלא התפתחו באופן איבולוציוני כדי להמציא תשובות לבעיות המיידיות של המפעל הציוני. כך הפכו שניהם לדבר הפרובינציאלי שאנו מכירים. הכלכלה היהודית נועדה לספק מקורות פרנסה ליהודים ואילו הכח הצבאי היהודי נועד להגן על יהודי הארץ מפרעות. העיירה היהודית על בעיותיה ופתרונותיה מבצבצת כאן מבעד למעטה הגאולה הציונית. האיום של האנטישמיות הנוצרית אשר מפניה נמלטו הציונים לארץ ישראל, חדל לפי התפיסה הציונית להתקיים כבמטה קסם ברגע שכף רגלם של הציונים דרכה על אדמת ארץ ישראל. עם ישראל חסר ייחוד ראה את עצמו בשנים 39–1936 עומד במאבק נגד כנופיות של פורעים. לו היה אז מכון שילוח קיים היו חרטומיו מחווים דעתם כי הכח היהודי די בו כדי לעמוד בפני כל איום נראה לעין.

מי שהיה סבור אז כי שנאת ערביי ארץ ישראל ליהודים היא תופעה שונה ונפרדת משנאת ישראל במערב, קיבל כעבור זמן קצר מאוד תזכורת עוצרת נשימה כאשר כוחות הגנרל רומל עמדו בשערי הארץ בעוד חאג' אמין אלחוסייני, אביו הרוחני של יאסר ערפאת וקודמו בהנהגת הפלשתינים, יושב בברלין, בחצרו של היטלר, קצר רוח לחזור עם הכוחות הגרמניים כגאולייטר של ירושלים. כדי לקדם פניה של סכנה זו נשלחו אנשי הפלמ“ח לנגב “עם מקלות כתחליף לרובים” כדבר השיר. מה היו מועילים אנשי הפלמ”ח עם המקלות שלהם נגד כוחותיו של הגנרל רומל לא קשה לנחש. לו נסתיימה מערכת אל־עלאמיין בנצחון הגרמנים היה היישוב היהודי בארץ, זה העם החדש שפנה עורף להיסטוריה היהודית, לסבל היהודי ולגורל היהודי נופל בידי הפלשתינאים והנאצים אין אונים כאחד הגיטאות באירופה. העם היהודי החדש הזה, העם־ככל־העמים הזה היה נמחה מתחת השמים לא כסוציאליסטים ואנשי שמאל אלא כיהודים, משום שהגרמנים והפלשתינאים חושבים אותם ליהודים. וביום הזיכרון לשואה ולגבורה היו יהודי ארצות הברית מעלים על נס את גבורת אנשי הפלמ"ח שהסתערו במקלותיהם על השריון הגרמני.

מאז, אחת לכל כמה שנים, המצב חוזר על עצמו כאשר עוצמה ישראלית פרובינציאלית, שהתפתחה על דרך האיבולוציה כתשובה לצרכים שוטפים, ניצבת בפני מצב שנוצר באופן פתאומי על ידי איום חדש שלא צפוהו מראש, מצד גורם העולה בעוצמתו לאין שיעור על עוצמת הגורמים המקומיים שעליהם היתה אותה איבולוציה חייבת לגבור. כך היה כעבור שנים אחדות כאשר מדינות ערב תקפו את מדינת ישראל בת היום והפתיעוה כאשר במחסניה אלף שלוש מאות רובים. אחת לכל כמה שנים מדינת ישראל ניצבת במפתיע בפני עוצמה כזאת שהקדוש ברוך הוא צריך לחולל נס כדי להושיעה. מלחמת יום כיפור היתה רמז שמדינת ישראל מיצתה את משיכת היתר שלה בבנק הניסים וכי מעתה ואילך יהיה עליה לדאוג בכוחות עצמה לכך שעוצמתה תספיק לה כדי להתגונן בפגי כל אויב אפשרי.

