בּשבּת עם שחר, כּשהשכּים משה־מוֹטי עם נַערוֹ לתפילת שחרית, עדיִין היה בּית־הכּנסת ריק כּמעט. אֵצל התּנוּר שפּג חוּמוֹ, בּאוֹר הכּהה והקר של בּוֹקר־סתיו, ישבוּ יהוּדים בּוֹדדים נסוּכי־שינה, בּפנים רחוּצים וּמַבהיקים, ואָמרוּ תּהילים. טבלוּ אֶצבּעוֹתיהם בּפיהם, דיפדפוּ אֶת הדפּים בּזה אַחַר זה, וּבין אמירה לאמירה הטוּ אוֹזן אִיש לשׂיחַת חבירוֹ. סחוּ בּעסקי גנים, בּלפת וסלק, בּכרוּב, בּתפּוּחי־אדמה וּבשאָר ירקוֹת אפילים, שלא נַעשׂוּ יפים בּשנה זוֹ, וּבעליהם ירדוּ אִתּם למַעמַקי האדמה. וּבאוֹתה שעה נשקף בּעד החַלוֹנוֹת סתיו קוֹדר וקר, וגשם דק, מוֹסיף והוֹלךְ, דפק ושטף על־פּני הזכוּכיוֹת המזדעזעוֹת.
משה־מוֹטי ונערוֹ נכנסוּ לבית־הכּנסת בּחשאי וּביִראָה, כּמתגנבים. וּמפּני ששניהם היוּ כּפוּפים וּרטוּבּים, רוֹעדים מצינה, נדמוּ כּשׂיוֹת נידחוֹת, נרדפוֹת על צוָאר, הגדוֹלָה בּראש והקטנה כּרוּכה אַחריה. אִיש מן היוֹשבים אֶל התּנוּר לא השגיח בּהם, ועמדוּ שניהם בּתוֹךְ בּית־הכּנסת הריק עמידה זרה, כּאִילוּ נתעוּ למקוֹם־נכר. הנַער היה מקוּשט היוֹם קישוּטי יוֹם טוֹב: בּפּעם הראשוֹנה לימי חַייו לָבש צוָארוֹן לָבן של נייר עם מין עניבה כּחוּלָה, שמתּוֹכם נראָה צוָארוֹ השחוֹר והדק רזה ועלוּב משהיה.
– אַבּא, יכוֹל אַתּה עכשיו לדבּר עם רב גבריאֵל השמש, אִם רצוֹנךָ בּכךְ… – לָחַש הנַער לאָביו, ולבּוֹ התחיל דוֹפק דפיקה מוּקדמת.
– הא? – שאל משה־מוֹטי. רגע ניבּט ממקוֹם עמדוֹ כּמהסס, אַחַר־כּךְ חיזק אֶת לבּוֹ, סילק ידיו לאחוֹריו וניגש בּחשאי אֶל הבּחוּר שבּתיל, שישב עם היוֹשבים בּקצה הסַפסל, ראשוֹ נטוּי למַעלָה, הוֹזה וּמַקשיב לשׂיחַת הבּריוֹת. ממוּל אוֹמרי־התּהילים ניצב גבריאֵל השמש, יהוּדי גאוָתן, חירש בּאָזנוֹ האַחַת, בּעל זקן אָרוֹךְ וחָשוּב, שזרקה שׂיבה בּאֶמצעיתוֹ. הלָה השפּיל עֵיניו אֶל סידוּר “כּל־בּוֹ” נפוּחַ וקרוּע, ניענַע מתּוֹךְ לחש־שׂפתיִים אֶת שׂפמוֹ העבה והזוֹעֵף והטה קצת, מתּוֹךְ וַתּרנוּת יהירה, אֶת אָזנוֹ השוֹמַעת לצד המשׂוֹחחים. משה־מוֹטי התייצב בּענוָה וּבבוֹשת־פּנים ליד הבּחוּר שבּתיל ועשׂה עצמוֹ אַף הוּא כּמַטה אוֹזן לשׂיחַת המסוּבּים. נַערוֹ פּרש לקרן־זוית מוּצנַעת ואָרב לוֹ משם בּעֵינַיִים דוֹלקוֹת, כּולוֹ רוֹעֵד בּכתפיו הצנוּמוֹת וּבצוָארוֹ הדק והשחוֹר.
