(את שלושת החלקים הקודמים במהדורה זו תרגם מ"א ז’ק)

 

ספר עשירי - הנערים    🔗

I קוֹליַא קְרַאסוֹטְקִין    🔗

ראשית נובמבר. עלה אצלנו הכפור לאחת־עשרה מעלה, ועמו באה החלקלוֹקת. על האדמה הקפואה נפל בלילה מעט שלג יבש, והרוח “יבשה וחדה” מרימה אותו ומטלטלת ברחובות עיירתנו המשעממים וביחוד בככר־השוּק. בוקר קודר, אבל השלג חדל. לא הרחק מהככר, בסמוך לחנותם של הפלוֹטניקוֹבים, עומד בית לא־גדול, המצטיין בנקיונו מבית ומחוץ, של אלמנת הפקיד קראַסוֹטקין. מזכיר הפלך קראַסוטקין עצמו מת זה־כבר, לפני כארבע־עשרה שנה כמעט, ואילו אלמנתו בת השלושים, שהנה עד היום יעלת־חן במידה רבה, עודנה בחיים וחייה בביתה הנקי “על הונה”. ישרת־דרך ורכת־ לב, בעלת אופי עדין, אבל שמח למדי. כבת שמונה־עשרה היתה כאשר מת בעלה, לאחר שחיתה עמו בסך־הכל קרוב לשנה וילדה לו לא־מכבר בן. מאז, מעצם יום מותו, הקדישה את עצמה כולה לחינוכו של ילד־טפוחיה קוֹליאַ, ואם כי נפשה היתה קשורה בנפשו כל ארבע־עשרה השנה, מכל מקום רבים, כמובן, היו היסורים אשר נשאה עמו, מנחת־הרוח שעשה לה, בהיותה חרדה לו ולבה יוצא כמעט יום־יום, פן יחלה, יצטנן, ישתובב, יעלה על הכסא ויפול ממנו וכולי, וכולי. וכאשר החל קוליאַ מבקר בבית־הספר ואחר כך בגמנסיה שלנו, התמסרה האם יחד עמו ללימודים, בכדי לעמוד לו ולשנן עמו את השעורים, ביקשה להכּיר את המורים ואת נשותיהם, משכה חסד אפילו לחבריו של קוליאַ, תלמידי בית־הספר, דיברה חלקות עמהם, שלא יגעו איפוא בקוֹליאַ, לא ילעיגו בו, לא יפגעו בו. הגיעו הדברים לידי כך, שהנערים החלו בגללה באמת צוחקים לו ומקניטים אותו בזה, שפנקן הוא. אולם הנער ידע לעמוד על נפשו. היה הוא נער אמיץ־לב, “נורא חזק”, כפי שעברה השמועה עליו וגם נקבעה בכיתה, זריז, דעתן באפיו, עז־פנים ובעל יזמה. למד יפה, ואפילו עברה הרינה, כי בחשבון ובדברי־ימי־העולם עלול הוא להביא במבוכה את המורה דאַרדאַנילוֹב עצמו. אולם הנער אם כי היה מעלה את עצמו, מגביה אף, היה עם זה חבר טוב ולא התפאר. רואה היה את עצמו ראוי לכבוד שנוהגים התלמידים בו, אבל התנהג בחביבות. העיקר, היתה לו תחושת המידה, ידע בכל מקרה לרסן את עצמו, וביחסו לשלטונות לא עבר מעולם אֵי גבול אחרון וקבוע, שמעבר לו לא ניתן עוד לשאת את העבירה, ההופכת אי־סדר, מרידה ואי־חוקיות. ברם, מאד־מאד היה נוטה להשתובב בכל הזדמנות שבאה לידו, להשתובב כאחד הנערים הפוחזים, ולא כל־כך להשתובב, כמו להתחכם, לחבל תחבולות, “לתפוש בעיתו” כהוגן, להתגנדר, להתהדר. העיקר, היה קרוב מאד אצל עצמו, אפילו את אמו ידע להעמיד ביחס אליו במצב של נכנעת לפניו, כשהוא פועל עליה בעריצות כמעט. והיא גם כפפה קומתה, הה, מזמן כפפה, ורק למחשבה אחת לא יכלה להסתגל, שהנער “יאהבנה מעט”. נראה לה תמיד, כי קוליא “קשה־רגש” ביחס אליה, והיו מקרים, כאשר היתה ממררת בבכי ומוכיחה אותו על אדישות. הנער לא אהב זאת, וככל שגברו התביעות אליו להשתפכויות הלב, כן כאילו במתכוון הכביד אזנו. אולם הדבר נעשה אצלו שלא במתכוון, בלי משים, – אפיו היה כזה. האם טעות היתה בידה: הוא אהב מאוד את אמו, אך לא חיבב את “פינוקי העגל”, כפי שנוהג היה להתבטא בלשון התלמידים שלו. אחרי האב נשאר ארון, שבו היו שמורים מספר ספרים; קוֹליאַ אהב לקרא וביחידות קרא כבר אחדים מהם. האם לא נתבלבלה בשל כך ורק תמהה לפעמים שהנער, במקום לשחק, יבלה שעות שלמות ליד הארון על־גבי אחד הספרים. וכך קרא קוֹליאַ משהו, שלא צריך היה להינתן לו עדיין לקריאה בגילו. אגב, בזמן האחרון, אם כי הנער לא אהב לעבור בשובבותו גבול מסוים, נתגלו מעשי שובבות, שהפחידו את האם כהוגן, – אכן, לא פורעי מוסר, לעומת זאת נועזים, כרוכים בחירוף נפש. אירע איפוא באותו קיץ, בחודש יולי, בימי הפגרא, שהאם עם בנה יצאו להתארח שבוע ימים במחוז אחר, הרחק שבעים וירסטה, אצל אחת משארי־בשרה הרחוקים, שבעלה שירת בתחנת מסילת־הברזל (אותה תחנה עצמה, הסמוכה לעירנו, שממנה יצא, לאחר חודש, איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' קרמזוב למוסקבה). שם החל קוֹליאַ בזה, שבחן בחינה מדוקדקת את מסילת הברזל, התחקה על סדריה, כשהוא אומר בלבו להבריק בידיעותיו החדשות, עם שובו הביתה, לפני חבריו לבית־הספר. אולם נמצאו אותה שעה שם בהזדמן עוד כמה נערים, שהתרועע עמהם; אחדים מהם התגוררו בתחנה, אחרים בסמוך לה, – כל בני הנעורים, מגיל שתים־עשרה ועד חמש־עשרה, שהתקבצו היו ששה או שבעה במספר, וביניהם גם שנים מבני עיירתנו שאיקלעו לשם. הנערים שיחקו יחדיו, השתובבו, והנה ביום הרביעי או החמישי להתארחותם בתחנה הגיעו הדברים בין הנוער השוטה לידי המראה בשני רובלים שאין להעלותה על הדעת, והיא: קוֹליאַ, הצעיר שבכולם, ומשום כך מתועב על הגדולים, אם מאהבת־עצמו ואם מאומץ־לב ללא רתוי, הציע, שהוא ישכב בלילה, בהגיע רכבת השעה האחת־עשרה, בין קוי המסילה אפים ארצה וישאר שוכב ללא־ניע, עד אם תחלוף הרכבת במלוא־הקיטור עליו. אמנם, נעשתה חקירה מוקדמת, שממנה הוברר, כי אכן, אפשר להתמתח ולשקע עצמו בין קוי־המסילה כך, שהרכבת תחלוף, ודאי, ולא תיגע בשוכב, אולם, בכל זאת, הא כיצד לשכב! קוֹליאַ עמד על דעתו, כי ישכב. מתחילה צחקו לו, כינוהו דובר שקרים, מתרברב, אולם בכך רק הוסיפו לקנטר אותו. העיקר, בני החמש־עשרה רב־מדי כבר זקפו חטמם בו ובתחילה סרבו אפילו לראותו חבר להם, בגלל היותו “קטן”, דבר שהיה בו משום עלבון לבלי נשוא. והנה החלט לצאת עם ערב הרחק וירסטה מהתחנה, למען תספיק הרכבת, לאחר עזבה את התחנה, לפתח את תמהורתה. הפרחחים התאספו. היה ליל ללא ירח, לא קודר, כי אם אפל. בשעה הנכונה שכב קוֹליאַ בין קוי־המסילה. חמשת האחרים, הממרים עמו, חיכו ברוח נפעמה, ולבסוף באימה וחרטה, לרגלי המילוּא ליד הדרך בשיחים. לבסוף הרעישה הרכבת, שיצאה מהתחנה. שני פנסים אדומים הבריקו מתוך החשיכה, התגעשה התפלצת המתקרבת. “ברח, ברח מהר מן המסילה!” קראו הפרחחים, שאימה גדולה נפלה עליהם, מתוך השיחים, אולם היה כבר מאוחר מדי: הרכבת הגיעה במבוהל וחלפה. הפרחחים חשו אל קוֹליאַ: הוא שכב ללא־ניע. הם החלו מטלטלים אותו, להרימו. לפתע קם וירד מחריש מהמילוּא. כאשר ירד מטה, הודיע, כי בכוונה שכב נטוּל חושים כביכול, כדי להפחידם; אולם לאמיתו של דבר, ניטלו חושיו, כפי שהודה בעצמו אחר־כך, לאחר זמן רב, לפני אמו. באופן זה, שבח “העשוי לבלי חת” שניתן לשמו נקבע לגביהו לעד. חזר הוא הביתה אל התחנה חיור, כעין הבד. למחרת היום תקפה אותו במקצת קדחת עצבים, אולם רוחו היתה טובה עליו ביותר, לבו שמח ומרוּצה. המאורע לא נתפרסם מיד, כי אם בעירנו, נשמע בבית־הספר והגיע לאזני השלטונות. אכן, אם קוֹליאַ החלה מעתירה אל שלטונות בית־הספר בעד נערה והשיגה זאת, שעמד לו והפציר בעדו המורה המכובד ובעל־ההשפעה דאַרדאַנילוב, והענין נשאר ללא תגובה, היה כלא היה. דארדאנילוב זה, רווק ולא קשיש, היה כרוך באורח מוזר מזה שנים אחרי הגברת קראסוֹטקין, ופעם כשנה קודם לכן, שם נפשו בכפו והציע לה, בכל הכבוד ומתוך אימה ואנינות הדעת את ידו; אולם היא השיבה פניו בהחלט, בראותה את ההסכמה לדבריו כבגידה בנער, אם כי דארדאַנילוב, לפי אילו סימנים נעלמים, היתה לו, אפילו, הזכות לשער בנפשו, כי אין הוא מאוּס כלל בעיני האלמנה הנחמדה, אבל התמימה והעדינה יתר על המידה. מעשה שובבותו המטורף של קוֹליאַ ביקע, כנראה, את הקרח ולדארדאַנילוב, כתמורה לעזרתו, נירמז רמז לסכוי, אמנם, רחוק, ואילו דאַרדאנילוב עצמו היה חזיון בלתי נפרץ של טוהר ועדינות, ומשום כך מצא לו לפי שעה גם זה כדי שיהא מאושר ביותר. הוא אהב את הנער, אם כי היה רואה משום פחיתות כבוד בהשתדלות להתחבב עליו והתיחס אליו בכיתה בקפדנות ובחומרה. אכן קוֹליאַ עצמו שמר על מרווח שבהדרת־כבוד ביניהם, היה מכין את שעוריו במצוין, נחשב לתלמיד השני בכיתה, היה פונה אל דאַרדאַנילוֹב ביבשוּת, והכיתה כולה טענה בתוקף, כי בדברי ימי העולם קוֹליאַ כה בקי, ש“יכשיל” את דאַרדאנילוֹב עצמו. ואמנם פעם הציג לו קוליאַ שאלה: מי ייסד את טרוֹיה? בתשובה לכך השיב דארדאנילוב על עמים בכלל, על תנועותיהם ומסעותיהם, על ימים קדומים, על אגדות, אולם לשאלה, מי הוא שיסד את טרוֹיה, כלומר מי ומי הם האנשים, לא יכול להשיב, ואפילו מצא את השאלה חסרת־ערך וללא הועיל. אכן הנערים נשארו בטוחים, כי דאַרדאַנילוֹב אינו יודע מי ומי היו המיסדים של טרוֹיה. ואילו קוֹליאַ קרא על מיסדי טרוֹיה אצל סמאַראַגדוֹב, שנשמר בארון הספרים, אשר נשאר אחרי אביו. הענין נגמר איפוא בזה, שהכל, אפילו הנערים החלו מגלים התענינות בדבר, מיהו שייסד באמת את טרוֹיה, אבל קראַסוֹטקין שמר על סודו, ותהילתו כמלומד נשארה בלתי מעורערת.

לאחר המקרה עם מסילת־הברזל חל שינוי־מה ביחסים שבין קוֹליאַ ואמו. כאשר נודע לאַנה פיוֹדוֹרוֹבנה (אלמנת קראַסוֹטקין) על מעשהו הנועז של בנה, כמעט שנטרפה דעתה עליה מאימה. תקפו אותה התקפות היסטריוֹת כה איוּמוֹת, שנמשכו בסירוגין ימים אחדים, שקוֹליאַ הנבהל מאד הבטיח לה בהן־צדק שלו, כי שוב לא יחזרו לעולם מעשי־שובבות מעין אלה. הוא נשבע לה בעמדו כורע על ברכיו לפני הצלם ונשבע בזכר אביו המנוח, כפי שדרשה זאת הגברת קראַסוֹטקין עצמה, עם שעיני קוֹליאַ “גבור החיל” זולגות דמעות, בדומה לנער בן שש תוך “השתפכות הנפש”, והאם ובנה נופלים משך כל אותו יום זו על צוארו של זה ובוכים ברעדה. למחרת היום התעורר קוֹליאַ משנתו “קר־רוח” כמקודם, ברם, נעשה שתקן יותר, צנוע יותר, קפדן יותר, ומהורהר. אמנם, כעבור חודש ומחצה נסתבך שוב במעשה שובבות, ושמו נודע אפילו לשופט־השלום שלנו, אולם שובבות זו היתה מסוג אחר לגמרי, מבדחת אפילו וטפשית, ולא הוא־הוא שביצעה, כפי שהתברר, אלא נמצא רק מעורב בה. אולם על כך בהזדמנות לאחר מכן. האם המשיכה להיות חרדה לו וסובלת, ודאַרדאַנילוֹב, במידה שהלכה וגדלה חרדתה, ראה את סיכויו הולך ורב. מן הצורך להעיר, שקוֹליאַ השיג וירד לסוף כוונתו של דאַרדאַנילוֹב בבחינה זו, וכמובן נקטה נפשו בו בגלל “רגשותיו”; קודם לכן לא נזהר אפילו מהביע את שאט־נפשו זה לפני אמו, אגב רמז דק, כי מבין הוא איפוא את־אשר יבקש דאַרדאַנילוֹב. אולם לאחר המקרה על מסילת־הברזל שינה את התנהגותו גם ביחס לכך: לא הירשה עוד לעצמו לרמוז רמזים, לוּ גם דקים ביותר, והחל בנכחות אמו מדבר דרך־כבוד ביחס לדארדאנילוב, דבר שאַנה פיודורובנה הרגישה ועמדה עליו מיד תוך הכרת טובה לו בלבה, אולם לעומת זאת היה כל דיבור, אפילו מקרי ביותר, מצד אחד אורח מזדמן על דארדאנילוב, אם נכח קוֹליאַ בשעת מעשה, מסמיק את פניה בבישנות, בדומה לשושנה. קוֹליאַ היה באותם רגעים מביט קודר בחלון, או משביע עיניו במגפיו, או קורא בחימה ל“צלצלן”, כלב שעיר, גדול למדי ומשוקץ, שרכש לפתע לפני כחודש אי־משם, הביאו הביתה ושמר עליו לפנים מן הקלעים, בתוך החדרים, מבלי להראותו לחבר מחבריו. מכביד היה ידו עליו אגב אילופו והדרכתו, והביא את הכלב המיסכן לידי כך, שהלה היה מיבב בהעדרו, שעה שהיה הולך לבית־הספר, וכאשר היה חוזר, היה צווח משמחה, מקפץ כמטורף־למחצה, מציית לו, מתנפל לארץ ומשים עצמו מת וכולי, באחת, מכרכר כל הכירכורים שלימדוהו, לא עוד לפי דרישה, כי אם תוך להיטות רגשותיו המתעלסים ולב רוחש טובה.

אגב, שכחתי להעיר, כי קוֹליאַ קראסוֹטקין הוא־הוא הנער, שאיליושה, הנער המוכר כבר לקורא, בנו של קפיטן־המטה בדימוס סניגירוֹב, דקרו בשוקו, באולרו, בהיותו מגן על אביו, שהתלמידים קינטרוהו בשם “מטלית”.

II פִּרְחָחִים    🔗

הנה־כי־כן, באותו בוקר נובמבר קר וכפוֹרי, ישב קוֹליאַ קראַסוֹטקין בבית. היה יום ראשון בשבוע, יום פגרא. צלצלה כבר השעה אחת־עשרה, והוא צריך היה מאד ללכת “בענין חשוב ביותר”, אולם נשאר בבית לבדו ומעין שומרו היחיד, שכן קרה הדבר כך, שכל שוכניו הבוגרים, מסיבה מיוחדת ומקורית במינה, נעדרו מן החצר. בבית האלמנה קראַסוֹטקין, מעבר לפרוזדור המעון, התפוש על ידה היא, נמצאה מושכרת עוד דירה אחת ויחידה בת שני חדרים קטנים, והשוכרת היתה אשת־רופא, אם לשני ילדים קטנים. אשת־רופא זו היתה בת גילה של אַנה פיודורובנה וידידתה הטובה, ואילו הרופא עצמו יצא כלפני שנה לדרך, סר תחילה לאוֹרנבוּרג, אחר־כך לטאַשקנט, ומזה כמחצית־השנה לא נשמע ממנו לא קול ולא קשב, באופן שאלמלא ידידותה של הגברת קראַסוֹטקין, שהקלה כלשהו מעצבה של אשת־הרופא העגונה, ודאי שהיתה שופכת נפשה בצרתה. והנה צריך היה איפוא לקרות לתשלומי כל פורענויות הגורל, שבאותו לילה עצמו, אור ליום ראשון בשבוע, תודיע לפתע פתאום קאַטרינה, עוזרתה היחידה של אשת־הרופא, לגבירתה, כי עומדת היא ללדת בבוקר. כיצד קרה הדבר, שאיש לא הבחין בכך קודם לכן, נראה כפלא בעיני הכל. אשת־הרופא המופתעת נמלכה בלבה, כל עוד יש שהות לכך, להוליך את קאַטרינה אל אחד מוסד מותאם למקרים מעין אלה בעירנו אצל מילדת. כיון שעוזרת זו היתה חביבה עליה ביותר, מיד הוציאה את מחשבתה אל הפועל, הוליכה אותה, ולא עוד אלא נשארה שם על ידה. אחר־כך, כבר בבוקר, נדרשה משום־מה השתתפותה הידידותית ועזרתה של הגברת קראַסוֹטקין עצמה, שהיה בידה במקרה זה לבקש משהו ממישהו ולעמוד כלשהו בפרץ. באופן זה נמצאו שתי הגבירות חוץ לבית, עוזרתה של הגברת קראַסוֹטקין עצמה, אַגאַפיה האשה, הלכה אל השוק, וקוֹליא נמצא איפוא, לזמן מה, שומר ומשגיח על ה“שלפוחיות”, כלומר הנער והנערה של אשת־הרופא, שנשארו יחידים. קוֹליאַ לא ירא לשמור את הבית, ומה גם שנמצא עמו “צללן”, שצוּוה לשכב אפים ארצה בפרוזדור מתחת לספסל “ללא נוע”, ואשר דוקא משום כך היה כפעם בפעם, מדי היכנס קוֹליאַ המהלך בחדרים אל הפרוזדור, מרתית ראשו ומקיש שתי הקשוֹת־זנב קשות ומחניפות ברצפה, אולם, אהה, שריקת הקריאה לא באה. קוֹליאַ נתן עיני אימה בכלב המיסכן, והלה נאלם שוב תוך ציות מבעיתה. אכן, הדבר שהביך את קוליאַ היו ה“שלפוחיות”. המקרה שקרה לקאַטרינה היה, כמובן, לזרא לו, אולם את השלפוחיות שנתיתמו אהב מאד והוא הביא להם כבר ספר מספרי הילדים. נאַסטיאַ, הנערה הגדולה בשנים, בת השמונה, ידעה קרוא, והשלפוחית הצעירה, הנער בן שבע, קוֹסטיאַ, אהב מאד להקשיב, שעה שנאַסטיאַ היתה קוראת לפניו. ברור, קראַסוטקין יכול היה להתעסק בהם ביתר ענין, היינו להעמידם בשורה ולשחק עמהם במשחק החיילים, או המחבוֹאים. זאת עשה כבר לא פעם קודם לכן ואף לא נתגנה עליו מעשה זה, כך, שאפילו בכיתה עברה פעם השמועה, שקראַסוֹטקין משחק בביתו עם שכניו הקטנים בסוסים, מקפץ כּנרתם צדדי ומרכין ראשו, אבל קראַסוֹטקין דחה אשמה זו תוך טענה, שעם בני גילו, בני שלוש־עשרה, היה בזה, באמת, משום חרפה לשחק “בדורנו” בסוסים, אולם הוא עושה זאת למען ה“שלפוחיות” כי יאהבם, ובאשר לרגשות אַל לאיש לבקש דין־וחשבון ממנו. בגלל זאת גם העריצוהו ה“שלפוחיות”. ואילו הפעם לא היתה דעתו פנויה למשחקים. היה לפניו ענין פרטי חשוב עד־למאד, ולכאורה אפילו סודי כמעט, ובינתים היה הזמן חולף, ואַגאַפיה, שלהשגחתה אפשר היה להניח את הילדים, לא אמרה עדיין לחזור מן השוּק. פעמים מספר כבר עשה דרכו על פני הפרוזדור, פותח את דלת מעונה של אשת־הרופא ונותן עיניו ב“שלפוחיות”, שהיו יושבים, לפי פקודתו, ליד הספר, ומדי פתחו את הדלת, היו מחייכים אליו חיוך רחב, תוך תקווה, שהנה־הנה יכנס ויעשה משהו יפה ומלבב. אולם קוֹליאַ היה נסער ברוחו ולא נכנס. לבסוף, צלצלה השעה אחת־עשרה, והוא גמר בדעתו, שאם כעבור עשר דקות לא תחזור אַגאַפיה ה“ארורה”, יצא מהחצר, מבלי לחכות לה עוד, כמובן, לאחר שה“שלפוחיות” יבטיחוהו על דיברתם, שלא ידעו מורך לב בהעדרו, לא ישתובבו ולא יבכו מפחד. תפוש במחשבות אלה לבש את מעיל־החורף הצמר־גפני שלו בעל צוארון עשׂוי פרוות חתול־ים, הפשיל את תרמילו על השכם, ומבלי שים־לב להפצרותיה המתמידות של אמו, שינעל תמיד, בצאתו ב“קור כזה” מהבית, את הערדלים, אך סקר אותם סקירת בוז, בעברו דרך הפרוזדור ויצא במגפיו בלבד. צללן, בראותו אותו לבוש, החל מקיש בחזקה בזנבו ברצפה, כשהוא מתחלחל אורח עצבני בכל גופו, ואפילו הפליט יבבת רחמים; אבל קוֹליאַ, כיון שראה שקיקוּת לוהטת זו של כלבו, החליט, כי יש בכך משום חבלה במשמעת, ולאחר שהחזיקו, לוּ גם רגע עוד, מתחת לספסל, מיד לכשפתח את דלת הפרוזדור, שרק לפתע לו. הכלב קפץ ממקומו, כמטורף, והחל מכרכר לפניו משמחה. בעברו על פני הפרוזדור, פתח קוֹליאַ את הדלת למעון ה“שלפוחיות”. שניהם היו יושבים כקודם ליד השולחן, אולם לא קראו עוד, כי אם התווכחו במשהו בהתלהבות. ילדים אלה היו לעתים קרובות מתווכחים ביניהם לבין עצמם בעניני החיים השונים שנתעוררו אצלם, ובויכוחים אלה היתה ידה של נאַסטיאַ, כבכירה, תמיד על העליונה; ואילו קוֹסטיאַ, שעה שלא היה תמים־דעה עמה, היה כמעט תמיד מערער על כך לפני קוֹליאַ קראסוֹטקין, והחלטתו של זה האחרון היתה בבחינת פסק־דין מחייב את כל הצדדים. הפעם עניין כלשהו ויכוח ה“שלפוחיות” את קראַסוֹטקין, והוא נשאר עומד בפתח להקשיב אליהם. ראו הילדים, כי הוא מקשיב אליהם, והחלו מתנצחים זה עם זה ביתר התלהבות.

– לעולם, לעולם לא אאמין בכך, – מלמלה בחום נאסטיא, – שהמילדות מוצאות את התינוקות בגן־הירק, בין ערוגות הכרוּב. עתה כבר חורף, אין ערוגות עוד, והמילדת לא יכלה איפוא להביא בת לקאַטרינה.

– פיוּ! – שרק לעצמו קוליאַ.

– או הרי איפוא: מביאות הן אי־משם, אכן רק לאלה, הנישאות לאנשים.

קוֹסטיאַ הסתכל בפני נאַסטיאַ, הקשיב מהורהר לדבריה ונמלך בלבו.

– נאַסטיאַ, כמה טפשית את, – אמר, לבסוף, בקול בוטח ומתון, – איככה זה יכול להיות ילד לקאטרינה והיא אינה נשואה לאיש?

נאַסטיאַ נשתלהבה מאד.

– אי אתה מבין ולא כלום, – הטיחה במרוגז, – יתכן והיה לה בעל, אלא שהוא יושב אסור בבית־האסורים, והנה ילדה לו.

– כלום יושב בעלה אסור בבית־האסורים? – חקרה תוך חשיבות קוֹליא הבוטח.

– או הרי איפוא, – שיסעה אותו במבוהל נאסטיאַ, שהסיחה דעתה כליל מהשערתה הראשונה, – אין לה בעל, אכן הצדק עמך, אולם יש את נפשה להינשא לאיש, והרי התחילה מכוונת לבה, כיצד תינשא לאיש, הירהרה, הירהרה, וכה הרבתה להרהר בדבר, עד שנתגלה לה, לא הבעל, כי אם התינוק.

– אכן, כך איפוא? – קיבל דבריה קוֹסיטאַ בהכנעה גמורה, – ואת לא אמרת כך קודם לכן, מנין יכולתי, אם כן, לדעת.

– אכן, פרחחים, – אמר קוֹליאַ, כשהוא צועד לתוך החדר, – חבריה מסוכנת, רואה אני, הנכם!

– וצללן עמך? התבדח קוֹסטיאַ והחל משיק באצבעותיו וקורא לצללן.

– שלפוחיות, נתון אני במצב קשה, – פתח בכובד־ראש קראַסוֹטקין, ועליכם לעמוד לי: אַגאַפיה, ודאי, שברה רגל, כי על כן לא הופיעה עד כה, כלה ונחרצה מאתי, ואילו אני מן ההכרח לי ללכת. התניחו לי ללכת או לא?

הילדים הסתכלו מלאי דאגה זה בפני זו, פניהם המסבירות החלו מביעות חרדה. ברם, הם טרם ירדו לסוף כוונתו של הדבר המבוקש מהם.

– לא תשתובבו בהעדרי? לא תטפסו על הארון, לא תשברו רגליכם? לא תבכו מפחד בבדידותכם?

פני הילדים הביעו חרדה רבה.

– תמורת זאת הייתי מראה לכם אחד חפץ, תוֹתחתח נחושת, שאפשר לירות בו באבק־שריפה ממש.

פני הקטנים אורו לרגע.

– הראה את התותחתח, – אמר קוֹסטיאַ כשהוא נוהר כולו.

קראַסוֹטקין תחב ידו לתוך תרמילו, ובהוציאו משם תותחתח־פליז, העמידו על השולחן.

– הראה, הראה נא! שוּר, על גלגלים, – הסיע הוא את הצעצוע על פני השולחן, – אפשר לירות בו. למלאו אבק ולירות.

– וגם יהרוג?

– את כולם יהרוג, רק למלאו, – וקראַסוֹטקין הסביר היכן יש לתת את אבק־השריפה, היכן לתת את הקלע, הצביע על נקב־מילוּא וסיפר, כי ישנם מקרים של טילטול־לאחור. הילדים הקשיבו תוך סקרנות רבה. ביחוד הפתיעה אותם המחשבה בדבר הטילטול־לאחור.

– וכלום יש לך אבק־שריפה? – התענינה לדעת נאַסטיאַ.

– יש.

– הראה גם את אבק־השריפה, – משכה דבריה תוך חיוך מפציר.

שוב תחב קראסוטקין ידו לתוך התרמיל והוציא ממנו שלפוחית קטנה, שהכילה באמת מעט אבק־שריפה ממש, ובפיסת־נייר מקופלת נמצאו אילו רסיסי־ברד. הוא סילק אפילו את פקק השלפוחית ושפך מעט מן האבק על כף־ידו.

– שלא תימצא, חלילה, אש בסמוך, כי על כן עלול הוא להתלקח ולהרוג את כולנו, – הזהיר לצרכי רושם קראַסוֹטקין.

הילדים עמדו והסתכלו באבק־השריפה ביראת הרוממות, שהגדילה עוד את קורת־רוחם. אולם הברד מצא ביחוד חן בעיני קוֹסטיאַ.

– והברד אינו בוער? – חקר לדעת.

– הברד אינו בוער.

– תן לי במתנה מעט מן הברד, – אמר בקול מתחנן.

– אתן לך מעט מן הברד, הנה, קח, אך אל תראה לאמך בהעדרי, עד אשר אשוב, שכן עלולה היא לחשוב שזהו אבק־שריפה, ופג לבה, ואתם תספגו מלקות.

– אמא לעולם לא תשרבט אותנו, – העירה מניה וביה נאסטיאַ.

– ידעתי, אכן לא אמרתי אלא לתפארת המליצה. ולעולם אל תגנבו את דעתה של אמא, ואלו הפעם – עד שובי. ובכן, האוּכל ללכת או לא? לא תבכו בהעדרי מפחד.

– נב־כה, – משך קוֹסטיאַ, כשהוא נכון להוריד דמעות.

– נבכה, ודאי נבכה! – החרתה־החזיקה אחריו במלל מבוהל נאַסטיאַ.

– אוי, ילדים, ילדים, כמה מסוכנות הן שנותיכם. אין מנוס, אפרוחים, אהיה אנוס לשבת עמכם לא אדע כמה זמן. והזמן איפוא, הזמן איפוא, הי!

– הלא תצווה לצללן שישים עצמו מת, – ביקש קוֹסטיאַ.

– אכן, אין מה לעשות, מן הצורך יהיה איפוא להסתייע גם בצללן. הלום, צללן! – וקוֹליאַ החל מפקד על הכלב, והלה מגלה כל אשר ידע. היה זה כלב שעיר, גדלו בשיעור כלב־חצר רגיל, בעל שער סגלי־אפור שהוא. עינו הימנית היתה מלוכסנת, ואזנו השמאלית משום־מה סדוקה. צווח היה ומקפץ, מציית, מהלך על אחוריו, מתנפל ושוכב על גבו, כשארבע רגליו שלוחות כלפי מעלה, ללא ניע, משל כאילו היה מת. בשעת מעשה זה אחרון נפתחה הדלת, ואגאפיה, העוזרת בריאת־הבשר של הגברת קראסוֹטקין, אשה עם גממיות־של־אבעבועות בפניה, כבת ארבעים, הופיעה בפתח עם שובה מהשוק, כשהיא מחזיקה שקית מלאה צידה שקנתה בידה. היא נעמדה, ובהחזיקה את השקית במאונך ביד שמאלה, החלה מסתכלת בכלב. קוליאַ, עם היותו מחכה בכליון עינים לאגאפיה, לא הפסיק את ההצגה, ולאחר שהחזיק את צללן זמן־מה במצב של מת, שרק לו לבסוף: הכלב קפץ ממקומו והחל מקפץ בצהלה, שמילא את חובתו.

– שוּר, איזה כלב! – הביעה אורח־הוראה אגאפיה.

– ואת, נקבה, מדוע אחרת לבוא? – שאל בכעס קראסוֹטקין.

– נקבה, שוּר, שלבּוּק!

– שלבוּק?

– כן, שלבוּק. מה לך כי אחרתי, משמע, כך צריך, אם אחרתי, – מילמלה אגאפיה, כשהיא מתחילה מתעסקת ליד התנור, אבל לא בקול בלתי מרוצה וטעון כעס כלל, כי אם, להיפך, בקול מרוצה מאוד, שמחה כביכול למקרה להתלוצץ עם המיוחס.

– שמעי, זקנה קלת־דעת, – פתח, תוך קימה מעל הספה, קראסוטקין, – התשבעי לי בכל היקר שבעולם זה, ונוסף לכך בעוד משהו, שתשימי עין בלי הרף על השלפוחיות בהעדרי? אני הולך.

– ולשם מה אשבע לך? – צחקה אגאפיה, – גם בלעדי זאת אשגיח עליהם.

– לא כי, אלא אם כן תשבעי לי בגאולת הנצח של נשמתך. אחרת לא אלך.

– אל תלך. מה זה נוגע לי, כפור בחוץ, שב בבית.

– שלפוחיות, – פנה קוליא אל הילדים, – אשה זו תישאר עמכם עד שובי או עד שוב אמכם, שכן אף היא צריכה היתה לשוב מזמן. נוסף לכך תתן לכם לאכול. תתני להם משהו, אגאפיה.

– זה יתכן.

– להתראות, אפרוחים, אני הולך בלב שקט. ואת, רחמנית, – אמר בקול ממושך ורב־חשיבות, בעברו על פני אגאפיה, – אקווה, כי לא תבקשי להשלות אותם בשטויותיכן אתן הנשיות הרגילות באשר לקאטרינה, הן תחוסי על גיל הילדוּת. הלוֹם, צללן!

– אלוהים עמך, ענתה כבר אגאפיה קשות. – מצחיק! “להרביץ” בו עצמו, הנה איפוא, בעד מלים שכאלה.

III הַתַּלְמִיד    🔗

אולם קוליא לא שמע עוד. סוף־סוף יכול ללכת. בצאתו מהשער, הפך פניו, משך כתפיו, ובהפליטו: “כפור!” פנה ישר לאורך הרחוב ואחר־כך ימינה דרך הסימטה אל ככר־השוק. במרחק בית אחד מהככר נעצר ליד שער, הוציא משרוקית מכיסו ושרק בכל כוחו, כאילו ביקש לתת אות מותנה. לא הצטרך לחכות אלא רגע אחד בלבד, ובעד הפישפש קפץ אליו נער סמוק, כבן אחת־עשרה, לבוש אף הוא מעיל חם, נקי ואפילו טרזני. היה זה הנער סמוּרוֹב, תלמיד הכיתה המכינה (בעוד שקוֹליאַ קראסוטקין עלה כבר עליו בשתי כיתות), בנו של פקיד אמיד, שהוריו לא היו מרשים לו, דומני, להתהלך עם קראסוטקין, כעם שובב נורא ידוע, כך שסמוּרוֹב התחמק עתה, כנראה. סמורוב זה, אם לא נשמט מזכרונו של הקורא, היה אחד מאותה קבוצת הנערים שנמצאו מיידים חדשיים קודם לכן אבנים מעל פני התעלה באיליושה, ואשר סיפר אז על איליושה לאליוֹשה קרמזוב.

– שעה תמימה אני מחכה לך כבר, קראַסוֹטקין, – אמר סמוּרוֹב דרך תקיפות, והנערים החלו פוסעים לעבר הככר.

– התאחרתי, – השיב קראסוטקין. – יש סיבה לכך. לא “ירביצו” לך על לכתך עמי?

– הנח איפוא, כלום סופג מלקות אני? וצללן עמך?

– וצללן!

– גם אותו לשם?

– גם אותו לשם.

– אח, אילו היתה ז’וצ’קה!

– אי אפשר את ז’וצ’קה. ז’וצ’קה אינה בנמצא. ז’וצ’קה נעלמה ולא נודעו עקבותיה.

– אח, כלום אי אפשר כך, – נעצר פתאום סמוּרוֹב, – הן אליושה אומר, כי ז’וצ’קה אף היא היתה שעירה וכמוהו אפורה, עין עשן, כמוה כצללן, – כלום אי אפשר לומר, שזוהי אותה ז’וצ’קה עצמה, יתכן שיאמין בכך?

– תלמיד, מדבר שקר תרחק, אַלף; אפילו לשם מעשה טוב, בית. והעיקר, מקווה אני, שלא הודעת דבר על בואי.

– ישמרני האל, הן מבין אני. אולם צללן לא יניח דעתו, – נאנח סמוּרוֹֹב. – הידעת: אותו אב, הקפיטן, המטלית, אמר לנו, כי יביא לו היום כלבלב, מסוג כלבי הצייד, בעל גוף שחור; כסבור הוא שירגיע בכך את רוחו של אליושה, אכן מסופקני.

– ומה שלומו של זה גופו, של אליושה זה?

– אכן, ברע, ברע! דומני, כי חולה שחפת הוא. הוא בהכרה, אבל נושם כך – נושם, לא נראית לי נשימתו. אתמול ביקש שיוליכוהו, הנעילוהו את מגפיו, החל ללכת, והנהו נופל. “אח, אומר הוא, אמרתי לך, אבא, כי מגפי לא יצלחו, גם קודם לכן לא היו נוחים ביותר”. כסבור היה שנופל הוא תחתיו בגלל המגפים, והוא פשוט מאין אונים. לא יוציא שבוע ימים. הרמנשטוּבה בא אליהם. שוב עשירים הם, כסף רב להם.

– נבלים.

– מי נבלים?

– הרופאים, וכל האספסוף הרפואי, בדרך כלל, וכמובן בפרט. אני שולל את הרפוּאה. מוסד חשוך תועלת. ברם, אני אחקור כל זה. אכן, מה רגשנות זו ניכרת אצלכם? כל הכיתה שלכם, דומני, מבקרת שם?

– לא כולם, אך כעשרה ממנו באים שמה, תמיד, יום־יום. אין דבר.

– מפליא אותי בכל אלה תפקידו של אלכסיי קרמזוב; אחיו עומד להיות נידון מחר־מחרתיים בעד פשע שכזה, והוא יש לו שהות לבקש את אהבת הנערים!

– אין זו בקשת אהבה. הן בעצמך הולך עתה להשלים עם איליושה.

– להשלים? בטוי מבדח. אגב, לא ארשה לאיש לנתח את מעשי.

– וכמה שמח יהיה איליושה לקראתך! הוא אף אינו משער בנפשו כי תבוא. מדוע, מדוע סרבת עד כה ללכת? – קרא לפתע בחום סמוּרוֹב.

– נערי החביב, זה איפוא עניני שלי, ולא שלך. הולך אני מעצמי, שכן רצוני בכך, ואתכם כולכם סחב לשם אלכסיי קרמזוב, משמע יש הבדל. ומניין לך, שמא אין אני הולך להשלים כל עיקר? אכן, ביטוי מבדח.

– כלל לא קרמזוב, כלל לא הוא. פשוט שלנו החלו הולכים לשם, בתחילה, כמובן, יחד עם קרמזוב. ולא היה משהו מעין זה, כל שטויות שהן. תחילה אחד, אחריו שני. האב שמח מאד לקראתנו. התדע, הוא פשוט יצא מדעתו, אם ימות איליושה. רואה הוא, כי איליושה הולך למות. ומה רבה שמחתו שהשלמנו עם איליושה. איליושה שאל עליך, לא הוסיף מלה עוד. ישאל וישתתק. ואביו ישתגע או יתלה את עצמו. הן גם קודם לכן נהג כאדם שאינו שפוי בדעתו. התדע, הוא בעל נפש, ואז משגה היה. בכל אשם זה רוצח אביו, שידו היתה בו אז.

– ובכל זאת חידה הוא קרמזוב בעיני. מזמן יכולתי להתוודע אליו, אולם במקרים ידועים אוהב אני להיות גא. ועם זאת, יש לי דעה משלי עליו, הטעונה עדיין בדיקה והסברה.

קוליא נשתתק אורח חשיבות; סמורוב גם כן. סמורוב העריץ, כמובן, את קוליא קראסוטקין ולא הָן אפילו להעלות על דעתו כי שווה הוא לו. אולם עתה נמצא מעונין מאד, כי קוליא הסביר, שהולך הוא “מעצמו”, ומשום כך נראה היה הדבר כחידה בעיניו, שקוליא גמר לפתע בדעתו, ודווקא היום, ללכת. הולכים היו דרך ככר השוק, שנמצאו עומדות שם הפעם עגלות רבות שהגיעו והיו שם עופות רבים שהובאוּ. נשי העיר סחרו תחת סככותיהן בכעכים, חוטים וכולי. כנוסי יום־ראשון בשבוע כאלה יכוּנו אצלנו בעיירה ירידים, וירידים כאלה רבים הם בשנה. צללן רץ תוך מצב־רוח עליז, כשהוא נוטה בלי־חשך ימינה ושמאלה לרחרח כלשהו אי־שם. משפגש כלבלבים אחרים בדרכו, היה מתרחרח תוך תשוקה בלתי שכיחה עמהם לפי כל כללי הכלבים.

– אוהב אני להסתכל במציאות, סמורוב, – פתח לפתע קוליא. – שמת לב, כיצד יפגשו הכלבים ויתרחרחו? כאן מעין חוק טבע כללי אצלם.

– כן, ברם מבדח הוא.

– לא כי, לא מבדח, טעות היא בידך. אין בטבע כלשהו מבדח, אם גם נראה לו לאדם עם דעותיו הקדומות. אילו ניתן לכלבים לטעון ולבקר, ודאי שהיו מוצאים באותו שיעור מן המבדח לדידם, אם לא הרבה יותר מכן, ביחסים החברותיים שבין בני האדם לבין עצמם, שליטיהם, – אם לא הרבה יותר מכן; חוזר אני על דברי אלה, משום שבטוח אני, כי רבים הם אצלנו יותר מעשי האיולת. זוהי מחשבתו של ראקיטין, מחשבה נפלאה. אני סוציאליסט, סמוּרוֹב.

– ומה זה סוציאליסט? – שאל סמוּרוֹב.

– זהו שעה שהכל שוים, הכל נחלה אחת כללית להם, אין נשואין, והדת וכל החוקים כרצון איש ואיש, וכל שאר הדברים כיוצא באלה. לא בגרת עדיין לכך, מוקדם לך. ברם, קר.

– כן. שתים־עשרה מעלה. אבי הסתכל לא מזמן במדחום.

– כלום שמת לב, סמוּרוֹב, שבאמצע החורף, שעה שיעלה הקור לחמש־עשרה או אפילו שמונה־עשרה מעלה, נראה כאילו אין הוא חזק כל כך, כמו למשל, עתה, עם ראשית החורף, כאשר לפתע יך הכפור, כפי שהוא עתה, בן שתים־עשרה ומעלה, ועוד שעה שמועט הוא השלג. משמע, האנשים טרם יתרגלו אליו. אצל בני־האדם הכל הרגל, בכל, אפילו ביחסים הממלכתיים והפוליטיים. ההרגל – מניע ראשי. כמה מצחיק הוא, בכל זאת, האכר.

קוליאַ הצביע על אחד אכר רם־קומה במעיל־עור־כבשים, בעל פנים מסבירות, שהיה טופח ליד עגלתו מפני הקור בכפות־ידיו הנתונות בכפפות. זקנו הצהבהב הארוך עטה כפור כולו.

– קפא זקנו של האכר! – קרא דרך קינטור קוליא, בעברוֹ על פניו.

– אצל רבים קפא, – השיב האכר בנחת אורח פסקני.

– אל תרגיזהו, – העיר סמוּרוֹב.

– אין דבר, אינו כועס, טוב־לב. שלום, מאַטווי.

– שלום.

– כלום מאַטווי שמך?

מטאווי. ואתה כלום לא ידעת?

– לא ידעתי; ניחשתי.

– הנה כן. ודאי מתלמד?

– מתלמד.

– סופג מלקות, אה?

– לא ביותר, כך.

– מכאיב?

– חזקה!

– אָח, חיים! – נאנח האכר עמוקות.

– שלום, מאַטווי.

– שלום. בחור חביב אתה, אכן.

הנערים הלכו הלאה.

– אכר טוב־לב הוא, – אמר קוליאַ לסמוּרוֹב. – אהבתי לשוחח עם העם ותמיד אשמח להפך בזכותו.

– לשם מה שיקרת לו כי “מרביצים” אצלנו? – שאל סמוּרוֹב.

– הן צריך היה לנחמו!

– במה?

– ראה, סמורוב, לא אהבתי את החזרה על השאלות, אם אין האדם יורד מיד לסוף הכוונה. ישנם דברים שאי אפשר להסבירם כלל. לפי דעתו של האכר מלקים את התלמיד ומן הצורך להלקותו: איזהו איפוא התלמיד, שאינו סופג מלקות? ופתאום אבוא ואומר לו, כי אצלנו אין מלקים, הן יתעצב אל לבו. ברם, אי אתה יכול להשיג זאת. יש צורך לדעת לדבר עם העם.

– בבקשה ממך, אל נא תקנטר, שאם לא כן שוב עלול לקרות אותו דבר, כמו אז עם אותו אווז.

– ואתה ירא?

– אל תצחק, קוליא, באלוהים ירא אני. אבא יכעס מאד. אסרו עלי בהחלט להלך עמך.

– אל תדאג, הפעם לא יארע דבר. שלום, נאַטאַשה, – קרא הוא אל אחת התגרניות שמתחת לסככה.

– מה נאַטאַשה אני לך, מאריה אני, – השיבה בצריחה התגרנית, אשה לא זקנה עדיין כלל.

– ניחא, מאריה, שלום.

– הוי פרוע שכמותך, אצבעי, וראה כמה חצוף!

– אין, אין לי פנאי בשבילך, ביום ראשון הבא, תספרי, – נופף קוליא בידיו, כאילו נטפלה היא לו, ולא הוא לה.

– ומה איפוא אספר לך ביום ראשון? בעצמך נטפלת, ולא אני לך, קנטרן, – החלה צווחת מאריה, – “להרביץ” בך, הרי איפוא, שחצן ידוע שכמותך, הרי איפוא!

בין שאר התגרניות, שסחרו על דוכניהן בשורה אחת עם מאריה, פרץ צחוק, כאשר קפץ לפתע פתאום, מתחת למקמורת החנויות העירוניות, כזורק אבן לחמת, אחד אשם נרגז מעין עוזר לסוחר, ולא מסוחרינו אנו, כי אם מן הבאים, במעיל־אכרים כחול ארוך־הכנפות, חבוש כובע בעל מצחיה, צעיר לימים עדיין, בעל תלתלים צהבהבים ופנים ארוכות, חיוורות, עם גממיות־של־אבעבועות. נרגש היה אורח טפשי ומיד החל מאיים באגרופו על קוליא.

– ידעתיך, – קרא הוא נרגז, – ידעתיך!

קוליא נתן עיניו בו. לא יכול לזכור, מתי בא בריב עם איש זה. כלום מעטים היו המדנים ברחובות, אי אפשר גם לזכור את כולם.

– ידעת? – שאל כמלגלג עליו.

– ידעתיך! ידעתיך! – חיזק את דבריו, כשוטה, האזרח.

– יפה לך איפוא. אכן, אין לי פנאי, שלום!

– איככה תתחצף? – צרח האזרח. – שוב מתחצף? ידעתיך! שוב מתחצף?

– אתה, אחא, אין זה ענינך שמתחצף אני, – אמר קוליא, כשהוא נעצר וממשיך להתבונן בו.

– איך זה לא עניני?

– כך, לא ענינך.

– וענינו של מי הוא? של מי? הגד, של מי?

– אכן, אחא, זהו עתה ענינו של טריפון ניקיטיץ', ולא שלך.

– מיהו איפוא טריפון ניקיטיץ'? לטש הבחור עיניו, בתמיהת שוטה, אל קוליאַ, בעודנו ממשיך בהתרתחותו. קוליא מדד אותו אורח־חשיבות במבטו.

– ליום העליה¹ הלכת? – שאלהו לפתע דרך־קפדנות ובתוקף.

– איזה יום עליה? לאיזה צורך? לא, לא הלכתי, – נכנע כלשהו הבחור.

– מכיר אתה את סאַבאַנייב, המשיך קוליא ביתר קפדנות ומרץ.

– מיהו סאַבאַנייב זה? לא, לא ידעתי.

אם כן, יקחך איפוא אופל! – התיז לפתע קוליא, ובפנותו נמרצות ימינה, פסע חיש בדרכו, כאילו היתה נפשו מתעבת אפילו לדבר עם מטומטם־מוח שכמותו, שאינו מכיר את סאַבאַנייב.

– עמוד, שמע נא! מיהו סאַבאַנייב זה? – התאושש הבחור, כשהוא רותח שוב כולו. – מה הוא אמר? – פנה לפתע אל התגרניות, כשהוא מביט אליהן כיונה פותה.

– הנשים פרצו בצחוק.

– נער חכם לב, – אמרה אחת.

– איזה! איזהו סאַבאַנייב זה? – המשיך עדיין הבחור לשנן בכעס, כשהוא מנופף בימינו.

– זהו, ודאי, סאַבאַנייב, אשר שירת אצל הקוּזמיצ’ים, ודאי כך, – ניחשה פתאום אחת מן הנשים.

הבחור לטש עיניו אליה דרך־פרא.

– קוּז־מי־ץ‘? – חזרה אשה אחרת, – מה לו, אם כן, ולטריפוֹן? הלה קוּזמה, ולא טריפון, והנער קרא בשם טריפון ניקיטיץ’, משמע, לא הוא.

– אכן, לא טריפון ולא סאַבאַנייב, זה צ’יז’וב, החרתה־החזיקה לפתע לפתי אחריה אשה שלישית, שהיתה שותקת עד כה ומקשיבה בכובד־ראש – אלכסיי איבאַנוביץ' יקראו לו. צ’יז’וב, אלכסיי איבאַנוֹביץ'.

– הוא, הוא שצ’יז’וב, אישרה בתוקף אשה רביעית.

הבחור הנדהם היפנה כפעם בפעם מבטו מן האחת אל השניה.

– ולשם מה שאל, לשם מה שאל, בני־אדם טובים? קרא כבר תוך יאוש כמעט: – “מכיר אתה סאבאנייב?” השד יודע, מיהו זה סאַבאַנייב זה?

– אדם חסר־לב אתה, אומרים לך אמור לא סאַבאַנייב, כי אם צ’יז’וב, אלכסיי איבאַנוביץ' צ’יז’וב הרי לך איפוא! – קראה אורח משכנע אחת התגרניות.

– איזה צ’יז’וב? איזה? הגידי, אם יודעת את.

– הנה הארוך, הנַזלן, יושב היה איפוא בקיץ בשוק.

– לכל הרוחות, מה לי ולצ’יז’וֹב זה שלך, בני־אדם טובים, מה?

– ואני מה כי אדע, לכל הרוחות, לך אצל צ’יז’וב.

– ומי איפוא יודע, מה לך אצלו, – החרתה־החזיקה אחרת אחריה, – בעצמך מחוייב לדעת, לשם מה הוא לך, אם צורח אתה. הן לך אמר, ולא לנו, שוטה שבעולם שכמוך. האמנם אינך יודע?

– את מי?

– את צ’יז’וב.

– יקחהו בכור שטן את צ’יז’וב זה, ואותך עמו! “ארביץ”בו, הרי איפוא! הלעיג בי!

– את צ’יז’וב תלקה? או שמא הוא אותך! שוטה אתה, הרי איפוא!

– לא את צ’יז’וב, לא את צ’יז’וב, מרשעת, קליפה שכמותך, את הנער אלקה, הרי איפוא! הבוהו, הבוהו הלום, – הלעג הלעיג בי!

הנשים צחקו. ואילו קוֹליאַ נמצא פוסע כבר הרחק וארשת נצחון על פניו. סמורוב הלך לצדו, כשהוא מפנה פניו אל החבריה הצורחת במרחק. גם הוא היה שמח מאד, אם כי ירא היה עדיין פן יארע לו משהו בלכתו עם קוליא.

– על איזה סאַבאַנייב שאלת? – פנה הוא בשאלה אל קוליא, תוך ציפיה לתשובה.

– ואני כלום ידעתי, על איזה? עתה לא תחדלנה הצעקות אצלם עד ערב. אהבתי לנער את השוטים שבכל שכבות החברה. והרי לך עוד מטומטם־מוח, הנה אכר זה. שים לב, אומרים: “אין לך טיפש גדול מצרפתי טיפש”, אולם אף הפרצוף הרוסי יגלה עצמו. הגד איפוא, כלום לא רשום על פניו של זה, כי שוטה הוא, על פניו של אכר זה, מה?

– הנח לו, קוליא, נעבור על פניו.

בשום פנים לא אניח לו, הנני אליו. האח! שלום, אכר!

אכר חסון, שנמצא עובר לאיטו על פניהם והיה, כנראה, שתוי, בעל פנים פשוטות עגולות וזקן ששיבה זרקה בו, הרים ראשו והביט אל הנער.

– שלום, שלום, אם אין אתה חומד לצון לך, – השיב בנחת לו.

– ואם חומד לצון אני לי? – הצטחק קוליא.

– ואם חומד לצון אתה לך, תחמוד איפוא לך, יהיה אלוהים עמך. אין דבר, אפשר. תמיד אפשר, להתלוצץ איפוא.

– סליחה, אחא, לצון חמדתי לי.

– יסלח לך אלוהים.

– אתה, אתה איפוא סולח לי?

– במאד־מאד סולח. כלך לך.

– אכן, אתה איפוא אכר חכם לב.

– חכמתי ממך,– ענה האכר לפתע ובחשיבות שקודם לכן.

– מסופקני, – נכנע כלשהו קוליא.

– אמת אדברה.

– ניחא, יתכן כי כך הוא.

– הרי איפוא, אחא.

– שלום, אכר.

– שלום.

– שונים הם האכרים, – העיר קוליא לסמורוב לאחר שתיקת מה. – מניין היה לי לדעת שאפגע בחכמני. נכון אני תמיד להודות בשכל אשר לעם.