* * *

ועתה שוב – היחס בין עוצמתה של מדינת ישראל ובין עוצמתם של הכוחות המתחשרים נגדה היום, הוא בערך כמו היחס בין עוצמתם של אנשי הפלמ“ח עם המקלות ובין עוצמת השריון הגרמני. הכלכלה הישראלית, מרכיב כה חשוב בעוצמתה של ישראל, כמעט שלא עברה איבולוציה ראויה לשמה שתסגל אותה לקיים את הכח הצבאי של מדינת ישראל ללא עזרה מבחוץ. הוא הדין בטכנולוגיה הישראלית שאינה מסוגלת לייצר עבור צה”ל פריטים חיוניים של אמצעי לחימה.

האיבולוציה של העוצמה הישראלית התרחשה מאז הקמת המדינה בגיא חיזיון שבו התנגשו שני כוחות מקומיים, ישראל ומדינות ערב, כאשר ברקע שתי מעצמות־העל כפטרוני הכוחות המקומיים: ברית המועצות כפטרון מדינות ערב הנחשבות קיצוניות וארצות הברית כפטרון המדינות הערביות הנחשבות מתונות וכן, בלב חצוי ובהסתייגות רבה, כפטרונה של מדינת ישראל. מבעד לכל הפטפוטים על “מחוייבות מוסרית” ו“מחוייבות מיוחדת” של ארצות הברית כלפי ישראל, הזדקר תמיד האינטרס האמריקאי לקיים מדינת ישראל חזקה כאמצעי לחץ על מדינות הנפט.

ברגע שארצות הברית וויתרה על האופציה ליטול מהערבים בכח את הנפט, במקרה שזה לא יינתן לה מרצונם הטוב ובמחיר סביר, התרחשו שני דברים: א. ארצות הברית נהפכה לוואסאל של סעודיה או, מכל מקום, לא להרבה יותר מזה. ב. מדינת ישראל אינה דרושה עוד לארצות הברית, כי כדי לעמוד על הרגליים האחוריות ולבקש יפה, לשם כך אין צורך בבני ברית. אחד הכוחות המקומיים שהתנגשו בזירה הפך, איפוא, לכח עולמי המסוגל לשעבד לרצונו ולגייס לצידו את הפטרון לשעבר של ישראל. המצב הזה שבו מדינת ישראל תלוייה לחיים ולמוות במדינה אחרת התלוייה מצידה לחיים ולמוות במבקשי נפשה של ישראל, נראה כלקוח מתוך סיפור של זאכר־מאזוך. (הסיפור “ניקמת נשים” מבוסס כולו על סיטואציה דומה. ובכלל – דומה כי התמצאות כלשהיא בספרות הסאדו־מאזוכיסטית יכולה להועיל מאוד להבנת היחסים בין היהודים והמערב בדורות האחרונים). מדינת ישראל מוצאת את עצמה, איפוא, בודדה כאשר אין ביכולתה לעמוד אפילו זמן קצר ללא עזרה מבחוץ, כאשר עזרה זו הולכת וקטנה וכל הסימנים מעידים שלא תימשך לאורך ימים, כאשר השיתוף עם ארצות הברית הולך ומגיע לקיצו.

לו היה זה הכל היינו אומרים רק זאת שמדינת ישראל שרוייה במצב מדיני קשה מנשוא וכי יש בכך כדי להשפיע על גודל שיטחה או אפילו על עצם קיומה כמסגרת מדינית. אבל לא זה בלבד מונח על כף המאזניים. מה שמונח על כף המאזניים הוא עצם קיומם הפיזי של יהודי ישראל אחרי שמסגרתה המדינית תיהרס. מדינת ישראל שרוייה בתנאי שואה. שוב קיימת אותה “מסה קריטית” של נסיבות המשחררת אצל הגויים את קנוניית הרצח נגד היהודים, אותה קנוניה המתרחשת על מישור האימפונדראבילים ואינה זקוקה למלים. אש"ף, ומנהיגו יאסר עראפאת, היו מצויים תמיד בשטח כקבלן מוצהר להשמדת יהודים, אבל רק לאחרונה הפכו לגורם רב עוצמה ובעל סוברניות מספקת כדי להבטיח את ביצוע הכוונה הנפשעת. וקיים המצב ההקטי של משבר הנפט והלחץ הבלתי פוסק ובלתי מתפשר של קבלן ההשמדה. וקיימת האפשרות לעזור בהשמדת היהודים על ידי תמיכה מדינית ואספקת נשק מתוחכם, בלי להשתתף פיזית בהשמדה.