משה־מוֹטי תּלה עיִן חרדה, מחַננת, אֶל פּני גבריאֵל השמש, מתכּוון בּתביעת־עיִן זוֹ לשחדוֹ וּלעוֹרר אֶת דעתּוֹ על עצמוֹ. ואוּלָם גבריאֵל השמש יהוּדי קשה הוּא. גבּוֹת־עֵיניו הקוֹדרוֹת מוּשפּלוֹת אֶל הסידוּר, שׂפמוֹ הזוֹעֵם נע לאַט, וכךְ הוּא עוֹמד יהיר וקר, כּאִילוּ כּל העוֹלָם כּוּלוֹ אֵינוֹ כּדאי לוֹ. רק לפעמים הוּא מַרכּין אֶת אָזנוֹ השוֹמַעת עם הסידוּר שבּידוֹ לעֵבר המשׂוֹחחים, מקמט מצחוֹ בּזעף וּפוֹלט מפּיו לתוֹךְ השׂיחָה הכּלָלית הברוֹת בּוֹדדוֹת, רוֹגזוֹת:
– הא? אֶט־נוּ!… הא? לא היוּ דברים מעוֹלָם!… הא? דברי־שטוּת אַתּם מדבּרים!… הא? בּהמוֹת אתּם כּוּלכם!…
מפּני דיבּוּרים נמרצים אֵלוּ נפלה רוּחוֹ של משה־מוֹטי, וּכבר התחיל לפקפּק, אִם יעמוֹד לוֹ כּוֹחוֹ הדל לפצוֹת פּיו אֶל השמש התּקיף וּלהשמיעוֹ דבר. בּחָשבוֹ אֶת מַחשבוֹתיו הנוּגוֹת האֵלה, חָדל להקשיב אֶל שׂיחַת המסוּבּים ונשׂא עֵיניו אֶל חלל בּית־הכּנסת הכּהה. יגוֹן קוֹדר, קר ושוֹמם, ניבּט מכּל מקוֹם וּמכּל פּינה: מן הסַפסלים הארוּכּים והריקים, מן הכּיוֹר המעוּקם, הנידח מכּנוֹ, מן אַרגז “השמוֹת” השבוּר, המוּטל הפוּךְ על צדוֹ, מן הבּימה המרוּבּעת, המַאפילה וּמַחרישה בּאַרבּעת עמוּדיה. ורק תּמוּה היה דבר אֶחָד: מַה ראוּ היהוּדים הזוֹעפים והדוֹאגים האֵלה, שלָבשוּ בּגדי־שבּת והקדימוּ לָבוֹא לכאן עם השכּמת הבּוֹקר? הלא אֶת הכּרוּב הכּה הבּרד, תּפּוּחי־אדמה הרקיבוּ מתּחילת צמיחָתם, עצי־הסקה נתייקרוּ, ועכשיו הנה ניתּךְ מן השמַיִים הקרים גשם־סתיו, מתדפּק על החַלוֹנוֹת, מבשׂר בּשׂוֹרה אבלה, כּי החוֹרף ממַשמש ובא.