במרחק הודיע צלצול שעון הכנסיה על השעה אחת־עשרה ומחצה. הנערים החישו צעדיהם, ועברו את שארית הדרך הארוכה עדיין למדי עד למעון קפיטן־המטה סניגורוב במהירות ובאין אומר כמעט. כעשרים צעד לפני הבית נעצר קוליא וציווה לסמוּרוֹב ללכת ולקרא את קרמזוב לכאן.

– מן הצורך לרחרח תחילה, – העיר הוא לסמוּרוֹב.

– לשם מה לקרא, – עירער סמוּרוֹב, – היכנס כך, שמוח ישמחו לך במאד. למה איפוא התודעות זו בקור?

– זאת אני יודע כבר, לשם מה נחוץ הוא לי כאן בקור, – חרץ דרך־עריצות קוליא (דבר שאהב “נורא” לעשותו ביחס ל“קטנים” אלה), וסמורוב רץ למלא את הפקודה.

IV זוּצְ’קָה    🔗

קוֹליא, ארשת חשיבות על פניו, נשען אל הגדר מחכה להופעתו של אליושה. אכן, מזמן ביקש להיפגש עמו. רבות שמע עליו מפי הילדים, אולם עד כה היה מגלה חיצונית אדישות מבחילה, כאשר היו שחים לו עליו, “ביקר” אפילו את אליוֹשה, שעה שהיה שומע את אשר סיפרו לו עליו. אולם בלבו מאד־מאד ביקש להכירו: היה משהו בכל הסיפורים ששמע עליו, על אליושה, מן האהוּד והמושך. הנה־כי־כן נודעה חשיבות לרגע זה; ראשית, מן ההכרח שלא להשחיר את פני עצמו, לגלות אי־תלות: “שאם לא כן, כסבור יהיה שבן שלוש־עשרה אני, ויראני כאחד הנערים הללו. ומה לו ולנערים הללו? אשאלהו, כאשר אתקרב אליו. רע, בכל זאת, שכה שפל־קומה הנני. טוּזיקוֹב צעיר ממני, אבל גבוה מחצית־הראש ממני. ברם, פני מביעים תבונה; אינני טוב־לב, ודעתי, כי פני משוקצים, אבל מביעים תבונה. כן יש להימנע מגילוי־לב מיותר, אחרת מיד איפוא עם החיבוקים, והוא עלול לחשוב… טפוּ, איזה גועל נפש, אם יחשוב!…”

כך התרגש קוליא, עם שהוא מאמץ את כל כוחותיו להעמיד פני אדם עומד כולו ברשות עצמו. בעיקר גרם לו סבל שפל קומתו, לא כל כך פניו ה“משוקצים”, כמו קומתו. בביתו, בפינה על הקיר, ציין עוד אשתקד בעפרון קו, שסימן את קומתו, ומאז היה ניגש בלב חרד מדי חדשיים להימדד: בכמה הספיק לגדול? אולם אהה! הוא גדל באטיות רבה, ודבר זה הביאו לפעמים פשוט לידי יאוש. מה שנוגע לפנים, הנה לא היו אלה “משוקצים” כלל, ונהפוך הוא, חביבים למדי, לבנים, חיוורים, עם נמשים. העיניים האפורות, לא הגדולות, אבל העֵרות הביטו נמרצות ולעתים קרובות היו יוקדות ברגש. הלסתות היו רחבות כלשהו, שפתיו קטנות, לא עבות ביותר, אבל אדומות מאד; האף קטן ונזקף ממש; “חרומף לגמרי, חרומף לגמרי!” מילמל קוליא לעצמו, שעה שהיה מסתכל במראה, ותמיד היה מסתלק תוך תיעוב מהמראה. “אכן ספק אם הפנים מביעים תבונה”, הירהר לפעמים, כשהוא מפקפק אפילו בכך. ברם, אין להניח, שהדאגה לפנים ולקומתו בלעו את כל ישותו. להיפך, על אף הרגעים הממאירים לפני המראה, היה מסיח עד־מהרה דעתו מהם ואפילו לזמן רב, “מתמסר כולו לרעיונות ולחיי המציאות”, כפי שהגדיר הוא עצמו את פעילותו.

אליוֹשה הופיע מהרה ובצעדים מהירים ניגש אל קוליאַ; ממרחק צעדים הבחין כבר הלה, שפני אליושה מסבירות ביותר. “האמנם כה ישמח לקראתי?” הירהר תוך קורת־רוח קוליא. כאן, אגב, נעיר, כי אליושה נשתנה במאד בזמן שעזבנוהו: הוא פשט את מעיל־הכמרים והיה לבוש עתה זיג תפור להפליא, חבוש מצנפת רכה עגולה, ושערותיו מסופרות קצרות. כל זה ייפה אותו מאד, והוא נראה יפהיפה ממש. פניו החביבים היו שמחים תמיד, אולם זו היתה שמחה שלווה, רוגעת. לתמהונו של קוליא יצא אליושה אליו כך, כאשר היה יושב בחדר, בלי מעיל; נראה, כי יצא בחפזון. ללא שהיות הושיט ידו לקוליא.

– הנה גם אתה, סוף־סוף, כבר מחכים היינו כולנו לך.

– היו סיבות, שמיד תדע עליהן. מכל מקום שמח אני להכירך. מזמן חכיתי להזדמנות ורבות שמעתי, – מילמל, תוך קוצר כלשהו בנשימה, קוליא.

– אכן, אנחנו איפוא היינו גם בלעדי זאת מתוודעים, אני עצמי שמעתי רבות עליך, אולם כאן, לכאן אֵחרת.

– הגד נא, מה כאן?

– איליושה ברע, ודאי ימות.

– מה אתה! הן תודה, כי הרפואה נבלוּת, קרמזוב, – קרא קוליא מתלהב.

– איליושה לעתים קרובות מאד הזכיר אותך, התדע, אפילו בחלום, תוך הזיה. נראה, כי מאוד מאוד יקרת לו קודם לכן… עד לאותו מקרה… עם האולר. כאן עוד סיבה אחת… הגד נא, כלבך זה?

– כלבי. צללן.

– ולא ז’וצ’קה? – הביט אליוֹשה מלא רחמים לתוך עיני קוליא. – הלה כך נבלע באדמה?

– ידעתי שרוצים הייתם כולכם בז’וצ’קה, שמעתי איפוא הכל, – הצטחק דרך־תמיהה קוליא. – שמע נא, קרמזוב, אסביר לך את כל הענין, אני, בעיקר, לשם כך באתי, לשם כך קראתיך הלום, כדי להסביר את המאורע, בטרם נכנס, – פתח במזורז. – רואה אתה איפוא, קרמזוב, באביב נכנס איליושה למכינה. אכן, בידוע, מכינתנו: נערים, פרחחים. מיד החלו מקנטרים את איליושה. אני בשתי כיתות גבוה ממנו, וכמובן, עומד מסתכל מרחוק, מן הצד. רואה אני נער קטן, רכרך, אבל אינו נכנע, מתגרה אפילו בהם, גא, עינים יוקדות. אהבתי כאלה. ואילו הם מרבים עוד. העיקר, היה לו אז לבוש ממורטט, המכנסים מזדקרים כלפי מעלה, והנעלים מרופטות. הם נאחזו בכך. משפילים. לא, זאת שנאתי, מיד עמדתי לו ותפשתים. הן אכה אותם, והם יעריצוני. הידעת זאת, קרמזוב? – התפאר קוליא אכּספאנסיבית. – ובכלל אוהב אני את הפרחחים. גם עתה יושבים אצלי בבית, עלי ועל צוארי, שני אפרוחים, עכבוני אפילו היום. באופן זה חדלו מפגוע באיליושה, ואני הייתי סתר לו. רואה אני, נער גא, לך אומר אני, כי גא, אולם גמר בכך, שנתמסר לי כעבד. ממלא כל פקודותי, מציית לי, כלאלוהים, משתדל לחקות אותי. בהפסקות בין השעורים ימהר מיד אלי, ושנינו מתהלכים יחד. גם בימים של ראשון בשבוע. בגמנסיה אצלנו יצחקו, כאשר יתרועע עלם אורח זה עם קטן ממנו, אולם דעה קדומה היא זו. הרי זה הלך נפש שלי, וחסל, לא כן? אני מדריכו, מפתחו, – מדוע איפוא, הגד, לא אפַתח אותו, אם יישר בעיני? הן אתה, קרמזוב, התקרבת אל כל האפרוחים האלה, משמע, יש את נפשך להשפיע על הדור הצעיר, לפתח, להיות מועיל? ועלי להודות, כי קו זה באפייך, שהכרתיו על פי השמועה, הוא שעניין אותי יותר מכל. ברם, לענין: הבחנתי באיזו רגישות המתפתחת בנער, סנטימנטליות, ואני, יודע אתה, שונא בנפש אני לכל “פינוקי עגל”, למן בואי לעולם. ונוסף על כך ניגודים: גא, ומסור לי כעבד, – מסור כעבד, ולפתע תברקנה העינים וימאן אפילו לקבל דברי, מתנצח, והוא באחד. מביע הייתי לפעמים רעיונות שונים: הוא לא שאינו מודה ברעיונות, כי אם פשוט רואה אני, שמתקומם הוא אישית לי, משום שמשיב אני בקור־רוח על עידוּניו. והנה, כדי למתוח אותו, אני, ככל שהוא מתעדן יותר, נעשה אדיש יותר, נוהג מדעת כך, הכרתי היא זו. אמרתי לחנך את אפיו, לישרוֹ, ליצור אדם… ואחר… אתה, כמובן, מבין לרעי. והנה רואה אני אותו נבוך, יום, שני, שלישי, נעצב אל לבו, אכן לא עוד על דבר עידוּנים, כי אם על משהו אחר, אדיר יותר, נעלה יותר. נמלך אני בדעתי, מהי איפוא טרגדיה זו? לוחץ אני עליו והנה נודע לי: אי דרך התידד הןא עם משרת אביך המנוח (שהיה עוד בחיים אז) עם סמרדיאַקוֹב, והלה לימד אותו, שוטה שכמותו, מהתלה טפשית, כלומר מהתלה אכזרית, מהתלה נבזית, – לקחת פת־לחם, ספוֹגנית, לתחוב בה סיכה ולהשליכה לאחד כלב־חצר, מאותם, שמתוך רעב יבלעו ללא לעיסה, ולראות מה יקרה. והנה הכינו הם פת כזו והשליכוה לאותה ז’וצ’קה שעירה עצמה, שבגללה עתה כל אותו ענין, אחת כלבת־חצר שלא האכילוה בחצרה, והיא כל היום נובחת היתה לרוח. (אהובה עליך נביחה אוילית זו, קרמזוב? אני לא אוכל שאתה). התנפלה, בלעה והחלה צווחת, מכרכרת ומתרוצצת, ונעלמה, – כך תיאר לי את הדבר איליושה עצמו. מתוודה הוא לפני, ובעצמו בוכה – בוכה, מחבקני, מרעיד: “רצה וצווחת, רצה וצווחת” – חוזר רק על דבריו אלה; הדהימה אותו תמונה זו. משמע, אני בלבי, מוסר כליות. העמדתי פנים רציניות. אני, בעיקר, ביקשתי ללמדו לקח על שעבר, כך, אודה, הערמתי עליו, העמדתי פנים של זעם, אשר, יתכן, כי לא ידעתים כלל: “אתה, אמרתי, נהגת אורח נבזי, נבל אתה, אני, כמובן, לא אעשה פומבי לדבר, אולם לפי שעה הריני מפסיק את יחוסי עמך. אהרהר איפוא בדבר, ואשיב לך תשובתי באמצעות סמוּרוֹב (אותו נער עצמו, שבא עתה עמדי והמסור לי תמיד): אם אקיים גם להבא את יחוסי עמך או אעזבך לנצח, באשר נבל הנך”. הוא נדהם. מודה אני, כי חשתי באותו רגע, שיתכן והפרזתי בקפדנותי, אבל מה לעשות, זו היתה מחשבתי אז. כעבור יום שלחתי את סמורוב אליו ומסרתי על ידו, כי לא אוסיף “דבר אתו”, כך יאמרו אצלנו, שעה ששני חברים מפסיקים את היחסים ביניהם. סוד הדבר הוא בכך, שאני לא ביקשתי אלא להחזיקו במצב זה ימים אחדים, ואחר כך, משאראה כי ניחם על מעשהו, להושיט לו שוב את ידי. זו היתה כוונתי המוחלטת. אולם שווה בנפשך: הוא שמע את דברי סמורוב, ופתאום הבריקו עיניו: “מסור, צרח, בשמי לקראסוטקין, כי מעתה אהיה משליך פתותים עם סיכות לכל הכלבים, לכולם, לכולם!” “אכן, אומר אני בלבי, כאן אחד קשה־עורף, יש להזיזו ממקומו”, והחילותי בז לו, מפנה פני ממנו עם כל פגישה או מצטחק דרך היתול. כאן אירע איפוא אותו מקרה עם אביו, הן תזכורה, מטלית זו? שים לב, שהוא מוכן היה מלכתחילה כבר באופן זה להתרגזות איומה. ראו הנערים כי עזבתיו לנפשו, התנפלו עליו, כשהם מקנטרים אותו: “מטלית, מטלית”. החלו קטטות ביניהם, שמאוד מצטער אני עליהן, משום שפעם הפליאו הנערים מכותיהם בו. פעם התנפל בחצר על כולם, שעה שהיו יוצאים מהכיתות, ואני נמצאתי עומד במרחק כעשרה צעדים ומתבונן אליו. נשבע אני לך, כי איני זוכר שהעליתי אז צחוק על שפתי, להיפך, מאוד, מאוד נכמרו אז רחמי עליו, ולא חסרתי אלא רגע, שאצא ואעמוד לימינו. אולם לפתע נפגשו מבטינו: מה עלה על דעתו – לא ידעתי, אבל הוא שלף אולר, התנפל עלי ודחפו לתוך שוקי, הנה כאן, ברגלי הימנית. לא זזתי; אני, אודה לפניך, קרמזוב, יש ואני אמיץ לב, אבל אני רק הבטתי תוך בוז אליו, כאילו הייתי אומר במבטי: “כלום אינך רוצה איפוא עוד חלף כל ידידותי, הריני לשרותך”. אולם הוא לא הוסיף לנעוץ עוד, לא קם עוד רוח בו, נבהל בעצמו, השליך את האולר, החל בוכה בקול ובורח. אני, כמובן, לא הלשנתי ופקדתי על כולם לשתוק, למען לא יגיעו הדברים לאזני השלטונות, אפילו לאמא לא סיפרתי אלא לאחר שנתרפא הפצע, שהיה קל ביותר, שריטה. אחר־כך שמעתי, כי באותו יום עצמו היה מיידה אבנים ונשך לך באצבע, – אכן, מבין אתה באיזה מצב היה נתון! ובכן, מה לעשות, עשיתי מעשה שטות: כאשר חלה, לא באתי לסלוח לו, כלומר להשלים עמו, עתה מתחרט אני על כך. אולם היו לי מטרות מיוחדות משלי. והרי לך כל הענין כולו… ברם, דומני, עשיתי מעשה שטות…

– אָח, כמה חבל, – קרא תוך התרגשות אליושה, – שלא ידעתי על יחסיך אלה עמו קודם לכן, שכן הייתי מזמן בא בעצמי אליך לבקשך ללכת עמי. התאמינה, בחום, במחלה, הזה בך. לא ידעתי כלל כמה יקר אתה לו! והאמנם, האמנם גם לא מצאת את ז’וצ’קה זו? אביו עם כל הנערים יצאו לבקשה בכל העיר. התאמינה, הוא, חולה, תוך דמעות, כבר שלוש פעמים, חזר בנכחותי לפני אביו: "בגלל זה אני חולה, אבא, שהרגתי את ז’וצ’קה, אלוהים יסרני על כך; אין להסיע את לבו מזאת! ואילו היו מצליחים להשיג את ז’וצ’קה זו ולהראותה לו, כי לא מתה, כי חייה היא, נדמה לי, שהיה מתעורר לתחיה תוך שמחה. כולנו תלינו תקוותנו בכך.

– הגד נא, על סמך מה קויתם איפוא, שאני אמצא את ז’וצ’קה, כלומר שדווקא אני שאמצאנה? – שאל קוליא בסקרנות בלתי שכיחה, – מדוע דווקא עלי סמכתם, ולא על מישהו אחר?

– יצאה הברה, שאתה מחפש אחריה, וכאשר תמצאנה, תביאנה. סמורוב אמר משהו כיוצא בזה. אנחנו, בעיקר, משתדלים לשכנע אותו, כי ז’וצ’קה חייה, שראוה אי־שם. הנערים השיגו בשבילו ממקום שהשיגו ארנבנבת חייה, אך ראה אותה, התחייך כלשהו וביקש שיקראו דרור לה בשדה. כן עשינו. ברגע זה חזר אביו והביא לו כלבלב גזעי, גם הוא השיגו אי־שם, כסבור היה לנחמו בכך, אולם, דומני, עוד הרע בזה…

– הגד נא עוד, קרמזוב: מה טיבו של אב זה? אני מכיר אותו, אולם מה טיבו לפי הגדרתך אתה: בדחן, ליצן?

– אה, לא, ישנם אנשים המרגישים עמוק, אלא שמדוכּאים הם. הליצנות היא אצלם מעין מהתלת שנאה ביחס לאלה, שלומר להם את האמת בפניהם לא ימלאם לבם מחמת הפחד המשפיל שיפחדו משך זמן רב מפניהם. האמינה, קראסטוקין, שליצנות כזו הנה לפעמים טראַגית ביותר. אצלו התלכד עתה הכל, הכל שבעולם, באיליושה, ואם ימות איליושה, או שבינתו תסתתר בצרתו, או שיאבד עצמו לדעת. הריני בטוח כמעט בכך, שעה שמסתכל אני בו!

– הבינותיך קרמזוב, רואה אני כי עמדת על טיבו של האיש, – הוסיף קוליא מהורהר.

– ואני, כאשר ראיתיך עם הכלב, חשבתי מיד, כי הבאת עמך את ז’וצ’קה זו.

– חכה נא, קרמזוב, שמא יעלה בידנו ונמצאנה, וזה – זה צללן. אני אניח לו להיכנס אל החדר ויתכן שאצהיל את איליושה יותר מאשר עם הכלבלב הגזעי. חכה נא, קרמזוב, מיד יוודע לך משהו. אה, אלי, איככה זה אעכבך! – קרא לפתע קוליא במבוהל. – הנך בזיג בלבד בקור כזה, ואני מעכבך, רואה אתה, כמה אנוכיי אני! אה, כולנו אנוכיים אנו, קרמזוב!

– אל תדאג, אמנם קר, אבל אינני מן המצטננים. ברם, הבה ונלכה. אגב: מה שמך, ידעתי, כי קוליא, ועוד?

– ניקולאי, ניקולאי איבאַנוֹב קראַסוֹטקין, או כאשר יאמרו אורח־שררתי: הבו קראַסוֹטקין, – הצטחק משום־מה קוליא אולם מיד הוסיף:

– אני, כמובן, שונא את שם ניקולאי שלי.

– על שום מה?

– שכיח, שררתי…

– בן שלוש־עשרה אתה? – שאל אליושה.

– כלומר בן ארבע־עשרה, לאחר שבועיים ארבע־עשרה, תוך זמן קצר. אודה לפניך מראש על חולשה אחת, קרמזוב, כך, לפניך איפוא, לשם היכרות ראשונה, למען תעמוד מיד על טיבי כולו: שונא אני שישאלוני לשנותי, לא רק שונא אלא… ולבסוף… מרננים, למשל, אחרי, כי בשבוע שעבר שיחקתי עם בני המכינה במשחק הגזלנים. כי שיחקתי – הרי זו אמת לאמיתה, אולם ששיחקתי למעני, לשם תענוגי שלי, הרי אין זה אלא לעז. יש לי יסוד לחשוב, שדיבה זו הגיעה אליך, אולם לא למעני שיחקתי, כי אם למען הפרחחים אני שיחקתי, משום שנפלא מהם למצוא משהו למישחק. והרי לך כיצד יוציאו דיבה אצלנו. אכן, זוהי עיר הולכי רכיל, אבטיחך איפוא.

– ולוּ לתענוגך אתה שיחקת, מה איפוא בכך?

– אכן למענך אתה… הן לא תלך ותשחק בסוסונים?

– אכן חושב אתה כך, – התחייך אליושה. – בתיאטרון, למשל, ירכבו מבוגרים, ובתיאטרון יביימו גם הרפתקאות של כל מיני גבורים, לעתים גם מעשי גזלנים ומלחמה, – כלום אין זה אותו דבר גופו, מובן, בבחינה ידועה? ומשחקי המלחמה אצל הצעירים, בתקופת ריאקציה, או אותם הגזלנים, – הן אף זו אמנות מתהווה, זיקה לאמנות המתהווה בנפש הצעירה, ומשחקים אלה יש והם נערכים ביתר סדר, מאשר ההצגות בתיאטרון, ואין הבדל ביניהם אלא שאל התיאטרון יסעו לראות את השחקנים, וכאן הנוער הם־הם השחקנים. אכן, אך טבעי הוא הדבר.

– כסבור אתה כך? המשוכנע אתה בכך? נתן קוליא עיניו בו. – הידעת, הבעת רעיון מענין מאוד; אבוא הביתה ואהרהר בדבר. אודה, אני גם צפיתי לכך, שאפשר ללמוד משהו אצלך. באתי ללמוד אצלך, קרמזוב, – סיים קוליא בקול אכספאנסיבי ונוגע אל לב.

– ואני אצלך, – התחייך אליושה, כשהוא לוחץ את ידו.

קוליא היה מרוצה מאוד מאליוֹשה. הוא הופתע לראות את עצמו שווה לו במידה רבה, ושהלה משוחח עמו כעם “הגדול ביותר”.

– אראה לך מיד תחבולה אחת, קרמזוב, אף היא הצגה תיאטרלית, – הצטחק הוא דרך־עצבני, – לשם כך גם באתי.

– נכנס תחילה שמאלה אל בעלי הבית, שם יניחו כל חבריך את מעיליהם, כי בחדר צפוף וחם.

– אה, הן אני אך לרגע קט, אכנס ואשב במעילי. צללן ישאר כאן בפרוזדור וימות: “הלום, צללן, היאסף ומת!” – רואה אתה, הנה מת. ואני אכנס תחילה, אתבונן על סביבותי, ואחר־כך, כאשר נחוץ יהיה, אשרוק: “הלום, צללן!” ואתה תראה, מיד יתפרץ כמטורף. אכן צריך שסמורוב לא ישכח באותו רגע לפתוח את הדלת. אני כבר אתן את ההוראות, ואתה תראה איפוא תחבולה…

V לְַיד מִטָּתוֹ שֶׁל אֵליוֹשָׁה    🔗

בחדר המוכר לנו כבר, שבו שכנה משפחתו של קפיטן־המטה הידוע לנו סניגירוב, היה אותה שעה מחניק וצפוף קהל רב שנתאסף. נערים אחדים ישבו הפעם אצל אליושה, ואם כי כולם נכונים היו, כמוהם כסמורוב, להכחיש, כי אליושה, הוא שהשלים ביניהם והפגיש אותם עם איליושה, אולם הדבר היה כן. כל חכמתו היתה בכך, שהפגישם עם אליושה בזה־אחר־זה, ללא כל “פינוקי עגל”, כי אם כך, דרך־מקרה, כביכול, ולא במתכוון. ואילו לאיליושה היתה זו הקלה רבה מיסוריו. הוא ראה את הידידות המעונגת כמעט ואת ההשתתפות בצערו מצד הנערים האלה, שונאיו לשעבר, והדבר נגע מאוד אל לבו. לא חסר אלא קראסוטקין לבדו, וזה העיק מאוד על לבו. אם היה משהו בזכרונותיו המרים של איליוּשקה שהימר לו מאד, לא היה זה אלא אותו מקרה עם קראסוטקין, ידידו ומגינו היחידי קודם לכן, שהתנפל עליו עם אולרו. כך סבור היה גם הנער החכמני סמורוב (שבא ראשון להשלים עם איליושה). אולם קראַסוֹטקין עצמו, שעה שסמוּרוֹב רמז לו, כי אליוֹשה מבקש לבוא אליו ב“ענין אחד”, מיד הפסיקו וגדר בעדו, עם שהוא ממלא יד סמורוב להודיע ללא שהיות ל“קרמזוב”, כי יודע הוא מעצמו כיצד עליו לנהוג, כי אין הוא מבקש עצה מפי איש, ואם ילך אל החולה, הריהו יודע מעצמו אימתי ללכת, כי על כן יש לו “חשבונות שלו”. הדבר היה כשבועיים קודם ליום ראשון זה. הנה משום מה לא בא אליושה אליו, כפי שהיה בדעתו לעשות. אגב, אם כי חיכה, שלוח שלח את סמוּרוֹב אל קראַסוֹטקין עוד פעם, ועוד פעם. אולם בשתי פעמים אלה השיב קראוטקין בשלילה מוחלטת ופסקנית, במסרו לאליושה, שאם הלה יבוא בעצמו אליו, לא ילך לעולם עוד אל איליושה, ושלא יטרידוהו עוד. אפילו עד יום אחרון זה לא ידע סמורוב עצמו, כי קוליא גמר בדעתו ללכת בבוקר זה אל איליושה, ורק אמש, שעה שנפרד מסמורוב, הודיע לו קוליא בתקיפות, שיחכה לו מחר בבוקר בבית, שכן ילך יחד עמו אל הסניגירובים, אבל שלא יעז, עם זאת, להודיע לאיש על בואו, כי־על־כן מבקש הוא לבוא דרך־מקרה. סמורוב ציית לו. ואילו המחשבה, כי הוא יביא עמו את ז’וצ’קה שאבדה, נתעוררה אצל סמורוב על סמך המלים שהפליט פעם דרך־אגב קראַסוֹטקין, ש“חמורים הם כולם, אם אינם יכולים למצוא את הכלבה, אם רק בחיים היא”. אולם כאשר רמז סמורוב, תוך מורך לב, לעת מצוא, לקראסוטקין על ניחושו בדבר הכלבה, התכעס הלה לפתע מאוד: “מה חמור אני, כי אלך לבקש כלבי זרים בכל העיר, בעוד לי צללן שלי? וכלום אפשר לחלום, שכלבה, אשר בלעה סיכה, תישאר בחיים; פינוקי עגל, ותו לא!”

עד כה ועד כה ואיליושה כמעט שבועיים לא ירד כבר ממיטתו, בפינה, ליד הקדושים. לבית הספר לא הלך עוד למן אותו מקרה, כאשר נפגש עם אליושה ונשך לו באצבעו. אכן, אותו יום נפל למשכב, אם גם יכול עוד כחודש ימים להתהלך כלשהו בחדר ובפרוזדור, בהיותו קם מזמן לזמן ממיטתו. לבסוף תש כוחו מאוד, כך שבלי עזרת אביו לא יכול לנוע. אביו חרד היה לו, הפסיק אפילו את השתייה לגמרי, נפל לבו, פן ימות נערו, ולעתים קרובות, ביחוד לאחר שהיה מוליכו, כשהוא תומך בזרועו, על פני החדר ומשכיבו שוב במיטה, – היה יוצא במבוהל אל הפרוזדור, אל פינה אפלה, ובהשעינו את מצחו אל הקיר, התחיל גועה בבכי, עם שהוא מחניק את קולו, למען לא תגיע געייתו אל איליוּשצ’קה.

אכן, משהיה חוזר החדרה, היה מתחיל לשעשע במשהו ולנחם את נערו הטוב, מספר לו סיפורים, בדיחות מבדחות, או מביים אנשים מצחיקים שונים, שנזדמן לו לפגשם, מחקה אפילו את החיות, כמה מצחיקות הן בנהימותיהן ובצריחותיהן. אולם איליושה מאוד לא אהב לראות את אביו משנה טעמו והופך ליצן. הנער, אם גם השתדל שלא לגלות כמה לא ינעם לו הדבר, הכיר תוך מכאוב לב, כי אביו מושפל בחברה, ותמיד, בהכרח, זכר את ה“מטלית” ואותו “יום נורא”. נינוצ’קה, חשוכת רגלים, אחותו השלווה והתמימה של איליושצ’קה, אף היא לא אהבה לראות את אביה משנה טעמו (ואשר לוואַרוואַרה ניקולאַייבנה, הנה מזמן נסעה לפטרבורג ללמוד שם), לעומת זאת היתה אמא־מא קצרת הדעת מתענגת מאוד וצוחקת מקרב לב שעה שבעלה היה מתחיל לביים משהו או מפפה פפויים מצחיקים. רק בכך אפשר היה לנחמה, ואילו בשאר הזמן היתה מתלוננת ומזילה דמעות על אשר הכל שכחוה, כי אין איש עוד אשר יכבדנה, כי מלעיבים אותה וכולי, וכולי. אולם בימים האחרונים אף היא כאילו נשתנתה כולה לפתע. החלה מביטה לעתים קרובות אל הפינה על איליושה ושוקעת בהירהורים. נעשתה שתקנית יותר, רוגעת יותר, ואם מתחילה היתה לבכות, בכתה חרש, שלא ישמע קולה. קפיטן־המטה הבחין תוך תמיהת צער בשנוי זה שחל בה. ביקורי הנערים לא ישרו בתחילה בעיניה ואך הכעיסוה, אולם אחר כך החלו קריאות הגיל של הילדים וסיפוריהם משעשעים אף אותה ולבסוף נתחבבו עליה כל כך, שאילו היו הנערים מפסיקים לבוא, היתה מתגעגעת עליהם עד למאוד. כאשר היו הילדים מספרים משהו או מתחילים לשחק, היתה צוחקת ומכה כף. קוראת היתה אחדים מן הנערים אליה ומנשקת להם. ביחוד נתחבב עליה הנער סמורוב. ואשר לקפיטן־המטה, הנה מלכתחילה מילאה את לבו הופעת הילדים בביתו, שבאו לשמח את איליושה, חדוות משוש ואפילו תקווה, שאיליושה יחדל עתה להתעצב, ואולי גם ימהר להבריא בשל כך. על אף כל חרדתו לאיליושה, לא פיקפק רגע, עד לעצם השעה האחרונה, בהחלמת בנו. פוגש היה את האורחים הקטנים בדחילה, חוזר אחריהם, עומד עליהם, נכון לשאתם על שכמו, ואפילו החל באמת לשאתם, אולם משחקים אלה לא הפיקו את רצונו של איליושה וניטשו. קונה היה למענם תקרוֹבת, עוגות, אגוזים, מכין תה, מורח כריכים. יש להעיר, שכל אותו זמן היתה הפרוטה מצויה בכיסו. אותם מאתים רוּבל מאת קאטרינה איבאַנוֹבנה, קיבל בדיוק כאשר הגיד מראש אליוֹשה. אחר־כך, קאטרינה איבאַנוֹבנה, משנודע לה ביתר פרטות דבר מצבם ומחלתו של איליושה, ערכה בעצמה ביקור במעונם, התוודעה אל כל בני־המשפחה ואפילו הקסימה את אשת קפטן־המטה קצרת הדעת. מאותו זמן לא קפצה את ידה ממנו, וקפיטן־המטה עצמו, מדוכא מאימת המחשבה פן ימות נערו, שכח את כבודו הראשון והחל מקבל בהכנעה את הנדבה. כל אותו זמן היה הרופא הרצנשטוּבה, על פי קאטרינה איבאַנוֹבנה, נוסע בתמידות ובדיקנות של סירוג יום אל החולה, אולם הועיל לא הועיל הרבה בביקוריו, ורק פיטם אותו תרופות עד להבהיל. אולם באותו יום, כלומר באותו יום־ראשון בשבוע בבוקר ציפו אצל קפיטן־המטה לבואו של אחד רופא חדש, שהגיע ממוסקבה ואשר שמו הלך לפניו במוסקבה. קראה לו והזמינה אותו במיוחד ממוסקבה קאטרינה איבאַנוֹבה תמורת תשלום רב, – לא לשם איליושצ’קה, כי אם לשם מטרה אחרת, שעליה יסופר להלן ובמקומו, אולם מאחר שהגיע, ביקשה אותו שיבקר גם אצל איליוצ’קה, דבר, שקפיטן־המטה קיבל ידיעה עליו מראש. ואילו על בואו של קוֹליאַ קראַסוֹטקין לא אמר לו לבו מראש כלל, אם כי מזמן ביקש שיבוא, סוף־סוף, נער זה, שאיליושצ’קה שלו כה נכסף לראותו. באותו רגע, שקראַסוֹטקין פתח את הדלת והופיע בחדר, נמצאו הכל, קפיטן־המטה והנערים מצטופפים ליד מיטת החולה, כשהם משביעים עיניהם בכלבלב הגזעי הקטנטן, שאך תמול נולד והובא זה עתה, לאחר שקפיטן־המטה הזמינו עוד שבוע קודם לכן, על־מנת לבדר ולנחם את איליושצ’קה, שדואב היה עדיין על ז’וצ’קה שנעלמה ובלי ספק אבדה כבר. אבל איליושה, ששמע וידע כבר מלפני שלושה ימים, כי עומדים לתת לו במתנה כלבלב קטן, ולא פשוט, כי אם גזעי אמיתי (דבר, שהיה, כמובן, חשוב מאוד), אם גם גילה תוך עדינות הרגש כי שמח הוא למתנה, אבל הכל, גם האב וגם הנערים, ראו בחוש, כי הכלבלב החדש, יתכן, זיעזע עוד בלבבו את זכרון ז’וצ’קה האומללה, שאבדה בגללו בענוייה. הכלבלב היה שכוב מרחיש על ידו, והוא, מצטחק חולנית, החליק אותו בידו הצנומה, החיורת והדקה; ניכר היה אפילו שהכלבלב מצא חן בעיניו, אולם… ז’וצ’קה בכל זאת איננה, בכל זאת אין זה ז’וצ’קה. אכן אילו נמצאו בזה ז’וצ’קה וכלבלב זה יחד, או אז היה האושר מלא!

– קראסוטקין! – קרא לפתע אחד הנערים, שראה ראשון את קוליא הנכנס. נפלה מבוכה ניכרת, הנערים הצטדדו ויעמדו משני עברי המיטה, כך שגילוהו כולו לאיליושצ’קה. קפיטן־המטה נבהל במרוצה לקראת קוליא.

– הואילה נא, הואילה… אורח יקר! – החל הוא ממלמל. – איליושצ’קה, מר קראסוטקין הואיל לסור אליך…

אולם קראַסוֹטקין, בהושיטו מהר ידו לו, גילה מיד גם את ידיעותיו הבלתי שכיחות בנימוסי העולם. הוא פנה מיד וקודם כל אל אשת קפיטן־המטה שישבה בכורסתה (והיתה באותו רגע דווקא בלתי מרוצה ביותר והתמרמרה על כך, שהנערים מסתירים בנכחותם את מיטת איליושה בפניה ולא יתנו לה להתבונן אל הכלבלב החדש), החווה דרך־עדינות קידה לפניה, ואחר־כך, בפנותו אל נינוצ’קה, החווה גם לפניה, בתור גברת, קידה דומה. התנהגות אדיבה זו עשתה על הגברת החולה רושם נעים יוצא מגדר הרגיל.

– יתנכר מיד הצעיר המחונך יפה, – קראה בקול, כשהיא פורשת ידיה, – שלא כשאר אורחינו אלה: איש על רעהו ברכיבה יבואו.

– היאך זה, אמא־מא, איש על רעהו, היאך זה – מילמל, אם גם בחביבות, תוך פחד מפני “אמא־מא”, קפיטן־המטה.

– הנה כי כן יבואו ברכיבה. עלה יעלו בפרוזדור איש על שכם רעהו ויכנסו ברכיבה אל משפחה מכובדת. מהו איפוא אורח שכזה?

– אולם מי, מי זה, אמא־מא, נכנס כך, מי?

– הנה איפוא נער זה נכנס היום רכוב על אותו נער, וזה על הלה…

ואילו קוליא נמצא עומד ליד מיטתו של איליושה. פני החולה החוירו אורח ניכר. הוא התרומם על מיטתו והתבונן־התבונן אל קוליא, זה האחרון לא ראה את ידידו הקטן לשעבר מזה כחדשיים ימים, ולפתע עמד נדהם לפניו: לא יכול אפילו לשער בנפשו, כי יראה פנים כה כחושות ומצהיבות, עינים יוקדות בחום־קדחת שגדלו איומות, ידים כה צנומות. תוך תמהון דאבה הבחין כי איליושה נושם עמוקות ותכופות וכי כה יבשות הן שפתיו. הוא פסע לקראתו, הושיט ידו, ומבולבל כמעט הפליט:

– ובכן, ישישי… מה שלומך?

אולם קולו נקטע, לא מצאה לו דרך־החירות, פניו נתעוותו לפתע, ומשהו הרתית ליד שפתיו. איליושה נצטחק לו חולנית, מבלי שיהיה עדיין ביכלתו להביע מילה. פתאום הרים קוליא ידו והעביר כפו לשם־מה על שערותיו של איליושה.

– אין ד־בר! – לחש, – אם תוך עידוד ואם מבלי שידע בעצמו לשם מה אמר זאת. לרגע נשתתק שוב.

– מה זה. כלבלב חדש אצלך? שאל קוליא לפתע בקול חשוך רגש כל שהוא.

– כ־ן! – החזיר איליושה בלחש מתמשך, כשהוא נושם בכבדות.

– אף שחור, משמע, מן הרעים, מן הרתקנים, – העיר קוליא אורח חשיבות ותקיפות, כאילו לא היה כל הענין אלא בכלבלב זה ובאפו השחור. אולם העיקר היה בכך, שמתאמץ היה עדיין בכל כוחותיו להכניע בקרבו את הרגש שלא יתפרץ בבכי, בדומה ל“קטן”, ועדיין לא הכניעו. – יגדל, מן ההכרח יהיה לרתקו בשרשרת, אכן ידעתי.

– כביר יהיה! – קרא בקול אחד הנערים מתוך הקהל.

– בידוע הוא גזעי, כביר, הנה איפוא כזה, בגודל של עגל, – נשמעו לפתע קולות מספר.

– בגודל של עגל, של עגל אמיתי, – החרה־החזיק קפיטן־המטה אחריהם, – ביקשתי מדעת אחר שכזה, האכזרי־אכזרי ביותר, והוריו אף הם כבירים הם ואכזרים ביותר, הנה איפוא בגודל כזה מן הרצפה… שב נא, כאן איפוא על מיטתו של איליושה, או כאן על הספסל. הואילה נא, אורח יקר, אורח שכה מצפים היינו לך… עם אלכסיי פיודורוביץ' הואלת איפוא לבוא?

קראַסוטקין קנה לו שביתה על המיטה, למרגלותיו של איליושה. הוא, יתכן, התכונן בדרך במה לפתוח דרך־חירות את שיחתו, אבל עתה אבד לו החוט בהחלט.

– לא… אני עם צללן… יש לי עתה כלב כזה, צללן. שמו הוא. מחכה הוא לי שם… אשרוק לו, מיד יתפרץ. אף אני יש לי כלב, - פנה לפתע אל איליושה, - התזכורה, ישישי, את ז’וצ’קה? – הלהיבו לפתע בשאלה.

פני איליושצ’קה נתעוותו. תוך יסורים הביט אל קוליא. אליושה, שעמד ליד הדלת, לבש קדרות ורמז בהסתר לקוליא, שלא ידבר על ז’וצ’קה, אולם הלה או שלא הבחין ברמז או שלא רצה להבחין בו.

– אם כן איפה… ז’וצ’קה? – שאל איליושא בקול מקוטע.

– אכן, אחא, ז’וצ’וקה שלך – פיוּ! אבדה ז’וצ’קה שלך.

איליושה נשתתק, אבל התבונן־התבונן שוב בקוליא. אליושה, משתפש את מבטו של קוליא, השתדל בכל מאמצי כוחותיו שוב לרמוז לו, אולם הלה שוב היסב עיניו ממנו, כשהוא משים עצמו אילו גם הפעם לא הבחין בו.

– ברחה לאחד המקומות ונעלמה. איך לא תאבד לאחר פרפרת שכזו, – דיבר קוליא קשות ללא רחמים, ובינתים הלכה, כביכול, נשימתו הוא עצמו וכבדה משום מה. – לעומת זאת יש לי צללן… שמו… הבאתיהו אליך…

– אין צורך! – הביע לפתע איליושצ’קה.

– לא כי, לא כי, יש צורך, ראה תראה… תתענג. הבאתיו מדעת. שעירה, כאותה עצמה… התרשי, גברת, לקרוא לכאן את כלבי? – פנה לפתע אל הגברת סניגירוב תוך התרגשות בלתי מושגת עוד כלל.

– אין צורך, אין צורך! – קרא איליושה תוך מיקטע דאבה בקולוֹ. גערה נדלקה בעיניו.

– היית איפוא… – נבהל פתאום קפיטן־המטה מעל התיבה ליד הכותל, שעליו נמצא יושב, – היית איפוא… בזמן אחר… – מילמל; אולם קוליא, שהיה מעמיד על דעתו ונחפז, קרא לפתע לסמורוב: “סמורוב, פתח את הדלת!” ואך פתח הלה אותה, שרק במשרוקיתו. צללן התפרץ כחץ מקשת החדרה.

– קפוץ, צללן, הכן! הכן! – צעק קוליא, כשהוא קופץ ממקומו; והכלב בהתרוממו על אחוריותיו, התמתח ממש ליד מיטתו של איליושה. קרה דבר, שאיש לא פילל לו: איליושה נזדעזע ופתאום נטה בכוח לפניו, גחן אל צללן, וברוח נפעמה הסתכל בו.

– זוהי… ז’וצ’קה! – קרא לפתע בקול סדוק מיסורים ואושר גם יחד.

– ואתה מה כסבור היית? – נהם בקול צולל, מלא אושר, קראסוטקין בכל כוחו, ובגחנו אל הכלב תפשו והרימו אל איליושה.

– שוּר, ישישי, הבט, עין מלוכסנת ואוזן סדוקה, בדיוק אותם סימנים עצמם, ששחת לי עליהם! ביקשתיה אז ומצאתיה, מהר מאוד. הן לא השתייכה לאיש! – הסביר הוא, כשהוא מפנה פניו חיש אל קפיטן־המטה, אל אשתו, אל איליושה ושוב אל איליושה, – היא היתה אצל הפיוֹדוטוֹבים, בירכתי החצר, אוכלת שם לחם חסד, אולם הם היו מאכילים אותה, והיא בורחת היא, ברחה מהכפר… חפשתיה וגם מצאתיה… רואה אתה, ישישי, היא, כנראה, כך גם לא בלעה אז את פתך. אילו היתה בולעת, ודאי שהיתה מתה, ודאי! משמע, הספיקה להוציאה, אם בחיים עודנה. ואתה לא הבחנת כי ירקה והוציאה אותה, ירקה, אבל נדקרה בכל זאת בלשונה, הנה משום מה החלה צווחת. רצה, רצה צווחת, ואתה כסבור היית כי בלעה אותה כליל. ודאי מאוד־מאוד היתה צווחת, כי על כן עדין מאוד הוא העור בפי הכלבים… עדין עוד, מאשר בפי בני־האדם, עדין עוד! – קרא קוליאַ בקול, כשפניו משולהבים ונוהרים מטוב לב.

ואילו איליושה נתאלם. מביט היה אל קוליא בעיניו הגדולות שנתבלטו איומות, כשפיו פעור והוא כולו חיור כמת. אכן, אילו ידע קראַסוֹטקין שלא חשד בכלום, כמה מן היסורים והעמידה על הדם היה כרוך ברגע זה לגבי הנער החולה, ודאי שלא היה מוצא את לבו לחבל את התחבולה שזמם. אולם בחדר לא השיג זאת אלא, יתכן, רק איליושה לבדו. ואשר לקפיטן־המטה, הנה הפך כולו נער קטן.

– ז’וצ’קה! ובכן זוהי ז’וצ’קה? – קרא הוא בקול רצוף אושר. – איליושצ’קה הן זוהי ז’וצ’קה! – כמעט שלא בכה.

– ואני איפוא ניחשתי! – קרא סמורוב בצער. – אכן זהו קראסוטקין, אמרתי, הוא ימצא את ז’וצ’קה, והרי גם מצאה.

– והרי גם מצאה! – קרא מישהו בשמחה.

– בן חיל קראסוטקין! צלל קול שלישי.

– בן־חיל, בן־חיל! – קראו כל הנערים והחלו מוחאים כף.

– אולם חכו נא, חכו, - התאמץ לעלות עליהם בקולו קראַסוֹטקין, - הבה אספר לכם כיצד קרה הדבר, הענין הוא איפוא בזה, כיצד קרה הדבר, ולא במשהו אחר! הן מצאתיה, סחבתיה אלי הביתה ומיד הסתרתיה, והבית על מנעול, סגור בפני כל, ולא הראיתיה לאיש עד עצם היום האחרון. רק לסמורוב נודע הדבר לפני שבועיים ימים, אבל אני שכנעתיו כי זהו צללן, והוא לא ניחש, ואני בינתים אילפתי את ז’וצ’קה והדרכתיה בכל הלימודים, תראו איפוא, תראו את אשר יודעת היא! משום כך אילפתיה, כדי להביאה אליך, ישישי, מלומדת, חלקלקה: “הנה איפוא, ישישי, מה צורה עתה לז’וצ’קה שלך!” האין אצלכם נתח בשר, מיד תראה לכם משובה כזאת, שתהיו מתגוללים מצחוק, – נתח בשר, כלום אין אתכם?

קפיטן־המטה יצא במבוהל, דרך הפרוזדור, אל מעון בעלי־הבית, ששם נתבשלו גם מאכליהם של בני משפחת הקפיטן. ואילו קוליא, שלא להפסיד זמן יקר, מהיותו נחפז מאוד, קרא לצללן: “מוּת!” והלה סב מיד, שכב על גבו ומת ללא ניע כשארבע כפותיו שלוחות למעלה. הנערים פרצו בצחוק, ואיליושה הביט, כשאותה בת־צחוק קודמת מרחפת על שפתיו; אולם יותר מאשר לכולם נראה מותו של צללן בעיני “אמאמא”. היא החלה צוחקת לכלב ומשיקה באצבעותיה וקוראת:

– צללן, צללן!

– בשום פנים לא יקום, בשום פנים, - קרא קוליא דרך נצחון, כשדעתו זחה עליו, ובצדק, – אפילו כל העולם יקרא, והנה אקרא אנכי, וכהרף־עין יקפוץ: הלום, צללן!

הכלב קפץ ממקומו והחל מכרכר, כשהוא צווח משמחה. קפיטן־המטה נדחף עם נתח בשר מבושל.

– האיננו חם? – שאל קוליא מהרה ואורח־מעשי בקבלו את הנתח, – לא, איננו חם, שכן אין הכלבים אוהבים דברים חמים. ובכן הביטו איפוא כולכם, איליושצ’קה, הבט, ישישי, למה לא תביט? אני הבאתיה, והוא אינו מביט!

המשובה החדשה היתה איפוא בכך, שלכלב, העומד דוֹם פשוּט האף, יונח על עצם האף נתח הבשר הטעים. הכלב המיסכן צריך היה איפוא לעמוד, ללא ניע, עם נתח הבשר המונח לו על אפו כל זמן שיצווה לו אדונו, לא לנוע, לא לזוז, אפילו מחצית השעה. אולם לא “מתחו” את צללן במצב זה אלא רגע קט.

– חטוף! קרא קוליא, והנתח עף בין רגע מהאף ישר לתוך פי צללן. הקהל הביע, כמובן, את התפלאותו בצהלה.

– וכי יתכן, היתכן, כי רק בגלל זאת, שביקשת לאַלף את הכלב, נמנעת כל הזמן מבוא! – קרא איליושה בקול משמיע תוכחה.

– בדיוק לשם כך, - קרא קוליא דרך פשטות. – ביקשתי להראותו בכל הדרו!

– צללן! צללן! – החל לפתע משיק באצבעותיו הרזות איליושה, כשהוא משדל את הכלב.

– למה לך! יקפוץ איפוא לבדו אליך על המיטה. הלום, צללן! – טפח קוליא בכפו על המיטה, בשתי ידיו וצללן, כחץ מקשת, טס אל איליושה. זה חיבק בחפזון את ראשו בשתי ידיו, וצללן, כתמורה לכך, ליקק לו מיד את לחיו. איליושצ’קה נלחץ אליו, השתרע על המיטה והצניע מפני הכל בעורו השעיר את פניו.

– אלי, אלי! קרא תוך שמחת־חרדה קפיטן־המטה. קוליא התישב על המיטה אצל איליושה.

– איליושה, הבה ואראה לך עוד דבר אחד. הבאתי לך תותחתח. התזכורה, עוד אז שחתי לך על תותחתח זה, ואתה אמרת; “אח, אף אני רוצה הייתי לראותו!” ובכן, הבאתיו עתה.

וקוליא, תוך חפזון, הוציא מתרמילו את תותחתח הפליז. נחפז היה על שום שהוא עצמו היה כבר מאושר מאוד: בזמן אחר היה משהה וממתין עד אשר יתנדף הרושם שעשה צללן, ואילו עתה נחפז, תוך בוז לכל אורך־רוח: “מאחר שמאושרים אתם, הרי לכם אושר נוסף!” הוא עצמו נתבסמה כבר דעתו עליו.

– חפץ זה מזמן שמתי עיני עליו אצל הפקיד מורוזוב, – בשבילך, ישישי, בשבילך. עומד היה אצלו ללא תועלת, תשורה לו מאת אחיו, ואני המרתיו לו בספר מארון אבא: שארו של מוחמד או כסילוּת מחלימה". בן מאה הספר, מפורסם לגנאי; יצא במוסקבה, שעה שלא היתה עדיין ביקורת, ומורוזוב קפצן הוא על דברים מעין אלה. עוד החזיק טובה לי…

קוליא מחזיק היה את התותחתח בידו לפני הכל, כך שכולם יכלו לראותו ולהתענג עליו. איליושה התרומם על המיטה, ובהמשיכו בימינו לחבק את צללן, הסתכל משתומם בחפץ. הרושם עלה למעלה גבוהה, כאשר הודיע קוליא, כי יש אתו גם אבק־שרפה, וכי אפשר מיד לירות בו, “אם אך לא ירגיז הדבר את הגברות”. “אמאמא” ביקשה מיד, שיניחו לה להסתכל בצעצוע מקרוב, בקשה, שנתמלאה ללא שהות. תותח הפליז על גלגלים מצא מאוד חן בעיניה, והיא החלה מסיעה אותו על ברכיה. על הבקשה כי תרשה לירות בו השיבה בהסכמה מלאה, מבלי שתדע, אגב, מה יבקשו ממנה. קוֹליאַ הראה את אבק־השריפה ואת הברד. קפיטן־המטה, כאיש צבא לשעבר, החל בעצמו מטפל במלוי, בשפכו מנה קטנה ביותר של אבק־שריפה, ואילו את הברד ביקש להשאיר לפעם אחרת. העמידו את התותח על הרצפה, כשהקנה מכוון למקום נבוב, מלאהו שלש אבקות והדליקו בגפרור. אירעה יריה נפלאה. “אמאמא” הרעידה כלשהו, אולם סמוך לכך הצטחקה תוך שמחה. הנערים הביטו צוהלים דומם, אולם יותר מכולם נראה מאושר, בהביטו אל איליושה, קפיטן־המטה. קוליא הרים את התותחתח ומיד נתנוֹ במתנה לאיליושה, יחד עם הברד ואבק־השריפה.

–זה אני בשבילך, בשבילך! מזמן הכינותי, – חזר שוב על דבריו, תוך מלוא האושר.

– אח, תנהוּ במתנה לי! לא כי, מוטב תנהו במתנה לי! – החלה משיחה בדומה לקטנה “אמאמא”. פניה הביעו חרדת דאגה פן לא יתנוהו במתנה לה. קוליא נבוך. קפיטן־המטה התרגש בדאגה.

– אמאמא, אמאמא! – מיהר וניגש אליה, - התותחתח שלך, שלך, אולם ימצא איפוא אצל איליושה, כי על כן נתנוהו במתנה לו, אכן כאילו היה שלך, איליושצ’קה תמיד יניח לך לשחק בו, יהיה איפוא לכם במשותף במשותף…

– לא, איני רוצה שיהיה במשותף, לא כי, כולו שלי, ולא של איליושה, – המשיכה “אמא־מא”, עם שהיא נכונה כבר לבכות.

– אמא, קחיהו לך, הרי לך, קחיהו! – קרא לפתע איליושה. – קראסוטקין, המותר לי לתתו במתנה לאמא? – פנה לפתע בארשת של הפצרה אל קראסוטקין, כאילו ירא היה, פן יעלב הלה על מסרו את מתנתו למישהו במתנה.

– אפשר ואפשר! – נאות מיד קראסוטקין, ובקחתו את התותחתח מידי איליושה, מסרו בעצמו אגב קידה אדיבה ביותר ל“אמאמא”. זו החלה בוכה תוך התרגשות.

– איליושצ’קה, מחמדי, הנה איפוא מי שאוהב את אמאמא שלו! – קראה ברחמים רבים ומיד החלה מסיעה שוב את התותח על ברכיה.

– אמאמא, הבה ואנשק לך את ידך, – מיהר אליה בעלה וקיים בו במקום את כוונתו.

– ומי הנהו הצעיר החביב ביותר, הרי איפוא נער טוב־לב זה! – הביעה האם אסירת התודה, כשהיא מצביעה על קראסוטקין.

– ואבק־שריפה הבא אביא לך, איליושה, עתה כמה שתבקש. אנו בעצמנו הננו מכינים עתה את אבק־השריפה. לבוֹרוֹביקוֹב נודעה התרכובת: עשרים וארבעה חלקים מלח נתר, עשרה חלקים גפרית וששה פחם הליבנה, כל זה לדוּק, לשפוך מים, לערבב לבלילה ולמעך בעד עור תוף – והרי לך אבק־שריפה.

– סמורוב כבר שח לי על אבק־השריפה שלכם, אולם אבא אומר, כי אין זה אבק־שריפה ממש, - נענה איליושה.

– איככה זה לא ממשי? הסמיק קוליא, – הוא בוער אצלנו. אכן, איני יודע…

– לא כי, אני לא כן, – מיהר במבוהל, כשפניו מביעים אשמה, קפיטן־המטה. – אמנם כן, אמרתי, כי אבק־שריפה ממש תרכבתו שונה, אולם אין בכך כלום, אפשר גם באופן זה.