ושוב יש יהודי השכלה והתבוללות שאפשר להרדים את עירנותם. מרדימים את היהודים באמצעות השלום. “השלום” – זו מילת הצופן לפיתרון הסופי של בעיית היהודים במזרח הקרוב. כל השותפים בקנוניה – קארטר, סאדאת, ג’יסקאר, קרייסקי, עראפאת וכל השאר – כולם יודעים במה מדובר כשאומרים “שלום”. “השלום” בשואת יהודי ישראל זהה פונקציונאלית ל־Arbeit macht frei בשואת יהודי אירופה: שתי הסיסמאות נועדו להשלות בשווא יהודים שעייפה נפשם להורגים. אבל האמונה העיוורה וחסרת התקנה במערב ובישועתו, כאשר מערב זה אינו מסוגל עוד להושיע אפילו לעצמו, הפחד להיוותר לבד בתוך הריקנות הבוקקת הזאת של החיים בחלל הריק שמעבר לעצמיות – יוצרים את העייפות הגדולה. וכמו שיהודים רבים במחנות האמינו כי תאי הגאזים הם מקלחות, כך יהודים רבים בישראל מאמינים כי מישהו מתכוון ברצינות לעשות עמם שלום אמת.

לו נגזרה עוצמת הכח היהודי בארץ ישראל לפי עוצמת הגורל היהודי והסבל היהודי, לא היתה מדינת ישראל צריכה להתיירא מפני איש. על החטא הקדמון של ההתכחשות לגורל ולסבל, חטא אשר גרם שהכח היהודי בארץ ייגזר לפי ממדי העוצמה של יריבים מקומיים, על כך יבואנו עתה סבל נורא. ועל אשר לא קדם תור המדבר ליישוב הארץ, אלא דור העבדים יוצאי מצרים הוא שנכנס לארץ ישראל, על כך יבואנו המדבר בארצנו הנושבת. דבר זה ניתן להוכיח כמו משפט בגיאומטריה: לא תיתכן מדינת ישראל מנותקת מההיסטוריה היהודית. אין היסטוריה יהודית ללא גורל יהודי. יהודים מדושני הנאות חומריות לא יוכלו לעולם ליטול חלק בגורל היהודי. לשם כך על הישראלים לסבול. אשר על כן מוכרח לבוא בעתיד הקרוב סבל נורא על ישראל. מה שהיה להוכיח.

* * *

זה עתה עבר עלינו יום זיכרון נוסף “לשואה ולגבורה”. שתי המלים האלה “שואה וגבורה” ושני הזיווגים האלה “שואה וגבורה” ו“שואה ותקומה” – משקפים את כל הזיוף הגדול של החיים שבתוכו אנו מדמדמים בחצי הכרה כמו בתוך סיוט. שואה היא מקרהו של עדר ג’יראפות שנקלע לקאטאקליזם בג’ונגל. אין מלה זו יכולה לציין את אחד המאורעות החשובים והמכריעים בהיסטוריה, מאורע שיש לו היגיון פנימי שמכוחו הוא יכול להתחולל שוב. הגבורה שמדובר בה בוודאי שהיא לכבוד לבעליה. אך גבורה שלא הצליחה למנוע את ההשמדה היא נטולת ערך. רק בארץ החברה’מנים הזאת, שבה כל כך מתביישים בסבל היהודי, נזקקים לגבורה כזאת כדי לכפר על הבושה הנוראה שהחברה’מן הישראלי חש לנוכח סבל עמו. לכן מקימים לה היכלות פאר, מקדישים לה תקציבי ענק ומנגנונים אדירים. עם כל הכבוד לגיבורים, גבורה יהודית שאינה מסוגלת למנוע השמדת יהודים, ואינה מסוגלת להביא להשמדת אויביהם, ערכה כקליפת השום.