אֶחָד מאוֹמרי־התּהילים קם ממקוֹמוֹ ויצא החוּצה. הבּחוּר שבּתיל הזיז עצמוֹ וּפינה מקוֹם למשה־מוֹטי. זה ישב והשתּעֵל מתּוֹךְ הכּרת טוֹבה. רגע נמלךְ בּדעתּוֹ, אַחר־כּךְ השתּעֵל שנית וּפתח ואָמַר למיטיבוֹ הצעיר:
– אוֹמר אני כּלפּי זה שמדבּרים כּאן: יקרוּת… זוֹ שלי אוֹמרת, כּלוֹמַר, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע… והרי היא אוֹמרת: אָסוּר להלעיט אֶת גרוֹנוֹ של הגוֹי. היוֹם אַתּה נוֹתן לוֹ בּסאָה של תּפּוּחי־אדמה שני זוּזים, וּלמחר מתאַוה הוּא שני זוּזים וחָמש פּרוּטוֹת מתאַוה הוּא… סתם גוֹי חזיר… כּךְ אוֹמרת היא, זוֹ שלי, כּלוֹמר, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע…
שבּתיל עבר על הדברים האֵלה בּשתיקה, ורק עשׂה בּידוֹ תּנוּעה גמישה בּאַויר, הכניס את כּפּוֹ עם כּל חמש אֶצבּעוֹתיה לתוֹךְ בּית־הצוָאר של קפטנוֹ והתגָרד שם בּערפּוֹ פּעם וּשתּיִים בּתאוָה עצוּמה. משה־מוֹטי הבּיט מן הצד אֶל מַעשׂהוּ זה בּאֵימוּן רב והוֹסיף לדבּר:
– וּמַה סבוּר אַתּה, שבּתיל? וכי לא צדקה זוֹ שלי, כּלוֹמַר, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע?… אַף אני אוֹמר כּךְ: גוֹי אֵינוֹ יהוּדי. לָמה לוֹ לגוֹי כּסף? לשלם שׂכר־לימוּד, לקנוֹת זוּג תּפילין, הי־הי?… אוֹמר אני כּלפּי זה בּמַשמַע… הנה הוֹצאתי עשׂרה זוּזים, קניתי זוּג תּפילין לנַערי, כּלוֹמַר, לאַברמצי שלי בּמַשמַע…
הדבר הזה עשׂה מיד רוֹשם. הבּחוּר שבּתיל הוֹציא את ידוֹ מבּית־צוָארוֹ החם ונתן שתּי עֵיניו בּמשה־מוֹטי:
– הנַער שלךָ כּבר נַעשׂה בּר־מצוָה?
– הי־הי!… אֶלָא מַה סבוּר היִית. בּוַדאי! עשׂרה זוּזים כּסף שילמתּי בּזוּג תּפילין. ועדיִין היא רוֹצה לקנוֹת גם מַפטיר, כּלוֹמַר, זוֹ שלי, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע…
משה־מוֹטי נתן בּשעת מַעשׂה עיִן בּוֹחנת בּגבריאֵל השמש, לראוֹת, אִם הדברים עשׂוּ בּוֹ רוֹשם. ואוּלָם השמש עמד בּמקוֹמוֹ יהיר וחירש כּבתּחילה, מַקדיר עֵיניו אֶל הסידוּר וּמנַענע שׂפמוֹ בּזעף. וּכנגד זה נתרגש הבּחוּר שבּתיל. הלָה שלח מַבּט מלא השתּוֹממוּת אֶל הנַער החיור, הרוֹעֵד דוּמם בּפּינה, שאף אַויר מלוֹא ריאָתוֹ וקרא:
– קטן זה שכּמוֹתוֹ כּבר נַעשׂה בּר־מצוָה? תּוֹלעת זוֹ?!… בּאמוּנתי, כּל העוֹללים והיוֹנקים נַעשׂים בּני־מצוָה עכשיו!…
והוּא הניע בּידוֹ תּנוּעה של רוֹגז, התּיז מבּין שיניו רקיקה דקה, כּמתכּוון להבּיע בּזה אֶת התמַרמרוּתוֹ על סדר־העוֹלָם המקוּלקל בּימינוּ.
– הי־הי! – חיֵיךְ משה־מוֹטי כּאָשם וראה, כּי בּית־הכּנסת מתמַלא אנשים, המביאִים מן החוּץ בּוֹץ בּרגליהם, והשמש עדיִין עוֹמד ולוֹחש מתּוֹךְ הסידוּר ואֵינוֹ חוֹשש לשוּם דבר. לבסוֹף נוֹאַש מתּוֹחַלתּוֹ והלךְ מאֵצל התּנוּר וישב בּמקוֹמוֹ הקבוּע מאחוֹרי הבּימה.