– איני יודע, אתה מיטיב לדעת ממני. אנחנו הדלקנו בצנצנת־חרס של משחה, בער יפה, כולו נשרף, לא נשאר אלא קוֹרט של פיח, אולם זו היתה בלילה, ואילו מיעכוה בעד העור… ברם, מיטיב אתה לדעת, איני יודע… ובוּלקין ספג מלקות מאביו בגלל אבק־השריפה שלנו, השמעת? פנה הוא לפתע אל איליושה.

– שמעתי, – השיב איליושה. מקשיב היה בענין רב ותוך תענוג לדברי קוליא.

– אנחנו הכינונו בקבוק שלם של אבק־שריפה, והוא שמרו מתחת למיטה. ראה אביו. הוא עלול להתפוצץ, אמר, ובו במקום “הרביץ” בו. אמר להתלונן עלי בגמנסיה. עתה אין מניחים לו להיפגש עמי, עתה אין מניחים לאיש להיפגש עמי. גם לסמוּרוֹב אין מניחים, יצא שמי, – אומרים, כי “נורא” אני, – הצטחק דרך־בוז קוליא. – כל זה החל מענין מסילת־הברזל.

– אָח, שמוע שמענו גם על מקרה זה שלך! – קרא קפיטן־המטה, – איככה זה שכבת שם? והאמנם לא פחדת כלל, שעה ששכוב היית מתחת לרכבת. נורא היה, לא כן?

קפיטן־המטה החניף מאוד לקוליא.

– ל־א־כל־כך! – נענה במרושל קוליא.

– באשר לשמי הנה יותר מכל עשה פומבי לי אותו אווז ארור שגנב את דעתי, – פנה הוא שוב אל איליושה. אולם עם היותו מעמיד פנים מרושלים, תוך כדי סיפורו, לא יכול עדיין לשלוט בעצמו והמשיך בתעיה מן הנעימה שלו.

– אה, שמעתי גם על האווז! – הצטחק, נוהר כולו, איליושה; - סיפרו לי, אבל לא הבינותי, האמנם נשפטת לפני השופט?

– הדבר הטפשי ביותר, האפסי ביותר, שהפליגו אצלנו, כרגיל, עד כדי פיל שלם, – פתח קוליא דרך־חירות. – עובר אני באחד הימים כאן על פני הככר, והנה מוליכים אווזים. נעצרתי והתחלתי מסתכל באווזים. פתאום פונה אלי אחד הבחורים המקומיים, ווישניאַקוֹב, – הוא עובד עתה כשליח אצל הפלוטניקובים, – נותן עיניו בי ואומר: “מה לך כי תסתכל באווזים?” מביט אני אליו: פרצוף טפשי, עגול, בחור כבן עשרים, אני, דעו לכם, לעולם לא תקצר נפשי בעם. אהבתי להיות עם העם… התרחקנו מהעם – זוהי אכסיוֹמה – אתה, דומני, הואלת לצחוק, קרמזוב?

– לא, חלילה וחס, אני מקשיב מאוד לדבריך, – השיב דרך־פשטות מוחלטת אליושה, וקוליא החשדן התאושש מיד.

– התיאוריה שלי, קרמזוב, ברורה ופשוטה, – הזדרז מיד והמשיך בעליצות. – מאמין אני בעם ונכון להצדיקו, אולם אין פינוקו במשמע, זהו Sine qua…² אכן, הן אני על האווז אני מספר. והנה פונה אני אל שוטה שבעולם זה ומשיב לו: “מהרהר אני איפוא, במה יהרהר האווז”. מביט הוא אלי אורח אוילי בהחלט: “ובמה איפוא, אומר הוא, יהרהר האווז?”, – הנה רואה אתה, אומר אני, עומדת עגלה מלאה שבולת שועל. מתוך השק נשפכת שבולת־שועל, והאווז שלח את צווארו אל מתחת לאופן ממש ומנקר בזרעונים – רואה אתה?" – זאת אני רואה גם רואה", אומר הוא. – “הנה־כי־כן, אומר אני, אם להזיז עתה אותה עגלה כלשהו קדימה – היחתך צוואר האווז באופן או לא? – “בהחלט, אומר הוא, יחתוך”, ובעצמו צוחק כבר בכל פה, מתמוגג כולו. – “אם כך, בואה, אומר אני, בחור, הבה”. – “הבה”, אומר הוא. ולא הצטרכנו להערים הרבה: הוא התייצב כך, באין רואים, ליד הרסן, ואני מן הצד, בכדי לכוון את האווז. והאכר חיבק ידים אותה שעה, שוחח עם מישהו, כך שלא הצטרכתי לכוון כלל: האווז פשט כך, בעצמו, את צווארו אל שבולת־השועל, מתחת לעגלה, אל מתחת לאופן ממש. רמזתי לבחור, הוא משך וּ – ח־רק, נחצה צוואר האווז! והנה צריך לקרות, שבאותו רגע יבחינו בנו האכרים, והם החלו מצעקים כולם יחד: “אתה הוא במזיד!” – “לא, לא במזיד”. – לא כי, במזיד!” אכן, צורחים: “אל שופט השלום!” תפשוני גם אותי: “גם אתה היית כאן, מסייע, אותך כל השוק יודע!” ואותי, אמנם כן, משום־מה כל השוק יכירני, – הוסיף דרך אהבת־עצמו קוליא. – נמשכנו כולנו אל שופט־השלום, נושאים גם את האווז. רואה אני, והנה הבחור שלי רך לבבו והוא בוכה, באמת, בוכה כאשה. והסיטוני צועק: “באופן זה אפשר אותם, את האווזים, להחניק כל כמה שתרצה!” ברי, כמובן, כאן גם עדים. שופט־השלום סיים בין רגע: לשלם לסיטוני רובל תמורת האווז, ואת האווז יקח לו איפוא הבחור. ומכאן ואילך, שלא ירשה לעצמו עוד מעשי־ליצנות מעין אלה. והבחור בוכה ובוכה, אשה – “לא אני, אומר הוא, זה הוא, הוא שהשיאני” – ומצביע עלי. אני עונה בקור־רוח מוחלט, שבשום פנים לא הדרכתיו, כי לא הבעתי אלא את הרעיון היסודי והבאתי רק מעין הצעה. שופט־השלום ניפידוֹב הצטחק, ותיכף ומיד התכעס על עצמו על אשר צחק: “הנני, אמר בפנותו אלי, להודיע מיד לשלטונות שלך על כך, שלא תכניס ראשך להבא בתכניות כיוצא באלה, במקום לשבת ליד הספרים ולשנן את השעורים”. הוא לא הודיע לשלטונות בית־הספר, התלוצץ איפוא, אולם הדבר נודע ברבים והגיע לאזני השלטונות; הן אזנים ארוכות לנו! ביחוד התקומם לי המורה לספרות קולבאַסניקוֹב, אבל דאַרדאַנילוב שוב עמד לי, וקוֹלבאַסניקוֹב זה לבו מתחמץ עתה ונסער על כולנו, כחמור ירוק. עתה, איליושה, שמעת, הן נשא אשה, לקח אצל המיכאילוֹבים נדוּניה אלף רובל, והכלה – ראש הפטפטניות מן הדרגה התחתונה. תלמידי השלישית מניה־וביה חיברו מכתם:

את תלמידי השלישית הפתיעה הבשורה,

כי המרשל קוֹלבאַסניקוֹב נשא אשה.

והלאה, הלאה מצחיק עד־מאוד, אביא לך אחרי־כן. על דארדאנילוב לא אגיד דבר: אדם בעל ידיעות, ידיעות ממש. כאלה אני מכבד, וכלל לא בגלל זה שעמד לי…

– ואף־על־פי־כן הכשלת אותו בשאלה, מי יסד את טרוֹיה! – תקע פתאום סמורוב, כשהוא גא באותו רגע על קראסוטקין. מאוד־מאוד מצא חן בעיניו הסיפור על האווז.

האמנם כן הכשלת אותו? – החרה־החזיק קפיטן־המטה בחלקת לשון אחריו; – זהו בדבר אותה שאלה, מי איפוא יסד את טרוֹיה? שמענו כבר כי הכשלת אותו. איליושצ’קה סיפר לי כבר אז…

– הוא, אבא, יודע הכל, מיטיב לדעת מכולנו! החרה־החזיק אף איליושצ’קה אחריו, – הן אך משים הוא עצמו שהנהו כזה, והוא ראשון אצלנו בכל הלימודים…

איליושה הסתכל בקוליא בעינים מפיקות אושר אין סוף.

– אך, זה בדבר טרוֹיה לא כלום, שטויות. אני בעצמי רואה שאלה זו כבלתי חשובה, – השיב תוך ענוותנות מתיהרת קוֹליא. הוא הספיק כבר לסגל לעצמו את הנעימה הרצויה לו, אם גם היה, עם זאת, מודאג כלשהו: הרגש הרגיש כי מצוי הוא בהתרגשות גדולה וכי על האווז, למשל, סיפר רב מדאי בנפש חפצה, ואילו אליושה שתק כל שעת הסיפור והיה רציני. והנה החלה אט־אט מכרסמת את לבו של הנער אוהב־עצמו המחשבה: “כלום איננו שותק, מפני שהוא שונא אותי, בהיותו סבור, כי את תשבחותיו אבקש? במקרה זה, אם ימלאנו לבו לחשוב כך, הנני…”

– רואה אני שאלה זו בלתי חשובה כלל, – פסק שנית בגאווה.

– ואני יודע מי יסד את טרויה, - השמיע לפתע אורח בלתי צפוי כלל אחד נער שלא הביע עד כה כמעט ולא כלום, שתקן וכנראה בישן, טוב מראה, כבן אחת־עשרה, ושם משפחתו קאַרטאַשוֹב. יושב היה ליד הדלת ממש. קוליא הביט אליו דרך תמיהה וחשיבות. הענין הוא איפוא בזה, שהשאלה: “מי הוא איפוא שיסד את טרויה?” הפכה בהחלט סוד בכל הכיתות, ובשביל לחדור לתוכה, מן הצורך היה לעיין בספרו של סמאַראַגדוֹב. אולם סמאַראַגדוֹב לא נמצא אצל איש, פרט לקוליא. והנה פעם, כאשר קוליאַ הסב פניו, פתח הנער קאַרטאַשוֹב חרש במהירות את סמאַראַגדוֹב, שנמצא בין ספריו, ופגע בדיוק במקום, שדוּבר שם על מיסדי טרוֹיה. הדבר קרה מזמן, אולם הוא בכל זאת נמצא במבוכה ולא יכול להכריע בדעתו לגלות בפומבי, כי גם הוא יודע מי היו מיסדי טרויה, מיראה פן יצא משהו מזה ופן יביך אותו קוליא באיזה אופן שהוא. ועתה לא יכול משום־מה להתאפק ואמר. אכן מזמן התאווה לכך.

– ובכן, מי ומי היו המיסדים? – פנה אליו קוֹליאַ ביהירות ועינים רמות, כשהוא מנחש כבר לפי פניו, שהלה, באמת, יודע, וכמובן תוך כוננות לכל תוצאות שהן. בהלך־הרוח הכללי נתהווה, מה שקוראים דיסוֹנאַנס.

– את טרוֹיה יסדו טאָווקר, דאַרדאַן, איליוּס וטרוֹס, – הטיח הנער בבת אחת ומיד הסמיק כולו, הסמיק כך, שצר היה להביט אליו. אולם הנערים כולם השביעו עיניהם בו, הביטו אליו רגע תמים, ואחר־כך הוסבו לפתע כל העינים הללו שהתבוננו בו בבת אחת אל קוליא. זה נמצא ממשיך עדיין מודד במבטו תוך קור־רוח שבתעוב את הנער החצוף:

– כלומר, איך זהו שהם יסדו? – הואיל הוא, לבסוף, להביע, – ובכלל מאי משמע לייסד עיר או מדינה? איך זה: הם באו, וכל אחד מהם הניח לבֵנה, כלום כך?

פרץ צחוק. הנער האשם מוורוֹד הפך חמוּץ. הוא שתק, נכון היה לבכות. קוליא “מתח” אותו כך עוד כרגע.

– בכדי לדון במאורעות היסטוריים מעין אלה, כמו ייסוד לאום, מן הצורך קודם כל להבין מהי משמעותו של דבר זה, – השיב הוא בקפדנות שבהטפת לקח. – ברם, אין אני מייחס כל חשיבות לכל אותם פיטומי מלים של נשים, ובכלל איני מכבד ביותר את דברי ימי העולם – הוסיף פתאום דרך־רישול, כשהוא פונה כבר אל הכל.

– את דברי ימי העולם איפוא? – התעניין לדעת קפיטן־המטה, כשהוא אחוז פחד פתאום.

– כן, את דברי ימי העולם. לימוד שורה של מעשי־שטות של בני־אדם, ותו לא. מכבד אני רק את המתמטיקה וידיעות הטבע, - הגדיל פה קוליא והעיף עין אל אליושה: לא ירא היה כאן אלא את דעתו שלו בלבד. אולם אליושה שומר היה פיו עדיין והמשיך להיות רציני כמקודם. אילו היה אליושה אומר משהו עתה, היה הדבר מסתיים בכך, אולם אליושה חשק שפתיו, ו“שתיקתו עלולה להיות מתעבת”, וקוליא החל כבר מתרגז כולו.

– שוב אותן לשונות המופת אצלנו: טרוף אחד ותו לא… שוב, דומני, אינך מסכים לי, קרמזוב?

– איני מקבל דעתך, – התחייך תוך התאפקות אליושה.

– לשונות המופת, אם רצונך לדעת דעתי כולה עליהן – אינן אלא אמצעי משטרתי, הנה איפוא לשם מה הנהיגו אותן, – החל אט־אט שוב נושם בכבדות קוליא, – הן הונהגו על שום שמשעממות הן, ומשום שמקהות הן את הכשרון. היה משעמם, ובכן מה איפוא היה לעשות כדי להגביר את השיעמום? היו בוּקי סריקי, מה צריך היה איפוא לעשות כדי להוסיף עליהם? באו והמציאו את לשונות המופת. הרי לך דעתי כולה עליהן ואני תקווה, כי לעולם לא אשנה, – סיים אורח פסקני קוליא. נקודת סוֹמק הופיעה על כל אחת מלחייו.

– אמת ויציב, - הודה לו פתאום בקול מצלצל ובוטח סמורוב, שהקשיב רב־קשב לדבריו.

– ובעצמו ראשון בלשון רומי! – קרא לפתע אחד הנערים מתוך הקהל.

– כן, אבא, הוא עצמו דובר, ובעצמו הנהו אצלנו ראשון בלשון רומי, – נענה אף איליושה.

– ובכן, מה בכך? – מצא לנכון להגן על עצמו קוליא, אם כי מאוד נעם לו השבח. שנן אשנן את הרוֹמית, משום ההכרח, משום שהבטחתי לאמא לסיים את חוק הלימודים, ואני, לדעתי, אם כבר החילות בדבר, עשהו איפוא על הצד הטוב ביותר, אולם בפנים לבי אתעב את הקלאסיוּת וכל אותה “נבלוּת”… האינך מסכים לי, קרמזוב?

– אי, לשם מה “נבלוּת”? – הצטחק שוב אליוֹשה.

– שוּר, הואילה נא, הן ספרות המופת תורגמה לכל הלשונות, משמע, שלא לשם לימודה של ספרות זו נזקקו הם לרוֹמית, כי אם אך ורק בתור אמצעים משטרתיים ובכדי להקהות את הכשרון. אם כן איפוא איך אין זו נבלות?

– מיהו זה שלימדך כל אלה? – קרא, לבסוף, אליושה המשתומם.

– ראשית, יכולני בעצמי להשיג, ללא לימוד, ושנית, דע לך איפוא, כי כל מה שטוען הייתי זה עתה בדבר ספרות המופת המתורגמת, שח לפני הכיתה השלישית המורה קוֹלבאַסניקוב עצמו…

– הרופא הגיע! – קראה לפתע נינוצ’קה שהקשיבה כל אותו זמן מבלי להוציא מילה מפיה.

– ואמנם, ליד שער הבית נעצרה המרכבת של הגברת חוֹכלאקוֹב. קפיטן־המטה, שחיכה כל הבוקר לבוא הרופא, יצא במבוהל אל השער לקראתו. “אמאמא” היטיבה את עצמה והעמידה פנים. אליוֹשה ניגש אל איליוּשה והחל מיטיב את הכר שלו. נינוצ’קה, מתוך כורסתה, השגיחה באי־מנוחה על אופן היטיבו את המשכב. הנערים החלו נפרדים בחפזה, כשאחדים מהם מבטיחים לסור בערב. קוליא קרא לצללן, וזה קפץ מן המיטה.

– אני לא אלך מכן, לא אלך! – הפליט קוליא במבוהל לאיליושה, - אמתין בפרוזדור ואשוב, כאשר יסע לו הרופא, אשוב עם צללן.

ואילו הרופא נמצא כבר בפתח – דמות אומרת חשיבות עטופה פרוות־דוב, בעל זקן־לחיים כהה ארוך וסנטר מגולח למשעי. משדרך על הסף, נשתהה פתאום, כאילו נבוך: נראה לו, ודאי, שנכנס לא למקום שצריך היה. “מה זאת? היכן אני?” מילמל, מבלי שיסיר את פרוותו מעליו ומבלי שיסלק את כובע־הפרווה בעל מצחית־הפרווה מעל ראשו, ההמון, הדלוּת בחדר, הכבסים התלויים על חבל בפינה, הביכוהו. קפיטן־המטה הרפיש עצמו לפניו.

– כאן איפוא, כאן איפוא אתה, – מילמל הוא בחלקת לשון, – כאן אתה, אכן אצלי, אלי איפוא…

– סני־גי־רוב? – שאל הרופא דרך־חשיבות ובקול. – מר סניגירוב? –אתה הוא איפוא?

– אני הוא?

– אַ!

הרופא הסתכל תוך שאט־נפש פעם נוספת בחדר ופשט את פרוותו. לעיני הכל הבריק אות־הכבוד החשוב אשר על צווארו. קפיטן־המטה תפש את הפרווה ביעף, והרופא גילה ראשו.

– היכן איפוא החולה? – שאל הוא בקול ובמפגיע.

VI הִתְפַּתְחוּת מֻקְדֶּמֶת    🔗

– מה דעתך, מה יאמר לו איפוא רופא זה? – הפליט בבהילות קוליא, – אכן, מה משוקץ הוא פרצוף זה, לא כן? נקטה נפשי ברפואה!

– איליושה ימות. הדבר, דומני, ברור הוא, – השיב נעצב אליוֹשה.

– נוכלים! הרפואה נבלה! אכן, שמח אני שהכרתיך, קרמזוב. מזמן ביקשתי להכירך. צר רק שנפגשנו במסיבה עצובה זו…

קוליא מאוד רצה לומר משהו נלהב עוד, נרגש עוד, אולם כאילו משהו הניא אותו. אליושה הבחין בכך. התחייך והושיט לו ידו.

– מזמן מוקיר אני בך, יצור בלתי שכיח, –מילמל שוב קוליא, כשהוא מתבלבל ומסתבך. – שמעתי, כי יודע ח“ן אתה והיית במנזר. ידעתי, כי יודע ח”ן אתה, אבל… זה לא מנעני. המגע עם המציאות יחלימך… עם בעלי תכונה שכמותך לא יתכן אחרת…

– מה נקרא אצלך ח"ן? להחלים ממה? השתומם כלשהו אליושה.

– אכן, אלוהים וכל כיוצא בזה.

– איככה, כלום אין אתה מאמין באלוהים?

– נהפוך הוא, אין לי ולא כלום נגד האלוהים. ודאי, אלוהים איננו אלא הנחה… אבל… מודה אני, כי יש צורך בו, לשם הסדר העולמי וכולי… ואלמלא היה הוא, מן הצורך היה להמציאו, – הוסיף קוליא, כשסומק מחל עולה בלחייו. לפתע פתאום נראה לו, כי אליושה יחשוב מיד, כי אין הוא מבקש אלא לגלות את ידיעותיו ולהראות כמה “גדול” הוא. “ואני איני רוצה כלל לגלות את ידיעותי לפניו”, הירהר תוך התמרמרות קוליא. ולפתע נעשה צר לו מאוד.

– אודה, נפשי סולדת בכל הויכוחים האלה, – אמר דרך פסקנית, – הן אפשר גם בלעדי האמונה באלוהים לאהוב את האנושות. מה דעתך? הן וולטיר לא האמין באלוהים ובכל זאת אוהב היה את האנושות? (שוב, שוב! הירהר בתוך לבו).

– וולטיר האמין באלוהים, אולם, דומני, מעט, ודומני מעט אוהב היה גם את האנושות, – הביע בנחת, תוך התאפקות ואורח טבעי בהחלט, אליושה, כאילו היה הוא משוחח עם אחד בן גילו, או אפילו עם גדול ממנו בשנים. לבו החלוּק כביכול של אליושה ביחס לוולטיר הפתיע גם הפתיע את קוליא, שנראה לו כאילו מוסר הלה דוקא לו, לקוליא הקטן, שאלה זו לשם פתרון.

– כלום קראת את וולטיר? – שאל אליושה.

– לא, לא שקראתי… אני, אגב, קראתי את קאנדיד, בתרגום רוסי… בתרגום נושן, משחת, מצחיק… (שוב, שוב!)

– והבינות?

– אה, כן, הכל… כלומר… ומדוע איפוא אתה סבור אתה שלא הייתי מבין? שם, אמנם, נבוּל פה למכביר… אני, כמובן, יכול אני להבין, כי זהו רומן פילוסופי, שנכתב במטרה להוציא לפועל רעיון… – נסתבך כבר קוליא לגמרי. – אני, סוציאליסט, קרמזוב, אני סוציאליסט ללא תקנה, – הטיח לפתע דברים בעלמא.

– סוציאליסט? – הצטחק אליושה, – מתי איפוא הספקת? הן אך בן שלוש־עשרה אתה, דומני?

קוליא התעוות.

– ראשית, לא שלוש־עשרה, כי אם ארבע־עשרה, בעוד שבועיים ארבע־עשרה, – התרתח הוא, – ושנית איני משיג כלל מה ענין שנותי לכאן? הענין הוא איפוא בהכרתי שלי, ולא בגילי, לא כן?

– כאשר תגדל בשנים, תיווכח מעצמך, מה ערך יש לגיל ביחס להכרה. נראה לי גם כן, שאין אתה מדבר במלים משלך, השיב מתונות ובנחת אליושה, ואולם קוליא שיסעו תוך התלהבות.

– הואילה, אתה מבקש ציוּת וחכמה נסתרה. הן תודה בכך, שהאמונה הנוצרית, למשל, לא שירתה אלא את העשירים ובני המעלה, למען ישעבדו את המעמד הירוד, לא כן?

– אכן, ידעתי היכן קראת זאת, ואותך ודאי לימד מישהו! – קרא אליושה.

– הואילה, מדוע קראתי דווקא? ואיש לא לימדני כל עיקר. בעצמי תשיג ידי… ואם יש את נפשך, אינני נגד כריסטוס. היתה זו אישיות הומאַנית בהחלט, ואילו היה הוא חי בדורנו, היה מצטרף ללא שהיות אל המהפכנים, ולא מן הנמנע, כי היה ממלא תפקיד חשוב… אכן, חזקה שהיה.

– היכן, היכן איפוא תפשת כל זאת! אי הכסיל שהתחברת עמו? – קרא אליושה.

– הואילה, אמת מארץ תצמח. אני, אמנם, בעקב מקרה אחד, משוחח לעתים קרובות עם מר ראַקיטין, אולם… יש אומרים, כי הזקן בלינסקי עוד אמר זאת.

– בלינסקי? לא אזכורה. הוא לא כתב זאת בשום מקום.

– אם לא כתב, יש אומרים כי אמר. שמעתי זאת מפי אחד… ברם, עזאזל…

– ואת בלינסקי קראת?

– רואה אתה איפוא… לא… לא הכל קראתי, אבל… את המקום על טאטיאַנה, למה לא הלכה עם אוֹנגין, קראתי.

– איך זה לא הלכה עם אוֹנגין? כלום אתה זאת כבר… מבין?

– הואילה, אתה, דומני, רואה אותי כראות את הנער סמורוב, – הפטיר בצחוק נרגז קוליאַ. – ברם, אנא, אל תחשוב איפוא, כי אכן כבר מהפכן כזה הנני. לעתים קרובות אינני תמים דעים עם מר ראקיטין. אם דברתי על טאַטיאַנה, אינני כלל וכלל בעד שווי זכויות לנשים. אני מודה, כי האשה היא יצור נכנע ועליה לקבל מרות. Les femmes tricotten³, כמו שאמר נפוליון, – הצטחק משום־מה קוליא, – ובכך, למצער, משתוית דעתי בהחלט עם זו של האיש הגדול כביכול. אף אני, למשל, סבור, כי הבריחה מהמולדת לאמריקה – שפלוּת, גרוע משפלות – איולת. לשם מה לאמריקה, שעה שגם אצלנו אפשר להביא תועלת רבה לאנושות? דווקא עתה. שפע של פעולות פוריות. כך גם עניתי.

– איככה זה ענית? למי? כלום הזמינך מישהו לאמריקה?

– אודה, שידלוני, אבל אני דחיתי. זה, כמובן, בינינו לבין עצמנו, קרמזוב, שומע אתה, יד לפה. זאת גליתי רק לך. אין את נפשי כלל ליפול בכף המחלקה השלישית⁴ ולקבל שיעורים ליד גשר השרשראות,

זכור תזכור את הבנין

ליד גשר השרשראות!

התזכורה? מצוין! מה צחוק זה שלך עושה? כלום אין אתה סבור כבר, כי אך שקר דברתי? (ומה, אם יוודע לו, שבארון הספרים של אבא יש לי רק גליון זה יחידי של הקוֹלוֹקוֹל⁵ ויותר מזה לא קראתי דבר? הירהר ביעף, אבל תוך רטט קוליא).

– אה, לא, אינני צוחק ואיני חושב כלל כי שיקרת לי. אכן, הוא־הוא הדבר, שאיני חושב כך כלל, כי כל זה, לצערי, אמת לאמיתו הוא! אכן, הגד לי איפוא, ואת פושקין קראת, את אוֹנגין זה… הן אך דיברת על טאַטיאַנה?

– לא, עדיין לא קראתי, אבל ברצוני לקרא אותו. אין לי דעות קדומות, קרמזוב, אני מבקש לשמוע את הצד האחד וגם את הצד שכנגד. לשם מה שאלת?

– כך.

– הגד, קרמזוב, אתה מאוד תתעבני? – הטיח לפתע קוליא והתמתח כולו לפני אליושה, כאילו היה תופש עמדה. – הואילה, בלי לב ולב.

– מתעב אותך? – הביט בתמיהה אליו אליושה. – מדוע איפוא? צר לי רק, שנפש כה נפלאה, כזו שלך, שעדיין לא החלה לחיות, נסתלפה כבר בהבלים גסים אלה.

– לנפשי אל תדאג, – שיסעו לא בלי קורת־רוח קוליא, – ואשר לזה שחשדן הנני, הנה נכון הדבר, חשדן עד כדי טפשות, חשדן עד כדי גסות. הצטחקת ברגע זה, נדמה לי, כאילו היית…

– אה, הצטחקתי למשהו אחר. רואה אתה איפוא למה צחקתי: קראתי לא מזמן מאמר של אחד גרמני מחוץ־לארץ, שהתגורר ברוסיה, על הנוער הלומד שלנו בתקופה זו: “הראו איפוא – כותב הוא – מפה של מערכת השמים לתלמיד רוסי, שלא היה לו עד אותה שעה כל מושג שהוא, והוא יחזירנה לכם למחרת היום כשהיא מתוקנת”. כל ידיעות שהן וגסות רוח לאין גבול – הנה איפוא מה שביקש לומר הגרמני ביחס לתלמיד הרוסי.

– אכן, אמת לאמיתה היא! – החל קוליא מצטחק לפתע, – אמת ויציב, נכון כנכון היום! הידד, גרמני! ברם, הנה נעלם ממנו הצד הטוב, אַ, מה דעתך? גסות רוח – ניחא, זו תוך עלומים, זו תמצא את תיקונה, אם רק יש צורך בכך, שתמצא את תיקונה, אולם לעומת זאת רוח עצמאית, למן הילדות כמעט, לעומת זאת עזות המחשבה וההכרה, ולא רוח עבדותם הם הנרצעת בפני בעלי סמכא… ואף־על־פי־כן יפה אמר הגרמני! הידד, גרמני! אם כי את הגרמנים יש בכל זאת להחניק. אפילו חזקים הם במדע, בכל זאת יש להחניקם…

– מדוע איפוא להחניקם? – התחייך אליושה.

– אכן, יתכן כי שיקרתי, מודה אני. פעמים שתינוק אני ביותר, וכאשר אשמח לקראת משהו, לא אוכל לעצור ברוחי, והריני טח תפל. שמע נא, אנו כאן מפטפטים כל מיני שטויות, והרופא הזה משתהה שם משום־מה זמן רב. ברם, יתכן שבודק הוא גם את “אמאמא” ואת נינוצ’קה זו שתוקת־הרגלים. יודע אתה, נינוצ’קה זו מצאה חן בעיני. היא לחשה לפתע לי, כאשר הייתי בדרך ליציאה: “למה לא באת קודם לכן?” ובקול כזה, בנזיפה! נראה לי כי טובת לב היא מאוד ומיסכנה.

– כן, כן! תמשיך לבוא, תראה איפוא מה יצור הוא זה. יהיה לך מועיל מאוד להכיר יצורים כאלה, למען תדע להעריך גם דברים אחרים, שתכיר מתוך היכרות עם יצורים אלה דווקא, – העיר בהתלהבות אליושה. – דבר זה יותר מכל משהו אחר ישנה אותך.

– אה, כמה מצטער אני וכועס על עצמי שלא באתי קודם לכן! – קרא קוליא ברגש מר.

– כן. חבל מאוד. ראית בעצמך מה רושם עליז עשית על הקטן המיסכן! וכמה סבל שעה שמצפה היה לבואך!

– אל תאמר לי! אתה מרגיזני. ברם, סיבה לכך; לא באתי מחמת אהבה עצמית, מחמת אהבה עצמית אנוכיית ועריצות נבזית, שאין אני יכול להשתחרר הימנה כל חיי, אם כי משתדל אני כל חיי להתגבר על עצמי. רואה אני זאת עתה, אני בבחינות רבות נבל, קרמזוב!

– לא, אתה נפש נחמדה, אם גם מסולפת, ואני מיטיב להבין, מדוע היתה לך השפעה כזו על הנער הרגיש, האציל והחולני הזה! – השיב בחום אליושה.

– וזאת אתה אומר לי! – קרא קוליא, – שער בנפשך, אני סבור הייתי, – וכבר פעמים אחדות, הנה איפוא כאן, סבור הייתי, כי אתה מתעב אותי! אילו רק היית יודע, כמה מוקיר אני חוות דעת שלך!

– כלום באמת כה חשדן הנך? הן כה צעיר אתה לימים! אכן, תאר בנפשך, מהרהר הייתי שם, בחדר, שעה שמתבונן הייתי בך, כאשר סיפרת כי וודאי חשדן מאוד אתה.

– כבר מהרהר היית? אכן, טביעות עין לך, ראה, ראה! נכון אני להמר, כי קרה הדבר באותו מקום, כאשר סיפרתי על האווז. הנה באותו מקום דווקא נראה לי, כי מתעב אתה אותי מאוד בגלל זאת שנחפז אני להראות עצמי בן חיל, ואני אפילו העליתי טינה בלבי עליך בגלל זאת והחילותי לפטפט דברים של מה בכך. אחר־כך נראה לי (כבר עתה כאן) באותו מקום, כאשר אמרתי: “אלמלא היה אלוהים, מן הצורך היה להמציאו”, כי נחפז אני מדי לגלות את ידיעותי, ומה גם שמשפט זה בא לי מתוך ספר. אולם נשבע אני לך, נחפז הייתי לגלות עצמי לא מתוך יהירות, כי אם כך, לא אדע משום־מה, תוך שמחה, חי אלוהים תוך שמחה כביכול… אם גם קו מביש מאוד הוא, כאשר אדם נופל על צווארי הכל תוך שמחה. ידעתי זאת. אולם לעומת זאת הריני משוכנע עתה, כי אין אתה מתעבני, וכי כל זה לא היה אלא פרי דמיוני בלבד. אה, קרמזוב, אומלל אני מאוד, יש ואני משער בנפשי האלוהים יודע מה, שהכל צוחקים לי, כל העולם כולו, ואני אז, נכון פשוט לטאטא את סדר העולם.

– ומענה אתה את הסובבים אותך, – התחייך אליושה.

– ומענה את הסובבים אותי, ביחוד את אמי, קרמזוב, הגד, הנני מאוד מגוחך עתה?

– אל תתן איפוא דעתך על כך, אל תתן דעתך על כך כלל! – קרא אליושה, – וכי מה זה מגוחך? כמה יקרה שיהיה האדם או יראה מגוחך? אכן בימינו כמעט כל האנשים, בעלי הכשרונות יראים מאוד פן יהיו למגוחכים והרי הם אומללים בגלל זאת. תמה אני רק שהתחלת מרגיש זאת במוקדם כל כך, אם כי, אגב, מבחין אני בכך מזמן לא רק אצלך בלבד. עתה התחילו אפילו ילדים נכוים בגחלת זו. זה גובל עם טירוף. דיבוק התעטף באהבת־עצמו זו וחדר לתוך הדור כולו, אכן דיבוק, – הוסיף אליושה, ללא בת־צחוק שהיא, כפי שסבור היה קוליא שהשביע עיניו בו. – כמוך ככולם, – סיים אליושה, – כלומר כרבים, רבים, אך אל לך להיות כך, כמו הכל, הרי איפוא.

– ואפילו על אף העובדה, שהכל הנם כאלה?

– כן, על אף העובדה, שהכל הנם כאלה. אתה לבדך אל תדמה להם. אתה באמת אינך דומה לכל: הנה לא בושת איפוא עתה להתוודות ברע ואפילו במגוחך. ובימינו אי אדם יתוודה בכך? איש לא יתוודה, ואפילו אין רואה צורך בפישפוש במעשי עצמו. אל תדמה, אם כן, לכל; לוּ גם נשארת יחידי בודד בלתי דומה לכל, ואף־על־פי–כן אל תדמה לכל.

– מצוין: לא שגיתי איפוא בך. מסוגל אתה לנחם אדם. אה, כמה נכספתי אליך, קרמזוב, כמה זמן ביקשתי את הפגישה עמך! האמנם היית גם אתה מהרהר בי? לא מזמן אמרת כי גם אתה היית מהרהר בי?

– כן, שמעתי עליך וגם מהרהר הייתי בך… ואפילו במידת־מה מאהבת־עצמך שאלת זאת, אין בכך ולא כלום.

– הידעת, קרמזוב, חפץ קרבתנו זה כמוהו כבקשת אהבה, – הפליט קוליא במין קול חלוש ומבויש. – האין זה מגוחך, אין בכך כלום, כי על־כן טוב הוא הדבר, – התחייך במאור פנים אליושה.

– ויודע אתה, קרמזוב, הן תודה, שלך עצמך יש מקצת מבושת־פנים עמדי… מכיר אני בעיניך, – הצטחק תוך ערמומיות־מה, אבל כמעט מלא אושר קוליא.

– משום מה בושת פנים?

– ולמה הסמיקו פניך?

– אתה הוא שגרמת לכך, שאסמיק! – צחק אליושה, ואכן הסמיק כולו. – אכן, מעט בושת פנים, אלוהים יודע משום־מה, איני יודע למה… – מילמל הוא נבוך כמעט.

– אה, כמה אהבתיך ואוקירך ברגע זה, דווקא בגלל זאת, שגם לך משום־מה יש בושת־פנים עמדי! כי כמוך כמוני! – צהל קוליא מטוב לבב. לחייו להטו, עיניו נוצצו.

– שמע, קוליא, אתה, אגב, תהיה אדם אומלל מאוד בחיים, – הפליט לפתע משום־מה אליושה.

– ידעתי, ידעתי. כמה תיטיב לדעת זאת מראש! – אישר מיד קוליא.

– ועם זאת, בדרך כלל, ברך תברך את החיים.

– כן הוא! הידד! נביא אתה! הה, אנחנו נתידד, קרמזוב. התדע, יותר מכל ישמחני, כי אתה נוהג עמי כעם אחד שווה לך. ואנחנו הן איננו שוים, לא שוים, אתה עולה עלי! אבל אנו נתידד. יודע אתה, משך כל החודש האחרון הייתי אומר בלבי: “או שנתידד מיד לפגישתנו ונהיה ידידים לנצח, או שנפרד מיד כשונאים עד הקבר!”

– ובאמרך כך, ודאי שהיית קושר אהבה לי! – צחק שמח אליושה.

– אהבתיך, אהבתיך מאוד, אהבתיך והגיתי בך! והיאך תדע כל זאת מראש? באַ, הנה הרופא. אל אלוהים, מה בפיו, הבט נא אל פניו!

VII אִיליוּשָׁה    🔗

הרופא נמצא יוצא מהבית עטוף שוב פרוותו וראשו חבוש כובעו. פניו היו זועפים כמעט ומביעים שאט נפש, כאילו ירא הוא עדיין פן יתלכלך במשהו. הוא העיף עין על הפרוזדור וסקר אגב מעופו זה את אליושה ואת קוליא. אליושה רמז בידו בעד הדלת לרכּב, והמרכבה, שהביאה את הרופא, קרבה אל דלת היציאה. קפיטן־המטה נבהל לצאת בעקבות הרופא, ובהתכופפו, בבקשת סליחה ממנו כמעט, נעצרו לשם דיבור אחרון. פני המיסכן היו מדוכדכים, מראהו מבעית.

– הוד רוממותו, הוד רוממותו… האמנם? פתח ולא סיים, כי אם ספק כפיו תוך יאוש, עם היותו מביט בעתירתו האחרונה אל הרופא, כאילו באמת היה תלוי שנוי גזר־הדין על הנער המיסכן בדיבורו זה האחרון של הרופא.

– מה לעשות? לא אֵל אני, – השיב הרופא בקול מרושל, אם גם משכנע דרך־רגילות.

– דוקטור… הוד רוממותו… ומהרה זה, מהרה?

– הי־כו־נו לכל, – קיצב, כשהוא מדגיש כל הברה והברה לחוד, הרופא, ובהשפילו מבטו, אמר לצעוד בעד הפתח אל המרכבה.

– הוד רוממותו, למען כריסטוס! – עצר בעדו שוב תוך פחד קפיטן־המטה, – הוד רוממותו!… אם כן שום דבר, האמנם שום דבר, כל דבר לא יצילנו עוד?…

– לא בי ת־לו־י עתה הדבר, – אמר הרופא בקוצר־רוח, – ובכל זאת, המ, – השתהה לפתע, – אילו יכולת, למשל, לש־לו־ח… את החולה שלך… מיד וללא כל שהיות (את המלים “מיד וללא כל שהיות” ביטא הרופא לא בקפדנות, כי אם בכעס, כך שקפיטן־המטה נתחלחל אפילו) לסי־רא־קו־זה, כי אז… בעקב תנאי אק־לים חדשים נו־חים… יתכן, אפשר, שי־חוֹל…

– לסיראַקוזה! – קרא קפיטן־המטה, כאילו לא ירד עדיין לסוף דעתו.

– סיראַקוזה – זו נמצאת בסיציליה, – פסק לפתע בקול קוליא, לשם הסברה. הרופא סקר אותו.

– לסיציליה! אדוני, הוד רוממותו, – התפעמה רוחו של קפיטן־המטה, – הן ראה! – פרש בשתי ידיו סביבותיו, כשהוא מראה על תנאי מגוריהם, – ואמאמא איפוא, והמשפחה איפוא?

– ל־לא, את המשפחה לא לסיציליה, את משפחתך לקאווקז, עם ראשית האביב… את בתך לקאווקז, ואת אשתך… לאחר שתעמוד בסדרת רפוי במים אף היא בקא־וו -קז בגלל שגרונה… ל־של־חה מיד לאחר כך לפאריס, אל מרפאתו של הרופא הפסי־כי־א־טור לאָ־פאֶל־לאָטיה; אוכל לתת לך פתקה אליו, ואז… יתכן, אפשר, שיחוֹל…

– דוקטור, דוקטור! הן רואה הוא! – פרש שוב פתאום ידיו קפיטן־המטה, כשהוא מראה ביאושו על הקירות החשופים של הפרוזדור.

– אכן זה יוצא כבר מתחום עניני, – התחייך הרופא, – לא אמרתי אלא מה שיש ביכולת ה־מ־דע לומר בתשובה לשאלתך בדבר האמצעים האחרונים, ואשר לשאר… לצערי הרב…

– אל תחשוש, רופא, כלבי לא ישוך אותך, – הטיח קוֹליא בקול, משהבחין במבטו המודאג כלשהו של הרופא על צללן, שנעמד על הסף. נימת כעס צילצלה בקולו של קוליא. ואילו את המילה “רופא” במקום דוקטור ביטא מדעת, וכפי שבעצמו הודיע אחר כך, “בכדי להלעיב בו אמרתי”.

– מה ז־את? – זקף ראשו הרופא, כשהוא לוטש עיניו בתמיהה אל קוליא. – אי־זהו? – פנה לפתע אל אליושה, כמבקש דין־וחשבון ממנו.

– זהו אדונו של צללן, רופא, אל תדאג לאישיותי, – קיצב קוליא.

– צליל? – חזר הרופא, מבלי שיבין מה זה צללן.

– אינו יודע, מנין לו. שלום, רופא, נתראה בסיראקוזה.

– מיהו ז־זה? מי, מי? נתרתח פתאום הרופא.

– זהו תלמיד מקומי, דוקטור, שובב אל ישים לב, – אמר אליושה במבוהל כשפניו קודרות. – קוליא, שתוק! – קרא הוא לקראסוטקין, – אין לשים לב, דוקטור, – חזר הוא על דבריו כבר תוך קוצר־רוח מה.

– מל־קות, מל־קות יספוג, מל־קות! – החל רוקע ברגליו הרופא שנתרתח משום־מה כבר מאוד.

– אכן, התדע, רופא, הן צללן שלי גם נושך איפוא! – אמר קוליאַ בקול רותת, כשהוא חיור ועיניו נוצצות. – הלוֹם, צללן!

– קוליא, אם אומר אתה עוד מילה אחת בלבד, אפסיק יחסי עמך לעולם, – קרא אליושה דרך שררה.

– רופא, יש רק יצור אחד בעולם כולו, שיש לאל ידו לצוות לניקולאי קראסוטקין, הרי זהו האיש (קוליא הצביע על אליושה); לו אציית, שלום!

הוא ניתק ממקומו, ובפתחו את הדלת, פסע במהירות החדרה. צללן מיהר אחריו. הרופא נשאר עומד עוד שניות מספר במקומו, כמאובן, מסתכל באליושה, אחר־כך רקק פתאום ופנה חיש לעבר המרכבה, כשהוא חוזר בקול: “זהו, זהו, איני יודע, מה זה!” קפיטן־המטה נבהל לעזור לו לעלות אל המרכבה. אליושה נכנס החדרה בעקבות קוליא. זה נמצא עומד כבר ליד מיטתו של איליושה, איליושה היה מחזיק בידו וקורא לאביו. לאחר רגע חזר גם קפיטן־המטה.

– אבא, אבא, גש הלום… אנחנו… – מילמל איליושה בהתרגשות בלתי רגילה, אולם, חסר־אונים, כנראה, להמשיך, שלח פתאום את שתי ידיו הצנומות לפניו ובחזקה, ככל אשר יכול, חיבק את שניהם בבת אחת, את קוליא ואת אביו גם יחד, כשהוא מאחד אותם בחיבוק אחד ונלחץ בעצמו אליהם. קפיטן־המטה התחיל מרטט בבכי עצור, ואצל קוליא התחילו מרתתים הסנטר והשפתים.

– אבא, אבא! כמה צר לי עליך, אבא! – נאנח בקול איליושה.

–איליושצ’קה… מחמדי… דוקטור אמר… תבריא… מאושרים נהיה… דוקטור… – החל מדבר קפיטן־המטה.

– אה, אבא! הן ידעתי את אשר אמר לך הרופא החדש אודותי… הן ראיתי! קרא איליושה, ושוב לחץ בחזקה, בכל כוחותיו, את שניהם אליו, כשהוא מצניע על שכם אביו את פניו.

– אבא, אל תבכה… וכאשר אמות, קח אליך נער טוב, אחר… בחר לך מביניהם כולם, אחד טוב, קרא לו איליושה, וקשור לו אהבה במקומי…

– שתוק, ישיש, תבריא! – קרא לפתע, תוך כעס כביכול, קראסוטקין.

– ואותי, אבא, אותי אל תשכח לעולם, – המשיך איליושה, – בקר אצלי על הקבר… אכן שמע, אבא, קברני נא ליד האבן הגדולה שלנו, שהולכים היינו אליה בשעות טיולינו, ובוא אלי שמה עם קראסוטקין, בערבים… וצללן… ואני אמתין אהיה לכם… אבא, אבא!

קולו נפסק, שלשתם עמדו חבוקים באין אומר עוד. בוכה היתה חרש בכורסתה גם נינוצ’קה, ופתאום, בראותה את הכל בוכים, החלה גם האם ממררת בבכי.

איליושצ’קה! איליושצ’קה! – קראה. קראסוטקין שיחרר לפתע את עצמו מחיבוקי איליושה.

– שלום, ישיש, אמי מחכה לי לארוחת הצהרים, – אמר במבוהל. – צר לי, שלא הודעתי לה מראש! מאוד תדאג לי… אולם אחר־הצהרים מיד אשוב אליך, לכל היום, לכל הערב, והרבה הרבה אספר לך! וגם את צללן אביא עמדי, ועתה אוליכנו עמי, כי על כן יתחיל ליבב בהעדרי ויפריע לך; להתראות!

והוא נדחף מן הפרוזדור. לא רצה לפרוץ בבכי, אולם בפרוזדור החל לבכות. במצב זה מצאו אליושה.

– קוליא, עליך בהכרח לעמוד בדיבורך ולבוא, שאם לא כן מיצר יהיה צער רב, – אמר אליושה במפגיע.

ודאי! אה, כמה מקלל אני את עצמי שלא באתי קודם לכן, – מילמל קוליא תוך בכי, מבלי שיהא נבוך עוד על היותו בוכה. באותו רגע כאילו קפץ מתוך החדר קפיטן־המטה ומיד סגר את הדלת אחריו. פניו נעווּ, שפתיו רטטו. הוא נעמד לפני שני הצעירים והרים שתי ידיו למעלה.

– איני רוצה בנער טוב! איני רוצה בנער אחר! – לחש הוא בלחש מוזר, כשהוא חורק שיניו, – אם אשכחך, ירושלים, תדבק…

הוא לא סיים, כאילו לעו דבריו, וצנח באין אונים לפני ספסל־העץ על הברכים. לוחץ בשני אגרופיו את ראשו, החל גועה בבכיה, כשהוא צורח צריחות אויליות, עם שהוא מתאמץ בכל כוחותיו שלא תשמענה צריחותיו בחדר פנימה. קוליא קפץ החוצה.

– שלום, קרמזוב! אתה עצמך תבוא? – קרא אל אליושה.

– בערב ודאי אהיה.

– מה אמר אמר איפוא בדבר ירושלים… מה זאת איפוא?

– זה מתוך התנ"ך: “אם אשכחך, ירושלים”, – כלומר, אם אשכח כל מה שיקר לי ביותר, אם אמירנו במשהו, או אז שיפגע…

– הבינותי, דייני! אתה גופך בוא! הלום, צללן! – קרא כבר בזעף לכלב ובפסיעות גסות, מהירות, החל פוסע הביתה.

 

ספר אחד־עשר - האח איבאן פיודורוביץ'    🔗

I אֵצֶל גְרוּשֶנְקָה    🔗

אליושה פנה וילך בכיוון אל ככר הכנסיה, אל בית הסוחרת מוֹרוֹזוֹבה, אל גרוּשנקה. זו שלחה אליו עוד השכם בבוקר את פאֶניה בבקשה נמרצה שיסור אליה. משחקר את פאֶניה, נודע לאליושה, כי הגברת נמצאת בהתרגשות גדולה ומיוחדת עוד מיום אתמול. משך שני החדשים שלאחר מאסרו של מיטיאַ חלתה גרושנקה קשה והיתה קשורה למיטה כמעט דחיפתו הוא הפנימית, גם לפי בקשותיו של מיטיא. שלושה ימים לאחר מאסרו של מיטיא, חלתה גרושנקה קשה והיתה קשורה למיטה כמעט חמישה שבועות. שבוע אחד מתוך החמישה היתה שכובה בלי הכרה. היא מאוד נשתנתה בפניה, רזתה ונצטהבה, אם כי מזה שבועיים יכלה שוב לצאת החוצה. אולם, לדעתו של אליושה, הפכו פניה חמודים עוד, ואוהב היה, בבואו אליה, לפגוש את מבטה. דומה היה, כי נתחזק במבטה משהו מוצק ומחושב. בולט היה איזה שינוי רוחני, ניכרת היתה איזו החלטיות ללא שוּב, ענוותנית, אבל נדיבה ובלתי ניתנת לשינוי. על המצח בין הגבוֹת הופיע קמט מאונך, שסיגל לפניה החינניים מעין הגות־לב מופנית כלפי עצמה, זועפת אפילו כמעט למבט ראשון. לקלות־הדעת שלה, למשל, הקודמת לא נותר אף זכר. מוזר היה בעיני אליוֹשה גם דבר זה, שעל אף כל האסון שנתגלגל על האשה המיסכנה, ארוסת החתן, שנאסר באשמה נוראה, באותו רגע כמעט שהיתה לארוסתו, על אף מחלתה אחר כך וגזר־הדין הצפוי ומאיים אורח לא ימלט, לא אבדה לגרוּשקה שמחת נעורים קודמת שלה. בעיניה הגאיוניות קודם לכן הבריקה עתה איזו שלווה, אם כי… אם כי, אגב, עינים אלה היו לוהטות לפרקים שוב ביקוד זדוני, שעה שמטרידה היתה אותה אחת דאגה קודמת, שלא זו בלבד שלא הוכרעה, אלא אפילו התגברה בלבה. נושא אותה דאגה היה אותו עצמו: קאטרינה איבאַנוֹבה, שאותה היתה גרושנקה, בהיותה עדיין חולה, מזכירה אפילו בהזיותיה. אליושה הבין, כי היא מקנאת איומות את מיטיא אליה, את האסיר מיטיא, אף־על־פי שקאטרינה איבאַנוֹבנה לא ביקרה אצלו אף פעם במאסרו, אם כי יכולה היתה לבקרו כל שעה שרוצה היתה. כל זה הפך לגבי אליושה שאלה קשה במידת־מה, שכן רק בו לבדו בטח לבה של גרושנקה והיתה מבקשת ללא־הפסק עצות מפיו; ואילו הוא נבצר ממנו לפעמים לומר לה מה.

מודאג נכנס הוא למעונה. היא היתה כבר בבית; מזה מחצית השעה שחזרה מאת מיטיאַ, וכבר לפי תנועתה המזורזת, שבה קפצה מהכסא ליד השולחן לקראתו, הסיק, כי מחכה היתה לו בכליון עינים. על השולחן היו מונחים קלפים ונזנח המשחק באוילים. על ספת־העור מעבר לשולחן היה מוצע משכב, ועליו היה שכוב לחצאין, בחלוק ובכיפה עשויה ניר, מאַקסימוֹב, חולה כנראה ורפה אונים, אם גם מתחייך מתוּקות. זקן חשוך מחסה זה, בחזרו אז, כחדשיים קודם לכן, עם גרושנקה ממוֹקרוֹיה, נשאר אצלה ועל ידה מבלי סור ממנה. כאשר בא אז עמה בגשם ובבוץ, קנה לו, רטוב ונבהל, שביתה על הספה ונתן עיניו בה אין דברים, תוך חיוך מפציר מתירא. גרוּשנקה, שהיתה בצרה גדולה והחלה קודחת כבר, שהסיחה כמעט דעתה ממנו במחצית השעה הראשונה לבואם עקב טרדות שונות, – התבוננה פתאום אליו: הוא הצטחק דרך מיסכנות ומבוכה בפניה. היא קראה לפאֶניה וציותה לה להגיש לו אוכל. כל אותו יום נשאר יושב במקומו ללא זיע כמעט; וכאשר החשיך היום והוגפו התריסים, שאלה פאֶניה את גבירתה:

– וכי מה, גבירתי, כלום ישאר ללון?

– כן, הציעי לו על הספה, – השיבה גרוּשנקה.

משחקרה אותו ביתר פרטוּת, נודע איפוא לגרושנקה מפיו, כי, אמנם כן, אין לו בדיוק עתה היכן להניח ראשו, וכי “מר קאַלגאַנוֹב, מיטיבי ואיש חסדי, הודיע לי, כי לא יוסיף לקבלני עוד, והעניק לי חמישה רובלים”. “אם כן, יהי אלוהים עמך, הישאר איפוא”, החליטה בעצבונה גרושנקה, כשהיא מחייכת אליו תוך רחמים. הזקן נזדעזע למראה חיוכה, ושפתיו החלו מרתתות בבכי הודיה. כך נשאר אצלה מאז נודד זה מצפה לשולחנה. אפילו בימי מחלתה לא עזב את הבית. פאֶניה ואמה, המבשלת של גרושנקה, לא הטרידוהו מהבית, כי אם המשיכו להאכילו ולהציע לא משכבו על הספה. לבסוף גרושנקה אפילו הסכינה עמו, ובבואה מאצל מיטיא (שהחלה מבקרת אצלו מיד לאחר שהוטב לה במקצת, מבלי שתמתין עד אשר תבריא כראוי), כדי להכריע את תוגתה, היתה יושבת ומשוחחת עם “מאקסימוּשקה” על דברים של מה בכך, ובלבד שלא להרהר בצרתה. נתגלה איפוא, כי הזקן יודע גם לספר משהו לפעמים, כך שהרגישה, לבסוף, גם צורך בו. זולתי אליושה, שהיה סר, אכן, לא יום יום, ותמיד לשעה קלה, לא היתה גרושנקה מקבלת פני איש אצלה. ואילו הזקן שלה, הסוחר, שכוב היה אותו זמן על ערש דוי, “הולך לעולמו”, כפי שהיו אומרים בעיר, ואמנם נטרד מן העולם שבוע ימים בלבד לאחר משפטו של מיטיא. כשלושה שבועות לפני מותו הרגיש בקיצו הקרב, קרא אליו, לבסוף, למעלה את בניו, עם נשותיהם ובניהם, וציוה עליהם שלא יסורו עוד ממיטתו. ואילו את גרוּשנקה ציוה בקפדנות למשרתיו שלא יתנו לה מאותו רגע להיכנס כלל, ואם תבוא, לומר לה: “אמר לך איפוא לחיות הנעימים, ואותו לשכוח לגמרי”. ברם, גרוּשנקה היתה שולחת יום־יום להיודע על מצב בריאותו.