הצירוף “שואה ותקומה” מרמז על כך שהקמת מדינת ישראל היא התשובה לשואה. אבל זו כמובן אחיזת עיניים. צהל הוא אומנם צבא חזק וטוב, אבל הכלכלה הישראלית, כפי שראינו לעיל וכפי שידוע לכל בר־בי־רב, אינה מספיקה כדי לקיימו ככח לוחם ולתת בידיו את אמצעי הלחימה הדרושים לו ללא עזרה מבחוץ. עזרה זו פוחתת והולכת והתחזית היא שתיפסק בקרוב לחלוטין. לכן בקרוב מאוד עלולה מדינת ישראל להימצא במצב שלא תספיק לה עוצמתה כדי להתגונן בפני אויביה. כל מה שאינו מספיק כדי להשיג את התכלית של מניעת השמדת יהודי ישראל – שווה לאפס. אשר על כן – מדינת ישראל ככח שיש בו כדי להגן על יהודי ישראל מפני השמדה, היא אפס. היא אפס משום שיש לה שני אפסים במכפלת הגורמים הקובעים את עוצמתה.

תשובה להשמדה אינה מדינה כי אם עוצמה. מדינה חלשה כמדינת ישראל אינה פותרת שום דבר כי אין היא מסוגלת למנוע את השמדת יהודי ישראל בתנאים הנוכחיים. בתנאי השואה שנוצרו ניתן למנוע את השמדת יהודי ישראל (ולכך הכוונה בין אם מדברים על שלום ובין אם מדברים על מלחמה) רק על ידי מעבר למשטר חיים המייצר ואוגר עוצמה באורח ספונטאני. אין לאמור לעיל שום קשר עם השאיפה לעוצמה אצל ניטשה, כי המדובר פה אינו בשאיפה לעוצמה אלא בכורח לקיים עוצמה כדי להתקיים. (אני טורח להסביר זאת שמא יהיה בכך כדי למנוע התבזות של אחד או יותר מאנשי רוח ישראלים העלולים שוב ליפול במלכודת של איזו אסוציאציה פרימיטיבית שתקשר במוחם בין הצורך בעוצמה שמדובר בו כאן, הכפוי על ישראל על ידי הנסיבות, ובין השאיפה. המתרוננת לעוצמה אצל ניטשה. אני רואה בהסבר זה שירות מיוחד לאותם אנשי רוח, אשר ככלות הכל אינם ריקים ופוחזים אלא רק לוקים בטמטום שאינו, חלילה, אישי כי אם סוציולוגי והוא משתק את שכלם, שהוא לעיתים קרובות מרשים, בכמה תחומי מחשבה מוגבלים בלבד).

אם הישראלים יחליטו להיות חזקים עד כמה שהם יכולים, הם יווכחו תוך זמן קצר שהם יכולים להיות די חזקים כדי לעמוד בפני איום על קיומם מכל מקור שהוא אף כי הם מונים בסך הכל שלושה מיליון נפש. עם כל הכבוד שאנו רוחשים לאחרונה לשבטים שחורים בג’ונגל, היהודים הם לא בדיוק שבט איבו מביאפרה. אם הם לא ירצו שישמידו אותם, אי אפשר יהיה לעשות להם זאת. לשם כך יש להם יותר מדי מדענים ממדרגה ראשונה. דא עקא שמעשרה קבין של טמטום סוציולוגי שירדו לישראל, תשעה נטלה האקדמיה היהודית, זו שצריכה להוות יסוד לעוצמה שתמנע את שואת יהודי ישראל.

בידוע שעובר זמן רב עד שבני אדם עומדים על כל היבטיו של שינוי שחל במצב עקב התפתחויות במדע ובטכנולוגיה. קיימת שיגרה של תפיסה הגורמת שכל שינוי מהפכני ישובץ עוד זמן רב לתוך המצב הקודם שהוא צריך היה לגרום, ובסופו של דבר גם גורם, לשינויו. את המכוניות עיצבו עוד זמן רב בדמותן של הכרכרות שהיו פעם רתומות לסוסים, כפי שמציין הנרי קיסינג’ר בספרו “נשק גרעיני ומדיניות חוץ”. את הזמן הרב הזה החולף בדרך כלל בין ההתפתחות המדעית לבין יישומה במציאות, מדינת ישראל יכולה לחסוך לעצמה על ידי מאמץ מודע. בתחום אחד לפחות הדבר כבר פועל, בחקלאות. אחד היתרונות של החקלאות הישראלית הוא ביישום המהיר בשטח של המצאות מדעיות, דבר המתאפשר עקב רמתו האינטלקטואלית הגבוהה יחסית של החקלאי הישראלי לעומת זו של החקלאי במערב.