– אַבּא, לא אָמַרתּ לוֹ? – שאָלוֹ הנַער בּקוֹל ירוּד.
– הלא אֵינוֹ רוֹצה לשמוֹע – התנַצל משה־מוֹטי לפני בּנוֹ. – אַחַר־כּךְ, בּשעת מכירת העליוֹת, אוֹמַר לוֹ. ואַתּה חזוֹר לעֵת־עתּה עוֹד פּעם על ההפטרה.
בּזמַן התּפילָה חָברוּ נַערי בּית־הכּנסת על אַברמצי ועמדוּ לבדוֹק בּצוארוֹנוֹ וּבעניבתוֹ, נוֹגעים בּהם בּאֶצבּע ומשערים את מחירם, העניים מתּוֹךְ קנאָה והעשירים מתּוֹךְ זילזוּל. אַברמצי עצמוֹ היה נרגָש כּל־כּךְ, שלא שׂם לבּוֹ לכל המתרחש סביבוֹ. ורק משה־מוֹטי, שנהנה מאוֹד מן הפּירסוּם הנַעשׂה לבנוֹ, קם בּטליתוֹ והתייצב בּתוֹךְ הנערים, מתפּלל בּלחש וּמַטה אוֹזן לדבריהם.
– עניבה זוֹ חציה משי! – הגן על העניבה המקוּפּחת על־ידי הבּיקוֹרת הקנתּרנית של נַערי העשירים.
לאַחַר שמוֹנה־עֶשׂרה של שחרית, בּזמן חזרת הש"ץ, לָקח אַברמצי את החוּמש וחָזר בּלחש על בּרכוֹת ההפטרה. אוֹתה שעה פּנה משה־מוֹטי אֶל שכנוֹ, היוֹשב לידוֹ מאחוֹרי הבּימה, ואָמַר לוֹ:
– הנַער שלי, כּלוֹמַר, אַברמצי שלי בּמַשמַע, מַה תּאמר עליו? הלא בּשבוּע זה נַעשׂה בּר־מצוָה!… והרי היא רוֹצה דווקא בּמַפטיר, כּלוֹמַר, זוֹ שלי, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע… הלא יוֹדע הוּא בּעל־פּה את כּל הבּרכוֹת עם הניגוּן כּמזמוֹר, קטן זה שכּמוֹתוֹ!… מַה דעתּךָ? האֶקנה לוֹ מַפטיר? הנה כּבר הוֹצאתי על זוּג תּפילין עשׂרה זוּזים כּסף!
אַךְ היא התעקשה, כּלוֹמַר, זוֹ שלי: רוֹצה היא גם בּמַפטיר!… הא, מַה סבוּר אַתּה?