– סוף־סוף בא! – קראה, כשהיא משליכה את הקלפים ומאירה פניה לאליושה, – ומאקסימוּשקה כך הפחיד, שהנה לא תבוא כלל. אכן, כמה צריכה אני לך! שב אל השולחן; מה איפוא לך, קפה?

– ניחא, – אמר אליושה, כשהוא מתישב ליד השולחן, חלש לבי מאוד.

– הוא־הוא; פאֶניה, פאניה, קפה! קראה גרושנקה, – הוא מזמן רותח אצלי, ממתין לך, גם סופגניות הביאו, חמות שתהיינה. לא, חכה, אליושה, עם הסופגניות האלה יצא אצלי היום דבר נורא. הבאתי אותן אליו אל בית־האסורים, והוא, התאמינה, זרקן לי חזרה, לא אכל אותן. סופגנית אחת הטיל אל הרצפה וירמסנה ברגליו. אמרתי לו: “אשאירה איפוא לשומר; אם לא תאכל עד הערב, משמע, רשעות זדונית תלעיטתך!” וכך הלכתי לי. הן שוב רבתי עמו, מאמין אתה. מדי בואי, נתקוטט.

גרושנקה הפליטה כל זה בבת אחת, תוך התרגשות. מאקסימוב, שמיד רך לבו, התחייך, כשהוא כובש פניו בקרקע.

– ומדוע איפוא באתם הפעם בריב? – שאל אליושה.

– לא צפיתי לכך כלל! תאר לך קינא אותי אל ה“קודם”: “למה איפוא תכלכליהו. את איפוא, אם כן, התחלת לכלכל אותו?” קנא יקנא אותי, אך קנא יקנא! אם ישן ואם אוכל – קנא יקנא. אפילו אל קוּזמה קינא אותי פעם בשבוע שעבר.

– הן ידע איפוא על ה“קודם”?

הרי לך איפוא. מלכתחילה ועד עצם היום הזה ידע גם ידע, והיום קם לפתע פתאום והחל מחרף. חרפה ובושה לספר מה דיבר. טיפש! – ראַקיטקה בא אליו, כאשר יצאתי. יתכן, כי ראַקיטקה הוא המסית אותו, מה? מה דעתך? – הוסיפה בפיזור הדעת.

אוהב הוא אותך, הרי איפוא, אוהב מאוד. ועתה בדיוק נרגז הוא.

– והא כיצד לא ירגז, מחר המשפט. הלכתי אליו לומר לו את אשר לי בדבר יום המחרת, שכן אליושה, נורא הדבר לי אפילו להרהר במה שיהיה מחר! אתה אומר, הוא נרגז, ואני מה, כמה נרגזת אני. והוא על־אודות הפולני! שוטה שכמותו! הנה אל מאַקסימוּשקה לא יקנא אותי איפוא.

– אותי אשתי אף היא היתה מקנאת מאוד, – הכניס דברוֹ מאקסימוב.

– אכן, אותך איפוא, – הצטחקה באי רצון גרוּשנקה, – אל מי איפוא לקנא אותך?

– אל עוזרות הבית איפוא.

– אֶ, שתוק מאַקסימוּשקה, לא עת צחוק היא לי עתה, הלב מתחמץ. אל תלטוש עיניך אל הסופגניות, לא אתן, יזיק לך, אף צרי לא אתן. אף בו טפל; דומה הדבר כאילו היה ביתי בית־מחסה לעניים, אכן, – הצטחקה.

– איני ראוי לחסדיך, אפס אני, – הביע בקול בכייני מאקסימוב. – מוטב היה שתפזרי חסדיך לאלה, שצריכים להם איפוא יותר ממני.

– אֶח, לכל אחד צריכים, מאקסימוּשקה, ומנין לדעת, למי צריכים יותר. ולוּ לא היה הפולני הלז כלל, אליושה, הן אף הוא עלה בדעתו להתחלוֹת היום. גם אצלו הייתי. הנה אשלח איפוא לו סופגניות במתכוון, לא שלחתי, ומיטיא האשימני כי שלחתי, משום כך הנה אשלח עתה במתכוון, במתכוון! האח, הנה פאֶניה עם המכתב! אכן, ברור איפוא, שוב מהפולנים, שוב יבקשו כסף!

האדון מוּסיאַלוֹביץ' שלח, באמת, מכתב ארוך ביותר ונמלץ כדרכו, שבו ביקש להלוות לו שלושה רובלים. אל המכתב צורפה קבלה עם התחיבות לסלק את הסכום משך שלושה חדשים; על הקבלה חתם גם אדון ורוּבלסקי. מכתבים מעין אלה בצירוף קבלות כאלה קיבלה גרושנקה כבר הרבה מאת ה“קודם” שלה. הדבר החל מזמן החלמתה של גרושנקה, כשבועיים קודם לכן. אכן, ידוע היה לה, כי שני האדונים היו סרים גם בימי מחלתה להיוודע על שלומה. המכתב הראשון, שגרושנקה קיבלה, היה ארוך, כתוב על גליון־דואר גדול, חתום בחותמת משפחתית גדולה, מעומעם מאוד ונמלץ, כך שגרושנקה לא קראה אלא את מחציתו והניחה אותו, מאחר שלא הבינה בו ולא כלום. אף לא היתה דעתה נתונה למכתבים אותה שעה. בעקבות מכתב ראשון זה בא למחרת היום שני, ובו ביקש אדון מוּסיאַלוֹביץ הלוואה של אלפים רובל לזמן קצר ביותר. גרושנקה הניחה אף מכתב זה ללא תשובה. אחרי כן הגיעה שורה שלמה של מכתבים, מכתב ליום מכתב ליום, חשובים באותה מידה עצמה ונמלצים כקודמיהם, אלא שהסכום הנקוב בהם, המבוקש בתור הלוואה, הלך ופחת, הגיע למאה רובל, לעשרים וחמשה, לעשרה, ולבסוף קיבלה גרוּשנקה פתאום מכתב, שבו לא ביקשו שני האדונים אצלה אלא רובל אחד אגב צירוף קבלה, חתומה בידי שניהם. נכמרו אז לפתע רחמי גרושנקה עליהם, והיא מיהרה, עם ערב, בעצמה אל האדון. היא מצאה את שני הפולנים בעניות נוראה, בדלות כמעט, ללא אוכל, ללא עצים, ללא סיגריות, חבים לבעלת־הבית. מאתים הרובל, שזכו בהם אצל מיטיא במוֹקרוֹיה, נעלמו במהירות אי שם. ברם, הדבר שהפליא את גרושנקה היה, כי שני האדונים פגשו אותה תוך חשיבות ואי־תלות מתיהרת, גינוני יקר, ודברי מליצה. גרושנקה פרצה בצחוק ונתנה ל“קודם” שלה עשרה רובלים. אז סיפרה, תוך צחוק, על כך למיטיא, והוא לא קינא אותה כלל. אולם מאותו יום נאחזו האדונים בגרושנקה והחלו מציפים אותה יום־יום במכתבי־בקשה לכסף, והיא היתה שולחת להם כפעם בפעם קמעא, קמעא. והנה היום עלה על רוחו של מיטיא לקנא אותה באופן אכזרי.

–אני, טיפשה, סרתי מבוהלת גם אליו, אך לרגע קט, שעה שהולכת הייתי אל מיטיאַ, שכן נפל אף הוא למשכב, אדון זה שלי הקודם, – פתחה שוב גרושנקה, נחפזת ומזדרזת, – צוחקת אני ומשיחה איפוא למיטיא: שער בנפשך, אומרת אני, אותו פולני שלי עלתה איפוא על לבו לנגן לי על הקתרוס שירים ישנים, כסבור הוא, הנה יעיר ויעורר את רגשות נפשי ונישאתי לו. ואילו מיטיא פרץ איפוא בגידופים… אכן, לא־לא, אשלח סופגניות לאדונים! פאֶניה, מה, את הריבה שלחו הם? הנה איפוא, תני לה שלושה רובלים וכעשר סופגניות עטפי להם בניר וצווי למסור, ואתה, אליושה, ספר תספר למיטיא, כי שלחתי להם.

– בשום פנים לא אספר, – אמר, תוך חיוך, אליושה.

– אכן, סבור אתה, כי סובל יסורים הוא; הן מדעת יתקנא, ולו אחת היא, – אמרה גרושנקה במרירות.

– איככה זה מדעת? – שאל אליושה.

– אויל אתה, אליוֹשנקה, הרי איפוא, עם כל שכלך אי אתה מבין ולא כלום, הרי איפוא. אין זה מעל בני שקנא יקנא אותי, כמות שהנני, אכן מעליב היה הדבר אלמלא היה מקנא אותי כלל. כזו אני. אין אני נעלבת בגלל קנאה, אצל עצמי לב אכזרי, אני עצמי קנאית אני, אכן מעליב הוא הדבר, שאין הוא אוהבני כלל, ועתה מדעת קינא אותי, הרי איפוא. כלום אין עינים אני, מה, לא אראה? הוא לפתע מתחיל לדבר אלי על־אודות זו, על קאַטקה: שהנה היא כזו וכזו, הזמינה אלי למשפט דוקטור ממוסקבה, הזמינה כדי להצילני, גם עורך־דין ממדרגה ראשונה, מלומד ממדרגה ראשונה הזמינה. משמע, אוהב אותה, אם כה יקלסנה בעיני, עינים שלו השחצניות! בעצמו אשם לפני, והרי נצמד אלי, כדי להטיל אשמתי בי בטרם יאשים עצמו, ולגוללה כולה עלי: “היית איפוא קודם לכן עם הפולני, לכן מותר היה לי דבר עם קאַטקה”. הרי איפוא הדבר! עלי עצמי יבקש לגולל את האשמה כולה. במתכוון נצמד, במתכוון, אומרת אני לך, אולם אני…

גרושנקה לא גמרה את אשר תעשה, כיסתה בממחטה עיניה ופרצה בבכי.

– הוא איננו אוהב את קאטרינה איבאַנובנה, – אמר אליושה קשות.

– אכן, אם אוהב או לא אוהב, זאת אדע עד־מהרה בעצמי, – אמרה גרושנקה בנעימת־אימה בקולה, כשהיא מסלקת את הממחטה מעיניה. פניה נתעוותו. אליושה ראה בצער, כמה הפכו, לפתע, פניה התמימים והמסבירים־השלוים קודרים ורעים.

– די לנו עם השטויות הללו! הטיחה פתאום, – לא לשם כך כלל קראתיך הלום. אליושה, חביבי, מחר איפוא, מחר איפוא מה יהיה? הרי איפוא הדבר אשר יענני! רק אותי לבדי גם יענה! מתבוננת אני אל הכל, איש גם אינו נותן דעתו על כך, איש גם אינו מתעניין בכך. המכוון אתה, לפחות, לבך לכך? מחר המשפט! ספר נא לי כיצד ישפטוהו שם? הן המשרת, המשרת הוא שהרג, המשרת! אל אלוהים! האמנם ידונו אותו לכף חובה במקום לדון את המשרת ואיש לא יעמוד לו? הן לא הטרידו אפילו את המשרת כל עיקר, אַה?

– חקור חקרוהו בקפדנות, – העיר אליושה מהורהר, – אולם הכל החליטו, כי לא הוא. עתה שוכב הוא חולה מאוד. מאז חולה הוא, אותה מחלת הנופלים. חולה באמת, – הוסיף אליושה.

– אלי שבשמים, אילוּ סרת אתה עצמך אל אותו עורך־דין ושחת לו את הענין בינך לבינו. הן הזמינוהו מפטרוגראד, אומרים, בתשלום שלושת אלפים.

– אנחנו שלשתנו נתנו שלשת אלפים, אני, אחינו איבאַן וקאטרינה איבאַנוֹבנה, ואת הדוקטור ממוסקבה באלפיים הזמינה היא עצמה. עורך־הדין פאֶטיוּקוביץ' היה דורש יותר, אולם ענין זה נתפרסם ברוסיה כולה, כל העתונים וכּתבי־העת משיחים בו, פאֶטיוּקוביץ' הסכים איפוא לבא כדי לעשות לו שם, שכן רב מדאי נתפרסם כבר הענין. ראיתיו אתמול.

– ובכן מה? אמרת לו? – קראה במבוהל גרושנקה.

– הוא כבר שמע ולא אמר דבר. אמר, כי יש לו כבר דעה ידועה משלו, אבל הבטיח לשים לב לדברי.

– איככה זה לשים לב! הה, רמאים שכמותם! אַבד יאַבדוהו! ואת הדוקטור איפוא לשם מה הזמינה זו?

– כמומחה, מבקשים הם להוכיח, כי אחי אינו שפוי בדעתו ורצח בטירופו, תוך חוסר דעה, – התחייך בנחת אליושה, – אולם אחי לא הסכים לכך.

– הה, הן אמת הדבר, אילוּ הרג! – קראה גרושנקה. – מטורף היה אז, שוטה בהחלט, וזו אני, אני, המנוולת, אשמה בכך! אולם הן הוא לא רצח! לא רצח! והכל עליו, כי הוא רצח, העיר כולה. אפילו פאֶניה, אף היא העידה כך, שמתקבל מדבריה, כי הוא שרצח כביכול. ובחנות איפוא, ואותו פקיד, וקודם לכן שמעו במסבאה! הכל, הכל נגדו, צורחים ועונים בו.

– כן, העדויות התרבו נוראות, – העיר בפנים קודרות אליושה.

– וגריגורי, וגריגורי וואַסיליץ' הן עומד על דעתו, כי הדלת היתה פתוחה, מתעקש כי ראה, לא תבלבלהו, רצתי אליו, בעצמי דברתי עמו, עוד גדף יגדף!

– כן, זו, יתכן, הנה העדות החזקה ביותר נגד אחי, – הפליט אליושה.

– ובאשר לזה, שמיטיא איננו שפוי בדעתו, הריהו גם עתה כך, – פתחה לפתע גרושנקה בארשת פנים מודאגת ומסתורית במיוחד. – התדע, אליושנקה, מזמן ביקשתי לומר לך זאת: משתוקקת אני אליו יום־יום ותמהה אני בפשיטות. אמור נא לי, מה דעתך: על־אודות מה החל עתה מדבר כל הזמן? יפתח, ישבר, – לא אבינה דבר וחצי דבר; סבורה אני, הנה דברים נשגבים יביע, ואני, עניה בדעת אני, לא לי איפוא להבין, סבורה אני; והנה החל משוחח לפתע בתינוק, כלומר באחד תינוק, “למה איפוא אומלל התינוק? בגלל התינוק אלך עתה לסיביר, לא רצחתי, אבל מוטל עלי ללכת לסיביר!” מה משמעות הדברים הללו, איזהו תינוק זה – לא הבינותי ולא כלום. רק בכיתי, שעה שדיבר, כי על כן היטב היטיב לדבר, בעצמו בכה, ואני בכיתי עמו, ופתאום נשק לי ויצלבני בידו. מה זאת, אליושה, ספר נא לי מהו “תינוק” זה.

– זהו ראקיטין שהתרגל אינני יודע משום־מה ללכת אליו, – התחייך אליושה, – ברם… לא, לא מראקיטין בא לו זה. לא הייתי אצלו אתמול, אכן, אהיה היום.

– לא, זה לא ראקיטקה, זה אחיו איבאן מבלבל אותו, הוא־הוא ההולך אליו, הרי איפוא… הפליטה גרושנקה ולפתע נעצרה. אליושה סקר אותה, כמוכה תמהון.

– איככה זה הולך? כלום הלך אליו? מיטיא עצמו אמר לי, כי איבאן אף פעם לא סר אליו.

– הרי… הרי, איזו אני! נוקשתי בלשוני! – קראה גרושנקה במבוכתה, כשהיא מסמיקה כולה. – המתן, אליושה, יד לפה, באין ברירה, משהכשילני פי, כל האמת אגלה: הוא היה פעמיים אצלו, בפעם הראשונה כאשר אך הגיע אז לכאן – הן נחפז לבוא אז ממוסקבה, עד שלא נפלתי אני למשכב, ובשניה בא לפני שבוע. הוא ציווה למיטיא שלא יגלה לך זאת, ציוה בשום פנים לא לגלות, בכלל ציוה לא לגלות לאיש, חרש בא.

אליושה ישב מהורהר עמוקות, כשהוא שוקל משהו בדעתו. נראה היה כי הידיעה הדהימתהו.

– אחי איבאן אינו מדבר עמי בענין מיטיא, – הביע מתונות, – ובכלל מיעט מאוד לשוחח עמי משך שני החדשים הללו, וכאשר הייתי סר אליו, נמצא תמיד בלתי מרוצה מבואי, כך שמזה שלושה שבועות שאיני בא אליו כלל. המ… אם היה לפני שבוע, הרי… משך שבוע זה נתחולל, באמת, שינוי מה במיטיא…

– שנוי, שנוי! – החרתה־החזיקה אחריו גרושנקה. – סוד כמוס עמם, ויודע אתה, סוד כזה, שמיטיא אינו יכול להירגע. והן קודם לכן היה עליז, אכן גם עתה עליז הנהו, אולם, התדע, שעה שיתחיל לנענע בראשו, גם לפסוע על פני החדר, ובאצבע ימינית זו ימרוט שערותיו כאן, ליד הרקה, וידעתי, כי משהו מדריך את מנוחת נפשו… ידעתי!… בדרך כלל עליז היה; גם היום עליז הנהו!

– ואת אמרת: נרגז?

– כן גם נרגז הנהו, ועם זאת עליז. נרגז הוא, אך לרגע קט, ושוב עליז, ואחר־כך שוב ירגז לפתע. ויודע אתה, אליושה, תמהה אני לו: לפניו חרדה כזו, והוא לעתים כה יצחק להבלים, כאילו בעצמו היה תינוק.

והאמנם נכון הדבר, כי ציוה לא לספר לי על איבאן? כך גם אמר: אל תספרי?

– כך גם אמר: אל תספרי. אותך איפוא הוא ירא, בעיקר, מיטיא. כי כאן סוד כמוס, בעצמו אמר, כי סוד כמוס… אליושה, חביבי, לך נא ומצא: מהו סוד זה הכמוס אתם, ושוב אלי וספר לי, – קראה לפתע כמפצירה גרושנקה, – חרוץ אתה משפט לי מיסכנה, למען אדע גורלי שלי המאורר! לשם כך גם קראתיך.

– הסבורה את, כי יש בכך משהו הנוגע בך? הן אילו היה הדבר כך, לא היה מדבר על הסוד בנכחותך.

– איני יודעת. שמא רוצה היה דוקא לומר לי, אבל אינו מוצא את לבו. מזהיר איפוא. יש סוד איפוא, יש, ואילו מהו הסוד – לא אמר.

– ואת גופך מה סבורה את?

– מה סבורה אני? קצי בא, הרי איפוא מה סבורה אני. שלשתם יחד הכינו את קצי, שכן קאטקה כאן. יד קאַטקה בכל, ממנה הכל. “כזו וכזו היא”, משמע, אני איני כזו. זאת הוא מקדים לומר, מקדים אזהרתו לי. עלתה על לבו להשליכני, הרי איפוא כל הסוד כולו! שלשתם יחד נמלכו בדבר – מיטקה, קאַטקה ואיבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. אליושה, מזמן ביקשתי לשאלך: לפני שבוע גילה לפתע אזני, כי איבאַן כרוך אחרי קאַטקה, שכן מבקר הוא לעתים קרובות אצלה. כלום אמת הוא הדבר שאמר לי או לא? אמור על תום לבך ומצפונך, פגע בי.

– לא אשקר לך. איבאַן אינו שוגה באהבת קאטרינה איבאַנוֹבה, כך סבור אני.

– הרי לך, הן גם אני אז חשבתי כך! משקר הוא לי, לא ידע בושת, הרי איפוא! וקנא קינא אותי עתה, למען יתלה בי אחר־כך את הסרחון. הן טיפש הוא, הן לא ידע להצניע את הקצוות, הן כה גלוי־לב הוא… אכן אני איפוא אראה לו, אראה לו! “את מאמינה, אומר הוא, כי אני רצחתי” – זאת אומר הוא לי, לי איפוא, אותי איפוא הוכיח בזאת על פני! יהי אלוהים עמו! אכן, תראה איפוא, מה רעה תכלה אל קאטקה ממני בעת המשפט! אני אומר שם מלה אחת כזו… שם אומר כבר הכל!

ושוב פרצה היא בבכי מר.

– הרי איפוא הדבר שיש ביכלתי לומר לך ברורות, גרושנקה, – אמר אליושה, כשהוא קם ממקומו, – ראשית, שהוא אוהב אותך, אוהב יותר מכל בעולם, ורק אותך לבדך, בזאת האמיני לי. ידעתי זאת. אכן ידעתי גם ידעתי. שנית אומר לך, כי אין אני רוצה כלל לסחוט ממנו את הסוד, ואם בעצמו יגלהו לי היום, אגיד לו בפניו, כי הבטחתי לספרו לך. או אז אבוא אליך היום ואספר. אולם… נראה לי… כי אין זכר בכך לקאטרינה איבאַנוֹבה, וכי נוגע הוא סוד זה במשהו אחר. ואין לי ספק כי כך הוא הדבר. לא נראה לי כלל, שנוגע הוא בקאטרינה איבאַנובנה, כך נראה לי הדבר. ולפי שעה שלום!

אליושה לחץ את ידה. גרושנקה המשיכה עדיין לבכות. הוא ראה, כי אך מעט האמינה לנחומיו, אבל הוטב לה כבר בכך, שהשיחה את דאגתה לו. צר היה לו להניחה במצב רוח זה, אולם נחפז היה לדרכו. עוד רב היה המעשה אשר לפניו.

II הָרֶגֶל הַכּוֹאֶבֶת    🔗

מעשהו הראשון היה בבית הגברת חוֹכלאַקוֹב, והוא מיהר שמה, כדי לגמור במהרה שם ולא לאחר אל מיטיא. הגברת חוכלאַקוב היתה כבר מזה שלושה שבועות חולה את חלייה: צבתה משום־מה רגל אצלה, ואם כי לא היתה שוכבת במיטה, אחת היא, שכובה היתה לחצאין, יומם, בחלוקה הנחמד למראה, אבל ההוגן, על הספה בחדרה. אליושה הבחין איפוא פעם בלבו אגב חיוך תם, כי הגברת חוֹכלאַקוֹב, על אף מחלתה, החלה כמעט מטרזנת: הופיעו מיני סיכות, מכבנוֹת, סרטים, והוא הבין מדוע זה כך, אם גם דוחה היה מחשבות אלה, כמחשבות הבל, מעליו. בחדשים האחרונים החל מבקר אצל הגברת חוֹכלאַקוֹב, בין שאר אורחיה, אדם צעיר פאָרחוֹטין. אליושה לא ביקר כבר כארבעה ימים אצלה, ובהיכנסו לבית, מיהר לעבור ישר אל ליזה, כי הענין שלו נגע אליה, שכן עוד אתמול שלחה ליזה נערה אליו בבקשה נמרצת לבוא מיד אליה “בענין חשוב מאוד”, דבר, שמסיבות ידועות, עניין את אליושה. אולם עד שפנתה הנערה להודיע לליזה על בואו, נודע כבר לגברת חוכלאקוֹב מפי מישהו על בואו ומיד שלחה להזמינו אליה “לרגע קט בלבד”. אליושה גמר בדעתו, כי מוטב למלא תחילה את בקשת האם, משום שזו עתידה לשלוח מדי רגע ברגע אל ליזה, כל זמן שיהא יושב אצלה. הגברת חוֹכלאַקוֹב נמצאה שוכבת על הספה, לבושה אורח חגיגי במיוחד ונתונה בהתרגשות עצבנית בלתי שכיחה. היא פגשה את אליושה בקריאות צהלה.

– עידן, עידן, עידן ועידנין לא ראיתיך! כל השבוע, הואילה, אי, ברם, היית כאן בסך־הכל לפני ארבעה ימים, ביום רביעי. אתה אל ליזה, מובטחני כי אמרת לעבור על בהונות הרגלים ישר אליה, למען לא אשמע. חביבי, אלכסיי פיוֹדוֹרוביץ' חביבי, אילו ידעת כמה תטרידיני! אולם על כך לאחר מכן. אם כי זהו העיקר, אבל על כך לאחר מכן. אלכסיי פיודוֹרוֹביץ' חביבי, הריני מפקידה את ליזה שלי בידיך לגמרי. לאחר מותו של הישיש זוסימה – מנוחתו עדן! (היא הצטלבה), אחריו רואה אני אותך כראות כוהן, אם גם תענוג לראותך לבוש חליפתך החדשה. היכן השגת כאן חייט כזה? אכן לא, לא, לא זה העיקר, זה אחר כך. שא נא לי על קראי אותך לפעמים אליושה, זקנתי, הכל מותר לי, – התחייכה בעגבנוּת, – אולם גם על כך לאחר מכן. העיקר, שלא אשכח את העיקר! – הואילה נא, הזכירה נא, הזכירה נא לי, אך אפליג לענינים אחרים, אמור נא: “והעיקר איפוא?” אכן, מניין לי מהו העיקר עתה. – מזמן שליזה חזרה בה מהבטחתה לך, – מהבטחתה הילדותית שלה, אלכסיי פיוֹדוֹרוֹביץ', – להינשא לך, הבינות, בוודאי, שכל זה לא היה אלא דמיון ילדות משעשע של נערה חולנית, שימים רבים היתה רתוקה לכורסתה, – השבח לאלוהים שכבר מתהלכת היא. אותו דוקטור חדש, שקאטיא הזמינה ממוסקבה לשם אחיך זה האומלל, שמחר… אך, למה זה אני על יום־המחרת! אני מתה אני רק למחשבה על יום־המחרת! אכן בעיקר תוך סקרנות… באחת, דוקטור זה היה אתמול אצלנו וראה את ליזה… חמשים רובל שילמתי לו בעד הביקור. אולם עדיין אין זה אשר ביקשתי, שוב לא זה. רואה אתה איפוא, נתבלבלתי כבר לגמרי. נחפזת אני? לשם מה נחפזת? איני יודעת. נורא כמה חדלה אני עתה לדעת. הכל נתערבב לדידי במעין צנפה. יראה אני פן תיטול ותקפוץ מפני מתוך שיעמום, ואני רק ראיתיך בלבד. הה, אלי שבשמים! למה איפוא יושבים אנו, וראשית, – קפה, יוליה, גלאפירה, קפה!

אליושה מיהר להודות והסביר, כי אך זה שתה קפה.

– אצל מי?

– אצל אגראפינה אלכסנדרובנה.

– אצל… אצל אותה אשה! הה, היא־היא שאיבדה את כולם, ברם, איני יודעת, אומרים כי הפכה קדושה, אם גם במאוחר. מוטב היה קודם לכן, שעה שצריכים היו לכך, ואילו עתה מה איפוא, מה תועלת בדבר? שתוק, שתוק, אלכסיי פיוֹדוֹרוֹביץ', שכן כל כך הרבה יש לי לומר לך, שנדמה לי כי לא אגיד ולא כלום. אותו משפט נורא… אני ודאי אסע, אני מתקינה עצמי, יכניסוני שמה בכורסה, וגם אוכל לשבת, יהיו אנשים עמדי, ויודע אתה, הן עם העדים נמנית אני. איך אשא מדברותי, איך אשא מדברותי! לא אדע מה אדבר. הן יש צורך להישבע, הן כך, לא כן?

– כן, אולם איני סבור, כי תוכלי להופיע.

– אוכל לשבת; הה, אתה מבלבל אתה אותי! משפט זה, מעשה פראי זה, ואחר כך הולכים הכל לסיביר, אחרים מתחתנים, וכל זה מהר, מהר, והכל משתנה, ולבסוף, לא כלום, הכל זקנים ומציצים אל השאול. יהי כן, עייפתי. קאטיא זו, ⁶cette charmante personne, היא ניפצה את כל תקוותי: עתה תלך אחרי אחד מאחיך לסיביר, ואחיך השני ילך אחריה ויגור בעיר הסמוכה, והכל מענים איש את רעהו. זה מבלבל את דעתי עלי, והעיקר הפירסומת: בכל העתונים בפטרוגראד ובמוסקבה כתבו מליון פעם. אכן, נכון הדבר, שער בנפשך כי גם עלי כתבו, כי הייתי “ידידה חביבה” לאחיך, איני רוצה בניוול פה, תאר בנפשך, אכן, תאר בנפשך!

– דבר זה לא יתכן! היכן ואיפה כתבו?

– מיד אראה לך. אתמול קיבלתי – אתמול גם קראתי. הרי כאן, בעתון “שמועות”, בפטרוגראד. “שמועות” אלה החלו להופיע השנה, אני “נורא” אוהבת שמועות. והנה חתמתי, והרי איפוא הכנסתי את ראשי לקולר: הנה איפוא מה שמועות נתגלו. הנה כאן, הנה במקום זה, קרא.

והיא הושיטה לאליושה גליון של עתון, שנמצא מונח אצלה תחת הכּר.

לא ששרויה היתה בצער, היא היתה כולה רצוצה, ויתכן כי, אמנם, התבלבל הכל בראשה ונתערבב למעין צנפה. הידיעה העתונאית היתה אפיינית ביותר וברי איפוא שהשפיעה עליה השפעה נוגעת אל לב, אולם היא, לאשרה, לא היתה מסוגלת, אולי, להתרכז באותו רגע בנקודה אחת, ומשום כך יכלה לשכוח כעבור רגע אפילו את העתון ולהפליג לענין אחר לגמרי. ואילו על כך, שדבר המשפט הנורא נתפרסם כבר על פני רוסיה כולה, ידע אליושה מזמן, ואהה, רבון העולמים, אילו ידיעות וכתבות מוזרות הספיק כבר לקרוא במשך חדשיים אלה, בתוך ידיעות אמיתיות אחרות, על אחיו, על הקרמזובים בכלל ואפילו עליו עצמו. באחד העתונים אפילו נאמר, כי הוא מפחד נזר עצמו לכהונה לאחר הרצח והסתגר; בעתון אחר הכחישו את הדבר וכתבו, להיפך, כי הוא יחד עם הישיש זוֹסימה פרצו תיבה של המנזר ו“ברחו מהמנזר”. ואילו הידיעה העכשוית בעתון “שמועות” הובאה תחת הכותרת: “מסקוֹטוֹפריגונייבסקה⁷ (אהה, זהו שם עירנו, זמן רב העלמתי את שמה), לענין המשפט של קרמזוב”. היתה זו ידיעה קצרה, הגברת חוכלאקוֹב לא הוזכרה כל עיקר, ובכלל העלמו כל השמות. כתבו רק, כי הנאשם, שאותו עומדים עתה לשפוט בקולי קולות, הנהו קפיטן הצבא בדימוס, חצוף בטבעו, חובק ידים ובעל אחוזה, התעלס באהבים וביחוד השפיע על אילו “גבירות משתעממות בבדידותן”. אחת איפוא גברת מבין “האלמנות המשתעממות” המצעירה עצמה, אם כי יש לה כבר בת בוגרת, כה נתפתתה על ידו, ששעתיים בלבד לפני הרצח הציעה לו שלושת אלפים בתנאי, שיברח עמה אל מכרות הזהב. אולם הרוצח העדיף איפוא לרצוח את אביו ולשדוד אותו דווקא בסכום של שלושת אלפים, תוך סברה כי מעשהו זה ישאר ללא עונש, מאשר להיסחב לסיביר עם חמודות גיל הארבעים של גבירתו המשתעממת. כּתבה משעשעת זו, כפי המסתבר, נסתיימה בהתמרמרות אצילית על אי־המוסריות שברצח האב וזכות שיעבוד האכרים לשעבר. משגמר לקרוא תוך סקרנות, גולל את הגליון וימסרנו בחזרה לגברת חוכלאַקוֹב.

– ובכן איככה זה לא אני? – החלה ממלמלת שוב, – הן אני זו, אני שהצעתי לו כשעה קודם לכן מכרות זהב והרי לך לפתע “חמודות גיל הארבעים!” כלום אני לשם כך? זאת הוא במתכוון! שא נא לו שופט עולם בעד חמודות גיל הארבעים, כשם שאני נושאת לו, אולם הן זה… הלא תדע מי הוא? זהו רעך ראקיטין.

– יתכן, – אמר אליושה, – אם גם לא שמעתי דבר.

– הוא, הוא, לא יתכן! הן גרשתיו… הלא ידעת את כל הענין?

– יודע אני, כי ביקשת אותו שלא יבקרך מכאן ולהבא, אולם בגלל מה בדיוק – זאת אני… מפיך, לפחות, לא שמעתי.

– מכאן, הווה אומר, כי שמעת מפיו! מחרף הוא אותי, מחרף מאוד?

– כן, מחרף, אבל הוא הן את הכל יחרף. אולם בגלל מה דחית אותו – לא שמעתי מפיו. ובכלל הריני נפגש עמו עתה לעתים רחוקות. איננו ידידים.

– אם כך, אגלה לך איפוא אני הכל, אתהה על הדבר, שכן יש כאן קו אחד, שבו, יתכן, אני עצמי אשמה. רק קו אחד קטן בלבד, קטן, קטנטן, עד שיתכן כי איננו כלל. רואה אתה איפוא, חביבי (הגברת חוכלאַקוֹב העמידה לפתע פנים משעשעים, ועל שפתיה הופיעה בת־צחוק חביבה, אם גם סתומה), רואה אתה, חושדת אני… הן תסלח לי, אליושה, אני אליך, כאם… אה, לא, להיפך, אני כעת אליך, כאל אבי… משום שאם אינה הולמת מקום זה כלל… אכן, אחת היא, כאל הישיש זוסימה בשעת וידוי, וזה הנכון ביותר, זה הולם מאוד: הן קראתיך זה לא־כבר כוהן, – ובכן הנה איפוא צעיר מיסכן זה, ידידך ראקיטין (הה, אלי שבשמים, אני פשוט איני יכולה לרגוז עליו! מתרגזת אני וכועסת, אבל לא יותר מדאי), באחת, צעיר קל־דעת זה, פתאום, תאר בנפשך, עלה על דעתו להתאהב בי. אני רק אחר כך הבחנתי בכך, אולם בתחילה, כלומר כחודש ימים קודם לכן, החל סר אלי לעתים יותר קרובות, יום־יום כמעט, אם גם קודם לכן הכרנו איש את רעהו. לא ידעתי עד מה… ופתאום כאילו נעשה נהיר לי, ואני התחלתי, לתמהוני, להבחין. יודע אתה, לפני חדשיים התחלתי כבר לקבל אצלי את פני הצעיר הצנוע, החביב וההוגן הזה, פיוטר אילאיץ' פאֶרחוֹטין, הנמצא כאן בשירות. פעמים כל כך רבות פגשת אותו בעצמך. כלום לא נכון הוא, כי הגון הוא האיש, רציני. נוהג הוא לבוא פעם בשלושה ימים, ולא יום־יום (לוּ יבוא אפילו יום־יום), ותמיד לבוש הוא כה יפה, ובכלל אוהבת אני את הנוער, אליושה, הכשרוני, הענוותני. הנה כמוך אתה, והוא הן בעל שכל מדיני הוא כמעט, מה ינעמו מדברותיו, ואני ודאי, ודאי אעתיר בעדו. הוא דיפלומט לעתיד לבוא. הוא באותו יום נורא הצילני ממוות כמעט, עם בואו אלי בלילה. ואילו ידידך ראקיטין היה בא תמיד נעול מגפיו אלה ושולח אותם לפניו על גבי השטיח… בקיצור, הוא החל אפילו רומז לי משהו; ופתאום פעם אחת, שעה שעמד ללכת, לחץ נורא מאוד את ידי, אך ללחץ את ידי, החלה לפתע פתאום רגלי כואבת לי. הוא גם קודם לכן היה פוגש אצלי את פיוטר אילאיץ‘, והתאמינה לי, כה יתלוצץ בו, יתלוצץ, ינהם משום־מה עליו. מסתכלת אני בהם בשניהם, איך יתנגשו איפוא, וצוחקת בלבי. והנה פתאום יושבת אני לבדי, לא כי, שכובה הייתי כבר אז, פתאום שוכבת אני לבדי, בא מיכאיל איבאַנוֹביץ’, ומביא, שער בנפשך, את החרוזים שלו, הקצרים ביותר, בדבר רגלי הכואבת, כלומר תיאר בחרוזים את רגלי הכואבת. חכה נא, איך זה:

זוֹ הרגל, הרגלוֹנת

לקה לקתה טיפ־טיפוֹנת…

או איך שם, – לא אוכל בשום פנים לזכור שירים, – הם מונחים כאן אצלי, – אחר כך אראה לך, אכן נפלא, נפלא, ויודע אתה, לא רק על הרגלונת בלבד, כי טעונים הם גם מוסר השכל, רצופים רעיון נפלא, אולם שכחתיו, בקיצור, ישר לתוך האַלבוֹם. ברור איפוא, אני, כמובן, החזקתי טובה לו, והוא שודל, כנראה, בדברי. לא הספקתי להודות לו, והנה לפתע גם פיוטר אילאיץ‘, ומיכאיל איבאַנוֹביץ’ לבש פתאום קדרות. רואה אני, כי פיוטר אילאיץ' הפריע לו במשהו, שכן ביקש ודאי מיכאיל איבאנוֹביץ' לומר משהו מיד לאחר החרוזים, אני מראש כבר הרגשתי בכך, והנה נכנס פיוטר אילאיץ‘. אני מראה פתאום את החרוזים לפיוטר אילאיץ’ ואיני אומרת לו מי חיברם. אולם מובטחתני בכך, מובטחתני, כי הוא ניחש מיד, אם כי עד עתה אינו מודה בכך ואומר כי לא ניחש; אולם זאת הוא במתכוון. פיטר אילאיץ' פרץ מיד בצחוק והחל מבקר: – חרוזים תפלים, אומר הוא, אחד סמינריסטן כתבם, – ויודעת את, בהתלהבות כזו, בהתלהבות כזו! כאן ידידך, במקום לפרוץ בצחוק, החל מתרתח פתאום… רבונו של עולם, כסבורה הייתי שיד איש תהיה ברעהו" “זה אני, אומר הוא, כתבתי. אני, אומר הוא, כתבתי דרך הלצה, כי שפלות היא, לדעתי, לכתוב חרוזים… רק חרוזים שלי יפים הם. לפושקין שלך בעד רגלי הנשים מבקשים להקים מצבת־זכרון, ואצלי איפוא עם מגמה, ואתה עצמך, אומר הוא, משעבד אכרים; אתה, אומר הוא, כל רגש אנושי זר הוא לך, אתה אינך מרגיש בכל רגשות ההשכלה של הזמן, ההתפתחות לא נגעה בך, אתה, אומר הוא, פקיד ומקבל שוחד!” כאת התחלתי אני כבר צועקת ומפצירה בהם. ופיוטר אילאיץ‘, יודע אתה, לא פחדן, ולפתע נקט נעימה אצילה ביותר; מביט אליו דרך צחוק, שומע ומבקש סליחתו: “אני, אומר הוא, לא ידעתי. אילו ידעתי, לא הייתי אומר, אני, אומר הוא, הייתי משבח… המשוררים, אומר הוא, כולם כל כך יורעמו על נקלה…” בקיצור, לעג כזה אגב נעימה רבת חסד ביותר. זאת הסביר הוא בעצמו לי אחר כך, שכל זה לא היה אלא לעג, ואני חשבתי כי הוא פיו ולבו שוים. והנה שוכבת אני פתאום, כך כאשר עתה לפניך, ומהרהרת: היהיה זה אצילי מצדי, אם אטריד לפתע את מיכאיל איבאַנוֹביץ’ מביתי, על שום הצעקות שהוא צועק אופן בלתי הגון אצלי בבית על אורח שלי? והנה, התאמינה לי, שוכבת אני, עצומת עינים, ומהרהרת: היהיה זה אצילי אם לאו, ואיני יכולה להכריע בדעתי, ומתענה אני מתענה, והלב הולם: לקרוא, או לא לקרוא? קול אחד אומר: קראי, והשני אומר: לא, אל תקראי! אך אמר קול שני זה דברו, ואני לפתע קראתי ונפלתי מתעלפת. כאן, כמובן, רעש. קמה אני פתאום ואומרת למיכאיל איבאַנוֹביץ‘: צר לי לומר לך, אולם אין את נפשי עוד לקבל פניך בביתי. כך הטרדתיו. הה, אלכסיי פיודורוביץ’! ידעתי גם ידעתי, כי הרעותי לעשות, שקר שיקרתי, לא כעסתי עליו כלל, אולם לפתע, העיקר לפתע, נראה לי, כי יפה יהיה כך, מערכה זו… אולם התאמינה לי, מערכה זו היתה בכל זאת טבעית, משום שפרצתי אפילו בבכי, וימים אחדים לאחר מכן המשכתי לבכות, ואחר כך פתאום לאחר הצהרים נעקר הכל מלבי. והנה חדל כבר זה שבועיים לבוא, ואני חושבת: האמנם לא יבוא עוד כלל? הדבר היה אתמול, והנה פתאום לעת ערב מגיעות “שמועות” אלה. קראתי ונפעמתי, מי אפוא כתב, הוא־הוא שכתב, בא אז הביתה, ישב – וכתב; שלח – והדפיסו. הן לפני שבועיים קרה הדבר. ברם, אליושה, איום מה אני דוברת, וכלל לא על מה שצריכה אני לדבר? הה, זה מתבקש מאליו!

– נורא כמה ממהר אני היום אל אחי, – מילמל אליושה.

– הוא, הוא! הזכרת לי! שמע נא, מה זה אַפקט?

– איזה אַפקט? – התפלא אליושה.

– אַפקט משפטי. אַפקט כזה, שהכל נסלח בעבורו. כל אשר תעשה – יסלח לך מיד.

– אל מה ירמזון איפוא דבריך?

– הרי איפוא אל מה: קאטיא זו… הה, זהו יצור נחמד, נחמד, אולם בשום פנים לא אדע למי קשרה היא אהבה. מקרוב נמצאה יושבת אצלי, ואני לא עלה בידי להוציא דבר מלבה. ומה גם שבעצמה פותחת עמי כך שטחית, בקיצור, על דבר בריאותי ותו לא, ונוקטת אפילו נעימה כזאת, ואני אמרתי בלבי: יהא כך, יהי אלוהים עמך… אכן, והנה אותו אַפקט; דוקטור זה אמנם הגיע, יודע אתה, כי הדוקטור הגיע? אכן, כלום יתכן שלא תדע, זה המכיר את המטורפים, הן אתה הזמנת אותו, כלומר, לא אתה, אלא קאַטיאַ. הכל קאַטיאַ! ובכן, רואה אתה: יושב לו אדם לא מטורף כלל, ולפתע פתאום יש לו אַפקט. זוכר הוא את עצמו ויודע את אשר יעשה, ובינתים נתון הוא לאיזה אַפקט. והנה אירע איפוא הדבר שדמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' נמצא ודאי תחת אַפקט. אך נפתחו שערי בתי־המשפט החדשים, מיד נודע דבר האַפקט. מעשה חסד הוא של בתי־המשפט החדשים. דוקטור זה היה ושאלני על אותו ערב, כן, בדבר מכרות הזהב; מה איפוא היה מצב רוחו אז? היאך זה לא תחת אַפקט: בא וצועק: כסף, כסף, שלושת אלפים, הבי לי שלושת אלפים, הבי לי שלושת אלפים, אחר כך הלך ופתאום רצח. איני רוצה, אמר, איני רוצה להרוג, ופתאום הרג. והנה בגלל זאת גופה יסלחו לו, שהתנגד לכך, ורצח.

– הן הוא לא רצח. – שיסע אותה בחריפות־מה אליושה. הרוגז וקוצר־הרוח הלכו והשתלטו עליו יותר ויותר.

– ידעתי, רצח איפוא אותו זקן גריגורי…

– היאך זה, גריגורי? – קרא אליושה.

– הוא, הוא, זהו גריגורי. דמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' פגע בו והוא נפל, אחר כך קם, ראה כי הדלת פתוחה, נכנס ורצח את פיוֹדוֹר פאַבלוביץ'…

– אכן לשם מה, לשם מה?

– נמצא תחת אַפקט. כאשר פגע בו דמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בראשו, התאושש ונתרשם, הלך והרג. וזה שהוא אומר בעצמו, כי לא הרג, יתכן ואינו זוכר את הדבר. אולם רואה אתה איפוא: מוטב, הרבה יותר טוב יהיה, אם דמיטרי פיודורוביץ' הרג. וכן גם היה הדבר, אם גם אומרת אני, כי גרגורי, אולם ודאי לי שדמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', וזה הרבה, הרבה יותר טוב! אה, לא משום כך יותר טוב, שהבן רצח את אביו; איני משבחת, להיפך, ילדים צריכים לכבד את הוריהם, ובכל זאת מוטב הוא, משום שאז אי אתם צריכים לבכות, מאחר שרצח הוא את עצמו בהיסח הדעת, או, מוטב לומר, תוך זכירה, אבל בלי דעת, כיצד קרה הדבר עמו. לא, ישאו איפוא לו; זה כה אנושי, ותיראה איפוא נדיבות הלב של בתי המשפט החדשים, ואני גם לא ידעתי, ואומרים, כי זה כבר מזמן, וכאשר נודע לי הדבר אתמול, הופתעתי כל כך, שאמרתי לשלוח מיד לקרוא לך; ואחר כך, כאשר יסלחו לו, ישר מבית־המשפט לארוחת־הצהרים אלי, ואני אזמין מכרים, ואנחנו נרים כוס־ברכה לכבוד בתי־המשפט החדשים. איני חושבת כי מסוכן יהיה, ומה גם שאזמין אורחים רבים, כך שבכל עת אפשר יהיה להוציאו, אם רק יתחיל משהו, ואחר־כך יוכל אי־שם בעיר אחרת להיות שופט־שלום או כיוצא בזה, כי אותם האנשים, שבעצמם ראו רעה, ייטיבו מהאחרים לשבת למשפט. והעיקר, מי איפוא אינו נמצא עתה תחת אַפקט, אתה, אני, הכל נמצאים תחת אַפקט, וכמה הן הדוגמאות: יושב לו אדם, שר לו שיר אהבים, פתאום אין דעתו נוחה ממשהו, לוקח אקדח והורג את המזדמן לו, ואחר כך הכל סולחים לו. לא מזמן קראתי זאת, וכל הרופאים אישרו. הרופאים יאשרו עתה, הכל יאשרו. הואילה, הנה אצלי ליזה נמצאת תחת אַפקט, עוד אתמול בכיתי בגללה, שלשום בכיתי בגללה, והיום נודע לי איפוא, כי זהו פשוט אַפקט. הה, ליזה כה תדאיב נפשי! חושבת אני, כי יצאה מדעתה לגמרי. לשם מה קראה לך? הקראה לך, או מעצמך באת אליה?

– כן, קראה, ואני מיד אלך אליה, – קם אורח החלטי אליושה.

– אה, חביבי, אלכסיי פיוֹדוֹרוֹביץ' חביבי, כאן איפוא, יתכן, העיקר, – קראה הגברת חוֹכלאַקוֹב, כשהיא פורצת בבכי פתאום. – אלוהים רואה כי בכל לבי אפקיד את ליזה בידיך, ואין בכך כלום, שקראה לך עתה בחשאי מפני אמה. אולם לאיבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ', אחיך, שא נא לי, לא אוכל בקלות כזו להפקיד את בתי בידיו, אם גם ממשיכה אני לראותו כצעיר אביר ביותר. ותאר לך, לפתע ביקר אצל ליזה, ואני לא ידעתי כלל על כך.

– איך? מה? מתי? – תמה במאוד אליושה. הוא לא ישב עוד והקשיב תוך עמידה.

– ספר אספר לך, לשם כך, יתכן, גם קראתיך, משום ששוב לא אזכורה לשם מה קראתיך. הרי איפוא: איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' היה אצלי בסך הכל פעמיים לאחר שובו ממוסקבה; בפעם הראשונה בא כמכר לבקר, ובשניה, הדבר היה מזמן, ישבה אצלי קאַטיה, והוא בא, כשנודע לו כי היא אצלי. אני, כמובן, גם לא עמדתי על ביקוריו התכופים, מאחר שידעתי מה רבים עתה לבטיו, Vous comprenez, cette affaire et la mort terrible de votre papa ⁸ והנה נודע לי פתאום, כי שוב היה אך לא אצלי, אכן הוא בא, אצל ליזה, לפני כששה ימים כבר, בא, ישב חמישה רגעים והלך לו. ונודע לי הדבר מקץ שלושה ימים תמימים מפי גלאַפירה, כך שהדבר הדהימני פתאום. קוראת אני מיד לליזה והיא צוחקת: כסבור היה איפוא כי ישנה את ונכנס אלי לשאול לשלומך, ברור, הדבר היה כך. אולם ליזה, ליזה, אה, רבונו של עולם, כמה תדאיב נפשי! שער בנפשך, לפתע פתאום באחד הלילות – לפני ארבעה ימים, מיד לאחר שהיית פה בפעם האחרונה והלכת – לפתע פתאום אירעה עמה התקפה, צעקה, צריחה, היסטריה! למה לא תתקוף אותי אף פעם היסטריה? אחר כך למחרת היום התקפה, ושוב ביום השלישי, ואתמול, והנה אתמול אותו אפקט. ופתאום והריהי צועקת אלי: “אני שונאת את איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ', אני דורשת שלא תקבלי את פניו, שתדחי אותו מן הבית!” נדהמתי להפתעה זו והריני מערערת עליה: מה טעם אדחה צעיר כה הגון מביתי ומה גם בעל ידיעות כאלה ואסון שכזה, משום שבכל זאת כל הענינים הללו – הן אסון זה, ולא אושר, לא כן? היא פרצה פתאום בצחוק לשמע דברי אלה, ויודע אתה, אורח כה מעליב. כך, שמחה אני, אומרת אני בלבי, שהצחקתיה, עתה תעבורנה להן גם ההתקפות, ומה גם שבעצמי היה בדעתי לדחות את איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בעד ביקוריו המוזרים ללא הסכמה מצדי ולדרוש ביאור. והנה הבוקר התעוררה ליזה פתאום ונמלאה חימה על יוליה, ותאר בנפשך, סטרה לה על פניה. אולם הן זה נורא, אני עם נערותי בגוף שלישי אדבר עמהן. והנה כעבור שעה והיא מחבקת אותה ומנשקת רגלי יוליה. ואילו אלי שלחה והודיעה, כי לא תבוא אלי, כי לא תוסיף לבוא אלי עוד, וכאשר גררתי⁹ עצמי אליה, החלה מנשקת אותי, ותוך כדי נשיקות דחפתני מעל פניה, באין אומר ובאין דברים, כך שלא נודע לי דבר וחצי־דבר. ועתה, אלכסיי פיוֹדוֹרוֹביץ' חביבי, כל תקוותי עליך, וגורל כל חיי, כמובן, נתון בידיך. אני פשוט מבקשת אותך שתלך אל ליזה, תיודע הכל ממנה, כפי שרק אתה לבדך יכול זאת לעשות, ותבוא אלי ותספר לי, לי, האם, משום שמבין אתה, אני אמות, פשוט אמות, אם כל זה ימשך, או אברח מן הבית. לא אוכל נשוא עוד, אני מאריכה אף, אולם סבלנותי עלולה לפקוע, ואז… ואז נורא יהיה. אה, רבונו של עולם, סוף־סוף, פיוטר אילאיץ‘! – קראה כשהיא נוהרת כולה, הגברת חוכלאַקוֹב, בראותה את פיוטר אילאיץ’ פאֶרחוֹטין הנכנס. – אחרת, אחרת! ובכן מה, שב נא, דבר, חתוך גורל, ובכן, מהו איפוא עורך־דין זה? לאן אתה, אלכסיי פיוֹדוֹרוֹביץ'?

– אני אל ליזה.

– הה, כן! אם כן לא תשכח איפוא, לא תשכח את אשר ביקשתיך? גורל כאן, גורל!

– ודאי, לא אשכח, אם רק אפשר… אולם אחרתי כל כך, – מילמל, תוך כדי נסיגה מהירה אחורנית, אליושה.

– לא, בהחלט, בהחלט, סורה, ולא “אם אפשר”, אחרת מתה אני! – קראה אחריו הגברת חוכלאַקוֹב, אולם אליושה נמצא כבר חוצה לחדר.

III שֵׁדָן    🔗

משנכנס אל ליזה, מצאה שכובה־למחצה בכורסתה הקודמת, שהיו מוליכים אותה בה, שעה שלא יכולה היתה עדיין להתהלך. היא לא זזה ממקומה לקראתו, אולם מבטה החד, הבוחן ננעץ־ננעץ בו. המבט היה משולהב כלשהו, הפנים חיורים־צהובים. אליושה תמה לכך, כמה נשתנתה בשלשת הימים, אפילו רזתה. היא לא הושיטה ידה לו. הוא עצמו נגע באצבעותיה הארוכות, הדקות, שהיו מונחות ללא ניע על שמלתה, אחר כך ישב באין דברים מולה.

– ידעתי, כי נחפז אתה לבית־האסורים, – הטיחה בחריפות ליזה, – ואותך עצרה אמא שתי שעות, שחה לך מיד עלי ועל יוּליה.

– מנין לך זאת? – שאל אליושה.

– האזנתי. למה תסקרני כך? רוצה אני להאזין והריני מאזינה, אין כל רע בכך. לא אבקש את סליחתה.

– את נרגזת משום מה?

– נהפוך הוא, שמחה מאד. אך־זה מהרהרת הייתי שוב, בפעם השלושים: מה טוב שהשיבותי פניך ריקם ולא אהיה לאשה לך. אי אתה ראוי להיות בעל אשה: אני אנשא לך, ופתאום אתן פתק לך, שתמסרנו לזה, שאתאהב בו אחריך, ואתה תקחהו ובהחלט תמסרנו, ולא עוד אלא גם תשובה תביא. לשנות בינה תגיע, ואתה עודך נושא פתקים כאלה שלי.

פתאום פרצה בצחוק.