עד לפני זמן לא רב, אוכלוסיה בת מאות מיליונים היתה מרכיב חיוני בקביעת עוצמתה של מדינה. כיום זוהי רק שיגרה מחשבתית לחשוב כך, כי גורם זה ערכו הולך ופוחת. קיימים בארץ מפעלים שהם מפעלי ענק בסדרי גודל ישראליים, אך גם בסדרי גודל עולמיים הם היו נחשבים כמפעלים בינוניים לפחות, המופעלים בשלוש משמרות על ידי פחות מעשרים איש. האוטומציה מאפשרת בענפים רבים, ומתרבים והולכים, עוצמה תעשייתית עם כח אדם מינימאלי. יסוד עוצמתה של ברית המועצות הם כעשרים אלף מדענים בכירים, מהם כאלפיים יהודים, שהם כעשרה אחוז מכלל המדענים הבכירים מתוך אוכלוסיה של קצת יותר מאחוז אחד. המסה האנושית של מאות מיליוני פיות שיש להאכיל היא כיום מקור חולשה לברית המועצות.

הישראלים יוכלו לחסוך לעצמם סבל רב ואבידות כבדות לאין ערוך מכל מה שהיה ידוע עד כה, אם הם יתעשתו ויעברו למשטר של יצירת ואגירת עוצמה. המדובר אינו בעוד מלחמה אחת, אלא במלחמת השמד בעזרת גורמים עצומים בעולם ביניהם כאלה אשר בעבר תמכו בישראל. הדבר עומד להתרחש תוך שנים ספורות. המאמץ הדרוש כדי להיות מוכנים הפעם, לשם שינוי, חייב להיות אינטנסיבי מאוד, ענייני וחסר פניות, אחרת צה"ל יעשה הרבה מעשי גבורה שיונצחו על ידי יהודי ארצות הברית עד שתצלצל גם שעתם הם. אין ספק כי הישראלים עדיין מסוגלים לבצע את המאמץ הדרוש. יש להם העיקר – זו החיוניות הדרושה לכך. מה שאין בהם – זה הניקיון הפנימי הדרוש כדי לאפשר את שיתוף הפעולה חסר הפניות אשר בו תלוייה הצלחת המאמץ. הישראלים קורצו מחומר זול ווולגארי מדי. אבל גם הפחמן הוא חומר זול וולגארי, אשר בתנאים מתאימים של טמפרטורה ולחץ יכול ליהפך ליהלום. אפשר להבטיח לישראלים בוודאות גמורה תנאי לחץ וטמפרטורה כאלה בעתיד הקרוב, שיתנו אף להם הזדמנות ליהפך ליהלומים, או בכל אופן למשהו נקי דיו וחזק דיו כדי להתקיים. עליהם לזכור את השואה לא יום אחד בשנה אלא דבר יום ביומו כדי שתמיד יהיה לנגד עיניהם הגורל הצפוי להם. וגם זה עוד לא יתן להם מושג נכון. כל גוי ודרכו ברצח. הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל. אם אי פעם ניפול בידי הערבים, אנו עוד נתגעגע לגאזים הטובים והסטריליים של הגרמנים.

כדי למנוע את השואה הבאה הישראלים חייבים לתת לזיכרון השואה הקודמת לתפקד. במקום לבקש בה מעשי גבורה שלא הביאו לתכלית, עליהם לראות בה את שיאו של סבל יהודי המדרבן למאמץ וצורת חיים שיש בהם כדי להביא סבל זה לקצו. פירוש הדבר הוא אחד בלבד: יצירה ואגירה ספונטאנית של עוצמה. זה הלקח העיקרי של השואה ואם את הלקח הזה לא למדנו, אז הגרמנים בזבזו עלינו טוני־טונות של ציקלון ב' לשווא.