השכן היוֹשב ליד משה־מוֹטי שינה מתוּקה של שבּת חטפתּוּ אוֹתה שעה בּאַפלוּלית הנעימה של אחוֹרי הבּימה. כּיוָן שהרגיש קוֹל אָדם מדבּר אֵלָיו, נזדעזע וּפקח שתּי עֵינַיִים מטוֹרפוֹת, כּמי שהרגיזוּהוּ מעוֹלָם אַחר, תּוֹהה וּמַבּיט בּפני חבירוֹ, כּאָדם האוֹמר: “מַה תּדבּר אֵלָי? דבּר אֶל הכּוֹתל!”…
אַךְ הנה הגיעה השעה, והשמש פּתח בּמכירות העליוֹת. משה־מוֹטי קם ממקוֹמוֹ והפךְ את פּניו אֶל הבּימה, עוֹמד וּמצפּה בּלב חָרד, מכין עצמוֹ לשעת סַכּנה וּמוֹשךְ בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת בּשׂערוֹת זקנוֹ הקלוּש, זקן־התּיִש. בּאַוִירוֹ של בּית־הכּנסת מרחפת המוּלָה שבּתּית חרישית, עירבּוּביה של קוֹלוֹת שוֹנים עם ניגוּנים שוֹנים. בּעלי־בתּים חשוּבים, מעוּטפים בּטליוֹתיהם, יוֹשבים לפני ספרי החוּמש, מתנוֹעעים אַט ועוֹברים בּנעימה על פּרשת השבוּע. אל אחוֹרי הבּימה מתכּנסים אַברכים צעירים, שטליוֹתיהם החדשוֹת צוֹנחוֹת דרךְ רישוּל מעל כּתפיהם, עוֹמדים בּחבוּרה וּמהנים עצמם בּשׂיחָה בּטלה, מלגלגים על הקהל וּמבדחים דעתּם. גבריאֵל השמש פּוֹסע על הבּימה אַחַת כּאן ואחת כּאן, מכריז בּקוֹל מזמר ממוּשךְ על שער העליוֹת, מתעכּב לרגָעים וסוֹקר אֶת הקהל סקירה מַקיפה בּעיִן קפּדנית, תּוֹבעת. אַךְ כּיוָן שהוּא צד רמיזת אֶצבּע של אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, מיד פּניו מאִירים כּאילוּ בּאוֹר גָנוּז, והוּא חוֹפז ויוֹרד בּשלבּי הבּימה, מַטה אֶת אָזנוֹ השוֹמַעת אֶל אוֹתוֹ בּעל־הבּיִת, מַמתּיק עמוֹ סוֹד, מגחךְ וּמנַענע לוֹ ראשוֹ מתּוֹךְ נאמנוּת יתירה וחוֹזר ועוֹלה למקוֹמוֹ.
– עֶשׂ־רים פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר! – זימר השמש את הזמר הרגיל שלוֹ.
כּעֵין זיע התחיל זוֹחל ויוֹרד בּערפּוֹ של משה־מוֹטי. חבוּרת האַברכים והבּחוּרים, המתבּדחים מאחוֹרי הבּימה, גָדלה והלכה, הקיפה את משה־מוֹטי ונַערוֹ כּכרכּוּם, ללא מוֹצא. משה־מוֹטי עמד כּבוּש בּתוֹכם, מפרכּס לָצאת ואֵינו מעֵיז.
– הנַער שלי… אָנא, עשׂוּ־נא טוֹבה… יֶש לי נַער יֶש לי… – גימגם לעוּמתם. אַךְ אִיש לא שעה אֵלָיו.
מרוֹב מבוּכה התחיל לפשפּש בּידיו מסביב, ואֶצבּעוֹתיו נגעוּ בּלחיוֹ הלוֹהטת של בּנוֹ. גָחַן אֵלָיו וראָהוּ עוֹמד דחוּק אֶל הסַפסל, הוֹרס להרים אֵלָיו את ראשוֹ ורוֹעֵד כּוּלוֹ כּמוֹ בּקדחת.
– שלוֹ־שים פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר!
– רב גבריאֵל! – חינן משה־מוֹטי קוֹלוֹ וּפשט ידיו אֶל השמש. ואוּלָם רק את אחוֹריו של רב גבריאֵל ראה, כּי פּניו היוּ מוּרכּנים אוֹתה שעה אֶל אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, שעמד ממוּלוֹ לפני הבּימה ולָחַש לוֹ על אָזנוֹ השוֹמַעת בּפנים שׂוֹחקוֹת.
– שב־עים פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר! – הכריז השמש בּרגש של נצחוֹן.
– רב גבריאֵל!…
הפּעם נדמה לוֹ למשה־מוֹטי, כּי הפריז על המידה וּמגרוֹנוֹ פּרצה צוָחָה רמה בּיוֹתר, שנשמעה כּעֵין זעקת־שבר.
– אֵלי… אֵלינוּ אֵין הוּא רוֹצה להבּיט כּלָל! – התנַצל לפני האַברכים וּפשט אֶת ידיו מתּוֹךְ יֵאוּש.