– יש בך משהו זדוני ובאותה עת עצמה משהו מתום לבב, – חייך לקראתה אליושה.

– תום הלבב הוא זה, שאיני בושה מפניך. המעט שאינני בושה, אף אינו רוצה להתביש, דוקא מפניך, דוקא מפניך. אליושה, מדוע אינני מכבדת אותך? אני מאד אוהבת אותך אבל אינני מכבדת אותך. אילו הייתי מכבדת, לא הייתי אומרת כי אינני בושה, הן כך?

– כך.

– והמאמין אתה כי איני בושה מפניך?

– לא, לא אאמינה.

ליזה שוב הצטחקה אורח עצבני; היא דיברה מהר־מהר, במזורז, במבוהל.

– אני שלחתי ממתקים לאחיך דמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ׳ בבית הסוהר. אליושה, התדע כמה נחמד אתה! אני נורא אוהבת אותך על אשר הרשית לי במהירות כזו לא לאהוב אותך.

– לשם מה קראת לי היום, ליזה?

– ביקשתי להודיעך משאלה אחת משלי. אני רוצה שמישהו ישספני, ישאני לאשה לו, אחר כך ישספני, ירמני, ילך ויסע לו. איני רוצה להיות מאושרת!

– התאהבת באי־סדרים?

– הה, איני רוצה באי־סדרים. רוצה אני לשלח אש בבית. מתארת אני בנפשי: כיצד אקרב ואבעיר חרש, בהחלט חרש. הם מכבים, והוא בוער. ואני יודעת ושותקת. איזו שטויות! וכמה משעמם!

היא נופפה דרך בחילה בידה.

– את חיה בעושר, – הביע חרש אליושה.

– מוטב איפה להיות עניה?

– מוטב.

– זאת לחש לך הכוהן שלך המנוח. אין אמת בכך. מי יתן ואני עשירה, והכל עניים, ממתקים אוכל ושמנונית אשתה, ולהם דבר לא אתן. הנח, אל תדבר, אל תדבר כלל (נופפה ידה, אם כי אליושה אפילו לא אמר לפתוח פיו), כבר אמרת לי זאת קודם לכן, ידעתי הכל בעל פה. משעמם. אם אהיה עניה, אהרוג מישהו, – ואפילו אהיה עשירה, יתכן כי אהרוג, – מה כי אשבה! ויודע אתה, חפצה אני לקצור, לקצור חיטה. אני אנשא לך, ואתה תהיה אכר, אכר ממשי; אצלנו סיח, רוצה אתה בו? המכיר אתה את קאַלגאַנוֹב?

– מכיר.

– הוא מתהלך כל הזמן ומהרהר. הוא אומר: למה לחיות ממש, מוטב להזות. בדמיון אפשר להעלות את המשמח ביותר, ולחיות משעמם. ובעצמו הן אומר במהרה לשאת אשה, אף את אהבתי ביקש כבר. התדע לסחרר סביבון?

– יודע.

– הנהו איפוא, כמוהו כסביבון: לכננו ולהניח לו, ולהצליף, להצליף, להצליף בשוט; אנשא לו, וכל חיי אניח לו. אינך בוש לשבת עמדי?

– לא.

– אתה נורא כועס שאינני שחה בקדוּשה. איני חפצה להיות קדוֹשה. מה יעשו בעולם הבא בעד החטא הגדול ביותר? לך צריך הדבר להיות ידוע בדיוק.

– אלהים ירשיע, – השביע עיניו בה אליושה.

– הנה כך איפוא רוצה אני, הייתי באה, והיו מרשיעים אותי, ואני הייתי פורצת פתאום בצחוק בפניהם. אני מאד רוצה אני לשלח אש בבית, אליושה, בביתנו שלנו, עדיין אינך מאמין לי?

– לשם מה? ישנם אפילו ילדים, בני שתים–עשרה, המתאוים מאד להבעיר משהו, והם מבעירים. זוהי מעין מחלה.

– לא נכון, לא נכון, לוּ יהי כן שישנם ילדים, אבל אני לא לכך מתכוונת.

– הנך רואה את הרע כטוב: אין זה אלא משבר רגעי, מחלתך הקודמת, יתכן, אשמה בכך.

– ואתה אמנם מתעב אותי! אני פשוט איני רוצה לעשות טוב, רוצה אני לעשות רע, ואין כאן ענין של מחלה כלל.

– למה לעשות רע?

– שלא ישאר דבר בשום מקום! הה, כמה טוב היה, אילו לא נשאר דבר! התדע אליושה, יש שאני חושבת לגרום רעה רבה וכל דבר נתעב, ועשה אעשה זאת חרש משך זמן רב, ופתאום יוודע הדבר לכל. הכל יסובבוני ויצביעו באצבע עלי, ואני אהיה מסתכלת בכולם. מדוע כה ינעם הדבר, אליושה?

– כך. הצורך למעך משהו טוב, או, כמו שאמרת, להבעיר. אף זה יש שיקרה.

– הן תדע לא רק אמרתי, הן אף אעשה.

– אאמינה.

– הה, מה אהבתיך על כך, שאמרת: אאמינה. והן אי אתה משקר כלל, לא משקר כלל. ושמא סבור אתה, כי לא אמרתי לך כל זאת אלא במתכוון, כדי להרעימך?

– לא, איני סבור…אם כי, יתכן, שלא מעט גם מצורך זה בכך.

– צורך מה גם יש. לעולם לא אשקר לך, – אמרה כשעיניה מבריקות ביקוֹד מה.

הפליא ביחוד את אליושה כובד־הראש שלה: אף צל של בדיחות הדעת או התוּלים לא ניכר עתה בפניה, אם כי קודם לכן לא סרו ממנה העליזות והליצנות ברגעיה ה״רציניים״ ביותר.

– יש רגעים, כאשר יאהבו האנשים את הפשע, – הפליט מהורהר אליושה.

– כן, כן! הבעת איפה את מחשבתי שלי, יאהבו, הכל יאהבו, ותמיד יאהבו, ולא רק ״רגעים״ בלבד. התדע, הכל הסכימו כביכול פעם לשקר בענין זה ומאז הכל ישקרו. הכל אומרים, כי ישנאו את הרע, ואילו בלבם הכל יאהבוהו.

– ואת, כמקודם, עדיין הנך קוראת ספרים רעים?

– קוראת. אמא קוראת ומצניעה תחת הכר, ואני במשיכה.

– איך לא תבושי להרוס את עצמך?

– רוצה אני להרוס את עצמי. יש כאן נער אחד, הוא שכוב היה על גבי המסילה, שעה שהקרונות חלפו עליו. בר מזל! שמע נא, עתה ישפטו את אחיך על שום שרצח את אביו, והכל יאהבוהו על שהרג את אביו.

– יאהבוהו על שהרג את אביו?

– אוהבים, הכל אוהבים! הכל אומרים, שזה נורא, אולם בלבם נורא אוהבים. אני ראשונה אוהבת.

– בדבריך על הכל יש משהו מן האמת, – הביע חרש אליושה.

– הה, אילו מחשבות אצלך! – צרחה תוך צהלה ליזה, – אלה מן הכוהן באו לך! לא תאמינה כמה אכבדך, אליושה, בגלל זאת, שלעולם לא תשקר. האח, אספר לך אחד חלום מצחיק שלי: פעמים ששדים נראים לי בחלום; לילה כביכול, אני בחדרי ונר בידי, ופתאום שדים בכל מקום, בכל הפינות, ומתחת לשולחן, והם פותחים את הדלתות, ומאחורי הדלתות המון משלהם והם מבקשים להכנס ולתפשני. והנה הם מתקרבים, הנה תופשים כבר. ופתאום אני מצטלבת, והם כּולם נסוגים אחור, מפחדים, אבל אינם מסתלקים לגמרי, כי אם עומדים ליד הדלתות ובפינות, מחכים. פתאום יתקפני רצון עז לחרף ולגדף בקול את האלוהים, והריני מתחילה לגדף, והם שוב מתקרבים בהמון אלי, שמחים הם, והנה־הנה יתפשוני שוב; אני שוב מצטלבת – והם כולם נסוגים אחור. חי הלב, הרוח נפעמת.

– אף אני חלמתי חלום זה גופו, – אמר פתאום אליושה.

– האמנם כן, – קראה ליזה בהשתוממות. – שמע נא, אליושה, אל תצחק, זה חשוב עד־למאוד: כלום יתכן ששנים שונים יחלמו אותו חלום עצמו?

– נראה כי יתכן.

– אליושה, אני אומרת לך, כי זה חשוב עד־למאוד, – המשיכה ליזה כבר תוך השתוממות רבה ביותר. – לא החלום חשוב, כי אם זה, שאתה יכולת לחלום אותו חלום עצמו, שחלמתי אני. אינך משקר לי לעולם, אל נא תשקר לי גם הפעם: הנכון הדבר? אינך עושה לך צחוק? לא תשקר לי?

– אמת.

ליזה הופתעה במאוד במשהו ונתאלמה לרגע־קט.

– אליושה, בואה אלי לעתים יותר קרובות, – אמרה פתאום בקול מתחנן.

– אני תמיד, כל חיי אתמיד לבוא אליך, – השיב אליושה נמרצות.

– הן רק לך לבדך אני אומרת, – פתחה שוב ליזה, – ללבי שלי אני אומרת, וגם לך, לך לבדך בעולם כולו. ולך ביתר רצון מאשר ללבי שלי. ואיני בושה מפניך כלל, אליושה, מדוע איני בושה מפניך כלל, כלל? אליושה, האמת הדבר, שהיהוּדוֹנים יגנבו ילדים לחג הפסח וישחטום?

– איני יודע.

– הנה יש אתי ספר אחד, קראתי על איזה משפט שהתקיים אי שם, ושיהודוֹן קיצץ תחילה את אצבעות שתי ידיו הקטנות של ילד בן ארבע, אחרי־כן צלבוֹ על הקיר, הצמידוֹ במסמרים וצלבוֹ, ואחרי כן אמר במשפט, כי הילד מת מהר, לאחר ארבע שעות. אכן מהר! אומר: נאנח, נאנח, והלה עמד עליו והתענג. טוב הדבר!

– טוב?

– טוב. יש שאני סבורה, כי אני, אני שצלבתיהו. הוא תלוי ומתאנח, ואני אשב מולו ואוכלת לפתן של קושט, אני מאד אוהבת לפתן של קושט. אתה אוהב?

אליושה שתק והסתכל בה. פניה החיורים–צהובים נתעוותו פתאום, עיניה נדלקו.

– התדע, לאחר שקראתי על היהודוֹן הזה, מחלחלת הייתי כל הלילה בדמעות. תארתי בנפשי, איך הילד הקטן צועק ומתאנח (הן ילדים בני ארבע מבינים הם), ואצלי אותה מחשבה בדבר הלפתן לא תסור ממני. בבוקר שלחתי מכתב אל איש אחד, שיבוא אלי ללא דיחוי, הוא בא, ואני שחתי לו בדבר הילד והלפתן, ספרתי הכל, הכל, ואמרתי, כי ״טוב הדבר״. הוא פרץ פתאום בצחוק ואמר, כי אכן טוב הדבר. אחר כך קם והלך לו. לא ישב אלא חמישה רגעים. כלום תיעב אותי, תיעב? הגידה, הגידה, אליושה, התיעב אותי אם לא? – התמתחה על הספה, כשעיניה נוצצות.

– הגידי, – אמר אליושה בהתרגשות, – בעצמך קראת לו, לאיש הלז?

– בעצמי.

– שלחת לו מכתב?

– מכתב.

– כדי לשאול אודות זה, אודות הילד?

– לא, כלל לא לשם כך, כלל לא. וכאשר נכנס, מיד שאלתיהו על כך. הוא השיב, הצטחק, קם והלך לו.

– איש זה ביושר נהג עמך, – אמר אליושה בנחת.

– ואותי תיעב? צחק לי?

– לא, משום שיתכן, כי הוא בעצמו מאמין ללפתן של קושט. הוא בעצמו גם כן חולה מאד עתה, ליזה.

– כן, יאמין! – נוצצה בעיניה ליזה.

הוא לא יתעב איש, – המשיך אליושה. – הוא רק לא יאמין לאיש. אם לא יאמין, ברי איפוא כי יתעב.

– הווה אומר, גם אותי? גם אותי?

– גם אותך.

– טוב הדבר, – אמרה ליזה תוך חירוק שיניים. – כאשר קם ופרץ בצחוק, הרגשתי כי טוב היות מתועב. וטוב לילד עם האצבעות המקוצצות, וטוב היות מתועב…

והיא פרצה בצחוק זדוני ומשולהב בפני אליושה.

– התדע, אליושה, התדע, רוצה הייתי…אליושה, הצילני! – קפצה לפתע מהספה, מיהרה אליו וחיבקה אותו בחזקה בידיה. – הצילה אותי, – נאנחה כמעט. – כלום אגיד לאיש בעולם את אשר אומר לך? והן אמת, אמת, אמת דיברתי! אני אשלח יד בנפשי, כי הכל נתגנה עלי! הכל נתגנה עלי, הכל נתעב! אליושה, מדוע אינך אוהב אותי כלל, אינך אוהב כלל! – סיימה תוך בלבול דעת.

– לא, אוהב! – השיב בחום אליושה.

– הבכה תבכה לי, תבכה?

– בכה אבכה.

– לא משום שלא רציתי להיות אשתך, כי אם פשוט לבכות לי, פשוט?

– בכה אבכה.

– תודה! איני צריכה אלא לדמעותיך. וכל השאר לוּ יעשו שפטים בי וירמסוני ברגליהם, כולם, כולם, ללא יוצא מן הכלל! כי לא אוהב איש. שומע אתה, א–יש! ונהפוף הוא, שונאת! לך, אליושה, עת לך ללכת אל אחיך! – הרפתה פתאום ממנו.

– איך תשארי איפוא? – אמר אליושה בפחד כמעט.

– כּלך לך אל אחיך, ינעלו את בית האסורים, כּלך, הרי לך כובעך! נשק למיטיא, כּלך, כּלך!

והיא דחפה בכוח כמעט את אליושה בעד הדלת. הלה הביט אליה תוך תמהון מדאיב, כשהוא חש פתאום במכתב הנתון ביד ימינו, מכתב זעיר, מקופל קשות וחתום. העיף עליו עין ומיד קרא את הכתובת: ״לאיבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ׳ קרמזוֹב״. הוא הציץ בפני ליזה, פניה הפכו איוּמוֹת כמעט.

– מסור, בלי תירוץ מסור! – פקדה תוך טירוף, כשהיא מחלחלת כולה, – היום, מיד! שאם לא כן ארעיל את עצמי! לשם כך קראתיך!

ובמהירות הגיפה את הדלת. הוברח בריח. אליושה שם את המכתב בכיס ופנה ישר למדרגות, מבלי להכנס אל הגברת חוכלאַקוֹב, לאחר שהסיח דעתו ממנה. וליזה, אך התרחק אליושה, מיד הסיעה את הבריח, פתחה כלשהו את הדלת, נתנה בסדק את אצבעה, ובהגיפה את הדלת, לחצה אותה בכל כוחה. לאחר שניות מספר, מששיחררה את היד, עברה לאיטה, חרש, אל כורסתה, התישבה בה, כשהיא זקופה, והחלה מתבוננת אל אצבעה שהשחיר ואל הדם שתפח מתחת לצפורן. שפתיה ריתתו, והיא לחשה מהר–מהר לעצמה!

– נבלה, נבלה, נבלה, נבלה!

IV הִמְנוֹן וָסוֹד    🔗

היה כבר מאוחר לגמרי (וכלום גדול הוא יום נובמבר), כאשר צילצל אליושה ליד שער בית האסורים. נטו כבר אפילו צללי ערב. אליושה ידע כי יניחו לו להיכנס אל מיטיאַ ללא עיכוב. הכל אצלנו, בעירנו, כמו בכל מקום. בתחילה, כמובן, עם גמר החקירה המוקדמת כולה, היתה הגישה אל מיטיאַ לגבי ביקור קרובים ומספר אנשים אחרים כרוכה בפוֹרמליות הכרחית ידועה, אולם לבסוף לא זו בלבד שהפורמליות רפתה, כי אם לגבי אנשים ידועים, לפחות, שהיו באים אל מיטיאַ, נתהוותה מאליו מעין יחס יוצא מן הכלל. הדבר הגיע לידי כך, שפעמים היה הביקור אצל האסיר בחדר הקבוע לכך נערך תוך ארבע עיניים כמעט. ברם, אנשים כאלה מועטים היו ביותר: רק גרושנקא, אליושה וראקיטין. אולם לגרושנקה נטה חסד ראש־המשטרה עצמו, מיכאיל מאַקאַרוֹביץ׳. הזקן לבו הכהו על הגערה שגער בה במוֹקרוֹיה. אחר כך משנודע לו עיצומו של דבר, שינה דעתו עליה מכל וכל. ומוזר הדבר: אם כי בטוח היה בהחלט בפשעו של מיטיא, החל עם זאת מביט אליו מזמן לזמן תוך רכות הולכת וגוברת: ״בעל נפש טובה, יתכן, היה האיש, והנה אבד, כשוידי, בשיכרות ואי־סדרים!״ המורא הקודם נתחלף בלבו באיזו מידת רחמים. מה שנוגע לאליושה, הנה אהבוֹ מאוד ראש המשטרה ומזמן הכירו, וראיקיטין, שהחל נוהג בזמן האחרון לבקר תכופות אצל האסיר, היה אחד ממכריהן הקרובים ביותר של ״עלמות ראש המשטרה״ כפי שהיה הוא מכנה אותן, ויום־יום מתחכך היה בביתן. ואילו אצל מפקח בית־האסורים, זקן טוב לב, אם גם פקיד חסון, היה נותן שיעורים בבית. אליושה אף הוא היה מזמן מכרו המיוחד של המפקח, שחובב היה לשוחח עמו בכלל ב״דברים שהם כבשונו של עולם״, את איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ׳, למשל, המפקח לא זו בלבד שהיה מכבד, אלא אפילו ירא בעיקר, את טענותיו, אם כי בעצמו היה פילוסוף, כמובן, ״שבשכלו השיג״. אולם לאליושה היתה נודעת ממנו אהדה ללא מצרים. בשנה האחרונה החל פעם הזקן לעיין בספרים החיצוניים של האבנגליון וכפעם בפעם היה משיח את רשמיו לידידו הצעיר. קודם לכן היה נוהג אפילו לסור אליו אל המנזר ולהתווכח עמו ועם הכוהנים משך שעות ארוכות. באחת, אליושה, אפילו היה מאחר לבוא אל בית האסורים, לא צריך היה אלא לסור אל המפקח והעניין היה מסתדר תמיד. נוסף לכך הסכינו הכל, עד לאחרון השומרים, בבית האסורים עם אליושה. ואילו המשמר לא הציק, כמובן, לוּ רק יהיה רשיון השלטונות. מיטיאַ, כאשר היו קוראים לו, היה יוצא מתאו ויורד תמיד מטה, למקום המיועד לפגישות. כאשר נכנס החדרה, נתקל אליושה באותו רגע בראַקיטין, שהיה יוצא כבר מאת מיטיאַ. שניהם דיברו בקול. מיטיאַ תוך כדי ליוויו, נמצא צוחק למשהו, ואילו ראקיטין רוטן כביכול. ראקיטין, ביחוד בזמן האחרון, לא אהב להפגש עם אליושה, מנע כמעט מלדבר עמו, אפילו מתקשה לברכו לשלום. משראה עתה את אליושה הנכנס, הרעים פניו במיוחד והיסב עיניו הצידה, כאילו היה נתון כולו לריכוס אדרתו הגדולה החמה בעלת צוארון־הפרווה. בסמוך לכך החל מחפש את מטרייתו.

– שלא אשכח כלשהו משלי, – מילמל הוא אך ורק כדי לומר משהו.

– אל נא תשכח כלשהו משל אחר! – התלוצץ מיטיא, ומיד פרץ בצחוק לבדיחותו הוא. ראקיטין נתרתח בין רגע.

– אתה, הצע איפה זאת לקרמזובים שלך, אתם זרע המשעבדים, ולא לראקיטין! – קרא לפתע כשהוא מזדעזע מכעס.

– מה אתך? לצון חמדתי לי! – קרא מיטיא, – פוּי, לעזאזל! הרי הם כולם כאלה, – פנה אל אליושה, כשהוא נע בראשו אחרי ראקיטין המתרחק במהירות, – הנה ראה הכל, צחק והיה שמח, ופתאום התרתח! אפילו בראשו לא הניע לך, כלום כלל לא תדברו איש עם רעהו לשלום? למה כה איחרת לבוא? אני לא זו בלבד שחכיתי לך, אלא נכספתי אליך כל הבוקר. אכן, אין דבר! נמלא את החסר.

– מה איפוא החל סר אליך לעתים כה קרובות? התידדת עמו, מה? – שאל אליושה, כשאף הוא מניע בראשו לעבר הדלת, שבעדה הסתלק ראַקיטין.

– התידדתי עם מיכאיל? לא, אין זה כך. ולשם מה, חזיר! חושב שאני…נַבל. אף בדיחה לא יבינו – הרי איפוא מה העיקר אצלם. לעולם לא יבינו בדיחה. אף חרבה היא נשמתם, שטחית וחרבה, בדיוק כמו אז אצלי, שעה שהתקרבתי אל בית־האסורים והתבוננתי אל כתלי בית־האסורים, אולם אדם חכם הוא, חכם. ובכן אלכסיי, אבד איפוא עתה ראשי!

הוא ישב על הספסל והושיב על ידו את אליושה.

– כן, מחר המשפט. ובכן מה, כלום אבדה תקותך כליל, אחא? – אמר אליושה ברגש של חרדה.

– למה איפוא מתכוון אתה? – הסתכל בו אורח מעומעם מיטיא, – מה, אתה למשפט אתה מתכוון! לעזאזל! אנחנו עד כה כל הזמן רק בדברים־של־מה־בכך שוחחנו עמך, הנה רק ביחס לאותו משפט, ובדבר העיקר שבעיקרים שתקתי עמך. כן, מחר המשפט, אולם אני לא ביחס למשפט אמרתי כי אבד ראשי. ראשי לא אבד, ואילו הדבר, שהיה משוקע בראשי, הוא אבד. למה איפוא במבט של־ביקורת שכזה תסתכל בי?

– למה ירמזו דבריך, מיטיאַ?

– רעיונות, רעיונות, הרי איפוא! אֶפיקה. מה זה אֶפיקה?

– אֶפיקה? – תמה אליושה.

– כן. מַדע איפוא, איזה?

– כן, יש מדע כזה…אולם…אודה ולא אבוש, כי לא אוכל להסביר לך את טיבו של מדע זה.

– ראקיטין יודע. הרבה יודע ראקיטין, יקחהו אופל! לא יהיה לכוהן. מתכונן הוא לנסוע לפטרבורג. שם אומר הוא, להיכנס למחלקה לביקורת, אולם במגמה טובת עין. אכן עלול הוא להביא תועלת ולעשות קאריירה. הה, אומנים הם לקאריירה! לעזאזל עם האֶפיקה. אני איפוא אבדתי, אלכסיי, אני איפוא, איש אלוהים אתה! אהבך יותר מכולם. לבי, לבי לך, הרי איפוא. מי היה זה קאַרל באֶרנאַר.

– קאַרל בֶרנאַר? – תמה שוב אליושה.

– לא, לא קאַרל, חכה נא, שיקרתי: קלוֹד באֶרנאַר. מה זה איפוא? כלום כימיה, מה?

– זהו, כנראה, אחד מלומד, – השיב אליושה, – אולם אודה לפניך כי גם עליו לא אוכל להגיד רבוֹת. שמעתי רק כי מלומד, ואילו איזה, – לא אדע.

– ובכן, יקחהו אופל גם אותו, אף אני לא אדעה, – קילל מיטיא. – נבל בין נבלים, קרוב לודאי, שכן הכל נבלים הם. וראקיטין יחדור, ראקיטין בעד סדק יחדור, אף הוא באֶרנאַר. הה, באֶרנאַרים! הם פרו וירבו!

– מה אתך? – שאל אליושה בדעתנוּת.

– הוא מבקש לכתוב מאמר עלי, על משפטי, וכך להתחיל את תפקידו בספרות, לשם כך גם יבוא הלום, בעצמו הסביר. במגמה ידועה יבקש איפוא: ״הנה אי אפשר היה לו שלא יהרוג, הסביבה אכלתהו״ וכולי, הסביר לי. עם גוון סוציאליסטי, אמר, יהיה הוא. יקחהו איפוא אופל, עם גוון, יהא עם גוון, לי אחת היא. את אחינו איבאַן אינו אוהב, ישנאנו, אף אותך לא יחבב. ואני איני מטרידו, משום שאדם חכם הוא. ברם, מתרברב הוא מאוד. אך זה אמרתי לו: ״הקרמזובים אינם נבלים, כי אם פילוסופים, משום שכל הרוסים האמיתיים פילוסופים הם, ואתה, אם כי למדת אינך פילוסוף, אתה בן בליעל״. צוחק הוא זדוֹנית כך. ואני אליו: דה הירהורימבוס non est disputantum¹⁰ יפה השנינות? לפחות אף אני בקלאסיציזמוס, – הצטחק לפתע מיטיא.

– למה אבדת? זה עתה אמרת כך? – שיסעו אליושה.

– למה אבדתי? המ! למעשה… אם לכלול הכל יחד – לבי, לבי לאלוהים, הנה למה!

– איככה זה לבך, לבך לאלוהים?

– שער בנפשך: שם, שם בעצבים, בראש, כלומר שם במוח עצבים אלה…. (יקחם השד איפוא!) יש זנבנבות כאלה וכאלה, לעצבים אלה זנבנבות, והנה, אך יתחילו מרטטים… כלומר, רואה אתה, אסתכל במשהו בעיני, והם יתחילו מרטטים, זנבנבות אלה איפוא… וכאשר יתחילו מרטטים, תופיע דמות, ולא מיד תופיע, אלא יחלוף הרף עין, שניה כזו, ויופיע רגע כזה כביכול, כלומר לא רגע, – יקחהו אופל, רגע, – כי אם דמות, כלומר חפץ, או מאורע, ואחר כך, יקחהו אופל – הנה משום מה חזה אחזה, ואחר כך אהרהר… משום הזנבנבות, וכלל לא משום שנשמה לי ומשום שאני יש לי צלם שהוא ודמות, כל זה אינו אלא שטות. זאת, אחא, הסביר לי עוד אתמול מיכאיל, ואני נכויתי כמעט. נפלא הוא, אליושה, מדע זה! יופיע אדם חדש, זאת אשיגה איפוא… ובכל זאת לבי, לבי לאלוהים!

– ניחא, אף זו לטובה, – אמר אליושה.

– שלבי, לבי לאלוהים! כימיה, אחא, כימיה! אין מפלט, הוד כהונתך, זוז כלשהו, כימיה הולכת! וראקיטין לא יאהב את האלוהים, אה, כמה לא יאהב! זהו איפוא מקום התוֹרפה אצל כולם! לא יכסו. שקר ישקרו. ישימו עצמם. ״ובכן מה, התגשים זאת במחלקת הביקורת?״ שואל אני. – ״אי, ברי איפוא כי לא יניחו לי״, אומר הוא וצוחק. – ״ובכן איככה זה, שואל אני, יהיה האדם איפוא אחרי זאת? בלי אלוהים איפוא ובלי חיי עולם? אם כן, משמע הכל מותר עתה, הכל אפשר לעשות?״ – ״ואתה כלום לא ידעת?״ אומר הוא. צוחק. – אדם נבון, אומר הוא, הכל מותר לו, אדם נבון יודע לצוד סרטנים, ואילו אתה, אומר הוא, הרגת ונפלת בפח, והרי אתה הולך ונרקב בבית־האסורים!״ לי איפוא אומר הוא זאת. חזיר שבחזירים! אני כאלה שכמותו מגרש הייתי קודם מעל פני, ועתה, עתה הרי אני מקשיב אליהם. רבים הם גם הדברים המעשיים שידבר. אף בחכמה יכתוב. לפני כשבוע החל קורא לפני מאמר אחד, ואני רשמתי לי איפוא אז מדעת שלוש שורות, המתן נא, הנה הן כאן.

מיטיא בחפזה, שלף מכיס חזייתו פתקא וקרא:

״בכדי לפתור שאלה זו, מן ההכרח לך שתעמיד את אישיותך אתה בניגוד למציאות שלך״.

– הבינות אם לא?

– לא, לא אבינה, – אמר אליושה.

מביט היה בסקרנות אל מיטיא ומקשיב לדבריו.

– ואף אני איני מבין. מעומעם ובלתי ברור, משום כך מחוכם. ״הכל, אומר הוא, יכתבו עתה כך, שכן כזו היא הסביבה״. את הסביבה יראים הם. שירים יכתוב, הנבל, את רגלוֹנת חוכלאַקוֹב קילס, חה–חה–חה!

– שמעתי, – אמר אליושה.

– שמעת? ואת החרוזים שמעת?

– לא.

– הם ישנם אצלי, הבה ואקראם לך. אתה אינך יודע, לא סיפרתי לך, עניין שלם כאן. נבל! לפני שלושה שבועות עלה בדעתו להרעימני: ״אתה איפוא, אומר הוא, נפלת בפח, כטיפש, בגלל שלושת אלפים, ואני מאה וחמישים מהם אתפוס, אחת אלמנה אשא לאשה ובית־חומה בפטרבורג אקנה״. ושח לי, כי מחזר הוא אחרי הגברת חוכלאַקוֹב, וזו מנעוריה לא היתה חכמת לב, ובגיל הבינה נשתבשה דעתה כליל. ״אכן רגישה היא, אומר הוא, מאד רגישה, ובכך אתפשנה איפוא, אשאנה, אוליכנה לפטרבורג, ושם אתחיל להוציא עתון״. וריר נתעב תאוותני כזה על שפתיו, – לא לגברת חוכלאקוב יזוב רירו, כי אם למאה וחמישים אלף אלה. והבטיחני גם הבטיח: יבוא אלי תכופות, יום־יום: נכנעת לפני, אומר הוא. פניו נהרו ופתאום והנה גרשוהו: פאֶרחוֹטין פיוטר איליאיץ׳ ידו על העליונה, בן־חייל! כלומר מנשק הייתי לפוֹתה זו על אשר גרשתהו! והוא, שעה שהולך היה אלי, חיבר חרוזים אלה. ״בפעם הראשונה אומר הוא, מלכלך אני את ידי, חרוזים אכתובה, לשם פיתוי, הווה אומר, לשם עניין מועיל. בשללי הון מאת פתיה, אוכל תועלת אזרחית להביא אחר כך״. אצלם הן לכל תועבה יש הצדקה אזרחית! ״ובכל זאת, אומר הוא, היטבתי לכתוב מפושקין שלך, מפני שגם בחרוז מבדח עלה בידי תוגה אזרחית לשלב״. מה שנוגע איפוא לפושקין – מובן לי. וכי לא כך הוא, אם באמת היה האיש כשרוני, והוא רק את הרגלים תיאר. וכמה מתפאר היה איפוא בחרוזיו! איזו אהבת עצמו, איך יאהבו את עצמם! ״להחלמת הרגלוֹנת הכאוּבה של חפצי״ – זה הוא שהמציא כותרת זו, – אדם עליז!

חזיר, פשוט חזיר, אבל די משעשע יצא לו לנבל! ואכן שילב איפוא את ״האזרחית״. וכמה התקצף כאשר גרשוהו. בשינים חרק!

– הוא כבר לקח נקם, – אמר אליושה. – הוא כתב כתבה על הגברת חוכלאַקוֹב.

ואליושה שח לו במהירות על הכתבה בעתון ״שמועות״.

– זה הוא, הוא! – אישר מיטיא בפנים קודרות, – זה הוא! כּתבות אלה…הן ידעתי…כלומר כמה דברים שפלים כבר נכתבו, למשל, על גרוּשה!…וגם עליה עצמה, על קאַטיה…המ!

הוא פסע מודאג על פני החדר.

– אחא, לא אוכל להישאר זמן רב, – אמר לאחר שתיקה אליושה. – מחר יום גדול, יום נורא בשבילך: משפט אלוהים יתקיים לגביך…והנה אתמהה, מתהלך אתה ובמקום העניין מדבר אתה אלוהים יודע מה…

– לא, אל תתמהה, – שיסעהו בחום מיטיא. – מה איפוא, כלום עלי לדבר על הכלב הזה המסריח, מה? על הרוצח? דיינו במה שדיברנו עמך עליו. איני רוצה לדבר עוד על המסריח, בן סמרדיאַשצ׳אַיה! אלוהים יפגע בו, ראה תראה, שתוק!

נרגש ניגש הוא אל אליושה ופתאום נשק לו. עיניו יקדו.

– ראַקיטין לא ישיג זאת, – פתח, כולו מלא שמחה כביכול, – ואילו אתה, אתה הכל תבין. משום כך כה נכספתי לך. רואה אתה, מזמן ביקשתי להביע לך הרבה כאן, בתוך כתלים מוקרחים אלה, אולם החרשתי בדבר העיקר: הזמן כאילו טרם יבוא לכך. הגיע איפוא עתה המועד האחרון שאשפוך נפשי לפניך. אחא, הנה חשתי בקרבי תוך חודשיים אחרונים אלה באדם חדש, אדם חדש קם לתחיה בקרבי! עצור היה בקרבי, אולם לעולם לא היה מתגלה אלמלא רעם זה. נורא! ומה אכפת לי, שאהיה עשרים שנה חוצב במקבת מחצבים במכרות, – לא אירא זאת כלל, דבר אחר אירא עתה: שלא יסתלק ממני האדם שקם לתחיה! אפשר למצוא גם שם, במכרות, מתחת לאדמה, בשורה אחת עמך, ברוצח ועובד עבודת־פרך את הלב שנתאבן, אפשר משך שנים לחַזר אחריו ולהוציא, לבסוף, מהמאורה לאור העולם נפש נשגבה, הכרה שביסורים, להביא מלאך לעולם, להחיות גבור! והן מרובים הם, מאות מספרם, ואנחנו כולנו נושאים באשמתם! למה נראה לי אז בחלום ״תינוק״ ברגע שכזה? ״מדוע מסכן הוא התינוק?״ היתה זו נבואה לי באותו רגע! אחר ״התינוק״ גם אלכה. משום שהכל אשמים בעד כולם. בעד כל ה״תינוקות״, שכן ישנם תינוקות קטנים ותינוקות גדולים. הכל – ״תינוקות״. אלך בעד כולם, משום שהן צריך מישהו ללכת בעד הכל. אני לא הרגתי את אבא, אבל עלי ללכת. מקבל אני על עצמי! כל זה בא לי כאן…הנה בתוך כתלים מוקרחים אלה. והן רבים הם, מאות מספרם, תת־ארציים איפוא, עם מקבות בידיהם, אה, כן, מרותקים בשלשלאות נהיה, ולא יהיה חופש, אולם אז בצרתנו הגדולה, שוב נקום לתחיה תוך שמחה, שבלעדה אי אפשר לו לאדם לחיות, ולאלוהים להיות, שכן השמחה היא מהאלוהים, זוהי זכותו היתרה, הגדולה…אל אלוהים, ימוג האדם בתפילה! איך אהיה שם, מתחת לאדמה, בלי אלוהים? ראַקיטין ישקר: אם יגרשו את האלוהים מהארץ, אנו תחת האדמה נקבל פניו! אי אפשר לו לעובד עבודת פרך בלי אלוהים, פחות אפשרי אפילו מאשר לבלתי עובד עבודת פרך! ואז נשיר אנחנו, בני־האדם התת־ארציים, ממעמקי האדמה הימנון טראגי לאלוהים, שהשמחה שלו! יחי האלוהים והשמחה שלו! אהבתי אותו!

מיטיא בנאמו את נאומו המוזר, לא יכול כמעט להשיב רוחו. הוא החויר, שפתיו ריטטו, עיניו זלגו דמעות.

– לא, החיים הם מלאים, יש חיים גם תחת האדמה! – החל שוב. – אתה לא תאמין, אלכסיי, כמה רוצה אני עתה לחיות, איזו תשוקה להתקיים ולהכיר נתעוררה אצלי דווקא בתוך כתלים מוקרחים אלה! ראַקיטין לא יבין זאת, הוא אינו צריך אלא לבנות בית ולהכניס שכנים, אבל אני חכיתי לך. ואכן, מה הם יסורים? לא אירא אותם, לו גם יהיו מרובים לאין סוף. עתה איני ירא, קודם ירא הייתי. התדע, יתכן כי גם לא אשיב תשובות בשעת המשפט… ונראה לי, כי כה רב הוא כוח זה אשר אתי, שאתגבר על הכל, על כל היסורים, ובלבד שאהיה אומר ומדבר לעצמי מדי רגע: ישני! באלפי עינויים – ישני, מתעוות ביסורים – אבל ישני! בבית הבור אשב, אבל אני קיים, רואה את השמש, ואם לא אראה את השמש, ידוע אדע כי היא ישנה. ולדעת כי ישנה שמש – אלה הם החיים כולם. אליושה, כרוּבי שלי, פילוסופיות שונות ממיתות אותי, יקחן אופל! אחינו איבַאן…

– מה אחינו איבאַן? – שיסע אותו אליושה, אבל מיטיא לא שמע

– רואה אתה איפוא, קודם לכן לא היו לי כל הספקות הללו, אבל כל זה היה צפון בקרבי. לא מן הנמנע איפוא, כי דווקא משום שרעיונות בלתי ידועים געשו בקרבי, הייתי שותה לשכרה, מתקוטט, ומשתגע. בכדי להרגיעם בקרבי, הייתי מתקוטט, בכדי להשביחם, להכריעם. אחינו איבאַן איננו ראַקיטין, הוא צופן רעיון. אחינו איבאַן ספינכס, והוא שותק, שותק. ואותי אלוהים יענה. רק דבר אחד בלבד יענני. ומה אם הוא איננו בנמצא? מה אם צדק ראַקיטין, שרעיון זה אך מלאכותי הוא באנושות? או אז, אם הוא איננו בנמצא, האדם הוא אדון הארץ, היקום. נפלא! אולם איך יהיה הוא עושה חסד בלעדי האלוהים? שאלה! אני אך בכך אני הוגה. שאם כן את מי יהא אוהב אז, האדם איפוא? למי איפוא יהא מחזיק טובה, למי הימנון ישיר? ראַקיטין צוחק. ראקיטין אומר כי אפשר לאהוב את האנושות גם בלעדי האלוהים. אכן, רק פטריה נזלנית זו יכולה לטעון כך, ואני לא אוכל להבין. קל לו לראַקיטין לחיות: ״אתה, אומר הוא אלי היום, מוטב לך שתדאג להרחבת זכויות האדם האזרחיות, או, למצער, לכך שמחיר הבשר לא יאמיר, בדרך פשוטה וקרובה זו תגלה אהבתך לאנושות יותר מאשר בפילוסופיה״. אני על כך השיבותי לו תשובה ניצחת: ״ואתה, אומר אני, בלעדי האלוהים איפוא, בעצמך תפקיע את שער הבשר, אם יזדמן לך, תוציא רובל מפרוטה״. התרתח. שכן מהו מעשה חסד? ענה לי אתה אלכסיי. אצלי המעשה אחד, ואילו אצל הסיני אחר הוא – דבר, משמע, יחסי. או שמא לא כך? שמא לא יחסי? שאלה איומה! לא תצחק לי, אם אומר, כי שני לילות נדדה שנתי בגלל זאת. אתמהה עתה רק לכך, כיצד יחיו איפוא האנשים ואינם חושבים על כך כלל. הבלים! איבאַן אין לו אלוהים. אצלו רעיון, לא בממדים שלי. אבל הוא מחריש. סבור אני, כי הוא בונה חפשי¹¹. שאלתיו – שותק. ביקשתי לשתות מעט מים ממעינו – שותק. רק פעם אחת בלבד אמר מילה אחת.

– מה אמר? – נאחז בכך במהירות אליושה.

– אני אומר לו: משמע, הכל מותר, אם כך? – הוא לבש קדרות: ״פיוֹדוֹר פאַבלוביץ׳, אומר הוא, אבינו היקר היה גור־חזיר, אבל דרך מחשבתו נכונה היתה״. הרי איפוא תשובתו. לא הוסיף. לשון נקיה מזו של ראַקיטין.

– כן, – אישר דרך מרירות אליושה. – אימתי היה אצלך?

– על כך לאחר מכן, עתה במשהו אחר. אני על איבאַן לא דיברתי עמך עד כה כמעט ולא כלום. דוחה הייתי עד הסוף. כשעניין זה שלי כאן יגיע לקיצו ויוציאו את פסק הדין, אספר לך משהו אז, הכל אספר, ענין אחד נורא כאן…ואתה תהיה שופט לי בענין זה. ועתה אל תפתח פה בענין זה, הס. הנה אתה אומר בדבר יום המחרת, בדבר המשפט, התאמינה, כי אני איני יודע עד־מה.

– אתה דיברת עם אותו עורך־דין?

– מה עורך־דין! הכל שחתי לו. נבל רכרך, מן הבירה. באֶרנאַר! אלא שאינו מאמין לי כמלוא נימה. מאמין הוא, כי אני רצחתי, תאר בנפשך, – כבר רואה אני איפוא. ״אם כך, למה איפוא, שואל אני, באת להגן עלי?״ הבוז להם. גם רופא הזמינו, למטורף יאמרו לשים אותי. לא ארשה! קאטרינה איבאַנוֹבה מבקשת למלא ״את חובה״ עד הסוף. תוך מאמץ! (מיטיא הצטחק במרירות). חתול! לב אכזרי! והן יודעת היא את אשר אמרתי עליה אז במוֹקרוֹיה, כי היא: אשה ״שגדול חרון אפה״! מסרו לה. כן, העדויות נתרבו, כחול אשר על שפת הים! גריגוֹרי עומד על דעתו. גריגוֹרי ישר הוא, אבל כסיל. רבים הם האנשים הישרים על שום היותם כסילים. זוהי – מחשבתו של ראַקיטין. גריגוֹרי שונא לי. יש ונוח לך שפלוני ימנה עם שונאיך, מאשר עם רעיך. אומר אני זאת ביחס לקאטרינה איבאַנוֹבה. ירא אני אה, ירא, שהיא תספר במשפט על הקידה אפים ארצה לאחר אותם ארבעת אלפים וחמש מאות! עד הסוף תגמול, עד גמירה. אין לי חפץ בקרבנותיה! בייש יביישוני במשפט! איככה אעמוד בהם. לך אליה, אליוֹשה, בקש אותה שלא תדבר במשפט על כך. כלום אי אפשר? לעזאזל, אחת היא, עמוד אעמוד בכך! ואותה לא אחוסה. בעצמה רוצה. תטען איפוא צלובה בכתפה. אני אלכסיי, אשא את נאומי. (שוב הצטחק במרירות). אולם… אולם גרושה איפוא, גרושה, אל אלוהים! היא איפוא למה תעמוד עתה ביסורים כאלה? קרא פתאום תוך דמעות. – הורגת אותי גרוּשה, המחשבה עליה תמותתני, תמותתני! זה לא כבר היתה אצלי…

– היא סיפרה לי. היתה מאד עגומת נפש בגללך.

– ידעתי. יקחני השד בעד אפיי זה. קנאתיה! כאשר עמדה ללכת, נהפך עלי לבי, נשקתיה. לא ביקשתי סליחה.

– מדוע לא ביקשת? – קרא אליושה.

מיטיא פרץ לפתע בצחוק עליז.

– ישמרך אל, נערי החביב, מבקש אי־פעם אצל אשה אהובה סליחה על אשמה שאשמת לפניה! ביחוד אצל אהובה, ביחוד, ותהא אשמתך לפניה אשר תהיה! שכן האשה – זוהי, אחא, השד יודע מה; אכן, אותן, למצער, אני מכיר ויודע בבירור. אך נסה נא להודות על אשמה לפניה, ״אשם איפוא, סלחי נא, שאי לי״, ונשפך מיד עליך ברד של גערות! בשום פנים לא תסלח לך במישרין ובפשיטות, כי אם השפל תשפילך עד עפר, תמנה לך גם דברים שלא היו ולא נבראו, הכל תכלול, דבר לא תשכח, משלה תוסיף, ורק אחר כך תסלח. וזה בטובה שבהן הכתוב מדבר! גרוּדוֹת אחרונות תגרד ועל ראשך תגבב – מין תאווה מצמצנית כזו, אני אומר לך, שוכנת בקרבן, בכולן, ללא יוצאת מן הכלל, במלאכים אלה איפוא, שבלעדן אי אפשר לנו לחיות! רואה אתה איפוא, מחמדי, אגיד לך גלויות ובפשיטות: כל אדם הגון הכרחי לו שימצא מרפיש עצמו לפני אחת הנשים. משוכנע אני בכך; לא משוכנע, אלא חש. על הגבר איפוא להיות נדיב־לב, והגבר לא יתגאל בשל כך! אפילו הגבור לא יתגאל, קיסר לא יתגאל! ואילו סליחה בכל זאת אל תבקש, לעולם לא ועל שום דבר לא. זכור כלל זה: לימדך אותו אחיך מיטיאַ, שאבד בגלל נשים. לא, אני מוטב ללא בקשת סליחה אגמול במשהו לגרוּשה. מעריץ אני אותה, אלכסיי, מעריץ! אכן, אין היא רואה זאת, לא, עדיין לא תמצא לה אהבתי. והוגע תוגיעני, באהבתה תוגיעני. מה קודם לכן! קודם לכן אך עיקולים גיהינומיים הוגיעוני, ועתה את כל נשמתה בתוך נשמתי שלי כללתי ובגללה בעצמי לאדם הייתי! היניחו לי להיכנס לחופה עמה? שאם לא כן אמות בקנאתי אותה. הנה אחלום משהו יום־יום…מה אמרה לך אודותי?

אליושה חזר על כל נאומיה הקודמים של גרושנקה. מיטיאַ הקשיב לכל פרט משלהם, על אילו דברים חזר ושאל ונשאר מרוצה.

– אם כן איפוא לא תכעס שקנא אקנא אותה, – קרא. – אשה ממש! ״אצלי עצמי לב אכזרי״. האח, אוהב כאלה קשיחות לב, אם גם שאת לא אוכל, כאשר יקנאו אותי, שאת לא אשאה – התקוטט נתקוטט. אבל לאהוב – אהוב אהבנה ללא שיעור. היניחו לי להכנס לחופה עמה? כלום יניחו לעובדים עבודת פרך לשאת אשה? שאלה היא. ובלעדיה לא אוכל לחיות…

מיטיא לבוּש קדרות פסע אילך ואילך על פני החדר. בחדר החשיך כמעט. פתאום נראה מודאג נוראות.

– ובכן, סוד, אמר, סוד? אצלי איפוא, אצל שלשתנו קשר נגדה, ו״קאַטקה״ מעורבת איפוא? לא, חביבה גרוּשנקה, זאת לא זאת. שגית איפוא הפעם, טעות נשיית אוילית שלך בידך! אליושה, מחמדי, אכן לוּ יהי כן! אגלה לך את סודנו זה!

הוא הביט סביבותיו, ניגש בחפזה אל אליושה העומד לפניו והחל לוחש לו מפה לאוזן אורח מסתורי, אם כי, למעשה, איש לא יכול לשמוע אותם: השומר הזקן נימנם לו בפינה על הספסל, ואזני החיילים על המשמר לא קיבלו דבר.

– את סודנו כולו אגלה לך! – לחש, במבוהל מיטיא. – היה עם לבי אחר־כך לגלות לך, שכן כלום אוכל להכריע בדעתי דבר בלעדיך? אתה הכל לי. אם כי אומר אני, שאיבאַן עולה הוא על כולנו, אבל אתה כרובי שלי. דעתך בלבד היא שתכריע. אפשר ואתה הוא האדם העליון, ולא איבאַן. רואה אתה איפוא, שאלת מצפון היא, שאלת מצפון עליון, – סוד כה חשוב, שנפלא ממני לבדי להכריע בו וכל הזמן דחיתי את ההכרעה למענך. ועם זאת עדיין מוקדם להכריע, שכן מן הצורך לחכות לפסק הדין: ינתן פסק הדין, או אז תכריע אתה את הגורל. עתה אל תחליט דבר; מיד אספר לך, שמוע תשמע, אך אל תכריע, המתן ושתוק. לא הכל אגלה לך. אני רק את הרעיון אגלה, ללא פרטים, ואתה שתוק. לא כל שאלה, לא כל תנועה, מסכים? ברם אל אלוהים, אנה אַפנה את עיניך שלך? ירא אני, עיניך תבענה את ההחלטה, אפילו תהא שותק. הה, ירא אני! אליושה שמעני: אחינו איבאַן מציע לי לברוח. פרטים לא אספר: הכל נראה מראש, הכל ניתן לסידור. שתוק, אל תכריע. לאמריקה, עם גרושה. הן לא אוכל לחיות בלי גרושה! ואם לא יניחו לה שם אצלי? כלום יניחו לעובדים עבודת־פרך להיכנס לחופה? אחינו איבאַן אומר כי לא יניחו. ובלי גרוּשה מה איפוא אני שם מתחת לאדמה עם המקבת ביד? אך את ראשי אפוצץ במקבת זו! ומצד שני, המצפון איפוא? מפני יסורים נמלטתי! היתה הוראה – דחיתי את ההוראה, היתה דרך זיכוך – פניתי שמאלה סחור סחור. איבאַן אומר, כי באמריקה אפשר ״תוך נטיות טובות״ להביא יותר תועלת, מאשר מתחת לאדמה. ניחא, וההימנון התת־ארצי שלנו היכן יוּשר? אמריקה איפוא, אמריקה שוב הבלים! אף מעשי הרמאות מרובים הם, דומני, באמריקה. מפני הצילוב ברחתי! משום כך הריני אומר לך, אלכסיי, כי רק אתה לבדך מסוגל להבין זאת, ושום איש מבלעדיך, לגבי אחרים אין זאת אלא שטוּת, הזייה, כל זה איפוא ששחתי לך בדבר ההימנון, ואמרו, דעתו נטרפה עליו, או שוטה שבעולם. ואני דעתי לא נטרפה עלי, אף שוטה שבעולם אינני. אף איבאַן משיג את דברי ההימנון, הה, השג ישיג, אך ענה לא יענה על כך, יחריש. לא יאמין בהימנון. אל תדבר, אל תדבר: הן רואה אני את דרך מבטך: כבר הכרעת! אל תחליט, חוסה עלי, לא אוכל לחיות בלעדי גרוּשה, המתן למשפט!

מיטיא סיים כמטורף. מחזיק היה בשתי ידיו בכתפי אליושה כשהוא נצמד־נצמד בעיניו במבטו המשולהב, השוֹקק.

– כלום יניחו לנידונים לעבודת פרך להיכנס לחופה? – חזר בפעם השלישית בקול מעתיר.

אליושה מקשיב היה בתמיהה יוצאת מהרגיל ונמצא מזועזע עמוקות.

– הגד נא לי דבר אחד, – הפליט. – כלום איבאַן מאד יעמוד על דעתו, ומיהו איפוא זה שהדבר עלה לראשונה על לבו?

– הוא, הוא שהדבר עלה על לבו, הוא עומד על דעתו! כל הזמן לא היה בא אלי, ופתאום בא, לפני שבוע ופתח ישר בכך. מאד יעמוד על דעתו. לא יבקש. כי אם יצווה. לא יפקפק כלל כי אציית לו, אם כי את כל לבי גיליתי לו, כמו לך, ושחתי לו בדבר ההימנון. הוא גם סיפר לי כיצד לסדר את הדבר, את כל הידיעות אסף, אבל על כך לאחר מכן. תכלה נפשו לכך. העיקר כסף: עשרת אלפים, עשרת אלפים, אומר הוא, לך לבריחה, ועשרים אלף לאמריקה, ובעשרת אלפים, אומר הוא, נארגן בריחה, נארגן בריחה מצוינת.

– וציווה בשום פנים לא לגלות לי? – חזר ושאל אליושה.

– בשום פנים לאיש, ובעיקר, לא לך: לך בשום פנים ואופן! ירא וודאי, שאתה כמצפוּן תקום לפני. אל תספר לו כי מסרתי לך. הה, אל תאמר!

– צדקת, – החליט אליושה, – אין להכריע בדבר עד שלא ניתן פסק הדין. לאחר המשפט תכריע איפוא לבדך; או אז בעצמך תמצא בקרבך אדם חדש, והוא אשר יכריע.

– אדם חדש, או שמא את באֶרנאַר, והוא אשר יכריע אורח באֶרנאַרי! שכן נראה לי, נראה לי, כי אני גופי בארנאַר מתועב אני! – התחייך במרירות מיטיא.

– אולם האמנם, האמנם, אחא, אינך מקווה עוד כלל לזכות את עצמך?

מיטיא משך ברעדה בכתפיו וניענע דרך שלילה בראשו.

– אליושה, מחמדי, זמן לך ללכת! – אמר לפתע במבוהל. – המפקח צועק בחצר, מיד יבוא לכאן. מאוחר בשבילנו – אי סדר. חבקני מהרה, נשקני, צלבני, מחמדי, צלבני למען הצלב של יום–המחרת…

הם התחבקו והתנשקו.

– ואיבאַן איפוא, – אמר לפתע מיטיא, – הציע איפוא לברוח, ובעצמו הן יאמין, כי רצחתי!

בת צחוק עגומה נסחטה על שפתיו.

– השאלת אותו: אם יאמין ואם לא? – שאל אליושה.

– לא, לא שאלתי. ביקשתי לשאול, אך לא יכולתי, לא מצאתי את לבי, אכן אחת היא, הן לעיניים אני רואה. היה שלום!

שוב התנשקו במהירות, ואליושה כבר יצא כמעט, כאשר שוב קרא לו מיטיא:

– עמוד נא לפני, הנה כך.

ושוב תפש הוא בחזקה בשתי ידיו בכתפות אליושה. פניו החוירו פתאום מאד, כך שבאפלה כמעט ניכר הדבר עד־למאוד. שפתיו נתעוותו, מבטו ננעץ באליושה.

– אליושה, הגד לי את האמת כולה, כבפני אלוהי האלוהים: התאמינה כי אני רצחתי, אם לא תאמינה? אתה איפוא, אתה גופך איפוא, התאמינה אם לא? האמת כולה, אל תכזב! – קרא אליו כמתוך טירוף.

אליושה כאילו נתחלחל כולו, ובלבו, זאת שמע הוא, כאילו פלח משהו חד.

– הנה מה לך…גמגם הוא כאובד עצות.

– האמת כולה, כולה אל תכזב! – חזר מיטיא.

– אף רגע קט לא האמנתי כי אתה הוא הרוצח, – נפלט פתאום בקול מרעיד מתוך חזהו של אליושה, והוא הרים את ימינו למעלה, כאילו אמר לקרוא את האלוהים שיהיה עד לדבריו. אושר נגה לרגעְ קט על פני של מיטיא.

– תודה לך! – הביע בממושך, כאילו היה מתאנח לאחר התעלפות. – החייתני עתה…התאמינה: עד כה ירא הייתי לשאלך, אותך איפוא, אותך! עתה לך, לך! עודדתני ליום–המחרת, יברכך האלוהים! עתה לך, אהב את איבאַן! נפלט דיבור אחרון מפי מיטיא.

אליושה יצא כשדמעות נושרות מעיניו. מידה כזו של חשד, מידה כזו של אי־אמון מצדו אפילו אליו, אל אליושה. – כל זה חשף לפתע לפני אליושה תהום כזו של צרה ויאוש ללא מוצא בנפש אחיו האומלל, שאפילו לא שיער קודם לכן. חמלה עמוקה, רחמים אין־סוף נתמלא לפתע והם הציקו לו לרגע. לבו שפוּלח כאב לו. ״אהב את איבאַן!״ זכר לפתע את דבריו האחרונים של מיטיא. והוא גם נמצא הולך אל איבאַן. עוד בבוקר צריך היה מאוד לראות את איבאַן. לא פחות ממיטיא עינהו איבאַן. ועתה, לאחר הפגישה עם אחיו, עוד יותר מאשר בזמן מן הזמנים.

V לֹא אַתָּה, לֹא אַתָּה!    🔗

בדרך אל איבאַן נזדמן לו לעבור על פני הבית, שבו שכנה קאַטרינה איבאַנוֹבה. בחלונות היה אור. הוא נעצר פתאום והחליט להיכנס. למעלה משבוע לא ראה את קאַטרינה איבאַנוֹבנה. אכן עלה בדעתו, עתה, שאיבאַן, יתכן, נמצא כרגע אצלה, ומה גם אור ליום שכזה. משצילצל והחל עולה במדרגות, המוארות באור הכהה של פנס סיני, ראה אדם יורד מטה, שהכיר בו, לאחר שנשתוו, את אחיו. הלה, משמע, נמצא יוצא כבר מאצל קאַטרינה איבאַנוֹבנה.

– אה, אתה הוא – אמר איבאן פיוֹדוֹרוֹביץ' – ניחא, שלום. אתה אליה?

– כן.

– לא איעצך, היא “בהתרגשות”, ואתה עוד תוסיף תרגיז אותה.

– לא, לא! – קרא פתאום קול מלמעלה בעד הדלת שנפתחה כהרף־עין. – אלכסיי פיוֹדוֹרוֹביץ, אתה ממנו?

– כן, הייתי אצלו.

– שלח משהו לומר לי? היכנס, אליושה, ואתה איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ', בלי תרוץ, חזור. שו־מע א־תה!

בקולה של קאַטיא צילצלה מעין נעימת פקודה כזו, שאיבאן פיוֹדוֹרוֹביץ', לאחר שנשתהה רגע קט, הכריע בדעתו, בכל זאת, להתרומם שוב, ביחד עם אליושה.

– האָזינה! – מילמל נרגז לעצמו, אבל אליושה שמע.

– הרשי לי להשאר במעילי, – אמר איבאַן פיוֹדוֹרוביץ', כשהוא נכנס אל האולם. – אף לא אשבה. לא אשאר יותר מרגע אחד.

– שבה נא, אלכסיי פיוֹדוֹרוֹביץ', – אמרה קאַטרינה איבאַנובה, כשהיא עצמה נשארת עומדת. מעט נשתנתה משך הזמן הזה, אולם עיניה הקודרות נוצצו ביקוד זדוני. אליושה זכר אחר כך, שנראתה לו טובת מראה ביותר באותו רגע.

– מה אם כן ביקש למסור?

– דבר אחד בלבד, – אמר אליוֹשה, כשהוא מביט ישר בפניה, – שתחוסי על עצמך ולא תגלי דבר במשפט על מה (הוא נתגמגם כלשהו)… שהיה ביניכם… בשעת היכרותכם הראשונה־ראשונה… באותה עיר…

– אה, בדבר הקידה אפיים ארצה בעד אותם הכספים! – החרתה־החזיקה אחריו, עם שהיא צוחקת במרירות.

– ובכן מה, ירא הוא לעצמו או לי – האַ? הוא אמר כי אחוסה – על מי? עליו או על עצמי? הגידה אלכסיי פיוֹדוֹרוֹביץ'.

אליושה השביע עיניו בה, מתאמץ לרדת לסוף דעתה.

– גם על עצמך, גם עליו, – אמר בלחש.

– הוא־הוא, – הטיחה אורח זדוני והסמיקה לפתע.

– אינך יודע עדיין אותי, אלכסיי פיוֹדוֹרוֹביץ', – אמרה קשות, – אף אני עדיין איני יודעת את עצמי. אפשר שתרצה לרמסני ברגלים לאחר החקירה של יום־המחרת.

– את תעידי ביושר לבב, – אמר אליושה, – לא צריך אלא זאת.

– האשה הנה לעתים קרובות בלתי ישרה, – אמרה בחירוק שינים. – שעה קודם לכן סבורה הייתי עדיין כי נורא הדבר בשבילי לנגוע בנבזה הזה… כמו שקץ… והנה לא, עדיין הוא בשבילי אדם! וכלום רצח הוא? כלום הוא־הוא שרצח? – קראה לפתע היסטרית, כשהיא פונה במהירות אל איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘. אליושה הבין כהרף־עין כי שאלה זו עצמה כבר הציגה לאיבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, אולי, בסך־הכל כרגע לפני בואו, ולא בפעם הראשונה, כי בפעם המאה, וכי גמרו הם בקטטה.

– הייתי אצל סמרדיאַקוב… אתה, אתה הוא ששיכנעת אותי בכך, שהוא רוצח אביו. אני אך לך האמנתי! – המשיכה, כשהיא פונה כל הזמן אל איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. הלה, תוך התאמצות כביכול, הצטחק. אליושה נזדעזע, מששמע אתה הוא. הוא גם לא יכול היה לחשוד ביחסים כאלה.¹²

–ניחא, ברם, דיינו, – הטיח איבאַן. – אלך. אבוא מחר. – ובהפנותו מיד פניו, יצא מהחדר בכיוון ישר אל המדרגות. קאַטרינה איבאַנובנה פתאום במעין תנועת פקודה תפשה את אליושה בשתי ידיו.

– מהר אחריו! השיגהו! אל תעזבנו לבדו אף לרגע, – לחשה במבוהל. – הוא אינו שפוי בדעתו. כלום אינך יודע כי הוא מטורף? הוא קודח, קודח בקדחת עצבים! הרופא אמר לי, לך רוצה אחריו…

אליושה נחפז ורץ אחרי איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. הלה לא הספיק להתרחק אפילו כדי חמישים פסיעה.

– מה לך? – היפנה פניו פתאום אל אליושה, בראותו כי הלה דולק אחריו, – ציוותה עליך כי תמהר אחרי, מפני שמטורף אני. יודע אני בעל־פה, – הוסיף אורח נרגז.

– ברי, היא שוגה, אולם הצדק אתה כי חולה אתה, אמר אליושה. – מסתכל הייתי בפניך אצלה; פניך חולניות מאוד, איבאַן, מאוד!

איבאַן המשיך ללכת מבלי להיעצר. אליושה אחריו.

– ואתה יודע, אלכסיי פיוֹדוֹרוֹביץ', כיצד ישתגע האדם? – שאל איבאַן לפתע פתאום בקול שלוו, לא נרגז עוד כלל, שנשמעה בו במפתיע סקרנות תמימת לב ביותר.

– לא, לא ידעתי; מניח אני כי צורות שונות לטירוף.

– ובו עצמו יוכל האדם להשגיח כי דעתו הולכת ונטרפת עליו?

– סבור אני, כי אי אפשר לו לאדם שישגיח בו עצמו במקרה זה, – השיב בתמיהה אליושה. איבאַן החריש רגע קט.

– אם יש את נפשך לדבר עמי בענין שהוא, החלף, בבקשה, את הנושא, – אמר פתאום.

– הרי איפוא, שלא אשכח, מכתב אליך, – אמר בלב תועה אליושה, ובהוציאו מכיסו את מכתבה של ליזה, הושיט לו. הם נמצאו בדיוק ליד פנס. איבאן הבחין מיד ביד הכותבת.

– אה, מאותו שדן! הצטחק זדונית, ומבלי לפתוח את המעטפה, קרע את המכתב פתאום לקרעים והשליכם לרוח. הקרעים נתפזרו.

– לא מלאו לה עדיין שש־עשרה, דומני, וכבר תציע את עצמה! – אמר בבוז, כשהוא מתחיל שוב פוסע ברחוב.

– איככה זה תציע את עצמה? – קרא אליושה.

– בידוע הוא, כיצד תצענה את עצמן נשים פרוּצוֹת.

– מה לך, איבאן, מה לך? עירער עליו בחום ובצער אליושה. – תינוק היא, תינוק הנך מעליב! חולה היא, היא עצמה חולה מאוד, אף היא, יתכן, דעתה נטרפת עליה… לא יכולתי שלא למסור לך את מכתבה… אני, להיפך, ביקשתי לשמוע מפיך מה… למען הצלתה.

– אין לך מה לשמוע מפי. אם תינוק היא, אין אני אומנתה, שתוק, אלכסיי. אל תמשיך. אין אני אפילו חושב על כך.

שוב החרישו כרגע.

– היא עתה כל הלילה תהא מעתירה אל “אם האלוהים” שתדריכה, כיצד עליה לנהוג בבית־המשפט, – הטיח שוב פתאום נזעף.

– אתה… אתה על קאַטרינה איבאַנובנה?

– כן. אם עליה להופיע כמצילה את מיטנקה או כמביאה כליה עליו? על כך תהא מעתירה, שיגה אור על נפשה. היא עצמה, רואה אתה, אינה יודעת עדיין, לא הספיקה להתכונן. אף היא כאומנת לה תראני, מבקשת שאהיה מישן אותה!

– קאטרינה איבאַנוֹבנה אוהבת אותך, אחא, – אמר ברגש נוגה אליושה.

– יתכן. אולם אני איני להוט אחריה.

– היא סובלת. אם כן איפוא למה תדבר… לפעמים… מילים כאלה, שיתנו תקוה בלבה? – המשיך בגערת חרדה אליושה, – הן ידעתי, כי נתת תקוה בלבה, סלח נא לי, שכה אדברה, – הוסיף.

– לא אוכל לנהוג כאן כפי הצורך, להפסיק ולומר לה במישרין! – אמר נרגז איבאַן. – מן הצורך להמתין עד שיוציאו את פסק־הדין לרוצח. אם אפסיק את יחסי עמה עתה, היא, מתוך נקמה בי, תביא כליה כבר מחר על הנבזה הזה במשפט, משום ששונאת היא אותו, ויודעת כי שונאת. הכל שקר כאן, שקר על גבי שקר! ואילו עתה, כל עוד לא הפסקתי את יחסי עמה, היא עדיין מקווה ולא תהא מביאה כליה על הנבל הזה, שכן יודעת היא, כמה רוצה אני לחלצו מצרה. וכאשר אך יבוא פסק־דין מקולל זה!

המלים “רוצח” ו“נבל”, הכאיבו את לבו של אליושה.

– מהו איפוא הדבר, שבו יכולה היא להביא כליה על אחינו? – שאל הוא, תוך הירהור בדברי איבאַן. – מהי איפוא העדות, שיש בה כדי להביא במישרין כליה על מיטיאַ?

– עדיין אינך יודע. נמצא בידה מיסמך אחד, כתוב בעצם ידו, של מיטנקה, המוכיח מתימטית, כי הוא שרצח את פיוֹדוֹר פאַבלוֹביץ'.

– דבר זה לא יתכן! – קרא אליושה.

– איככה לא יתכן? בעצמי קראתי.

– מיסמך כזה לא יתכן! – חזר ואמר בהתלהבות אליושה. – לא יתכן, משום שלא הוא הרוצח. לא הוא שהרג את אבא, לא הוא!

איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נעצר פתאום.

– אם כן, מי הוא איפוא הרוצח, לפי דעתו, – שאל הוא בקור־רוח מה, כנראה, ואפילו מעין תו יהירות צילצל בנימת השאלה.

– אתה עצמך ידעת מי, – אמר בנחת ואורח נוקב אליושה.

– מי? אותה בדוּתא בדבר אותו הדיוט מטורף, הנכפה? בדבר סמרדיאַקוב?

אליושה חש פתאום, כי הוא רועד כולו.

– אתה עצמך ידעת מי, – נפלט מאליו מפיו. הוא נשם בכבדות.

– ובכן מי, מי? – החל צועק כבר בכעס איבאַן. כל התאפקותו נעלמה פתאום.

– אחת אני יודע, – המשיך אליושה באותו לחש כמעט, – לא אתה הרגת את אבא.

– “לא אתה!” מאי קא משמע לא אתה! – נתאבן איבאַן.

– לא אתה הרגת את אבא, לא אתה! – חזר נמרצות אליושה.

השתיקה ארכה רגע קט.

– אכן בעצמי ידעתי כי לא אני, הוזה איפוא אתה? – אמר איבאן, כשהוא חיור ומצטחק אורח נעוה. הוא נצמד כביכול בעיניו באליושה. שניהם נמצאו שוב עומדים ליד פנס.

– לא, איבאַן, אתה גופך אמרת פעמים אחדות לעצמך, כי אתה הוא שהרגת.

– אימתי אמרתי?… אני הייתי במוסקבה… אימתי אמרתי? – מילמל תוך מבוכה מוחלטת איבאַן.

– אומר היית זאת לעצמך פעמים רבות, שעה שנשאר היית לבדך משך החדשים הנוראים הללו, – המשיך אליושה בנחת ובמפוּסק כמקודם, אולם מדבר היה כבר שלא מדעתו, כאילו שלא בטובתו, נכנע לאיזה צו שאין להתגבר עליו. – מאשים היית את עצמך ומודה לפני עצמך, כי הרוצח איננו אלא אתה. אולם לא אתה רצחת, שוגה אתה, לא אתה הוא הרוצח. השומע אתה לי. לא אתה! אלוהים שלחני לומר לך זאת.

שניהם נשתתקו. רגע אחד ממושך ארכה השתיקה. שניהם נמצאו עומדים ומביטים איש בעיני רעהו. שניהם היו חיורים. פתאום נתחלחל איבאַן כולו ותפש לו לאליושה בחזקה בכתפו.

– אתה היית אצלי! – אמר בלחש מחריק. – היית אצלי בלילה, שעה שהוא בא… תן תודה… ראית אותו, ראית?

– על מי אתה מדבר… על מיטיא? – שאל במבוכה אליושה.

– לא עליו, יקח אופל את הנבל! – החל מיבב תוך טירוף איבאַן. – כלום ידעת כי הוא בא אצלי? איך נודע לך הדבר, דבּר!

– מי הוא? איני יודע במי אתה שח, – מילמל אליושה בפחד כבד.

– לא, כי ידעת… שאם לא כן איככה איפוא אתה… מן הנמנע שלא תדע…

אולם פתאום כאילו כבש את עצמו. הוא עמד והירהר כביכול במשהו. בת־צחוק מוזרה עיותה את שפתיו.

– אחא, – פתח שוב בקול מרעיד אליושה, – אמרתי לך זאת, משום שהאמן תאמין לדברי, ידעתי זאת. אמרתי לך מלה זו לכל ימי חייך, לא אתה! התשמע, לכל ימי חייך. והאלוהים הוא שהורני כי אגיד לך, לו גם שנא תשנאני נפשך מעתה ועד עולם…

אולם איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' כבר הספיק, כנראה, לכבוש את עצמו בהחלט.

– אלכסיי פיוֹדוֹרוֹביץ', – אמר בחיוך קר, – אני לא אוכל נשוא נביאים ונכפים; ביחוד שליחי אל, הן ייטיב לדעת זאת. מרגע זה אני מפסיק יחסי עמו, וכנראה, לעולם. אבקשו מיד, בפרשת דרכים זו, לעזבני. אף מוליכה דרכו לביתו על פני סימטה זו. ביחוד ישמר לנפשו מלהיכנס אלי היום! השמע?

הוא הפך פניו, ובפסעו פסיעות גסות, הלך ישר, מבלי להביט לאחוריו.

– אחא, קרא לו אחריו אליושה, – אם יקרה לך דבר היום, תן נא קודם כל דעתך עלי!…

אולם איבאַן לא השיב. אליושה נשאר עומד בפרשת הדרכים ליד הפנס, עד אשר נעלם איבאַן לגמרי באפלה. אז הפך פניו והחל פוסע על פני הסימטה לביתו. גם הוא, גם איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שכנו לחוד, בדירות שונות: איש מהם לא רצה לשכון בבית פיוֹדוֹר פאַבלוֹביץ' ששמם. אליושה שכר חדר מרוהט בדירה של אחת המשפחות העירוניות; ואילו איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' התגורר במרחק ידוע ממנו בדירה מרווחת ונוחה למדי באגפו של אחד הבתים הטובים, שהשתייך לאחת אלמנה־של־פקיד אמידה. אולם בשירות אצלו לא נמצאה בכל האגף כולו אלא זקנה ותיקה, כבדת אוזן לגמרי, כולה שיגרון, שהיתה עולה על מיטתה בשש בערב וקמה בשש בבוקר. איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נמצא משך חדשים אלה מצמצם עצמו עד כדי זרות במשאלותיו ואוהב מאוד להישאר יחידי לבדו. אפילו את החדר, שהיה תופש, היה מכבד בעצמו, ואל שאר חדרי מעונו לא היה נכנס אלא לעתים רחוקות. משקרב אל שער ביתו ותפש כבר בידית הפעמון, נעצר. הוא חש, כי עדיין ירעיד כולו ברעד חמתו. פתאום הניח לפעמון, רקק, הפך פניו, ובפסיעות מהירות החל פוסע שוב אל הקצה השני, ההפוך, של העיר, מרחק שתי וירסטאות, לערך, ממשכנו, אל בית־קורות אחד קטנטן, נוטה לצדו, שבו התגוררה מאַריה קוֹנדראַטייבנה, שכנתו־לשעבר של פיוֹדוֹר פאַבלוֹביץ‘, שהיתה באה אל המטבח של פיוֹדוֹר פאַבלוֹביץ’ לשם מרק, ואשר לה היה סמרדיאַקוב שר אז שירים שלו ומנגן על הקתרוס. את ביתה הקודם היא מכרה, ועתה נמצאה מתגוררת עם אמה בביקתה כמעט, וסמרדיאַקוב החולה, הנוטה למות כמעט, השתכן מיום מותו של פיודור פאַבלוֹביץ' אצלן. והנה אליו איפוא כיוון צעדיו עתה איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כשהוא נמשך בכוח אחת סברה פתאומית שאין לכבשה.

VI מִפְגָּשׁ רִאשׁוֹן עִם סְמֶרְדיאַקוֹב    🔗

זו הפעם הראשונה נמצא איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הולך לדבר עם סמרדיאַקוֹב מזמן חזרו ממוסקבה. בפעם הראשונה לאחר האסון ראהו ודיבר עמו מיד ביום הראשון לבואו, אחר כך ביקר אצלו פעם שניה, מקץ שבועיים. אולם לאחר פעם שניה זו הפסיק את ביקוריו אצל סמרדיאַקוֹב, כך שמזה למעלה מחודש שלא ראהו ולא שמע עליו ולא כלום. חזר איפוא אז איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ממוסקבה ביום החמישי למות אביו, כך שלא מצא אפילו את ארונו: הקבורה נתקיימה דווקא יום לפני בואו. הסיבה להשתהותו של איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נגרמה על ידי כך, שאליושה, תוך אי ידיעת כתבתו המדויקת במוסקבה, נזקק, לשם משלוח המברק, לקאַטרינה איבאַנובנה, ואילו היא, שאף ממנה נעלמה הכתובת הנכונה, טלגרפה לאחותה ולדודתה, בהניחה, כי איבאַן פיוֹדוֹרֹביץ' מיד עם הגיעו למוסקבה יסור אליהן. אולם הוא סר אליהן רק ביום הרביעי לבואו, ובקראו את המברק, תיכף ומיד, כמובן, יצא מבוהל אלינו. אצלנו פגש הוא ראשון את אליושה, אולם, משלקח דברים עמו, תמה מאוד, שהלה מסרב אפילו להרהר אחרי מיטיא ומצביע במישרין על סמרדיאַקוֹב, כעל הרוצח, דבר, שנמצא בסתירה לכל הדעות שהובעו בעירנו. לאחר שראה אחר־כך את ראש המשטרה, את הקטיגור, עמד על פרטי האשמה, והמאסר, השתומם עוד יותר לאליושה וייחס את דעתו אך ורק לרגש האחווה והחמלה שנתעורר בו במידה הגדולה ביותר ביחס למיטיאַ, שאליושה, כפי שידוע היה הדבר לאיבאַן, אהבו מאוד. דרך אגב, נביע שתי מלים, אחת ולתמיד, בדבר רגשותיו של איבאַן כלפי אחיו דמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘: הוא בהחלט לא אהבוֹ ולכל־לכל היותר היה מתמלא לפעמים רחמים עליו, ואפילו אז היו אלה מעורבים בזילזול רב, עד כדי שאט נפש. מיטיאַ כולו, אפילו בגופו עצמו, היה לא אהוד עליו ביותר. את אהבתה של קאַטרינה איבאַנוֹבנה אליו ראה איבאַן בזעם. אכן, גם עם מיטיאַ הנאשם התראה ביום הראשון לבואו, ופגישה זו המעט שלא החלישה את בטחונו באשמתו, אלא אפילו חיזקה אותו עוד. הוא מצא את אחיו אז נרגז, נרגש חולנית. מיטיאַ הירבה דברים, אבל היה מפוזר ומתנודד, דיבר קשות, האשים את סמרדיאַקוב והיה מבולבל מאוד. יותר מכל הירבה לדבר על אותם שלושת אלפים עצמם, שהמנוח “גנבם” אצלו. “הכסף שלי, זה היה שלי, – טען מיטיאַ; אפילו הייתי גונבוֹ, הצדק היה אתי”. את כל ההוכחות, שהיו נגדו, לא הכחיש כמעט, ואם גילה פנים בעובדות לטובתו, הנה היה זה שוב במבולבל ובלשון מגומגמת, בכלל כאילו לא היה מבקש אפילו להצדיק עצמו בפני איבאַן או מישהו אחר, ונהפוך הוא, מתרעם היה, בז תוך יהירות להאשמות, מגדף ומתרתח. לעדותו של גריגוֹרי בדבר הדלת הפתוחה אך צוחק היה דרך זילזול וטוען, כי “השד הוא שפתחה”. אולם כל הסברות מתקבלות על הדעת לעובדה זו לא יכול לתת. הוא הספיק אפילו להעליב בפגישה זו הראשונה את איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, בהטיחו כלפיו, כי לא לאלה להרהר אחריו ולחקור אותו, אשר בעצמם טוענים הם, כי “הכל מותר”. בכלל היה הוא אותה פעם לא חביב ביותר כלפי איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘. מיד לאחר אותה פגישה עם מיטיאַ פנה איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ וילך אל סמרדיאַקוב.

עוד בקרון הרכבת, בדרכו ממוסקבה, מהרהר היה בסמרדיאַקוב ובשיחתו האחרונה עמו אור ליום נסיעתו. רבים היו הדברים שהביכוהו, רבים היו הדברים שנראו חשודים לו. מבלי שימסור את עדותו לפני השופט־החוקר, שמר איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' אותה שיחה בלבו, עד בוא עיתה. הכל דחה עד לפגישתו עם סמרדיאַקוב. הלה נמצא אז בבית־החולים העירוני. דוקטור הרצנשטוּבה והרופא באַרבינסקי, שנזדמנו לו לאיבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, כי מחלת הנופלים של סמרדיאַקוב אין להטיל ספק בה, והשתוממו אפילו לשאלה: “אם לא נמצא משים עצמו ביום האסון?” הם הסבירו לו, כי ההתקפה היתה אפילו יוצאת מגדר הרגיל, נמשכה וחזרה חלילה ימים אחדים, כך שחיי החולה היו נתונים בהחלט בסכנה, וכי רק עתה, לאחר האמצעים שננקטו, אפשר כבר לומר בוודאות, כי החולה יחיה, אם כי אפשרי מאוד (הוסיף דוקטור הרצנשטוּבה), כי דעתו תישאר משובשת כלשהי עליו, “אם לא לכל ימי חייו, הרי לזמן די ממושך”. לשאלתו קצרת הרוח של איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, אם כך “משמע, כי מטורף הוא עתה?” השיבו לו, “כי אין זה עדיין כך במלוא המשמעות, אבל ניכרים אי־אלה דברים בלתי תקינים”. איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' גמר בדעתו להיוכח בעצמו, מה הם איפוא דברים בלתי תקינים אלו. בבית־החולים הניחו לו מיד להיכנס אל החולה. סמרדיאַקוב נמצא שוכב על יצוע־קש במדור מיוחד. כאן, בסמוך אליו, נמצא יצוע־קש שני, תפוש על יד אחד תושב העיר תשוש־כוח, שתפח כולו בהדרקון, נכון, כנראה, להיטרד מחר או מחרתים מן העולם; להפריע לשיחה לא יכול היה האיש. סמרדיאַקוב הצטחק באי־אמון, משראה את איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, וברגע הראשון, נבהל אפילו כביכול. כך, לפחות, נראה לאיבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ’. אולם הדבר לא נמשך אלא רגע קט, ונהפוך הוא, כל שאר הזמן סמרדיאַקוב הפתיעהו כמעט בשלוות רוחו. במבט ראשון עליו נוכח איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ללא כל ספק במצבו החולני המחלט והבלתי רגיל: הוא היה חלש מאוד, דיבר לאיטו וכאילו היה בקושי מסובב לשונו, בשרו כחש מאוד ונצטהב. משך עשרים רגעי הביקור לא חדל מהתאונן על מיחושים בראש ובכל פרקי העצמות. פניו הסריסיים, היבשים הפכו כאילו כל כך קטנים, שיער הרקות היה פרוע, במקום בלורית התבלטה למעלה אך קווצה דקדקה של שערות. אולם העין השמאלית, הממוצמצת והרומזת כביכול על משהו, גילתה את סמרדיאַקוֹב הקודם. “עם אדם פיקח תענוג אף לשוחח”, עלתה מיד על לבו של איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. הוא קנה לו שביתה למרגלותיו על גבי שרפרף. סמרדיאַקוֹב תוך יסורים זע בכל גופו על גבי יצועו, אבל לא פתח ראשון בשיחה, מחריש היה ומביט כאילו לא תוך סקרנות יתרה.

– תוכל לדבר עמדי? – שאל איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ', – לא אוגיעך ביותר.

– אוכל גם אוכל, – מילמל סמרדיאַקוֹב בקול רופף. – מזמן הואלת לבוא? – הוסיף אורח נטיית חסד, כאילו ביקש לעודד את המבקר הנבוך.

– הנה אך היום… את החבית העכורה שלכם כאן לצלול.

סמרדיאַקוֹב נאנח.

– למה תתאנח, הן אתה ידעת? – הטיח במישרין איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

סמרדיאַקוֹב מתוּנוֹת שמר פיו.

– כיצד אפשר היה איפוא לא לדעת? מראש ברור היה. אולם איך אפשר היה איפוא לדעת, שכך יהיה?

– מה יהיה? אל תכשכש! הן אתה אמרת מראש, כי תחלה מיד במחלת הנכפה, כאשר תרד למרתף? ישר על המרתף גם הראית.

– אתה כבר העידות בחקירה? – שאל במנוחה תוך סקרנות סמרדיאקוֹב.

איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' התכעס פתאום.

– לא, עדיין לא העידותי, אבל אעיד בלי ספק. אתה, אחא, מחוייב עתה להסביר לי הרבה, ודע לך איפוא, חביבי, כי אני לא ארשה לשחק עמדי!

– ולשם מה לי איפוא משחק שכזה, שעה שכל מבטחי בך, לבדך, כבאדוני האלוהים! – אמר סמרדיאַקוֹב, תוך אותה שלוות רוח, ואך לרגע עצם עיניו.

– ראשית, – החל איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ', – יודע אני, כי אין להתנבא להתקפה של מחלת הנופלים. אני התענינתי, אתה אל תכשכש. אין להתנבא ליום ולשעה. ואיככה זה התנבאת אתה ואמרת לי את היום, ואת השעה, ונוסף לכך גם עם המרתף? כיצד יכולת אתה לדעת מראש, שנפול תפול דווקא לתוך מרתף זה אגב התקפת המחלה, אם לא החלית במחלת הנופלים מדעת?

– אל המרתף היה צורך לרדת גם בלעדי הכי, יום־יום אפילו פעמים אחדות איפוא, – משך לאיטו סמרדיאַקוֹב. – בדיוק שנה קודם לכן נפלתי מן העליה. ודאי כך, שאין להתנבא למחלת הנופלים בדבר היום והשעה, אולם הרגשה מוקדמת תיתכן תמיד.

– ואתה התנבאת ליום ולשעה!

– באשר למחלת־הנופלים שלי תיטיב להיודע, אדוני, אצל הרופאים המקומיים: אם היתה זו התקפה אמיתית אם לא, ואלי אין לך לדבר עוד בענין זה ולא כלום.

– והמרתף? והמרתף איפוא כיצד ידעת להתנבא עליו?

– נמצא לך מרתף זה גופו! אני אז, שעה שיורד הייתי למרתף זה, מפחד הייתי ומהסס; גדל הפחד שלי, שכן חסרתי אותך ולא חכיתי עוד למחסה מצד איש בכל העולם כולו. זוחל אני אז לתוך אותו מרתף עצמו וחושב: “הנה־הנה תבוא, הנה תפגע, אתגלגל, או לא?” ומתוך היסוסים אלה עצמם אחזה בי פתאום בגרוני אותה עוית שאין להימלט ממנה… ונתגלגלתי. כל זה, וכל אותה שיחה שהתקיימה איפוא בינינו אור לאותו יום ליד השער איפוא, כאשר גליתי לך את החרדה שלי, וכן בדבר המרתף איפוא – כל זה שחתי בפרוטרוט לאדון הדוקטור הרצנשטוּבה ולשופט־החוקר ניקולאי פאַרפאָנוֹביץ', והם רשמו הכל בפרטיכל. והרופא המקומי, אדון בארבינסקי, העמיד לפניהם על דעתו ביחוד, שבעקב המחשבות אירע איפוא המקרה, בגלל, זאת אומרת, אותו ההיסוס “שהנה איפוא אפול או לא אפול?” והנה גם אחזה בי. כך גם רשמו, שבהכרח צריך היה הדבר להתארע, בגלל, זאת אומרת, פחדי בלבד.

משהביע זאת, סמרדיאַקוֹב, שכילה כוחו כביכול, השיב רוח עמוקות.

–אם כן איפוא הודעת כבר זאת בעדותך? – שאל מוּנמך כלשהו איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. הוא דווקא אמר להפחידו בכך, שיודיע על שיחתם אז, והנה נתגלה לו, כי הלה כבר הודיע הכל בעצמו.

– מה לי לפחד? ירשמו איפוא את כל האמת לאמיתה, – הביע סמרדיאַקוֹב נמרצות.

– ועל שיחתנו עמך ליד השער הכל ללא שיודר סיפרת?

– לא, לא הכל איפוא ללא שיוּר.

– ושיכול אתה להתחלות במחלת הנופלים, כפי שהתפארת לפני אז, גם כן אמרת?

– לא, אף זאת לא אמרתי איפוא.

– אמור נא לי עתה, לשם מה שלחתני אז לצ’אֶרמאַשניא?

– ירא הייתי פן תסע למוסקבה, צ’אֶרמאַשניא הלא קרובה היא יותר.

– הנך משקר, אתה עצמך הצעת לי כי אסע: – סע לך, אמרת, הלאה מן החטא!

– זאת אני אך ורק מתוך ידידותי אליך ומסירותי הלבבית לך, משחש הייתי בצרה איפוא בבית, שכן רחם ריחמתי עליך. אולם על עצמי מיצר הייתי יותר מאשר עליך. משום כך גם אומר הייתי: סע הלאה מן החטא, למען תבין, כי רע יהיה בבית ונשארת להגן על אביך.

– אם כך, הן יכולת להגיד במישרין, טיפש! – התרתח איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

– היאך יכולתי איפוא להגיד במישרין? אך הפחד לבדו דיבר מגרוני, ואתה עלול היית גם להתכעס. אני, כמובן, יכולתי לחשוש שדמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' יעורר שערוריה ויקח עמו אותו הכסף, שכן גם רואה היה אותו כשלו, ואולם מי ידע איפוא כי ברצח כזה יגמר הדבר? כסבור הייתי, אך גזול יגזול אותם שלושת האלפים רובל, שהיו מונחים אצל האדון מתחת למזרון, בחפיסה איפוא, והנה הוא גם הרוג הרג, מניין, אם כן, יכולת לנחש איפוא, מר!

אם בעצמך אתה אומר, כי אי אפשר לנחש, איככה זה יכולתי אני לנחש ולהישאר? מה אתה מבלבל? – אמר איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מהורהר.

– הנה משום כך יכולת לנחש, שאני מכוון אותך לצ’אֶרמאַשניא במקום לאותה מוסקבה איפוא.

– כיצד יש לנחש בכך!

סמרדיאַקוֹב נראה יגע מאוד ושוב החריש רגע.

– יכולת איפוא לנחש בזאת, שאם מטה אני אותך ממוסקבה לצ’אֶרמאַשניא, משמע, שרוצה אני בנכחותך הקרובה, מפני שמוסקבה רחוקה היא, ודמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, בידעו כי מצוי אתה בקירוב מקום, לא ימלאנו לבו כל כך. וגם אלי יכול היית, במקרה של צורך, למהר לבוא ולהגן עלי, כי אני עצמי העירותי לך משום כך על מחלתו של גריגורי וואַסילייביץ’, וגם על כך, שירא אני את מחלת הנופלים. ולאחר שהסברתי לך בדבר אותן הנקישות, שלפיהן אפשר היה להיכנס אל המנוח, וכי ידועות הן כולן לו לדמיטרי פיודורוביץ' מפי, כסבור הייתי, כי אתה מעצמך תבין כבר שהוא בוודאי יעולל משהו, ולא זו בלבד שלא תסע לצ’אֶרמאַשניא, אלא שלא תסע כלל.

“דברים של טעם ידבר, אמר בלבו איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ', אם גם מלמל ימלמל; על איזה שיבוש בדעה, אם כן, דיבר איפוא הרצנשטוּבה?”

– מערים אתה עלי, יקחך אופל! – קרא הוא, כשהוא סונט בו.

– ואני, אודה איפוא, סבור הייתי אז, כי כבר נחש ניחשת הכל, – התרצה אליו תוך תמימות גמורה סמרדיאַקוֹב.

– אלמלי ניחשתי, הן הייתי נשאר! – קרא איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כשהוא שוב נסער.

– ניחא איפוא, ואני סבור הייתי, כי אתה, מאחר שניחשת הכל, תמהר איפוא לנסוע הלאה מן החטא בלבדו, אך כדי להימלט לאחד המקומות, תוך רצון להציל את עצמך מפני הפחד איפוא.

– כסבור היית כי הכל הנם מוגי לב כמוך אתה?

– שא נא איפוא, סבור הייתי, שכמוך כמוני.

– וודאי, מן הצורך היה לנחש, – התרגש איבאַן, – ואני אף נחש ניחשתי כי דבר בליעל כמוס עמך… אך אתה משקר, שוב אתה משקר, – צעק הוא משזכר לפתע: – זוכר אתה, שעה שניגשת אל המרכבה אז ואמרת לי: “עם אדם פיקח תענוג אף לשוחח”. משמע, שמח היית כי אני נוסע, אם קילסתני?

סמרדיאַקוֹב שוב ושוב התאנח. על פניו נתגלה סומק כביכול.

– אם שמח הייתי, – הביע תוך נשימה כבדה כלשהי, – הרי אך ורק לכך, שהסכמת לנסוע לצ’אֶרמאַשניא ולא למוסקבה. משום שבכל זאת קרובה היא יותר; אולם אני אמרתי לך אותן המלים לא כקילוס לך, אלא כגערה. לא עמדת איפוא על הדבר.

מה גערה!

– כי עם היותך מרגיש ברעה כזאת, עוזב אתה איפוא את אביך שלך ומסרב להגן עלינו, שכן תמיד אפשר היה לתלות בי את סרחון אותם שלושת האלפים, כי אני איפוא גנבתי אותם.

– יקחך אופל! – קילל שוב איבאַן. – חכה: אתה בדבר הסימנים בדבר אותם הסימנים, זאת אומרת, הודעת לשופט־החוקר?

– הכל ללא שיוּר הודעתי איפוא.

איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שוב תמה בלבו.

– אם הירהרתי במשהו אז, – פתח שוב, – הרי אך ורק בדבר בליעל שהוא מצדך. דמיטרי עלול היה להרוג, אבל שהוא יגנוב – בכך לא האמנתי אז… ואילו מצדך יכולתי לצפות לכל דבר בליעל. אתה גופך אמרת לי איפוא, כי תדע להתחלות במחלת הנופלים, לשם מה אמרת זאת?

– בתום לבי בלבד. אף פעם בחיי לא התחליתי במחלת הנופלים במתכוון, ולא אמרתי לך זאת אלא כדי להתפאר לפניך. איוולת ותו לא. אהבתיך אז מאוד ונהגתי עמך בכל הפשטות.

– אחי מאשים אותם במישרין, כי אתה שהרגת וגם גנבת.

– מה איפוא נשאר לו עוד לעשות? – הצטחק במרירות סמרדיאַקוֹב, – ומיהו אשר יאמין לו לאחר כל אותן ההוכחות שכנגדו? את הדלת ראה איפוא גריגורי וואסילייביץ' שהיתה פתוחה, לאחר מכן איפוא. אכן, יהי אלוהים עמו! חרד הוא להציל את עצמו…

הוא החריש ופתאום, כאילו עלה משהו על לבו, הוסיף:

– שהרי שוב אותו דבר עצמו; הוא יבקש להטיל בי את האשמה, שענין זה מעשי ידי הוא איפוא, – שמעתי זאת כבר, – והרי דבר זה עצמו, שאני מומחה אני להתחלות במחלת הנופלים: כלום הייתי אומר לך מראש, כי אדע להתחלות, אילו הייתי זומם באמת משהו כלפי אביך? אילו הייתי כבר זומם רצח כזה, כלום יתכן שאהיה טיפש שכזה, שאגלה הוכחה כזאת כנגד עצמי, ועוד לבנו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, הואילה־נא איפוא?! כלום מתקבל דבר זה על הדעת? זה, אם יתכן איפוא דבר זה, הרי, להיפך, לעולם איפוא לא. הנה עתה אין איש שומע את שיחתנו זו, פרט לאותה השגחה עליונה עצמה איפוא, ואילו מודיע היית לקטיגור ולניקולאַי פאַרפאָנוֹביץ', הרי שהיית בסופו של דבר מגן לי: שכן מה גזלן הוא זה, אם כה תמים לב הוא לכתחילה? הכל ידעו להתבונן היטב בדבר.

– שמע, – קם ממקומו איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ, מופתע בהוכחתו האחרונה של סמרדיאַקוֹב ומפסיק את השיחה, – חשוד לא חשדתי בך כלל ואפילו מצחיק נראה לי הדבר להאשימך… נהפוך הוא, תנוח דעתך שהנחת דעתי. עתה הולך אני, אך עוד אכנס אליך. לפי שעה שלום, תחזור לאיתנך. שמא זקוק אתה למשהו?

– על הכל תודה איפוא. מארפה איגנאַטייבנה לא תשכחני איפוא ותעמוד לי בכל, אם אצטרך למשהו, בטוב לבה מאז. יום־יום יבקרוני אנשים טובים.

– להתראות. אגב, אני, בדבר זה שתדע להתחלוֹת, לא אגיד… וגם לך איעץ לא להעיד, – הפליט לפתע משום־מה איבאַן.

– מאוד־מאוד בנתי איפוא. ואם אתה לא תעיד על כך, אף אני את כל שיחתנו אז ליד השער לא אגלה איפוא…

כאן אירע הדבר, שאיבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' יצא פתאום, ורק לאחר שפסע כעשר פסיעות לאורך הפרוזדור, הרגיש לפתע, כי במשפטו האחרון של סמרדיאַקוֹב היה כלול מושג מעליב ידוע. הוא אמר כבר לחזור, אולם מחשבה זו אך ניצנצה בו, ובהפליטו" “שטויות!” – יצא במהירות מבית־החולים. העיקר, הרגש הרגיש כי, אכן, נחה דעתו, ודווקא תוך כך, שאשם לא סמרדיאַקוֹב, כי אם אחיו מיטיא, אף־על־פי שצריך היה, לכאורה, להיות ההיפך מכן. מדוע היה הדבר כך – לא רצה לפשפש בו אז, אף לזרא היה לו לפשפש בהרגשותיו. רוצה היה להסיח דעתו ממשהו עד־מהרה. אחר־כך, משך ימים אחדים שלאחר מכן, נוכח כבר לגמרי באשמתו של מיטיא, משהכיר מקרוב ובאופן יסודי יותר את ההוכחות המכריעות שכנגדו. היו עדויות של אנשים פחותים ביותר, אבל מזעזעות כמעט, למשל, של פאָניה ואמה. ביחס לפאֶרחוֹטין, בית־המרזח, חנות הפלוֹטניקוֹבים, העדים במוֹקרוֹיה למותר היה אפילו לדבר. בעיקר, מדכאים היו הפרטים. הידיעה בדבר “נקישות” הסתר הפתיעו את השופט־החוקר ואת הקטיגור באותה מידה כמעט, כמו עדותו של גריגורי בדבר הדלת הפתוחה. אשת גריגורי, מאַרפה איגנאַטייבנה, לשאלתו של איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, הודיעה לו במישרין, כי סמרדיאַקוֹב היה שוכב כל הלילה אצלם מעבר למחיצה, “שלושה צעדים לא הבדילו בינו לבין מיטתנו”, ואם כי ישנה היתה שינה עמוקה, אבל פעמים רבות נתעוררה ושמעה את גניחותיו כאן: “כל הזמן היה גונח בלי הפסק”. משלקח דברים עם הרצנשטוּבה והביע לו את דעתו, שסמרדיאַקוֹב אינו נראה לו מטורף כלל, כי אם חסר אונים, אך עורר חיוך דק אצל הזקן. “והתדע איפוא במה יעסוק עתה ביחוד?” שאל הוא את איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, – “מלים צרפתיות ישנן על־פה; אצלו מתחת לכר מצויה מחברת ובה רשומות ביד מישהו מלים צרפתיות באותיות רוסיות, חה־חה־חה!” איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הניח, לבסוף, לכל הספקות. באחיו דמיטרי לא יכול עוד להרהר בלי שתהא נפשו סולדת עליו. ואף־על־פי־כן דבר אחד מוזר היה: שאליושה המשיך להעמיד על דעתו, כי הרג לא דמיטרי, אלא “קרוב לוודאי” סמרדיאַקוֹב. איבאַן חש היה תמיד, כי דעתו של אליושה שׂגוּבה היא לדידו, ומשום כך נפלא ממנו עתה להבינו, מוזר נראה גם הדבר, שאליושה לא יבקש לשוחח עמו על מיטיא ובעצמו גם לא יפתח אף פעם, ואך ישיב לשאלותיו של איבאן. אף בכך הבחין מאוד איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘. אגב, באותו זמן נמצא הוא מפליג דעתו לענין צדדי לגמרי: עם בואו ממוסקבה התמכר כבר בימים הראשונים בכל לבו וללא־שוב לתשוקתו הלוהטת ומבלבלת הדעת אל קאַטרינה איבאַנובנה. לא כאן המקום לספר בתשוקתו זו החדשה של איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, שהטביעה רשמיה אחר כך על כל חייו: כל זה יכול היה לשמש כבר מסכת לספור אחר, לרומאן אחר, אשר לא אדע אפילו אם אגש לטפל בו. ואף־על־פי־כן מן הנמנע הוא בשבילי לעבור בשתיקה על כך, שאיבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שעה שהיה הולך, כפי שתארתי כבר, בלילה עם אליושה מאצל קאַטרינה איבאַנובנה, אמר לו: “אני איני להוט אחריה”, שקר שיקר באותו רגע: אוהב היה אותה, עד כדי אבדן חושיו, אם גם נכון הדבר, שלעתים שנא אותה במידה כזאת, שיכול אפילו לרצחה נפש. נתלכדו כאן יחד סיבות רבות: מזועזעת כולה על ידי המאורע עם מיטיאַ, הטילה עצמה לתוך זרועות איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ שחזר שוב אליה, כאל מושיעה כביכול. נעלבת היתה, מנואצת ומשפלת ברגשותיה. והנה הופיע שוב האיש, שגם קודם לכן כה אהבה, – הה, היא ידעה גם ידעה זאת, – ואשר את שכלו ולבו נישאה תמיד כה מרום מעל לעצמה. אולם הנערה הקפדנית לא הקריבה את עצמה כולה, על אף כל תאוות לבו הקרמזובי ללא מעצור של אהובה וכל קסמו אשר הקסימה בו. אכן בעת ובעונה אחת היה לבה נוקפה בלי חשך על הבגד אשר בגדה במיטיאַ, וברגעי הקטטות הנוראים עם איבאַן (ואלה רבות היו) אמרה לו זאת במישרין. זאת איפוא כינה הוא, שעה שדיבר עם אליושה: “שקר על גבי שקר”. כאן, כמובן, רב היה למעשה השקר, ודבר זה יותר מכל הרגיז את איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘… אולם על כך לאחר מכן. באחת, הוא הסיח דעתו כמעט לזמן מה מסמרדיאַקוֹב. ברם, מקץ שבועיים לביקורו הראשון אצלו, החלו שוב מענים אותו אותן המחשבות המוזרות עצמן, כמקודם. דיינו אם נאמר, כי הוא החל שואל בלי חשך את עצמו: לשם מה ירד הוא אז, בלילה שלו האחרון, בבית פיוֹדוֹר פאַבלוֹביץ’, לפני נסיעתו, חרש, כגנב, אל המדרגות והקשיב אל אשר יעשה אביו למטה? מדוע היתה נפשו סולדת עליו משהיה זוכר זאת אחר כך, מדוע נתגעגע לפתע למחרת היום בבוקר בדרך, ובהיכנסו למוסקבה, אמר אל לבו: “נבל אני!” והנה נדמה לו עתה פעם, כי בגלל כל המחשבות המסגפות הללו, נכון הוא איפוא אפילו לשכוח את קאַטרינה איבאַנוֹבנה, עד כדי כך שוב השתלטו הן לפתע בכוח עליו! דרך מקרה, שעה שהיה מהרהר בכך, פגש את אליושה ברחוב. מיד עצרו ופתאום שאלו:

– התזכורה, כאשר לאחר ארוחת הצהרים התפרץ דמיטרי הביתה ופגע באבא, ואני אמרתי לך אחר כך בחצר, כי את ה“זכות לרצות” הנני משאיר לעצמי, – הגד, כלום עלה אז על לבך, כי מבקש אני את מות אבא או לא?

– עלה על לבי, – השיב בנחת אליושה.

– אכן, הדבר גם היה כך, לא היה איפוא מה לנחש. אולם כלום עלה עם זאת במחשבתך אז, כי אני־אני הרוצה ש“שני שרצים יאכלו אחד את חברו”, כלומר שדווקא דמיטרי יהרוג את אבא, ועוד מהרה… וכי אף אני נכון לסייע לכך?

אליושה החויר כלשהו והביט דומם בעיני אחיו.

– דבר איפוא! – קרא איבאַן. – בכל לבי אבקש לדעת, מה עלה על לבך אז. צריך אני לכך; את האמת, את האמת! – הוא השיב רוח בכבדות, כשהוא מביט מראש כבר תוך כעס על אליושה.

– סלח נא לי, אף בכך הירהרתי אז, – לחש אליושה ונאלם, מבלי להוסיף אף “נימוק מקל” אחד.

– תודה! – הטיח איבאן, ובעוזבו את אליושה, מיהר ללכת לדרכו. מאז הכיר אליושה, כי אחיו איבאַן החל אורח בולט מתרחק ממנו ואפילו יש בלבו עליו, כך שאחרי כן אף הוא בעצמו חדל מלבקר אצלו. אולם באותו רגע, מיד לאחר אותה פגישה עמו, איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ', מבלי להיכנס לביתו, כיוון צעדיו לפתע שוב אל סמרדיאַקוֹב.

VII הַבִּקּּוּר הַשֵּׁנִי אֵצֶל סְמָרְדִיאַקוֹב    🔗

סמרדיאקוב לאותו זמן יצא מבית־החולים. איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ידע את מעונו החדש: אכן, באותה ביקתה־של־קורות גופה, המוּטה, בת שני המדורים, החצוצים בפרוזדור. באחד המדורים השתכנה מאַריה קוֹנדראַטייבנה עם אמה, ובשני סמרדיאַקוֹב לבדו. השם יודע באיזה תנאים בא לגור אצלן: חינם אין כסף או בתשלום שכר דירה? לאחר זמן הניחו, כי בא לגור בתורת חתנה של מאַריה קונדראַטייבנה והתגורר לפי שעה חינם אין כסף. גם האם, גם הבת הוקירוהו מאוד וראוהו כאדם עליון להן. לאחר שהתדפק על הדלת, נכנס איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הפרוזדורה, ולפי הוראת מאַריה קונדראַטייבנה, עבר ישר שמאלה אל ה“מדור הלבן”, התפוש על ידי סמרדיאַקוֹב. במדור הזה עמד תנור לבנים שהוסק הרבה. הכתלים היו עטויים טפיטים כחולים, אמנם מרופטים, ומאחוריהם בסדקים רחשו שרצים ורמשים בהמוניהם, כך שעמד שאון בלתי פוסק. הרהיטים היו חסרי ערך: שני ספסלים ליד שני הכתלים ושני כסאות ליד השולחן. ואילו השולחן, אם גם עשוי פשוט עץ, היה עם זאת מכוסה מפה ורודת פרחים. על כל אחד משני החלונות הקטנים נמצא עומד עציץ פרחים. בפינה ארון עם דמויות הקדושים. על השולחן עמד מיחם־נחושת, לא־גדול, מקומט מאוד, ומגש עם שני ספלים. אולם את התה סמרדיאַקוֹב כבר גמר לשתות, והמיחם כבה… הוא עצמו נמצא יושב על ספסל ליד השולחן, מסתכל במחברת ומשרטט משהו בעטו. השלפוחית עם הדיו נמצאה לידו, וכן גם פמוט־היצקת הנמוך עם נר־החלב. איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הסיק מיד לפי פניו של סמרדיאַקוֹב, כי החלים הוא ממחלתו לגמרי. פניו נראו רעננים יותר, מלאים יותר, בלוריתו עשויה, השערות ליד הרקות משוחות. לבוש היה חלוק מוך ססגוני, אכן בלה ומרופט כהוגן. על אפו היו רכובים משקפים, שאיבאַן פיוֹדוִֹרוֹביץ' לא ראם אצלו קודם. דבר אפסי זה כאילו הקניט לפתע וקינטר את איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ: “יצור שכזה, ועוד במשקפים!” סמרדיאַקוֹב הרים לאיטו ראשו והשביע עיניו בעד המשקפים בנכנס; אחר־כך סילק אותם בנחת והתרומם בעצמו מעל הספסל, אולם לא כל כך דרך־כבוד ביותר, אפילו תוך רישול מה אך ורק כדי לשמור על נימוס הכרחי ביותר, שבלעדו לא יתכן עוד כמעט כלל. כל זה נתגלה לו לאיבאַן תוך הרף־עין, והוא תפש מיד הכל והבחין, והעיקר – מבטו של סמרדיאַקוֹב, זדוני בהחלט, בלתי מסביר ואפילו שחצני: “מה לך איפוא כי תתשוֹטט, על הכל הן נדברנו אז, לשם מה, אם כן, שוב באת?” איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בקושי עצר ברוחו:

– חם אצלך, – אמר, כשהוא עומד עדיין, ופיתח את מעילו.

– פשוט איפוא, – הואיל סמרדיאַקוֹב.

איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' פשט את מעילו, ובהטילו אותו אל הספסל, אחז בידים מרתיתות בכסא, הקריבו במהירות אל השולחן וישב עליו. סמרדיאַקוֹב הספיק לצנוח על ספסלו קודם לכן.

– ראשית, הלבדנו אנחנו? – שאל נמרצות ובמבוהל איבאןַ פיוֹדוֹרוֹביץ'. – כלום לא ישמעונו משם?

– איש לא ישמע דבר איפוא. בעצמך ראית: פרוזדור.

– שמע, חביבי! מה היפטרת אז, שעה שהולך הייתי מעמך מבית־החולים, כי אם אחשוק שפתי ביחס לכך, שמומחה אתה להתחלות במחלת הנופלים, גם אתה איפוא תחשוך לשונך ולא תודיע הכל לשופט־החוקר ביחס לשיחתנו עמך ליד השער? מה משמע הכל? למה התכוונת אז בדבריך? כלום איימת עלי, מה? וכי יד אחת עשיתי עמך לצורך מה, כלום ירא אני אותך, מה?

איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הטיח דבריו אלה תוך זעם, כשהוא במתכוון נותן להבין, כנראה, כי תעב יתעב דברים סתומים הניתנים להישמע לשתי פנים וכל דרך עקיפין, וכי ישחק בקלפים גלויים. עיני סמרדיאַקוֹב הבריקו באימה, העין השמאלית החלה ממצמצת, והוא מיד, אם גם כדרכו תוך התאפקות ומתינות, השיב את תשובתו: "דברים ברורים אתה מבקש איפוא, הרי לך גם אותם דברים ברורים “עצמם”.