– מי? – שאָלוֹ אֶחָד מהם בּפנים שׂוֹחקוֹת.
– אוֹמר אני… יֶש לי נַער, תּינוֹק… וחָשקה נַפשוֹ בּמַפטיר…
לבסוֹף הצליח משה־מוֹטי לָצאת בּשלוֹם מתּוֹךְ הדחָק, התייצב ליד שלבּי הבּימה, מצפּה וּמכין ראשוֹ לרמיזה כּלפּי גבריאֵל השמש, כּשאֶצבּעוֹתיו ממַשמשוֹת בּשׂער זקנוֹ הקלוּש. לידוֹ עמד נַערוֹ, מוּכן וּמזוּמן בּחומש מתּחת לזרוֹעוֹ וּבאַדמימוּת הלוֹהטת בּלחָייו הכּחוּשוֹת.
מיד התלקטוּ אֵלָיו נַערי בּית־הכּנסת, צוֹחקים וקוֹרצים זה לזה בּערמימוּת.
– אִיש למקוֹמוֹ, בּחוּרים! – נזף בּהם זקן רגזן אֶחָד, וּבדרךְ־הילוּכוֹ דחף דווקא אֶת נַערוֹ של משה־מוֹטי, דוֹחף ואוֹמר: – לךְ, שקץ שכּמוֹתךָ, עדיִין מסרב הוּא!
מתּוֹךְ סַערת־הנפש חָפז משה־מוֹטי ואָחַז בּיד בּנוֹ הנעלָב, עלה עמוֹ על הבּימה והתייצב לפני השוּלחָן, עוֹמד שם בּבוֹשת־פּנים וּמגחךְ על סביבוֹתיו. כּדי למצוֹא זכוּת לעמידתוֹ כּאן, בּמרוֹם הבּימה, לעֵיני כּל הקהל, שלח ידוֹ אל הקוּפסה של טאבּאק־ההרחה, המוּצבת על השוּלחָן לצרכּם של המתפּללים, וּביקש לפתּוֹחַ אוֹתה. אַךְ ידוֹ רעדה, והטאבּאק נשפּךְ על־פּני המַפּה. משעשׂה מַעשׂה נוֹרא זה, עמד להתגָרד בּערפּוֹ, מתגָרד וּמַבּיט על הטאבּאק השפוּךְ, כּמי שהרג את הנפש.
אַךְ הנה נתקל בּוֹ השמש ונתן בּוֹ עיִן פּוֹזלת.
– רב גבריאֵל, אַל־נא יִחַר אַפּךָ… רוֹצה היִיתי…
– הא? – נתן עליו השמש בּקוֹלוֹ והרכּין אֵלָיו לרגע את אָזנוֹ השוֹמַעת.
– הנה זה הנַער… נַערי שלי הוּא… – מילמל משה־מוֹטי ורמז בּידוֹ על בּנוֹ. – ואָמרה… כּלוֹמַר, אִשתּי שלי… למַען השם… התעקשה… תּינוֹק, וגדוֹלָה הרחמנוּת…
בּאוֹתוֹ רגע צד השמש בּעֵינוֹ רמיזת אֶצבּעוֹ של אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, וּמיד עזב את משה־מוֹטי והכריז בּקוֹל אָדם צוֹלח, שסוֹף נצחוֹנוֹ בּא:
– מ־אָה פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר!
ואַחַר־כּךְ דפק בּידוֹ על השוּלחָן, לאוֹת כּי תּמה המכירה. בּסוֹבבוֹ על הבּימה אֵילךְ ואֵילךְ מתּוֹךְ זחיחות־הדעת על גמַר העֵסק המוּצלָח, נתקל שוּב בּמשה־מוֹטי, שעמד כּהלוּם־רעם עם נַערוֹ המרתּת. גָחַן אֵלָיו וּשאָלוֹ בּקוֹל גערה:
– הא? מַה רצוֹנךָ אֵיפוֹא? דבּר דברים ואֶשמַע!