– הבינותי אני אותו דבר ולשם כך הבעתיו אז, שאתה, שידעת מראש על רצח זה של אביך, הישארת אותו אז קרבן, ובכדי שלא יסיקו אנשים לאחר מכן מסקנה רעה ביחס לרגשותיך, ואולי גם ביחס למשהו עוד, – הנה איפוא אשר הבטחתי אז לא להודיע לשלטונות.

הביע סמרדיאקוב את דבריו, אם גם לא במבוהל ותוך הבלגה, כנראה, אולם כבר בקולו נשמע אפילו משהו נמרץ ודעתני, זדוני ומרעים בשחצנותו. ביהירות נעץ הוא מבטו באיבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ', ואצל הלה ברגע הראשון כהו אפילו עיניו:

– היאך? מה? המיושב בדעתך אתה, או לא?

– בהחלט מיושב בדעתי איפוא.

– כלום ידעתי אז בדבר הרצח? – צרח, לבסוף, איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ והלם בחזקה באגרופו על גבי השולחן. – מה זאת אומרת: “ביחס למשהו עוד?” – דבר, נבל!

סמרדיאַקוֹב החריש והמשיך באותו מבט שחצני להביט אל איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

– דבר, נבל מסריח, ביחס ל“משהו עוד?” – צרח הלה.

– באשר לאותו “משהו עוד” התכוונתי ברגע זה לכך, שאתה, אכן, גם בעצמך ביקשת אז מאוד את מותו של אביך.

איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' קפץ ממקומו ובכל כוחו פגע באגרופו בכתפו, כך שהלה ניטלטל אל הכותל. בין רגע הפכה עינו מקור דמעה ובאמרו: “הלא תבוש אדוני, להכות אדם חלש!” כבש בבת אחת את פניו בממחטת־הצמר המשובצת משבצות כחולות והמגואלת שלו ושקע חרש בבכי מר. חלפה דקה.

– די לך! חדל! – פקד, לבסוף, איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כשהוא מתישב שוב על הכסא. – אל תוציאני מכלי!

סמרדיאַקוֹב סילק את מטליתו מעיניו. כל תו בפניו הקמוטות הביע את העלבון שפגע בו זה עתה.

– ובכן, נבל, סבור היית אז, כי אני יחד עם דמיטרי רוצה להרוג את אבי?

– את מחשבותיך אז לא ידעתי איפוא, אמר נעלב סמרדיאַקוֹב, – ולפיכך גם עצרתיך אז, כאשר נכנסת בעד השער, כדי לתהות על קנקנך בנקודה זו איפוא.

– באיזו נקודה? מה?

– אכן בדבר זה עצמו: הרוצה אתה בכך או לא, שאביך יוכה נפש במהרה?

יותר מכל הרגיזה את איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הנעימה השחצנית הדעתנית, שממנה סרב סמרדיאַקוֹב בעקשנות להרפות.

– אתה הוא שרצחת אותו! – קרא הוא פתאום.

סמרדיאַקוֹב הצטחק דרך בוז.

– כי לא אני הוא שרצחתי, זאת יודע אתה גם יודע. וסבור הייתי, כי אדם פיקח אין לו עוד להוסיף לדבר בענין זה.

– אולם מדוע, מדוע נתעורר אצלך אז חשד כזה ביחס אלי?

– כפי שידוע לך כבר, תוך פחד בלבד, איפוא. כי נתון הייתי אז במצב כזה, שבהיות לבי חרד, מהרהר הייתי אחרי כולם. אף על קנקנך החלטתי לתהות איפוא, שאם גם אתה, דיברתי בלבי, תבקש אותו דבר עצמו, שאחיך יבקש, הרי הקיץ הקץ על כל הענין הזה, ואני עצמי אובד תוך כדי כך, בדומה לזבוב.

– שמע, אתה לפני שבועיים לא כן דיברת.

– לכך גוּפוֹ בבית־החולים, בדברי עמך, התכוונתי, אלא שמניח הייתי, כי אתה גם בלי דברים מיותרים תבין ולא תרצה בשיחה ישירה, כאדם פיקח ביותר איפוא.

– כך איפוא! אולם ענה, ענה, אני דורש זאת במפגיע: אכן במה, במה יכולתי אז לעורר בנפשך השפלה חשד כה נבזי לגבי דידי?

– להרוג – זאת לא היית יכול בעצמך איפוא, אף לא ביקשת, אכן לבקש שאחר יהרוג, זאת גם ביקשת.

– ובאיזו שלווה, איזו שלווה ידבר איפוא! למה הייתי מבקש, מה פגע רע צריך הייתי לבקש?

– איככה זה מה פגע רע איפוא? והירושה איפוא? – החרה־החזיק אחריו בארסיות ואפילו תוך שמחה לאיד סמרדיאַקוֹב, – הן עולה היה אז לאחר מות אביכם בחלקו של כל אחד מכם שלושת האחים קרוב לארבעים אלף, ואולי עוד למעלה מזה איפוא, ואילו היה פיודור פאַבלוביץ' נושא לו אותה גברת איפוא, אַגראַפינה אַלכסנדרובנה, היתה זו את כל ההון מיד לאחר החופה מעבירה לעצמה, שכן לא טיפשה היא כלל איפוא, כך שאתם האחים שלשתכם יחד לא הייתם מקבלים אפילו שני רובלים מהעזבון. וכלום רב היה אז המרחק שנותר עד החופה איפוא? כפשע איפוא: די היה לה לאותה גברת שתורה לו בזרת כך, והוא היה מיד, אגב שירבוב לשונו, רץ אחריה אל הכנסיה.

איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ' תוך יסורים עצר ברוחו.

– ניחא, – אמר, לבסוף, – רואה אתה, לא קפצתי, לא הכיתיך, לא הרגתיך. המשך: כלומר, אני, לפי דעתך, הועדתי את אחי דמיטרי לכך, אותו אף הבאתי בחשבון?

– איככה זה יכולת שלא להביאו בחשבון איפוא; הן אם הוא יהרוג, ישללו ממנו כל זכויות האצילות, התארים והרכוש, והוא עצמו יצא לארץ גזירה. אכן, או אז ישאר חלקו בעזבון איפוא לך ולאחיך אלכסיי פיודורוביץ‘, חלק כחלק, משמע, לא עוד ארבעים אלף, כי אם ששים אלף יעלה אז בחלקו של כל אחד מכם. אתה את דמיטרי פיודורוביץ’ ללא כל ספק הבאת בחשבון אז!

– אכן, נכויתי בגחלתך איפוא! שמע, נבל! אילו הייתי מביא בחשבון את מישהו אז, וודאי שאותך, ולא את דמיטרי, וחייך, הרגש הרגשתי באיזה דבר בליעל הצפון בקרבך… אז… זוכר אני את הרושם שלי!

–ואף אני הירהרתי אז, רגע קט, שגם אותי אתה מביא בחשבון, – הצטחק סמרדיאַקוב דרך ליגלוג, – כך, שבדבר זה גופו עוד הוספת לגלות את מסתריך לפני, שכן אם היתה לך הרגשה ביחס אלי ובאותה עת עצמה נסעת מכאן, משמע, דומה כאילו היית אומר לי: יכול אתה להרוג את אבא, ואני איני עומד שטן לך.

– מנוול! כך הבינות!

– והכל בגלל אותה צ’אֶרמאַשניאַ איפוא. הואילה נא! מתכונן אתה לצאת למוסקבה, ואת כל הפצרות אביך לנסוע לצ’אֶרמאַשניאַ אתה משיב ריקם איפוא! ודייה מילה טיפשית אחת שלי שלפתע תסכים איפוא! ולשם מה היה צורך לך להסכים אז לצ’אֶרמאַשניאַ זו? אם לא למוסקבה, אך נסעת לצ’אֶרמאַשניאַ ללא כל טעם, לפי דיבורי שלי היחידי, הווה אומר, חכית למשהו ממני.

– לא, בחייך, לא! – צעק תוך חירוק שינים איבאַן.

– איככה זה לא איפוא? צריך היית, להיפך, בעד הדיבורים שלי אליך אז, אליך בן לאביך, ראשית כל להציגני במשטרה ולסטור לי איפוא… למצער, על לחיי תיכף ומיד לסטור, ואתה, במטותא ממך איפוא, להיפך, לא מתכעס כלל, ממלא בחביבות ללא שהיוֹת בדיוק אחר דיבורי הטפשי ביותר ונוסע, מה שהיה מחוסר טעם לגמרי, מפני שצריך היית להישאר, כדי לשמור על חיי אביך… איככה זה, אם כן, לא צריך הייתי להסיק?

איבאַן ישב קודר, נשען עויתית בשני אגרופיו אל ברכיו.

– אכן, חבל מאוד, שלא סטרתי לך על לחייך, – הצטחק במרירות. – אל המשטרה לא יכולתי לסחבך אז. מי היה מאמין לי ועל מה יכולתי להצביע, אכן, על לחייך… אה, צר שלא עלה הדבר על לבי; אם כי סטירות אסורות הן, מכל מקום מנוול הייתי את פרצופך.

סמרדיאַקוב תוך קורת־רוח כמעט הביט אליו.

– במקרים רגילים של החיים, – הביע באותה נעימה דוֹקטרינרית־מרוצה מעצמה, שבה התווכח פעם עם גריגוֹרי וואַסילייביץ' על האמונה והרעימו, כשהוא עומד ליד שולחנו של פיוֹדוֹר פאַבלוביץ', – במקרים רגילים של החיים הסטירות הן בימינו, אכן, אסורות על פי החוק, והכל חדלו להכות איפוא, ברם, במקרים בלתי שכיחים של החיים, לא רק אצלנו, אלא בכל העולם כולו, ותהא זו אפילו הרפובליקה הצרפתית הגמורה, אחת היא ימשיכו להכות, כמו בימי אדם וחוה איפוא, ולעולם לא יחדלו מזה איפוא, ואתה במקרה בלתי שכיח לא מצאת את לבך אז איפוא.

– מה אתה, מלים צרפתיות אתה לומד? – רמז איבאַן אל המחברת שהיתה מונחת על השולחן.

– ומדוע איפוא לא אלמד אותן, אם יש בכך כדי לסייע להשכלתי, כשסבור אני, שאף לי עצמי יתכן ויזדמן פעם להיות באותם מקומות מאושרים של אירופה.

– שמע, אכזר, – הבריק איבאַן בעיניו והחל מרעיד כולו, – איני ירא את האשמותיך, תעיד עלי כחפץ לבך, ואם לא הכיתיך כרגע עד מוות, הרי רק משום שחושד אני בך בפשע זה וצרף אצרפך למשפט. עוד אגלה אותך.

– ולפי דעתי מוטב לך שתשתוק איפוא. שכן מה תוכל להודיע עלי ואני חף מפשע בהחלט, ומי יאמין לך? אבל אם תתחיל, אף אני אספר הכל איפוא, שכן איככה זה לא אגן על עצמי?

– אתה חושב כי ירא אני אותך עתה?

– אפילו לא יאמינו לכל דברי אלה, אשר אמרתי לך עתה, בבית המשפט איפוא, אכן הקהל יאמין איפוא, ואתה כלימה תעטה איפוא.

– משמעותו של דבר שוב כי: “עם אדם פיקח תענוג אף לשוחח”, – מה? – חרק בשיניו איבאַן.

– אכן קלעת לנקודה איפוא. היה גם פיקח איפוא.

איבאַן פיודורוביץ' קם, רועד כולו בזעפו, לבש את מעילו, ומבלי להשיב עוד לסמרדיאַקוב, מבלי להביט אפילו עליו, מיהר ויצא מן הבית. אויר הערב הרענן ריענן אותו. בשמים האירה הלבנה באור בהיר. סיוט איום של מחשבות והרגשות התרוצצו בלבו. “ללכת ולהודיע מיד על סמרדיאַקוב? אולם מה להודיע: הוא בכל זאת אינו אשם. הוא, להיפך, יטיל אשמה בי. אכן, לשם מה נסעתי אז לצ’אֶרמאַשניאַ? לשם מה, לשם מה? שאל איבאַן פיודורוביץ'. כן, וודאי, מצפה הייתי למשהו, והצדק אתו”… ושוב עלה על לבו זו בפעם המאה כיצד בלילה האחרון אצל אבא מקשיב היה אליו על המדרגות, אבל תוך יסורים כאלה זכר עתה, שהוא נעצר במקום, כאילו פלח חץ לבו: “כן, מצפה הייתי אז לכך, אמת הדבר! חפצתי, חפץ הייתי ברצח! כלום חפץ הייתי ברצח, חפץ הייתי?… יש להרוג את סמרדיאַקוב!… אם איני מוצא את לבי עתה להרוג את סמרדיאַקוב, לא כדאי לחיות!…” איבאַן פיודורוביץ', מבלי להיכנס הביתה, פנה אז ישר אל קאַטרינה איבאַנובנה והפחיד אותה בהופעתו: נראה היה כבלתי שפוי בדעתו. הוא מסר לה את כל שיחתו עם סמרדיאַקוֹב, הכל ללא שיור. הוא לא יכול להירגע, על אף כל שידוליה היא, מהלך היה בחדר ומדבר במפוסק, זרות. לבסוף ישב, נשען במרפקיו על השולחן, השעין ראשו בידיו והביע היקש מוזר זה: – אילו הרג לא דמיטרי, כי אם סמרדיאַקוב, הרי, וודאי, אחראי אני אז יחד עמו, כי חיזקתי את ידו. אם חיזקתי את ידו – טרם אדעה. אולם אם הוא שהרג ולא דמיטרי, הרי, וודאי, שאף אני רוצח אני.

מששמעה זאת, קמה קאַטרינה איבאַנובנה דומם ממקומה, ניגשה אל שולחן הכתיבה שלה, פתחה תיבה שעמדה עליו, הוציאה איזו פיסת־ניר והניחה לפני איבאַן. פיסת־ניר זו היתה אותו מיסמך עצמו, שעליו שח אחרי־כן איבאַן פיודורוביץ' לאליושה, כעל “הוכחה מתימטית”, שאת אביהם הרג אחיהם דמיטרי. היה זה מכתב, כתוב בידי מיטיאַ במצב של שיכרון אל קאַטרינה איבאַנובנה באותו ערב עצמו, כאשר נפגש בשדה עם אליושה, שנמצא בדרכו אל המנזר, לאחר המחזה בבית קאַטרינה איבאַנובנה, כאשר העליבה בה גרושנקה. אז, לאחר שנפרד מעל אליושה, נחפז מיטיאַ אל גרושנקה; לא ידוע, אם ראה אותה, אולם בערב איקלע למסבאה “עיר הבירה”, ששם שתה לשכרה. הלום יין דרש שיתנו לו עט וניר ורשם מיסמך חשוב כנגד עצמו. היה זה מכתב מטורף, ארוך דברים ונטול קשר, אכן, “מבוסם”. דומה היה לכך, כאשר אדם שתוי, בחזרו לביתו, מתחיל בחום בלתי שכיח לספר לאשתו או לאחד מבני הבית איך העליבו בו זה עתה, איזה נבל העליבו, כמה הוא בעצמו, להיפך, אדם מצוין ואיך יתקע הוא לאותו נבל – וכל זה בדברים מרובים־מרובים, ללא קשר ובהתרגשות, תוך הולם אגרופים בשולחן, ובעינים מבוסמות. הניר למכתב, שהוגש לו במסבאה, לא היה אלא פיסת ניר־כתיבה רגיל מלוכלך, ממין גס, ושמעברו השני נמצא רשום איזה חשבון. לרבוי הדברים המדומדמים לא הספיק, כנראה, המקום, ומיטיאַ לא זו בלבד שמילא את כל השולים, אלא שהשורות האחרונות נכתבו על ידו כבר על גבי הכתוב. תכנו של המכתב היה כדלהלן: "קאַטיאַ גורלית! מחר אשיג כסף ואחזיר לך את שלושת האלפים שלך, ושלום – אשת חרון האף הגדול, אולם שלום גם לאהבתי שלי! נגמור! מחר אשיג אצל כל האנשים, ואם לא אשיג אצל האנשים, הרי לך הן צדק שלי, הלוך אלך אל אבי ואפוצץ את ראשו ואקח מתחת הכר שלו, לו רק יסע לו איבאן. לארץ גזירה אלך, ושלושת אלפים אחזיר. ואת בעצמך שלום. אשתחוה לך אפיים ארצה, כי לפניך נבל. שאי לי. לא, מוטב לא תשאי: יקל ממני גם ממך! מוטב לארץ גזירה, מאשר אהבתך, כי אהבתי אחרת, ואותה היטבת להכיר היום מאוד, ואיככה זה תוכלי לסלוח? אהרוג את הגנב שלי! אתרחק מכם, מעל כולכם מזרחה, שלא אדע איש. גם אותה, שכן לא את לבדך עריצה, כי אם גם היא. שלום!

"נ.ב. קללה אכתובה, ואותך אעריצה! אשמעה בקרב חזי שלי. נותר מיתר והוא צולל. מוטב כי יחצה הלב! אמית עצמי, אולם תחילה בכל זאת את הכלב. אחטוף ממנו שלושה ואשליכם לך. אם גם נבל לפניך, אך לא גנב! חכי לשלושת אלפים. אצל הכלב מתחת למזרון, סרט ורוד. לא אני גנב, אבל את הגנב שלי אהרוג. קאטיאַ, אל תביטי בבוז: דמיטרי איננו גנב, כי אם רוצח! את אביו רצח ועל עצמו הביא כליה, בכדי שיעמוד ולא יסבול את גאוותך. ואותך לא לאהוב.

"ננ. ב. את רגליך אנשק, שלום!

"ננ. בב. קאַטיאַ, העתירי לאלוהים שיתנו האנשים כסף. או אז לא יהיו דמים עלי, אבל אם לא יתנו – דמים עלי! הרגיני!

"עבד ושונא

“ד. קרמזוב”

לאחר שקרא איבאַן את ה“מיסמך”, קם משוכנע. משמע, הרג אחיו, ולא סמרדיאַקוב. אם לא סמרדיאַקוב, הווה אומר, אף הוא, איבאַן, לא. מכתב זה קיבל לפתע בעיניו משמעות מתימטית. כל פיקפוקים ביחס לאשמתו של מיטיא לא יכלו להיות אצלו עוד. אגב, חשד ביחס לכך, שמיטיאַ יכול היה להרוג ביחד עם סמרדיאַקוב, לא נתעורר אף פעם אצל איבאַן, אף לא שנראה זה מתקשר עם העובדות. איבאן נרגע לגמרי. למחרת היום זכר רק בשאט נפש את סמרדיאַקוב ואת ליגלוגו. מקץ ימים אחדים נמצא תמה, כיצד יכול היה להיעלב אורח כה מדכא על ידי חשדיו. הוא החליט לתעבו ולהסיח דעתו ממנו. כך חלף חודש. הוא לא שאל עוד אצל איש על סמרדיאַקוב, אבל שמע דרך אגב, פעמיים, כי הלה חולה מאוד ואינו שפוי בדעתו. “יסיים בטירוף”, אמר פעם עליו הרופא הצעיר באַרבינסקי, ואיבאַן שמר את הדבר בלבו. בשבוע האחרון של החודש הזה איבאַן עצמו החל מרגיש עצמו ברע. הוא הלך כבר להימלך בעצת הרופא, שהוזמן על ידי קאַטרינה איבאַנובנה, ואשר הגיע לפני עצם המשפט ממוסקבה. ודווקא באותה עת עצמה החריפו יחסיו עם קאַטרינה איבאַנובנה עד למאוד. היו אלה מעין שני שונאים הקושרים אהבה זה עם זה. תשובותיה של קאַטרינה איבאַנובנה אל מיטיאַ, רגעיוֹת, אבל חזקות, היו מביאות את איבאַן לידי טירוף מוחלט. מוזר הדבר, שעד המחזה האחרון, שתואר על ידנו אצל קאַטרינה איבאַנובנה, כאשר בא אליה מאת מיטיאַ אליושה, הוא, איבאַן, לא שמע מפיה אף פעם משך כל החודש כל פיקפוק ביחס לאשמתו של מיטיא, על אף כל “תשובותיה” אליו, שכה שנא. נפלא אף זה, שהוא, בהרגישו, כי שנאתו את מיטיאַ גדלה והולכת מיום ליום, מבין היה באותו זמן עצמו, כי לא בגלל “תשובותיה” אליו של קאטיאַ ישנאנו, אלא דווקא בגלל זה, שהרג את אביהם! מרגיש היה ומכיר בכך הכרה מלאה. ואף־על־פי־כן כעשרה ימים לפני המשפט החל הולך אל מיטיא ומציע לו את תכנית הבריחה, – תכנית, שמהרהר היה בה, כנראה, מזמן. כאן, חוץ לסיבה העיקרית, שהניעתהו לצעד זה, אשמה היתה גם סריטה ידועה, שלא נתרפאה בלבו, שנסרט על ידי מילה אחת של סמרדיאַקוב, כאילו לו, לאיבאַן, נוח הדבר כי ירשיעו את אחיו, מאחר שהסכום מהעזבון יעלה אז לגביהו עם אליושה מארבעים אלף לששים אלף. הוא החליט לתרום שלושים אלף אך מצדו הוא, כדי לסדר את דבר בריחתו של מיטיא. כאשר חזר אז מאצלו, היה עצוב מאוד ונבוך: הוא החל מרגיש לפתע, כי יבקש את הבריחה לא רק בשביל שיתרום שלושים אלף לכך וירפא את הסריטה, כי אם גם לשם משהו אחר. “כלום משום שבנפשי אף אני הנני רוצח כזה?” שאל את עצמו. משהו רחוק, אבל צורב, צבט את נפשו. אכן, בעיקר, סובלת היתה משך כל החודש הזה גאוותו, אולם על כך לאחר מכן… משנגע בפעמון דירתו, לאחר שיחתו עם אליושה, והחליט לפתע ללכת אל סמרדיאַקוֹב, נכנע איבאַן פיודורוביץ' לזעם מיוחד שנתרתח פתאום בחזהו. זכר לפתע, כיצד קראה זה עתה קאַטרינה איבאַנובנה אליו בנכחות אליושה: “אתה, אתה הוא לבדך ששיכנעת אותי, כי הוא (כלומר מיטיאַ) רוצח!” משזכר זאת, איבאַן נתאבן אפילו: “מעולם לא ביקש לשכנע אותה, כי מיטיא הוא שרצח, ונהפוך הוא, אחר עצמו נמצא מהרהר אז לפניה, שעה שחזר מאצל סמרדיאַקוב. אדרבה, היא, היא, היא ששמה לפניו אז את ה”מיסמך" והוכיחה את אשמתו של אחיו! והנה קוראת היא לפתע עתה: “אני עצמי הייתי אצל סמרדיאקוב!” מתי היתה? איבאן לא ידע דבר על כך. משמע, איננה משוכנעת באשמתו של מיטיאַ! ומה יכול היה סמרדיאקוב לומר לה? מה, אכן מה אמר לה? נזעף לבו בקרבו ונסער. נפלא ממנו להבין, כיצד יכול מחצית השעה קודם לכן לא לשים לב לדבריה אלה ולא הרים מיד קול צעקה. הוא הניח לפעמון ורץ אל סמרדיאַקוב. “אכּנו נפש, אולי, הפעם”, אמר בדרך בלבו.

VIII הַבִּקּוּר הַשְּׁלִישִׁי וְהָאַחֲרוֹן אֵצֶל סְמֶרְדיאַקוֹב    🔗

עוד חצי הדרך לפניו, ורוח יבש, חד, כזה שנשב בבוקר אותו יום, קם, ושלג דק, יבש וסמיך החל נופל. נופל היה ארצה, מבלי לידבק בה, הרוח סיחררה אותו, ועד־מהרה התחוללה סופה ממש. באותו חלק העיר, שבו התגורר סמרדיאַקוב, אין אצלנו פנסים כלל. איבאַן פיודורוביץ׳ היה פוסע באפלה, מבלי שים־לב לסופה, כשהוא מבחין אינסטינקטיבית בדרכו. חש היה בראשו ורקותיו הלמו עד כדי ענוי. עוית אחזה, הוא הרגיש זאת, בכפות ידיו. לא־הרחק מביקתתה של מאַריה קונדראַטייבנה, פגע איבאַן פיודורוביץ׳ לפתע בשיכור יחידי, אכר שפל קומה, לבוש חמילה מטולאת, שפוסע היה עקלתונית, רוטן ומגדף ולפתע מפסיק את חרופיו ופותח בקולו השתוי והצרוד בשירה:

אולם כפעם בפעם היה מפסיק בשורה זו השניה וחוזר חלילה לגדף את מישהו, ושוב פותח לפתע באותו שיר עצמו. איבאַן פיודורוביץ׳ מזמן כבר חש, כי שנא אותו שנאה גדולה, עוד בטרם יתן דעתו עליו, והנה השיג אותו. מיד התאווה להמם באגרופו את האכר. באותו רגע בדיוק נפגשו בשורה אחת, והאכר, שנתנדנד בחזקה, פגע בכל כוחו באיבאַן. הלה הדפו תוך טירוף ממנו. האכר עף ונחבט, בדומה לבוּל עץ, בקרקע הקפוא, עם שהוציא אנחה אחת בלבד: א־אה! ונתאלם. איבאן קרב אליו. הלה שכב פרקדן, בלי ניע, תוך אבדן חושיו. ״קפוא יקפא!״ הירהר איבאַן והחל פוסע שוב אל סמרדיאַקוב.

עוד בפרוזדור לחשה לו מאַריה קונדראַטייבנה, שמיהרה לפתוח לו עם נר בידיה, כי פאַבאֶל פיודורוביץ׳ (היינו סמרדיאַקוב) חולה מאוד איפוא, לא שהוא שוכב איפוא, כי אם כמעט בלתי שפוי בדעתו איפוא ואפילו את התה ציוה לסלק, מאן לשתות.

– אם כן משתולל הוא, מה? – שאל גסות איבאַן פיודורוביץ׳.

– אי, אדרבה, שקט לגמרי איפוא, אבל אתה אל תרבה לשוחח עמו מדי… ביקשה מאַריה קונדראַטייבנה.

איבאַן פיודורוביץ׳ פתח את הדלת ונכנס פנימה.

התנור נמצא מוסק כך, כמו בפעם הקודמת, אולם בחדר ניכרים היו אי־אלה שינויים: אחד הספסלים הצדדיים הוצא ובמקומו הופיעה ספת־עור ישנה עשויה עץ התוֹלענה. עליה היה מצעו עם כרים לבנים נקיים כל צרכם: על המצע יושב סמרדיאַקוב לבוש אותו חלוק עצמו שלו. השולחן הועבר בסמוך אל הספה, כך שבחדר נעשה צפוף מאוד. על השולחן היה מונח ספר עבה כרוך בעטיפה צהובה, אולם סמרדיאַקוב לא נמצא קורא בו, הוא נראה יושב באפס מעשה. במבט אלם, ממושך, פגש הוא את איבאַן פיודורוביץ׳, וכנראה לא השתומם לבואו כלל. פניו שונוּ מאוד, הוא כחש ונצטהב. עיניו שקעו בחוריהן, עפעפיו התחתוניות הכחילו.

– אתה באמת חולה? נעצר איבאַן פיודורוביץ׳. – לא אעכבך הרבה ואפילו את מעילי לא אפשוט. היכן כאן לשבת אצלך?

הוא נכנס סביב הקצה השני של השולחן, הקריב כסא אל השולחן וישב.

– מה תביט ותשתוק? אני אך שאלה אחת בפי, וחייך, לא אלך מכאן בלי תשובה ממך: היתה אצלך הגברת קאַטרינה איבאַנובנה?

סמרדיאַקוב האריך בשתיקה, כשהוא ממשיך כקודם להביט דומם אל איבאַן, אבל פתאום נופף ידו והיסב פניו ממנו.

– מה לך? קרא איבאַן.

– אין דבר.

– מה אין דבר?

– הנה היתה, הנה אחת היא לך. הנח לי איפוא.

– לא, לא אניח לך! הגד, מתי היתה?

– אני אפילו לזכור אותה שכחתי, – הצטחק בבוּז סמרדיאַקוב, ופתאום שוב, בהפנותו פניו אל איבאַן, נעץ בו מין מבט של שנאת־טירוף, אותו מבט עצמו, שבו הביט אליו בשעת אותו ביקור, חודש קודם לכן.

– אתה עצמך, דומה, חולה, כמה נפלו פניך, שוּפוּ עצמותיך, – אמר הוא לאיבאַן.

– הנח לבריאותי שלי, הגד, על מה שאלה.

– ולמה נצטהבו עיניך, הלוֹבן שבהן נצטהב כולו. מתייסר אתה, מה, מאוד?

הוא התחייך בבוז ופתאום פרץ בצחוק.

– שמע, אמרתי כי לא אלך ממך אלא אם כן קיבלתי תשובה! – קרא איבאַן תוך התרגזות נוראה.

– מה אתה נטפל אלי איפוא? למה תענני? – אמר סמרדיאקוב תוך יסורים.

– הה, לעזאזל! אין לי כל ענין בך. השב לשאלתי, ואני מיד אלך.

– אין לי דבר להשיבך! – שוב כבש את פניו בקרקע סמרדיאַקוב.

– אני מבטיחך, כי הכרח אכריחך להשיבני!

– מה אתה מודאג עדיין כל כך? – נעץ פתאום סמרדיאַקוב מבטו בו, אכן לא תוך בוז, כי אם כבר תוך שאט נפש כמעט, – זה מפני המשפט איפוא שיתחיל מחר? הן לא יאוּנה לך דבר, שכנע את עצמך, סוף־סוף! לך לך לביתך, שכב במנוחה לישון, אל תחשוש לשום דבר.

– אינני מבין אותך… מפני מה לי לפחד מחר? – הביע בתמהון איבאַן, ופתאום אמנם כן סמר מפחד בשרו ופניו הוֹריקו. סמרדיאַקוב מדד אותו בעיניו.

– אי א־תה מ־בין? – משך הוא דרך גערה. – אכן חפץ הוא לאדם פיקח להיות משים עצמו בדמות קוֹמדית שכזאת!

איבאַן באין אומר הביט אליו. נעימה בלתי צפויה זו כשהיא לעצמה, יהירה אופן יוצא מגדר הרגיל, שבה פנה משרת זה לשעבר עתה אליו, היתה בלתי שכיחה. נעימה כזו לא היתה בכל זאת אפילו בפעם הקודמת!

– אמרתי לך, כי אין לך מפני מה לפחד. לא אעיד דבר כנגדך, אין הוכחות. שוּר, הידים רועדות. מה לך כי אצבעותיך תהלכנה איפוא? לך לביתך, לא אתה שהרגת.

איבאַן נזדעזע, הוא זכר את אליושה.

– ידעתי כי לא אני… – מילמל הוא.

– י־דע־ת? – שוב החרה־החזיק אחריו סמרדיאקוב.

איבאַן קפץ ותפש בו בכתפו!

– דבר הכל, נבל! דבר הכל!

סמרדיאקוב לא נבהל כלל. הוא אך נצמד תוך שנאת טירוף בעיניו אליו:

– הנה אתה־אתה גם הרגת, אם כך, – לחש הוא בזעם אליו.

איבאַן צנח על הכסא, כאילו השיב דבר אל לבו. הוא הצטחק זדונית.

– זה אתה עודך בדבר ההוא? באותו דבר שבפעם הקודמת?

– גם בפעם הקודמת עומד היית לפני ומבין הכל, מבין אתה גם עתה.

– מבין אני רק כי מטורף אתה.

– ולא ימאס לו לאדם! בינך לביני אנו כאן, מה איפוא, דומה, לנו לגנוב איש לבב רעהו, קומדיה לשחק? או שמא עודך מבקש רק עלי לבדי להטיל, בפני שלי איפוא? אתה הרגת, אתה גם הנך הרוצח העיקרי, ואני לא הייתי אלא אמצעי שלך, משרת נאמן, ועל פיך הוצאתי דבר זה לפועל.

– הוצאת לפועל? כלום אתה הוא שהרגת? – רחפו עצמות איבאַן.

משהו כאילו הרתית במוחו, והוא כולו רעד דק צונן אחזוֹ. כאן סמרדיאַקוֹב עצמו הביט משתומם עליו: נראה, כי הופתע, לבסוף, בכּנוּת פחדו של איבאַן.

– כלום אמנם כן לא ידעת מאומה? – מילמל הוא באי אמון, עם שהוא מצטחק אלכסונית בפניו.

איבאַן המשיך להביט אליו, לשונו כאילו דבקה לחיכו.

נצטלצל פתאום בראשו.

– יודע אתה מה: ירא אני, כי אתה חלום, כי אתה רוח היושבת לפני, – מילמל הוא.

– כל רוח איננה כאן איפוא, פרט לשנינו איפוא, ועוד מישהו שלישי. ללא ספק כאן הוא עתה, שלישי זה, נמצא, בינותינו השנים.

– מי הוא? מי נמצא? מי שלישי? – הפליט בחרדה איבאַן פיודורוביץ׳, כשהוא מסתכל סביבותיו ומחפש בחפזה בעיניו את מישהו בכל הזויות.

– שלישי זה – אלוהים איפוא, אותה השגחה עליונה איפוא, כאן היא עתה על ידנו איפוא, אך אל תבקשנה, לא תמצאנה.

– שקר דיברת, כי אתה רצחת! – צרח בטירופו איבאַן. – אתה או משוגע אתה, או מקנטר אתה אותי, כבפעם הקודמת!

סמרדיאַקוֹב, כמו קודם לכן, ללא פחד שהוא, עקב אחריו בעינים בוחנות כליות ולב. עדיין נבצר ממנו להכריע את אי אמונו בקרבו, עדיין נראה לו, כי איבאַן ״יודע הכל״, ואך משים הוא עצמו כך, למען ״יטיל בפניו הוא עליו לבדו״.

– חכה נא איפוא, – אמר, לבסוף, בקול חלוּש, ופתאום בשלפו מתחת לשולחן את רגלו השמאלית, החל מפשיל עליה את האברקים. הרגל נמצאה נתונה בתוך פוּזמק לבן ארוך ונעולה נעל־בית. מבלי להיחפז סילק סמרדיאַקוב את הביריה והעמיק להכניס לתוך הפוזמק את אצבעותיו. איבאַן פיודורוביץ׳ הביט אליו ופתאום התחלחל בחרדת עוית.

– משוגע! – צרח, ובקפצו במבוהל ממקומו, ניטלטל לאחור, כך שנתחבט בגבו בכותל וכאילו נצמד אל הקיר, כשהוא נמתח כולו כמיתר. באימת מוות הסתכל הוא בסמרדיאַקוֹב. הלה, שלא נבוך מפני חרדתו כל עיקר, ממשיך היה עדיין לחטט בפוזמק, כאילו מתאמץ היה עדיין לתפוש שם משהו באצבעותיו ולהוציאו. לבסוף, תפש בו והחל מוציא. איבאַן פיודורוביץ׳ ראה, כי היו אלה נירות או איזו חפיסת נירות. סמרדיאַקוב הוציאה והניחה על השולחן.

– הרי איפוא! – אמר בלחש.

– מה? – השיב, כשהוא מרעיד, איבאַן.

– הואילה להסתכל איפוא, – אמר בנחת כמקודם סמרדיאַקוב.

איבאַן קרב אל השולחן, אחז בחפיסה והחל מתירה, אבל פתאום משך אצבעותיו ממנה כאילו מנגיעה באחד שרץ נורא, מתועב.

– אצבעותיך איפוא עדיין מרעידות איפוא, בעוית, – העיר סמרדיאַקוב, ובעצמו, בלי להיחפז, התיר את החפיסה. מתחת לעטיפה נתגלו שלוש חפיסות של שטרות־כסף צבעוניים בני מאה רובל.

– כולם כאן איפוא, כל שלושת האלפים, אין צורך לך למנותם. קבלם איפוא, – הזמין הוא את איבאַן אגב רמיזה לכסף. איבאַן צנח על הכסא. הוא היה חיוור כסיד.

– הפחדתני… בפוזמק זה… – אמר, כשהוא מחייך מוּזרוֹת.

– האמנם איפוא, האמנם לא ידעת עד כה? – שאל שוב סמרדיאקוב.

– לא, לא ידעתי. כל הזמן מהרהר הייתי אחרי דמיטרי. אחי! אחי! אויה! – תפש פתאום בשתי ידיו בראשו. – שמע נא: אתה לבדך הרגת? בלעדי אחי או עם אחי?

– אכן אך ורק עמך איפוא; עמך יחד הרגתי איפוא, ודמיטרי פיודורוביץ׳ בהחלט חף מפשע איפוא.

– שפיר, שפיר… אודותי אחרי כן. למה כה רועד אני… מילה לא אוכל לבטא.

– אמיץ לב היית איפוא אז, ״הכל איפוא מותר״, אמרת, ועתה כמה נבהלת! – מילמל, אגב תמיהה, סמרדיאַקוב. – שמא תבקש לימונדה, מיד אזמין איפוא. מאוד תרענן. אולם את זה איפוא לכסות תחילה.

ושוב רמז הוא אל החפיסות. הוא עמד לקום, כדי לקרוא בעד הדלת למאַריה קונדראַטייבנה, שתעשה ותביא לימוֹנדה, אולם, בהיותו תר אחרי משהו לכסות בו את הכסף, כדי להסתירו מעיניה, הוציא תחילה ממחטה, אבל מאחר שזו נתגלתה מגואלת לגמרה, נטל מהשולחן אותו ספר עבה וצהוב שהיה מונח יחידי עליו, ואשר הבחין בו איבאַן בהיכנסו, וכבש אותו על גבי הכסף. שם הספר היה: דבר אבינו הקדוש יצחק סירין. איבאַן פיודורוביץ׳ הספיק מיכנית לקרוא את שמו.

– אינני רוצה לימוֹנדה, – אמר. – עלי אחר כך. שב ודבר: כיצד עשית זאת? דבר הכל…

– אתה, לפחות, את מעילך פשוט איפוא, שכן תתכסה זיעה כולך.

איבאַן פיודורוביץ׳, שאך זה־עתה כאילו עלה הדבר על לבו, משך מעילו מעליו ויטילהו, מבלי לקום מכסאו. אל הספסל.

– דבר איפוא, בבקשה, דבר!

הוא כאילו נשתתק. תוך בטחון חיכה הוא, שסמרדיאַקוב יספר עתה הכל.

– בדבר זה, כיצד נעשה איפוא? – נאנח סמרדיאַקוב. – אורח טבעי בהחלט נעשה איפוא, על פי דבריך אותם עצמם…

– באשר לדברי אחרי כן, – שיסעוֹ שוב איבאַן, אולם לא עוד בצעקה, כמו קודם לכן, כשהוא מבטא את דבריו במרץ וכאילו השתלט לגמרי על עצמו. – אך ספר בפרוטרוט, כיצד עשית זאת. הכל על פי הסדר. אל תשכח מאומה. פרטים, העיקר, פרטים. אנא.

– אתה נסעת, אני נפלתי אז לתוך המרתף איפוא…

– במחלת הנופלים או משים עצמך?

– ברור, כמשים עצמי איפוא. בכל הייתי משים עצמי. מן המדרגות ירדתי בנחת איפוא, עד למטה איפוא, ושכבתי בנחת איפוא, וכאשר שכבתי, החילותי לצרוח. מפרכס הייתי, עד שהעלוני.

– חכה! וכל הזמן, ואחרי כן, ובבית־החולים משים עצמך היית?

– לא כי איפוא. למחרת היום, בבוקר, עד שלא באתי לבית־החולים, התקיפה האמיתית ובמרץ כזה, ששנים רבות לא ידעתי כמותה. יומים הייתי לגמרי בלי הכרה.

– שפיר, שפיר. המשך.

– הניחוני על אותו מצע, אכן גם ידעתי, שמעבר למחיצה איפוא, כי מאַרפה איגנאטייבנה מדי פעם, כאשר אחלה, היתה תמיד מניחה אותי ללילה מעבר לאותה מחיצה אצלה במעונה. עדינה היתה תמיד אלי מעצם יום היוולדי איפוא. בלילה מתאנח הייתי, אבל בשקט. מצפה הייתי כל הזמן לדמיטרי פיודורוביץ׳.

– כיצד מצפה היית, שיבוא אליך?

– לשם מה אלי. אל הבית שיבוא, מפני שלא היה לי עוד כל ספק בכך, שבוא יבוא באותו לילה עצמו, מפני שהוא, לאחר שחסר אותי ולא קיבל כל ידיעות, מן ההכרח שיטפס בעצמו בעד הגדר איפוא לתוך הבית, כאשר ידע איפוא, ולעשות משהו.

– ואילמלא היה בא?

– כי אז לא היה קורה דבר. בלעדו לא הייתי מכריע בדעתי לעשות.

– שפיר, שפיר.. דבר ברורות, אל תהא נחפז, העיקר – אל תפסח על שום דבר!

– מחכה הייתי, שהוא יהרוג את פיודור פאַבלוביץ׳ איפוא… דבר זה ברור היה איפוא. שכן אני כבר הכשרתיו לכך… בימים האחרונים איפוא… והעיקר – אותם סימנים נודעו לו. והוא עם חששיו וכעסו, שנצטברו בו במשך הימים, מן הנמנע היה לו שלא יחדור בעזרת אותם סימנים לתוך הבית איפוא. מן הנמנע היה. אני גם משום כך מחכה הייתי לו איפוא.

– המתן, – שיסעוֹ איבאַן, – הן אילו היה הורג, היה לוקח את הכסף עמו; הן כך מוכרח היית אתה לחשוב? מה איפוא היה נשאר לך לאחר כך? לא אבינה.

– את הכסף גופו הן לעולם לא היה מוצא איפוא. הן רק הוריתיו כך, שהכסף מתחת למזרון. אולם לא היתה זו האמת איפוא. תחילה היה הוא מונח בתיבה, הנה איך היה הדבר איפוא. ואחר כך אני, מכיוון שרק בי לבדי בכל האנושות נתן אמונו, הדרכתי את פיודור פאַבלוֹביץ׳, שיתן אותה חפיסה עצמה עם הכסף בפינה מאחורי האיקונין, משום ששם איש לא ינחש, ביחוד כשיבוא במבוהל. כך היתה היא, חפיסה זו, מונחת שם אצלו בפינה מאחורי האיקונין איפוא. אכן מצחיק היה הדבר להחזיקה מתחת למזרון, בתיבה, לפחות, תחת מנעול. וכאן הנה הכל מאמינים, כי מונחת היתה מתחת למזרון כביכול. הנחה אוילית. והנה אילו היה דמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ׳ מבצע רצח זה, מכיון שלא היה מוצא דבר, היה או ממהר לברוח איפוא, חרד לכל עלה נידף, כאשר יקרה תמיד לרוצחים, או שהיה נאסר איפוא. אז יכולתי אני תמיד איפוא, למחרת היום, או אפילו באותו לילה גופו איפוא לטפס אל מאחורי האיקונין ולקחת את הכסף משם, ממילא היו מאשימים בכך את דמיטרי פיודורוביץ׳. לכך יכולתי תמיד לקוות.

– ניחא, ואם לא היה הורג, כי אם רק חובל בו?

– אילמלא היה הורג, אני, כמובן, לא הייתי מעז לקחת את הכסף והכל היה לשוא. אולם היה גם שיקול־דעת שכזה, כי הוא יחבול בו עד לאבדן הכרתו, ואני אספיק באותה עת לקחת, ואחר כך כבר אגנוב את לבו של פיודור פאַבלוֹביץ׳ איפוא, שהנה אין זאת אלא שדמיטרי פיודורוביץ׳, לאחר שחבל בו, גזל את הכסף.

– חכה… אני מתבלבל. משמע, דמיטרי בכל זאת הרג, ואתה רק את הכסף לקחת?

– לא, לא הוא שהרג איפוא. וודאי, יכול הייתי עתה גם לומר לך, כי הוא הרוצח… אבל איני רוצה עתה לשקר לך, מפני… מפני שאם אתה, באמת, כפי שאראה, לא הבינות דבר עד כה ולא היית מעמיד את פניך לפני, כדי להטיל את אשמתך הברורה שלך בפני עלי, הרי עם זאת אשם אתה בכל איפוא, שכן יודע היית על הרצח איפוא ומסרת לי להרוג איפוא, ובעצמך, עם היותך יודע הכל, נסעת לך. על כן רוצה אני הערב להוכיח לך הכל בפניך, כי הרוצח העיקרי הנך אתה לבדך איפוא, ואני אינני אכן העיקרי, אם גם אני הוא שרצחתי. אתה־אתה הוא הרוצח האמיתי!

– מדוע, מדוע אני הוא הרוצח? אהה, אלוהים, – לא יכול להבליג עוד איבאַן, אגב היסח דעת, כי את כל הנוגע אליו הניח לסוף השיחה. – אותה צ׳אֶרמאַשניא גופה איפוא? חכה, הגד, לשם מה זקוק היית להסכמתי, אם כבר ראית את צ׳אֶרמאַשניאַ כהסכמה? כיצד תסביר עתה את הדבר?

– בטוח בהסכמתך, יודע הייתי איפוא, כי אתה, בשובך, לא תרים צעקה על שלושת אלפים אלה, אילו היו משום מה חושדים השלטונות בי במקום בדמיטרי פיודורוביץ׳, או בצוותא עם דמיטרי פיודורוביץ׳; אדרבה, מפני אחרים עלי תגן… ומשתקבל את הירושה, הענק תעניק לי אחר כך, כאשר תוכל, משך כל החיים, מפני שבכל זאת בגללי נמצאת מקבל ירושה זו, שכן אילו היה נושא את אגראַפינה אלכסנדרובנה לו לאשה, לא היתה עולה בחלקך אלא אצבע שלוחה.

– אה! ובכן היה בדעתך גם אחר כך לענותני, כל החיים! – חרק בשיניו איבאַן. – ומה אם לא הייתי נוסע, אלא הולך ומודיע עליך.

– ומה איפוא יכולת אזי להודיע? כי משדל הייתי אותך לנסוע לצ׳אֶרמאַשניאַ איפוא? הן איוולת היא איפוא. נוסף לכך, הן לאחר שיחתנו נוסע היית או נשאר. אם היית נשאר, לא היה מתארע דבר, אני יודע הייתי איפוא, כי אי אתה רוצה בכך, ולא הייתי מתחיל בשום דבר. ואם נסעת כבר, משמע, הבטח הבטחת לי, כי לא תעז להודיע עלי במשפט ותשא לי את שלושת האלפים הללו. ואתה גם לא יכולת אחר כך להציק לי כלל, משום שמספר הייתי הכל אז במשפט איפוא, כלומר, לא שאני גנבתי או רצחתי, – זאת לא הייתי אומר איפוא, – אלא שאתה עצמך דירבנת אותי לכך, שאגנוב או ארצח, ואילו אני לא הסכמתי. משום כך נחוצה היתה לי הסכמתך אז, שלא תוכל בשום פנים ללחצני איפוא, שכן מניין לך הוכחה לכך, ואילו אני תמיד יכול אני להציק לך איפוא, בגלוֹתי, מה משתוקק היית למות אביך, ועל דיברתי – הקהל כולו היה מאמין בכך ואתה היית עוטה כלימה לכל ימי חייך.

– כלום משתוקק הייתי, משתוקק הייתי? – חרק בשיניו שוב איבאַן.

– אין ספק שהיית, ובהסכמתך הרשית לי באֵלם אז דבר זה איפוא, – הביט סמרדיאַקוב נמרצות אל איבאַן. חלש היה מאוד ומדבר חרש ותוך עייפות, אולם משהו פנימי ונעלם מלהיב היה אותו; כוונה ידועה היתה לו, כנראה. איבאן חש היה בכך.

– המשך, – אמר אליו, – המשך על אותו לילה.

– הלאה אם כן מה! הנה שוכב אני ושומע, כאילו צעק האדון, וגריגורי וואַסילייביץ׳ קודם לכן קם ויצא, ופתאום צעקות, ואחריהן שקט, אפלה. שוכב אני, מחכה, הלב הולם, לא אוכל נשוא. קמתי, לבסוף, והלכתי איפוא, – רואה אני משמאל החלון לתוך הגן הפתוח, צעדתי עוד הלאה שמאלה איפוא, בכדי להאזין, אם חי הוא עודנו או לא, והנה שומע אני את האדון מתרוצץ ומתאנח, משמע, חי איפוא. אָח, אומר אני בלבי! קרבתי אל החלון, קראתי לאדון: ״אני הוא, איפוא״. והוא אלי: ״היה, היה, נמלט!״ כלומר דמיטרי פיודורוביץ׳, משמע, היה איפוא. – ״את גריגורי הרג!״ – ״היכן?״ לוחש אני אליו. – ״שם בפינה״, מצביע, אף הוא עצמו לוחש. – ״חכה״, אמרתי. הלכתי אל הפינה לבקשו, וליד הכותל נתקלתי בגריגורי וואסילייביץ׳, השוכב, כולו בדם, נטול הכרה. משמע, אכן, היה דמיטרי פיודורוביץ׳, נצנצה מיד מחשבה בלבי ותיכף ומיד החלטתי לגמור הכל, במפתיע איפוא, משום שגריגורי וואַסילייביץ׳, אם בחיים עודנו, מהיותו נטול הכרה לא יראה לפי שעה דבר. סכנה אחת בלבד היתה פן תקיץ לפתע מאַרפה איגנאַטייבנה. הרגשתי בה באותו רגע, אולם כה גברה התשוקה עלי שנשימתי כבדה. באתי שוב אל מתחת לחלון אצל האדון ואמרתי: ״היא כאן. באה, אגראַפינה אלכסנדרוֹבנה באה, מבקשת.״ נתחלחל הוא כולו, כמוהו כתינוק: – ״היכן כאן? היכן?״ מתאנח הוא כך, ובעצמו עדיין אינו מאמין. – ״שם, אומר אני, עומדת היא, פתח!״ מסתכל הוא בי בעד החלון איפוא, גם מאמין, גם לא מאמין, ולפתוח ירא הוא; אותי כבר ירא הוא איפוא, מהרהר אני. ומצחיק הדבר: פתאום עלה על לבי אז להרתיק אותם האותות על המסגרת, כי גרושנקה באה איפוא, לעיניו הוא עצמו; לדברי לא האמין כביכול, ואילו כאשר הרתקתי את האותות, מיד רץ לפתוח את הדלת. פתח. אמרתי להיכנס, והוא עומד, בגופו איפוא גודר בעדי: – ״היכן היא, היכן היא?״ – מביט הוא אלי ומרעיד. אה, מהרהר אני, אם אותי כה ירא הוא כבר – רע! ואצלי עצמי אפילו הרגלים החלו כושלות מפחד, שלא יתנני להיכנס פנימה איפוא, או יצעק בקול, או מאַרפה איגנאַטייבנה תבוא במרוצה, או משהו יתארע, לא אזכורה עוד, בעצמי חיוור, כנראה, עומד הייתי לפניו. לוחש אני אליו: ״הנה שם, שם היא מתחת לחלון, איככה זה, אומר אני, לא ראית?״ – ״הבא אותה, הבא אותה!״ – ״יראה היא, אומר אני, נבהלה מפני הצעקה. התחבאה בשיח, לך, קרא לה, אומר אני, בעצמך מחדר־עבודתך״. רץ הוא, ניגש אל החלון, העמיד את הנר על החלון: – ״גרושנקה, קורא הוא, גרושנקה, כאן את?״ קורא הוא בעצמו איפוא, ולגחון על גבי החלון לא ירצה איפוא, לא ירצה להתרחק ממני, מפני אותו פחד גופו, כי ירא מאוד מפני, ולפיכך לא יעז להתרחק ממני. ״הנה־הנה היא, אומר אני (ניגשתי אל החלון, גוחן כולי בעדו) הנה־הנה היא בשיח, צוחקת לך, רואה אתה?״ האמין פתאום, נתחלחל כולו, חולה אהבה היה ונפשו איוותה אותה מאוד איפוא, וגחן כולו בעד החלון. תפשתי מיד אותו מספג־של־יצקת, מעל השולחן אצלו, תזכורה איפוא, כשלוש ליטראות במשקל יהיה, נופפתי ידי, והך מאחוריו בקצהו בעצם קדקדו. לא צעק אפילו. אך צנח מטה. ואני בשניה ובשלישית. בשלישית איפוא חשתי, כי רוצצתי. פתאום נתחבט פרקדן, פניו כלפי מעלה, כולו בדם. התבוננתי: אין דם עלי, לא הותז, הספוג ספג, הנחתיו, ניגשתי אל האיקונין, הוצאתי את הכסף מהחפיסה, את העטיפה השלכתי ארצה, ואותו סרט ורוד עצמו לידה. ירדתי הגנה, כולי רועד. ישר אל אותו עץ־תפוח, שנבוּב הוא, – אתה יודע אותו חלל איפוא, ואני מזמן כבר התבוננתי אליו, שם נמצאו כבר מטלית וניר, מזמן הכינותי; כרכתי את כל הסכום בניר, אחרי־כן במטלית ותחבתי עמוק. כך נשאר הוא שם למעלה משבועיים, אותו סכום עצמו איפוא, אחר כך כבר, לאחר בית־החולים, הוצאתי. שבתי אל מצעי, שכבתי, והריני מהרהר בפחד: ״הנה אם הרוג הוא גריגורי וואסילייביץ׳ לגמרי הדבר על ידי כך גופא להתגלגל רע מאוד, אבל אם איננו הרוג ויתאושש, יתגלגל הדבר יפה מאוד, כי הוא יהיה אז עד שדמיטרי פיודורוביץ׳ בא, משמע, הוא גם הרג ולקח את הכסף״. התחלתי אז תוך היסוסים וקוֹצר רוח להתאנח, בכדי לעורר מהר את מאַרפה איגנאַטייבנה. קמה היא, לבסוף, באה במבוהל אלי, ובראותה לפתע כי גריגורי וואַסילייביץ׳ איננו – רצה החוצה, והנה, שומע אני, מיבבת היא בגן. אכן, כאן החלו הענינים איפוא לכל הלילה, אני הייתי כבר שקט לגמרי.

המספר הפסיק. איבאַן מקשיב היה אליו כל הזמן בדומית אֵלם, ללא ניע, מבלי לגרוע עין ממנו. ואילו סמרדיאַקוב, בהיותו מספר, אך לפעמים היה מעיף עין עליו, אכן מרבה היה ללכסן הצידה. משגמר לספר, נתרגש, כנראה, בעצמו ונשימתו כבדה. פניו היו מיוּזעים. ברם, אי אפשר היה לנחש, אם נהפך עליו לבו או מה.

– חכה, – נאחז תוך הירהורים איבאַן. – והדלת איפוא? אם פתח הוא את הדלת רק לך, איככה זה יכול גריגורי לפניך לראותה פתוחה? והן גריגורי ראה לפניך?

מענין הדבר, שאיבאַן היה שואל בקול שלוו לגמרי, אפילו בנעימה אחרת לגמרי כביכול, לא נזעם כלל, כך שאילו היה מישהו פותח עתה את הדלת ומביט אליהם בעד הפתח, וודאי היה מסיק, כי יושבים הם ומשוחחים בנחת על־אודות משהו שכיח, אם גם מענין ביותר.

– ביחס לאותה דלת וכי גריגורי וואַסילייביץ׳ ראה כביכול שפתוחה היתה, הרי אך נראה לו הדבר כך, – הצטחק עקמומית סמרדיאַקוב. – הן הוא, אומַר לך, לא בן־אדם הוא איפוא, כי כמוהו כמכשף עיקש, לא ראה, אבל נדמה לו כי ראה – שוב לא תזיזנו ממקומו איפוא. אכן שפר עלינו חלקנו עמך, שכך עלה על דעתו, משום שבלי ספק תשמש זו בסופו של דבר הוכחה כנגד דמיטרי פיודורוביץ׳.

– שמע, – אמר איבאַן פיודורוביץ׳, כאילו היה שוב מתחיל להתבלבל ומשתדל לשער מה, – שמע… עוד הרבה רציתי לשאלך, אבל שכחתי… שוכח אני ומתבלבל… כן! הגד נא לי אך זאת: לשם מה פתחת את החפיסה והשארת את העטיפה במקום? מדוע לא לקחתה פשוט בעטיפתה… כאשר מספר היית, נראה לי, כאילו היית מדבר על החפיסה כך, שאמנם כן צריך היה לנהוג… אבל מדוע צריך היה כך – לא אבינה…

– ואני עשיתי כן מטעם ידוע איפוא. שכן אם היה האיש יודע ומוּעד, הנה כמוני אני, למשל, שבעיניו ראה את הכסף הזה קודם לכן, ובעצמו, יתכן, עטפוֹ באותה חפיסה ובמו עיניו ראה, כיצד חתמוה ורשמו עליה, הנה איש שכזה מה טעם איפוא, אילו, למשל, היה הוא הורג, יתחיל אז, לאחר הרצח, להתיר את החפיסה, ועוד תוך בהילוּת כזו, בידעו גם בלאו הכי בוודאות מוחלטת, כי הכסף מונח, בלי ספק, באותה חפיסה איפוא? ונהפוך הוא, אם היה השודד כמוני אני, למשל, היה תוחב בפשטוּת את החפיסה לכיסו, מבלי לפתחה, ובורח עמה מהר איפוא. מה שאין כן דמיטרי פיודורוביץ׳: הוא לא ידע על החפיסה אלא על פי השמועה בלבד, אותה עצמה לא ראה, והנה כאשר השיגה, למשל, מתחת המזרון כביכול, מיהר לפתחה במקום, בכדי לברר, אם יש בה אמנם אותו כסף עצמו? ואת העטיפה השליך במקום, מבלי שיספיק לחשוב על כך, שזו נשארת הוכחה כנגדו אחר כך, מפני שהוא גנב לא מוּעד איפוא, וקודם לכן ברור לא גנב דבר מעולם, שכן אציל מלידה הוא איפוא, ואם עתה החליט לגנוב, אכן הנה לא לגנוב, כי אם אשר שייך לו בא להחזיר לעצמו, כי על כן עשה פומבי לכך מראש בכל העיר ואפילו התפאר קודם לכן בקול לפני הכל, כי יבוא ואת שלו מאת פיודור פאבלוביץ׳ לקוח יקח. אני רעיון זה גופו לא זו שהבעתי ברורות לקטיגור בחקירתו אותי, כי אם, אדרבה, העליתיו כאילו דרך רמז, כאילו בעצמי לא הייתי מבין, וכאילו היה הוא עצמו מעלה אותו, ולא אני הוא שלחשתיו לו איפוא, – כך האדון הקטיגור בעקב רמז זה בוּלמוס אחזוֹ איפוא…

האמנם כך, האמנם אתה כבר אז שקלת כל זה בו במקום? – קרא איבאַן פיודורוביץ׳, כשהוא יוצא מגדרו מתמהון. שוב התבונן בסמרדיאַקוב בפחד.

– הואילה נא, כלום אפשר לשקול כל זה בבהילות כזו איפוא? מראש נשקל הכל.

– אכן… אכן לך, משמע, השד עצמו עמד לך! – קרא שוב איבאַן פיודורוביץ׳, – לא, אינך טיפש, אתה חכם הרבה יותר מששיערתי…

הוא קם תוך כוונה ברורה להתהלך מעט בחדר. עגמה נפשו מאוד. אולם מכיון שהשולחן גדר בעדו את חדרך ובין השולחן והקיר היה הכרח לטפס כמעט כדי לעבור, אך הסתובב במקום ושוב ישב. העובדה, שלא הספיק להתהלך, יתכן שהרגיזתו לפתע, כך שבטירופו הקודם כמעט צעק פתאום:

– שמע, אתה, אדם אומלל, נבזה! האמנם טרם תבין, כי אם לא הרגתיך עדיין עד כה, הרי רק משום שנוצר אני אותך לחקירתך מחר במשפט. שהדי במרומים (הרים איבאַן ידו למרום) – אפשר וגם אני אשמתי, אפשר, באמת, היה לי רצון כמוס, ש… ימות אבי, אבל חי נפשי, לא אשמתי כך, כפי שאתה סבור, ויתכן, כי לא דירבנתיך כלל. לא, לא, לא דירבנתי! אכן אחת היא, בעצמי אעיד על עצמי, מחר איפוא, במשפט, החלטתי! הכל אספר, הכל, אולם נופיע יחדיו! ותאמר את אשר תאמר עלי במשפט, תעיד את אשר תעיד – מקבל אני ואיני ירא אותך; הכל אאשר בעצמי! אולם גם אתה מוכרח להודות בפני המשפט! מוכרח, מוכרח, יחדיו נלכה! כן יהי!

איבאַן הביע זאת בחגיגיות ובמרץ, וניכר היה כבר במבטו הנוצץ בלבד, כי אכן כך גם יהיה.

– חולה אתה, רואה אני איפוא, חולה לגמרי איפוא. עינים צהובות לך לגמרי איפוא, – אמר סמרדיאַקוב, אולם ללא כל ליצנות, אפילו תוך השתתפות בצער כביכול.

– יחדיו נלך! – שנה איבאַן, – ואם לא תלך, – אחת היא, לבדי אוֹדה.

סמרדיאַקוב שתק, כאילו היה מהרהר בדבר.

– לא יהיה כדבר הזה איפוא, אף אתה לא תלך איפוא, – החליט, לבסוף, ללא עירעור.

– אינך יורד לסוף דעתי! גער בו איבאַן.

השחר תשחיר פניך איפוא, אם תוֹדה בכל. ורע מזה לבלי הועיל, לגמרי איפוא, מפני שאגיד במישרין, כי לא היו דברים מעולם, כי מעולם לא אמרתי לך זאת איפוא, אלא שאתה או חולה אתה במחלה ידועה (וכך גם נראה איפוא), או שכה נכמרו רחמיך על אחיך, שמקריב הנך את עצמך ועלי דברים בדית מלבך, מאחר שבין כה וכה לא ראיתני משך כל ימי חייך אלא כיתוש, ולא כבן־אדם: ובכן, מי איפוא יאמין לך, וכלום יש אתך אפילו הוכחה אחת?

– שמע, את הכסף הראית לי עתה, כמובן, כדי לשכנעני.

סמרדיאַקוב סילק מעל החפיסות את ספרו של יצחק סירין וצידדו.

– כסף זה קח אתך איפוא, – נאנח סמרדיאַקוב.

– וודאי, אקח גם אקח! אולם למה איפוא תתננו לי, אם בגללו רצחת? – הביט עליו בהשתוממות רבה איבאַן.

– אין לי צורך בו כלל, – אמר סמרדיאַקוֹב בקול מרעיד, כשהוא נופף ידו. – היתה איפוא קודם לכן מחשבה כזו, שבכסף זה אתחיל לחיות, במוסקבה או מוטב בחוץ לארץ, היה חלום כזה איפוא, ועל הכל מפני ש״הכל מותר״. אכן אתה הוא שהוריתני כך איפוא, כי הרבה הירבית אז לדבר על כך אלי: שכן אם אין אל עולם, אין גם חסד כלשהוא, אף אין צורך אז בו. יפה אמרת. כך גם תפשתי.

– בשכלך השגת? – הצטחק עקמומית איבאַן.

– בהדרכתך איפוא.

– ועתה, הווה אומר, התחלת מאמין באלוהים, אם מחזיר אתה את הכסף?

– לא כי, לא התחלתי מאמין איפוא, – לחש סמרדיאַקוב.

– אם כן למה תחזיר?

– די לך… חדל איפוא! – נופף שוב סמרדיאַקוב ידו. – אתה עצמך אומר היית אז, כי הכל מוּתר, ואילו עתה משום מה כה נרגש הנך, אתה עצמך איפוא? אפילו להעיד על עצמך רוצה אתה… אכן לא יהיה כדבר הזה! לא תלך להעיד! – הכריע שוב נמרצות ומתוך בטחון סמרדיאַקוב.

– תראה! – אמר איבאַן.

– לא יתכן כדבר הזה. חכם אתה דייך איפוא. אוהב כסף אתה, זאת ידעתי, גם כבוד אתה אוהב, כי גא אתה מאוד, יפיוּת נשים רב־מדאי אוהב, ויותר מכל לחיות בתפנוקים ולא להשתחוות לאיש, – זה יותר מכל איפוא. לא תרצה להשחית חייך לעולם, לבייש עצמך בצורה כזאת במשפט. אתה כמוך כפיודור פאַבלוביץ׳ אתה, יותר איפוא, יותר מכל הבנים דמית לו, נפש אחת עמו איפוא.

– לא טיפש אתה, – אמר איבאַן כאילו נפעם; הדם פרץ אל פניו, – חשבתי לפני כן, כי טיפש אתה. עתה רציני אתה! – העיר הוא, כשהוא מביט אורח שונה אל סמרדיאַקוב.

– בגאוותך אמרת, כי טיפש אני. קבל את הכסף איפוא.

איבאַן לקח את שלוש החפיסות של שטרות־הכסף ויתחבן לתוך כיסו, מבלי לעטפן במשהו.

– מחר אראן בבית־המשפט, אמר.

– איש לא יאמין לך שם איפוא, שכן כסף איפוא יש לך עתה משלך רב, לקחת מהתיבה והבאת איפוא.

איבאַן קם ממקומו.

– חוזר אני על דברי, אם לא הרגתיך, הרי משום שצריך אתה לי למחר, זכור זאת, אל תשכח!

– ובכן מה, הרוג איפוא. הרוג עתה, – אמר פתאום אורח מוזר סמרדיאַקוב, כשהוא מביט זרוֹת אל איבאַן. – לא תמצא את לבך אפילו לכך איפוא, – הוסיף תוך חיוך מר, – לא תמצא את לבך לעשות דבר, אתה שאמיץ לב היית לפני כן איפוא!

– עד למחר! – קרא איבאַן ופנה ללכת.

– חכה… הראני אותם עוד פעם.

איבאַן הוציא את שטרות־הכסף והראם לו. סמרדיאַקוב התבונן אליהם כעשר שניות.

– עתה, כלך לך, – אמר, כשהוא נופף ידו. איבאַן פיודורוביץ׳! קרא פתאום שוב אחריו.

– מה לך? – הפנה איבאַן פניו אגב הליכה.

– שלום איפוא!

– עד למחר! – קרא שוב איבאַן ויצא מהבית.

הסופה נמשכה עדיין. את פסיעותיו הראשונות פסע תוך התאוששות, אולם פתאום החל מתנדנד. ״זהו משהו פיסי״, אמר אל לבו אגב חיוך. משהו מעין חדווה מילאה עתה את נפשו. הוא חש בקרבו איזו תקיפות לאין שיעור: הקץ להיסוסיו שכה עינוהו כל הזמן האחרון! נפלה ההכרעה ״ולא תשתנה עוד״, הירהר תוך אושר. באותו רגע נתקל לפתע במשהו וכמעט נפל. משנעצר, הבחין לרגליו את האכר שהפיל, שוכב עדיין כך באותו מקום עצמו, מחוסר הכרה ובלי ניע. הסופה כמעט שכיסתה כבר את פניו. איבאַן תפש בו פתאום ויסחבנו על גבו. משראה לימינו אור בביקתה, ניגש, הקיש על התריס, וביקש את האזרח שנענה לו, בעל הביקתה, כי יעזור לו לסחוב את האכר לבית פרטי, אגב הבטחה לתת לו תמורת עזרתו שלושה רובלים. האזרח התעתד ויצא. לא אתאר בפרוטרוט כיצד עלה אז ביד איבאַן פיודורוביץ׳ להשיג את מטרתו ולסדר את האכר במשטרה בתנאי, שתיכף ומיד יערכו בדיקת רופא, כשהוא שוב מוציא גם כאן ביד נדיבה ״להוצאות״. אומר רק, הענין נמשך שעה תמימה כמעט. אולם איבאַן פיודורוביץ׳ נשאר מרוצה מאוד. מחשבותיו התרוצצו ופעלו: ״אילמלא החלטה הנמרצת שלי למחר״, הירהר לפתע תוך קורת רוח, ״לא הייתי מתעכב לשעה שלמה כדי לסדר את האכר, כי אם הייתי עובר על פניו ורק רוקק על כך, שיקפא הוא… אכן, מה רב כוחי לפקח על עצמי!״ הירהר באותו רגע תוך קורת רוח יתרה עוד: ״והם איפוא החליטו שם, כי דעתי נטרפת עלי!״ משקרב אל ביתו, נעצר פתאום אגב שאלת פתע: ״כלום אין צורך מיד, כבר עתה, ללכת אל הקטיגור ולהודיע על הכל?״ הוא פתר את השאלה תוך כדי פניה שוב הביתה: ״מחר הכל יחד!״ לחש לעצמו, ומוזר הדבר, כל שמחתו, כל קורת רוחו חלפו בין רגע. וכאשר נכנס לחדרו, משהו מקפיא נגע בלבו, כאילו זכר, יותר נכון, מראה המביא לידי זכרון משהו מענה ומבחיל נמצא כאן־כאן בחדר זה עתה, ברגע זה, וגם קודם לכן נמצא בו. עייף צנח על הספה שלו. הזקנה הביאה לו את המיחם, הוא חלט תה, אבל לא נגע בו; את הזקנה שילח עד למחר. יושב היה על הספה וחש סחרחורת בראשו. חש, כי חולה הוא וחסר אונים. החל מנמנם, אולם ברגזו קם והתהלך בחדר, בכדי להעביר שינה מעיניו. לרגעים נדמה לו, כאילו הוזה הוא. אולם לא המחלה העסיקתהו יותר מכל: משהתישב שוב, החל לעתים מתבונן סביבותיו, כאילו מבקש היה אחר משהו. כך קרה פעמים אחדות. לבסוף נפנה מבטו וננעץ בנקודה אחת. איבאַן הצטחק, אבל עין זעם עלה בפניו. שעה ארוכה היה יושב במקומו, תומך בחזקה בשתי ידיו בראשו עם שהוא מלכסן בכל זאת עיניו אל הנקודה הקודמת, אל הספה העומדת ליד הכותל שממול. משהו, כנראה, נמצא מרגיזו שם, חפץ כלשהו, מטריד, מענה.

IX שֵׁד הַסִּיּוּט שֶׁל אִיבאַן פְיוֹדוֹרוֹבִיץ׳    🔗

אינני רופא, ועם זאת מרגיש אני, כי בא הרגע, כאשר הכרח הוא לי להסביר לקורא לוּ רק משהו בתכונת מחלתו של איבאַן פיודורוביץ׳. בהקדימי את המאוחר, אומר רק זאת: הוא נמצא עתה, בערב זה, דווקא בדיוק לפני טירוף חולף, אשר, סוף־סוף, השתלט לגמרי על גופו הרופף מזמן, אבל המתנגד בעקשנות למחלה. מבלי שאדע עד מה במדיצינה, ארהיב עוז בנפשי להביע השערה, כי, אכן, יתכן, עלה בידו להרחיק, תוך אימוץ איום של רצונו, לזמן־מה את מחלתו, כשהוא מקווה, כמובן, להתגבר עליה לגמרי. הוא ידע, כי חולה הוא, אבל נפשו סלדה במחשבה להיות חולה בזמן זה, ברגעי גורל אלה בחייו הממשמשים ובאים, שעה שהכרח הוא לו להיות נכח, להביע את דברוֹ באומץ והחלטיות ובעצמו ״לזכות את עצמו בפני עצמו״. הוא, אגב, פנה פעם אל רופא שהגיע מקרוב ממוסקבה, מוזמן על ידי קאַטרינה איבאַנובנה בגלל חלום אחד שחלמה בהקיץ, שהזכרתיו כבר לעיל. הרופא, לאחר שבדק אותו וחקר אותו, הסיק, כי אצלו אפילו מעין בלבול במוח, ולא תמה כלל להודאה אחת, שהודה לו הלה, אמנם, תוך שאט נפש. ״תעתועי החושים במצבך שלך אפשריים מאוד, החליט הרופא, אם כי מן הצורך לבדקם…. אכן בכלל הכרח הוא להתחיל רצינית ברפוי, מבלי להפסיד אף רגע, שאם לא כן רע יהיה״. אולם איבאַן פיודורוביץ׳, בצאתו ממנו, לא קיים את העצה הנבונה וזילזל לשכב ולהתרפא: ״הן אתהלך, לפי שעה יש כוחות, אפול – ענין אחר, אזי ירפא מי אשר יחפוץ״, החליט הוא, כשהוא מיאש את לבו. הנה־כי־כן יושב היה עתה, מכיר בעצמו כמעט, והוזה, וכפי שאמרתי כבר, מסתכל בעקשנות בחפץ כלשהו על הספה ליד הכותל שממול. שם נראה פתאום יושב מישהו, אלוהים יודע אי הדרך נכנס, משום שהוא לא נמצא עדיין בחדר, כאשר איבאַן פיודורוביץ׳, בחזרו מאצל סמרדיאַקוב, נכנס לתוכו. היה זה אחד אדון, או, מוטב לומר, מעין ג׳נטלמן רוסי, בגיל לא צעיר עוד, בשנות העמידה, ¹³ “qui frisait la cinquantaine” כאשר יאמרו הצרפתים, ששיבה לא כבירה ביותר זרקה בשערותיו הכהות, הארוכות למדי והסמיכוֹת עדיין ובזקן־היתד המסופר שלו. לבוש היה בגד חום, מאת החיט הטוב ביותר, כנראה, אבל בלוי כבר, תפור עוד לפני שלוש שנים, בערך, ויצא מהאפנה לגמרי, כך שאיש מבין האמידים החילוניים מזה שנתיים לא היה לובש כמותו. הלבנים, העניבה הארוכה בצורת סוּדר, הכל היה כך, כמו אצל הג׳נטלמנים הטרזנים, אולם הלבנים, אם להתבונן אליהם מקרוב, היו מלוכלכים כלשהו, והסוּדר הרחב מהוּה ביותר. המכנסים המשוּבצים של האורח היו מתואמים במצוין, אולם שוב בהירים ביותר ונראים צרים ביותר, כאשר לא ילבשו עוד עתה, וכן כובע ביבר לבן ורך, שהביא עמו האורח רב־מדאי שלא בהתאם לעונה. באחת, היה מראה של הגינוּת אגב חסרון כיס. דומה היה הדבר, שהג׳נטלמן התייחס לסוג בעלי־האחוזות חובקי הידים לשעבר, שפרחו עוד בימי חוק השיעבוד; אדם שראה עולם, כנראה, וגם חברה הגונה, שהיו לו אי־פעם קשרים ושמר עליהם, אכן, עד כה, אולם קמעה־קמעה, עם התמעטות ידו לאחר חיי תענוגים בצעירותו וביטול חוק השיעבוד זה מקרוב, הפך מעין דל גאה המצפה לשולחן חברו, חוזר על בתי מכרים ישנים טובים, המקבלים אותו על שום אפיו המתון והפשרני, וגם על שום כך, שמכל מקום אדם הגון הוא, שאפשר להושיבו ליד כל אחד אצל השולחן, אם כי, אמנם, במקום צנוע. ג׳נטלמנים מדולדלים כאלה, בעלי אופי מתון, היודעים לספר, לתת יד למשחקים בקלפים ובהחלט לא יאהבו כל שליחויות, אם מטילים אותן עליהם, – גלמודים הם בדרך כלל, אם רווקים, ואם אלמנים, יתכן ויש להם ילדים, אבל ילדיהם מתחנכים תמיד הרחק אי־שם, אצל אילו דודות, שהג׳נטלמן לא יעלה את זכרונן לעולם כמעט בחברה הגונה, כאילו היה בוש באותה קרבת משפחה. אכן, מהילדים הוא נגמל לאט־לאט לגמרי, עם שהוא מקבל לעתים רחוקות מהם ליום הולדתו או לחג המוֹלד מכתבי איחולים ולפעמים אפילו יענה עליהם. פרצופו של האורח הבלתי־קרוא היה לא של טוב לבב, כי אם שוב של מתינות, נכון, בהתאם למסיבות, לכל ארשת של חביבות. שעון לא היה אתו, אבל היה לו לוֹרנט של שריון־צב תלוי בסרט שחור. אַמת ימינוֹ היתה ענודה טבעת זהב אטום משובצת לשׁם לא יקר. איבאַן פיודורוביץ׳ שתק נזעם ולא רצה לפתוח פיו. האורח חיכה כשהוא יושב, אכן, בדומה לאדם הסמוך על שולחן הזולת, שאך זה ירד מלמעלה, מהחדר שהועמד לרשותו, מטה אל התה, כדי לארח לחברה עם בעל־הבית, אבל חושף אמריו מטעם זה, שבעל־הבית טרוד ומהרהר קודר במשהו; ברם, נכון הוא לכל שיחה לבבית, לוּ רק יפתח בה בעל־הבית. לפתע הביעו פניו דאגת־מה פתאומית.

– שמע נא, – פתח הוא בפנותו אל איבאַן פיודורוביץ׳, – סלח לי, אני אך כדי להזכיר לך: הן הלכת אל סמרדיאַקוב, כדי להיוודע על קאַטרינה איבאנובנה, והנה הלכת ממנו מבלי להיוודע דבר עליה, וודאי שכחת…

– אכן, כן! נפלט פתאום מפי איבאַן, ופניו לבשו קדרות של דאגה, – כן, שכחתי… ברם, עתה אחת היא, הכל עד למחר, – מילמל לעצמו. – ואתה, – פנה הוא נרגז אל האורח, – אני בעצמי צריך הייתי לזכור זאת, משום שדבר זה הוא־הוא שהדאיב את הנפש! מה איפוא קפצת, כי אאמין לך, שאתה הוא שלחשת, ולא אני בעצמי זכרתי?

– אל תאמין, – חייך בחביבות הג׳נטלמן. – מה אֵמוּן תוך אלמוּת? ולא עוד אלא שבדברים שבאמונה כל הוכחות ללא הועיל הן, וביחוד גשמיוֹת. תוֹמא¹⁴ האמין לא משום שראה את ישו קם לתחיה, כי אם משום שעוד לפני כן ביקש להאמין. הנה, למשל, הספיריטוּאַליסטים¹⁵… אוהב אני אותם מאוד… תאר בנפשך, הם מניחים, כי מועילים הם לאמונה, משום שהשדים מהעולם ההוא בקרניהם לעומתם יטלטלו. ״זוהי כבר איפוא הוכחה גשמית כביכול כי קיים העולם ההוא״. העולם ההוא, והוכחות גשמיות, נוֹפת צוּפים! ולבסוף, אם הוּכח השד, לא ידוע עדיין, אם הוּכח האלוהים? אני רוצה להירשם בחברה האידיאלית, אהווה אופוזיציה אצלם: ״ריאליסט איפוא, ולא מאַטריאַליסט, חה, חה!״

– שמע, – קם פתאום מאצל השולחן איבאַן פיודורוביץ׳. – אני עתה כאילו הוזה… אכן, וודאי, הוזה… שקר כאוות נפשך, אחת היא לי! לא תביאני לידי טירוף, כבפעם הקודמת. אין אני אלא מתבייש מפני משהו… ברצוני להתהלך על פני החדר… יש ואינני רואה אותך ואפילו את קולך לא אשמע, כבפעם הקודמת, אולם תמיד אנחש את הטיח התפל שלך, משום שזהו אני, אני גופי הוא המדבר, ולא אתה! לא אדע רק, אם ישן הייתי בפעם הקודמת או ראיתיך בהקיץ? הנה ארטיב את המגבת במים צוננים ואשים על ראשי, שמא תתנדף.

איבאַן פיודורוביץ׳ קרב אל הפינה, לקח את המגבת, עשה כאשר אמר, ובמגבת רטובה לראשו החל מתהלך אנה ואנה על פני החדר.

– יישר הדבר בעיני, כי נקטנו במישרין אני ואתה לשון נוכח בייחסינו, – פתח האורח.

– טיפש, – הצטחק איבאַן, – ומה איפוא בלשון רבים, מה, אדבר אליך. אני חי לבבי עתה, אך ברקה תכאב… והקדקוד.. רק, בבקשה ממך, אל תתפלסף, כבפעם הקודמת. אם אי יכול אתה להסתלק, בדה משהו משמח. הלעז, הן סמוך אתה לשולחן הזולת, אם כן הלעז. ידבק איפוא סיוט שכזה! אבל אני לא אירא אותך. אגבר עליך. לא יוליכו לבית משוגעים!

– ¹⁶C’est charmant סמוך לשולחן הזולת. כן, אכן כזה אני. מי איפוא אני על הארץ, אם לא סמוך על שולחן הזולת. אגב, הן אשמעה אותך ואתמהה כלשהו: חי האלוהים, הרי אתה מתחיל כבר אט־אט לראותני כמשהו ממשי, ולא רק כדמיון שלך בלבד, כפי שמעמיד היית על כך בפעם הקודמת…

– אף רגע קט לא אראך כאמת מציאותית. – צעק תוך כעס אפילו איבאַן. – שקר אתה, מחלתי אתה, רוח אתה. לא אדע רק במה אכלה אותך, ורואה אני כי זמן מה אין להימלט מיסורים. תעתוע חושים שלי אתה. אינך אלא הגשמה של גופי, אכן אך צד אחד שלי… של מחשבותי והרגשותי, אולם של המנוולות והאוויליות ביותר שבהן. מבחינה זו יכולת אפילו להיות מעניין בשבילי, אילו רק היתה שעתי פנויה להתעסק עמך…

– הרשה, הרשה, אני אוכיח לך: זה לא כבר ליד הפנס, כאשר התגוללת על אליושה וצעקת אליו: ״אתה מפיו נודע לך! מניין נודע לך, כי הוא בא אלי?״ הן אותי זכרת אז. משמע, רגע קט האמנת איפוא, האמנת, כי אכן אני ישני, – הצטחק הג׳נטלמן.

– כן. היתה זו חולשה טבעית… אולם אני לא יכולתי להאמין לך. איני יודע, אם ישן הייתי או מהלך בפעם הקודמת. אני, אפשר הדבר, כי אך בחלום ראיתיך אז, ולא בהקיץ כלל…

– ולמה זה־לא־כבר בקפדנות כזו, עם אליושה איפוא? הוא חביב, אני בגלל הקשיש זוסימה אשם לפניו.

– שתוק בדבר אליושה! איך ימלאך לבך, משרת! – הצטחק שוב איבאַן.

– אתה מגדף ובעצמך צוחק, – סימן לטובה, אגב, אתה היום חביב אלי הרבה יותר מאשר בפעם הקודמת, ואני מבין למה: אותה הכרעה גדולה…

– שתוק בדבר ההכרעה! – צעק באכזריות חימה איבאן.

– מבין אני, מבין, ¹⁷c’est noble c’est charmant אתה הולך מחר להגן על אחיך ומביא את עצמך קרבן… c’est chevaleresque.¹⁸

– שתוק, בעט אבעט בך!

– שמח אהיה במידת־מה, שכן אז תושג מטרתי; אם בעיטות, משמע, מאמין אתה במציאותי, מפני שאין מבעטים ברוח. הקץ להלצות: הן לי אחת היא, גדף, אם רצונך בכך, אולם בכל זאת מוטב להיות כלשהו אדיב יותר, אפילו כלפי. שאם לא כן, הרי לך טיפש, אף משרת, אכן אילו מלים!

– עם גדפי אותך – את עצמי אגדף! – הצטחק שוב איבאַן, – אתה – אני, אני גופי, אך עם פרצוף אחר. אתה אינך מדבר אלא מה שאני כבר מהרהר בו… ואי אתה יכול לומר לי משהו חדש!

– אם כמחשבותיך מחשבותי, אך לכבוד הוא לי הדבר, – אמר בעדינות וגוֹדל הג׳נטלמן.

– אך את מחשבותי הרעות תקבל, והעיקר – טפשיות. טיפש אתה ונתעב. שוטה שבעולם אתה. לא, לא אוכל נשוא אותך! מה לי לעשות, מה לי לעשות! – חרק בשיניו איבאַן.

ידידי, אני בכל זאת רוצה להיות ג׳נטלמן ושגם יראוני כך, – החל בהתקפת שאיפת־מה טהורה של דל גאה, פשרנית וטובת לב כבר מראש, האורח. – אני עני, אבל… לא אומר, כי ישר אני מאוד, אבל… בדרך כלל מקובל הדבר בחברה כאכסיוֹמה, כי אני מלאך חוטא. חי האלוהים, לא אוכל לתאר בנפשי, כיצד יכולתי להיות אי־פעם מלאך. אפילו הייתי פעם, הן לפני זמן כה רב, שלא חטא הוא גם לשכוח. עתה לא ייקר לי אלא השם הטוב של אדם הגון, וחי אני כפי שיזדמן, משתדל אך להיות נעים. אוהב אני את האנשים אהבת אמת, – אה, בהרבה דברים הוציאו דיבה עלי! כאן, כאשר לעתים אעתיק את דירתי אליך, יזרמו חיי בבחינת משהו כאילו לאמיתו של דבר, וזה יישר בעיני יותר מכל. הן אני עצמי, כמוך אתה, סובל אני בגלל הדמיון, ומשום כך גם אאהב את הממשיות הארצית שלכם. כאן אצלכם הכל מותווה, כאן נוּסחה, כאן גיאומטריה, ואצלנו אך אילו השוואות נעלמות! אני מתהלך כאן וחולם. אני אוהב לחלום. נוסף לכך על הארץ אני מתחיל להאמין בהבלים, – אל תצחק, נוּ: דבר זה דווקא מוצא חן בעיני, שאני מתחיל מאמין בהבלים. אני כאן את כל הרגליכם מסגל לי: אהבתי לבקר בבית־המרחץ של הסוחרים, תוכל לתאר זאת בנפשך, ואהבתי לההביל שם עם הסוחרים והכמרים. שאיפתי היא – להתגשם, אולם אופן החלטי, ללא שוב, בדמות אחת סוחרת פרת הבשן ולהאמין בכל אשר תאמין היא. האידיאל שלי – להיכנס אל הכנסיה ולהעמיד שם נר בכל לב, חי האלוהים כך. או אז הקץ לכל יסורי. הנה גם להתרפא אצלכם אהבתי: באביב פגעו האבעבועות, הלכתי ובבית החינוך הרכיבו לא אבעבועות, – אילו ידעת, מה מרוצה הייתי אותו יום: למען האחים הסלאביים עשרה רובל תרמתי!… אינך מקשיב. יודע אתה, אתה היום מאוד נפלו פניך, – הג׳נטלמן החריש מעט – ידעתי, הלכת אתמול אל אותו רופא… ובכן, מה מצב בריאותך? מה אמר לך הרופא?

– טיפש! – הטיח איבאַן.

– לעומת זאת אתה איפוא כמה חכמת. שוב תגדף? הן אני לא מתוך השתתפות בצער, כי אם כך. הואילה, אל תענה. שוב החל מכאיב השיגרון…

– טיפש, – חזר שוב איבאַן.

– אתה בשלך, ואני איפוא שיגרון כזה אחז בי אשתקד, שעד היום לא אשכחנו.

– שיגרון אצל השד?

– ומדוע איפוא לא, אם לפעמים אתגשם. אתגשם, והרי גם את התוצאות אקבל. שטן sum et nihil humanum a me alienum puto¹⁹ כיצד, כיצד? שטן surn et nihil humanum… אין זה אוילי לגבי השד!

– שמח אני, כי, סוף־סוף, הנחתי דעתך.

– והן זאת לקחת לא אצלי, – הפסיק לפתע איבאַן כאילו הופתע, – דבר זה מעולם לא עלה על דעתי, מוזר הדבר…

– C’est du mouveau, n’est pas? ²⁰ הפעם אנהג ביושר ואבאר לך. שמע: בחלומות, וביחוד בסיוטים, אכן, בעקב קלקול קיבה או משהו, יראה לפעמים האדם חלומות כה אמנותיים, מציאות כה מורכבת וממשית, מאורעות כאלה או אפילו עולם מלא של מאורעות, מסובך בסכסכנות כזו, עם פרטים בלתי צפויים כל כך, החל מהגלויים הנעלים שלך ועד לכפתור האחרון שבכותנתך, שחי נפשי, טולסטוי, לא יחבר, ובינתים יראו חלומות כאלה לפעמים לא מחברים כלל, אנשים פשוטים ביותר, פקידים, פליטוניסטים, כמרים… ביחס לכך קיימת אפילו שאלה שלמה: מיניסטר אחד הודה לי אפילו בעצמו, שרעיונותיו הטובים ביותר עולים על לבו שעה שהוא ישן. והרי לך איפוא גם עתה. אם כי תעתוע החושים שלך אני, אבל, כבסיוט, דברים מקוריים אדברה, שמעולם לא עלו על דעתך עד כה, כך שאין אני חוזר על דבריך כלל ועיקר, ותוך כך אין אני אלא הסיוט שלך ותו לא.

– אתה משקר. מטרתך דווקא להוכיח, כי אתה הוא אתה בפני עצמך, ולא הסיוט שלי, והנה אתה מאשר בעצמך, כי חלום אתה.

– ידידי, היום נקטתי שיטה מיוחדת, אחרי כן אסביר לך. המתן, היכן הפסקתי? כן, הנה אחזה צינה בי אז, אך לא אצלכם, כי אם עוד שם…

– היכן שם? הגד, כלום זמן רב עוד תשהה אצלי, האינך יכול ללכת? – קרא איבאַן תוך יאוש כמעט. הוא חדל מהתהלך, ישב על הספה, שוב נשען במרפקיו על השולחן ולחץ בשתי ידיו את ראשו. הוא קרע מעליו את המגבת הרטובה ובדאבה השליכה הלאה: נראה, לא הועילה.

– אתה מעוצבן, – העיר הג׳נטלמן דרך חירות מרושלת, אבל עם זאת בפנים מסבירות בהחלט, – אתה כועס עלי אפילו בגלל זאת, שיכולתי להצטנן, ובינתים קרה הדבר באופן טבעי לגמרי. אני נחפז הייתי אז לנשף דיפלומטי אצל אחת גברת פטרבוּרגית רמת־המעלה, אשר נשאה נפשה להיות מיניסטר. ובכן, זיג, עניבה לבנה, כפפות, ברם, אני הייתי עדיין אלוהים יודע איפה, ובכדי להגיע אליכם ארצה היה צורך עדיין לטוס ולעבור מרחקים… וודאי, אין זה אלא ענין של־רגע, אולם הן גם קרן־אור השמש תעשה דרכה משך שמונה דקות שלמות, וכאן, שער בנפשך, בזיג ובחזיה פתוחה. הרוחות אינם קופאים, אבל כבר נתגשמתי, אז… באחת, הבהקתי, וירדתי, והן במרחבים אלה איפוא, באיתר איפוא, במים אלו איפוא, אשר על פני הארץ, – הן כפור כזה… כלומר איזה כפור, – לזה אי אפשר עוד לקרוא כפור, שער בנפשך: מאה וחמשים מעלה מתחת לאפס! ידועה הלצתן של ריבות הכפר: בכפור של שלושים מעלה תצענה לטירון ללקק קרדום; הלשון נקפאת מיד, והשוטה יפשוט בדם את עורו מעליו; והן זה אך בשלושים מעלה, ובמאה וחמישים, אכן כאן רק אצבע, דומני, להקריב אל קרדום, והיא כלא היתה, אילו… אך מזדמן היה קרדום שם…

– היכול להזדמן קרדום שם? – שיסעוֹ לפתע במפוזר ובבהילה איבאַן פיודורוביץ׳. מתנגד היה בכל מאמצי כוחותיו שלא לתת אימון בהזייתו ולא להניח שתיטרף דעתו עליו כליל.

– קרדום? – חזר על השאלה האורח בתמהון.

– אמנם כן, וכי מה יארע שם לקרדום? – צעק פתאום בעקשנות מרדנית איומה איבאַן פיודורוביץ׳.

– מה יארע במרחב לקרדום? Quelle idée! ²¹ אכן, אם יגיע הרחק הלאה, יתחיל, דומני, לטוס סביב הארץ, מבלי שידע בעצמו לשם מה, בדמות בן־לוויה. התוֹכנים יהיו מחשבים את עליתו ושקיעתו של הקרדום, גאַטצוּק ירשום בלוח, וזה הכל.

שוטה אתה, שוטה שבעולם! – אמר במרדנותו איבאַן, – שקר בתבונה, לא, לא אהיה מקשיב לך. אתה תבקש להכריעני בריאליזם שלך, שכנעני כי אתה ישך, אבל אני איני רוצה להאמין כי אתה ישך! לא אאמין!

– והן אני איני משקר, הכל אמת; לצערי, האמת כמעט תמיד היא בלתי שנונה. אתה, רואה אני, מצפה בהחלט למשהו רב, ואולי גם נפלא. חבל מאוד, כי לא אתן אלא מה שיש בכוחי לתת…

– אל תתפלסף, חמור!

– מה פילוסופיה כאן, שעה שכל הצד הימני נשתתק, גונח ומתאנח. הייתי אצל הרפוּאה כולה: הבחן ייטיבו להבחין, את המחלה כולה יספרו לך, כאילו לפי האצבעות, ואילו רפא לא ירפאו, נפלא מהם. איקלע לכאן אחד סטוּדנטוֹן נלהב: ״אם גם תמות, אומר הוא, אבל ידוע תדע בהחלט באיזו מחלה מתּ!״ ושוב אותו נוהג שלהם לשלח אל מומחים: אנחנו איפוא אך נבחין, והנה סע אל מומחה פלוני אלמוני, הוא כבר ירפא. כליל, כליל, אומר לך, נעלם הרופא שלפנים, אשר מכל המחלות היה מרפא, עתה אך מומחים בלבד ונותנים הם פומבי לעצמם בעתונות. תחוש באפך, ישלחוך לפאריס: שם איפוא מומחה לרפוי אפים. תבוא לפאריס, הוא יתבונן באף: אני יש ביכלתי, יאמר, אך את הנחיר הימיני שלך לרפא, משום שאת הנחירים השמאליים לא ארפא, אין זו מומחיותי, תסע אחר כך ממני לוינה, שם ירפא לך מומחה מיוחד את הנחיר השמאלי. מה תעשה איפוא? החילותי להשתמש באמצעים עממיים, אחד דוקטור גרמני יעץ בבית־המרחץ על הספסל בדבש עם מלח להתמרח. אני, אך כדי פעם מיותרת אחת לסור לבית־המרחץ, הלכתי: התלכלכתי כולי, וללא הועיל. ביאושי כתבתי לאציל מאֵתיאי במילאַנוֹ; שלח ספרים וטיפות, יהי אלוהים עמו. ותאר בנפשך: תוצרת לתת²² של הוֹף עזר! קניתי דרך־מקרה, שתיתי כוס ומחצית, והרי לך, צא איפוא ורקוד, הכל כענן בוקר חלף. אמרתי תיכף ומיד בעתונים ״תודה״ להדפיס לו, רגש של החזקת טובה לו נתעורר איפוא, והנה, שער בנפשך, ענין חדש החל כאן: אף מערכת אינה מקבלת! ״רב־מדאי משום נסיגה לאחור יהיה בכך, אומרים, איש לא יאמין, le diable n’existe point²³. אתה, אתה, מיעצים, הדפס בהעלם שם״. אכן מה ״תודה״ תהא זו, אם בהעלם שם. צוחק אני עם הפקידים: ״באלוהים להאמין, אומר אני, זוהי נסיגה לאחור בדורנו, ואני הן שד אני, בי אפשר״. – ״מבינים, אומרים הם, מי איפוא לא יאמין בשד, ובכל זאת אסור, זה עלול להזיק למגמה. שמא בתורת הלצה?״ אכן, בתורת הלצה, אמרתי בלבי, יהא זה לא שנון. כך גם לא הדפיסו. וזה, התאמינה, יעיק אפילו על לבי. הרגשות הטובים ביותר שלי, כמו, למשל, החזקת טובה, אסורים לי פוֹרמאלית אך ורק בתוקף מצבי הסוֹציאלי.

– שוב נתקעת לפילוסופיה? – חרק בשיניו תוך שנאה איבאַן.

– ישמרני האל, אבל הן אי אפשר לפעמים שלא להתלונן. אני אדם שהוציאו לעז עליו. הנה אתה כפעם בפעם אומר לי, טיפש אני. אכן יתנכר האדם הצעיר. ידידי, לא בשכל לבדו הענין איפוא! מטבעי לב טוב לי ועליז, ״הן אף אני ווֹדוילוילים²⁴ שונים״. אתה, כנראה, בהחלט רואה אותי חליסטאַקוב²⁵ שהזקין, ברם, גורלי רציני הוא הרבה יותר. על פי איזה יעוּד ארעי, שמעולם לא יכולתי לעמוד עליו, הועדתי ״לשלול״, בעוד שאני באמת טוב לב ובלתי מוכשר לשלילה כלל. ״לא, לך ושלול, בלעדי השלילה איפוא לא תהיה ביקורת״, ומהו כתב־עת זה, אם אין בו ״מדור לביקורת״? בלעדי הביקורת לא תהיה אלא ״הושע־נא״ בלבד. אולם בשביל החיים לא סגי ב״הושע־נא״ בלבד, מן הצורך ש״הושע־נא״ זו איפוא תעבור דרך כוּר הפיקפוקים, וכך הלאה, כיוצא בזה. אני, אגב, בכל זה איני מתערב, לא אני הוא שיצרתי, לא אני הוא האחראי לכך. ובכן, בחרו איפוא שעיר לעזאזל, הכריחו לכתוב במדור הביקורת, ויצאו החיים. אנחנו קומדיה זו מבינים! אני, למשל, במישרין ובפשטות דורש לעצמי כליון. לא, חייה, אומרים, משום שבלעדך לא יהיה מאומה. אילו על הארץ היה הכל בשכל, לא היה קורה דבר. בלעדך לא יהיו כל מאורעות, וצריך שיהיו מאורעות. והנה נמצא אני בשירות, שלא בטובתי, למען יהיו מאורעות, והריני מחוֹלל מעשים בלתי תבונתיים לפי פקודה. אנשים רואים את כל הקומדיה הזאת כמשהו רציני, על אף כל שכלם הוודאי. בכך גם הטרגדיה שלהם. והרי הם סובלים, כמובן, אבל… לעומת זאת הרי הם בכל זאת חיים, חיים למעשה, לא בדמיון, שכן הסבל איפוא הוא־הוא החיים. בלעדי הסבל מה תענוג היה בהם; הכל היה הופך תפילה אחת אינסופית: קדוש, קדוש הוא, אבל משעמם. נוּ, ואני? אני סובל, ואף־על־פי־כן איני חי. איכּס אני בהשוואה נעלמת. מין רוח אני, שאבדו לו כל ראשׁית ותכלית, ובעצמו שכח אפילו, לבסוף, מה שם יקרא לעצמו. אתה צוֹחק… לא, אתה אינך צוחק, שוב אתה כועס. לעולם אתה כועס, לך איפוא לוּ אך שכל, ואני שוב חוזר לך, כי נותן הייתי את כל החיים הללו שממעל לכוכבי שמים, את כל התארים והכבוד אך ורק כדי להתגשם בנשמת סוחרת פרת הבשן ולהעמיד נרות לאלוהים.

– גם אתה אינך מאמין באלוהים עוד? – הצטחק באיבה איבאן.

– כלומר איך לוֹמר לך זאת, אם אתה אך ברצינות…

– יש אלוהים או אין? – צעק שוב בדעתנות אכזרית איבאן.

– ובכן אתה ברצינות? חביבי שלי, חי האלוהים לא ידעתי, הרי לך דבר גדול אמרתי.

– לא ידעת, ואתה את האלוהים רואה? לא, אתה לא אתה בפני עצמך, אתה – אני, אתה הנך אני ותו לא! אתה – נבזה, אתה – דמיון שלי!

– כלומר, אם רצונך בכך, אחת היא הפילוסופיה אשר לשנינו, הנה זה יהיה בצדק. Je pense, done je suis²⁶ זאת, זאת אדע נאמנה, ואילו כל השאר אשר סביבי, כל אותם העולמות, אלוהים ואפילו השטן עצמו, – כל זה לא הוּכח לגבי דידי, אם קיים הוא בפני עצמו, ואם אינו אלא שפע²⁷ שלי בלבד, ארעי ויחידי… באחת, אני ממהר להפסיק, מפני שאתה, דומני, תקפוץ מיד ותפתח בתיגרה.

– מוטב היה לוּ איזו בדיחה! – אמר חולנית איבאַן.

– בדיחה, אכן יש כזו ודווקא על הנושא שלנו, כלומר, אין זו בדיחה, כי אם כך, אגדה. הנה אתה מוכיח אותי על אי אמונה: ״רואה אתה איפוא, ואינך מאמין״. אולם, ידידי, הן לא יחידי אני כזה, אצלנו שם הכל התמרדו, והכל בגלל המדעים שלכם. כל עוד היו אַטוֹמים, חמישה חושים, ארבעה יסודות, אכן אז הכל היה בסדר כלשהו. אַטוֹמים היו גם בעולם העתיק. אולם משנודע אצלנו, כי אתם גליתם שם אצלכם את ה״פרודה הכימית״, ועוד את ה״פרוֹטוֹפלאֵסמה״²⁸, והשד יודע מה עוד, – הכירו איפוא אצלנו את מקומם. החלו פשוט פטומי מלים; העיקר – אמונה בהבלים, רכילות; רכילות אצלנו הן במידה לא פחותה מאשר אצלכם, ואפילו קורטוב־מה יותר, ולבסוף, גם הלשנות, הן גם אצלנו יש מחלקה אחת שכזו, ששם מקבלים ״ידיעות״ ידועות. והרי אותה אגדת פרא, עוד מימי הבינים שלנו, – לא שלכם, כי אם שלנו, – ואיש לא יאמין בה, אפילוּ אצלנו, פרט לסוחרות פרות הבשן, כלומר שוב לא שלכם, כי אם סוחרות שלנו. כל מה שיש אצלכם – יש גם אצלנו, זאת אני תוך ידידות מגלה לך כבר סוד מן הסודות שלנו, אם גם אסור הוא הדבר. האגדה היא איפוא בדבר גן־העדן. היה איפוא כאן אצלכם על הארץ אחד בעל מחשבות ופילוסוף, ״ שולל היה הכל, חוקים, מצפון, אמונה״, והעיקר – את חיי העולם הבא. מת האיש; כסבור היה, כי ישר למחשכים ולמיתה, והנה לפניו – חיי העולם הבא. השתומם ונתכעס: ״זה, אומר הוא, נמצא בסתירה עם השקפותי״. על שום כך דנוהו… כלומר, מבין אתה, סלח לי, הן אין אני מוסר אלא את אשר שמעתי בעצמי, זו אינה אלא אגדה… דנוהו, מבין אתה, שיעבור באפלה קוואַדריליוֹן קילומטרים (אצלנו הן עתה בקילומטרים), וכאשר ישלים קוואַדריליוֹן זה, או אז יפתחו לפניו את שערי גן־העדן ויסלחו לו הכל…

– ואילו יסורים אצלכם בעולם ההוא מלבד הקוואַדריליוֹן? – שיסעו במין התעוררות מוזרה איבאַן.

– אילו יסורים? אָח, אל תשאל: קודם היה גם כך וגם כך, והיום יותר ויותר דברים שבמוסר, ״יסורי כליות״ וכל אותם דברים בטלים. אף זה מכם בא, ״מהתרככות מידותיכם שלכם״. נו, ומי איפוא זכה בכל אלה, זכו רק נטולי המצפון, מפני, שכן מה לו ולמוסר כליות, אם אין מצפון בנמצא כלל. לעומת זאת נפגעו אנשים הגונים, שעדיין יש להם מצפון וכבוד… הרי לך איפוא תיקונים על קרקע בלתי מוכשרת, ועוד מועתקים ממוסדות זרים, – נזק ותו לא! אוּר קדומים מוטב איפוא. ובכן, עמד אותו נידון לקוואַדריליון קילומטרים, התבונן ושכב לו לרוחב הדרך: ״אי אפשר לילך, תוך פרינציפ לא אלך!״ טוּל נפש של כופר בעיקר משכיל רוסי וערבב עם נפשו של יונה הנביא, שהתפלל ממעי הדגה שלושה ימים ושלושה לילות, – והרי לך אופיו של אותו בעל מחשבות ששכב על הדרך.

– על מה איפוא שכב שם!?

– נו, וודאי היה שם על מה. אינך צוחק?

– בן חיל! – קרא איבאַן, עדיין תוך אותה התעוררות מוזרה עצמה. שומע היה עתה באיזו סקרנות בלתי צפויה. – נוּ, ובכן מה, עדיין שכוב שם?

– הוא־הוא הדבר שלא. שכוב היֹה כאלף שנים, אחרי כן קם והלך לו.

– הרי לך חמור איפוא! – קרא איבאַן, כשהוא מצטחק בעצבנות, דומה כאילו היה מהרהר במרץ במשהו. – כלום לא אחת היא, לשכב כך עולמית או לילך קוואַדריליון ווירסטאות? הן זהו מהלך של ביליון שנים?

– ואפילו בהרבה למעלה מכן, אכן, חסר רק עפרון ופיסת־ניר, ואילמלא זאת אפשר היה לחַשב. הן מזמן כבר הגיע, והנה כאן איפוא מתחילה הבדיחה.

– איככה זה הגיע! ומניין בא לו ביליון השנים איפוא!

– אכן, אתה חושב כל הזמן בדבר ארצנו זו שלנו! ואילו ארצנו זו שלנו, היא עצמה, יתכן, חזרה ביליון פעם הלוך וחזור חלילה; אכן, מלאה צבאה, היתה קופאת, מתבקעת, מתפוררת, מתפרדת ליסודות־בראשית שלה, שוב מים, ׳אשר מעל לרקיע׳, אחר כך שוב כוכב שבט, שוב שמש, שוב מהשמש ארץ, – הן התפתחות זו, יתכן, כבר פעמים אין־סוף הלכה וחזרה חלילה, והכל באותה צורה עצמה, עד כדי קוצו של יוֹד. שיעמום סר טעם משעמם…

– נו־נו, מה יצא איפוא כאשר הגיע?

– אך פתחו לו את שערי גן־העדן והוא נכנס לתוכו, הנה עד שלא עשה שם אפילו שתי שניות – וזה על פי השעון, על פי השעון, (אם כי השעון שלו צריך היה מזמן, לדעתי, להתפורר ליסודותיו בכיסו בדרך), – עד שלא עשה אפילו שתי שניות, קרא, כי בעד שתי שניות אלה לא זו בלבד שקוואַדריליון, אלא קוואַדריליון קוואַדריליונים אפשר לעבור, ואפילו להעלות בדרגה קוואַדריליונית! באחת, קילס ב״הושע־נא״, והגדיש את הסאה, כך שאחרים שם, בעלי מהלך מחשבות אצילי יותר, לא רצו אפילו יד להושיט לו בזמן הראשון: רב־מדאי מהר איפוא הפך שמרן. טבע רוסי. חוזר אני: אגדה: לא חמור שלי עלה בסולם. הנה איפוא המושגים הקיימים עדיין שם אצלנו על כל הענינים הללו.

– תפשתיך! – קרא איבאַן במין חדוות ילדות, כאילו בהחלט זכר כבר מה: בדיחה זו בדבר קוואַדריליון השנים, – זו אני גופי חיברתי! בן שבע־עשרה הייתי אז, בגימנסיה הייתי… אני הוא שחיברתי אז בדיחה זו וסיפרתיה לאחד החברים, קורובקין שמו, הדבר היה במוסקבה… בדיחה זו כה אופיינית, שלא יכולתי לקחתה משום מקום. אני איפוא שכחתיה… אבל הנה עלתה על לבי עתה בהיסח הדעת, – על לבי שלי, ולא אתה הוא שסיפרת אותה לי! כאשר אלפי דברים יעלו על לב לפעמים שלא מדעת, אפילו שעה שמוליכים לגרדום… בחלומי עלתה על לבי. הנה אתה הוא איפוא החלום! חלום אתה ואי אתה קיים במציאות!

– לפי ההתלהבות, שבה אתה כופר בי, – הצטחק הג׳נטלמן, – משתכנע אני, כי בכל זאת תאמין בי.

– אף לא כלשהו! אף בחלק המאה לא אאמינה!

– אבל בחלק האלף תאמינה. החלקים ההוֹמיאופתיים²⁹ הנם איפוא, אולי, החזקים ביותר. תן תודה, כי מאמין אתה, נוּ, בחלק הרבבה…

– אף לרגע קט! – צעק בחימה איבאַן. – אגב, רוצה הייתי להאמין בך! – הוסיף הוא פתאום אורח משונה.

– ה־הה! הרי איפוא הודאה! אבל אני טוב לב הנני, אני גם כאן אהיה בעזרך. שמע! אני הוא שתפשתיך, ולא אתה אותי! במתכוון סיפרתי לך את בדיחתך שלך, ששכחת אותה כבר, למען תחדל לגמרי להאמין בי.

– שקר אתה דובר! מטרת בואך לשכנעני, כי קיים אתה.

– הוא־הוא. אולם היסוסים, אולם רוגז, אולם מלחמת האמונה והכפירה, – הן אלו הם לפעמים יסורים כאלה לגבי איש המצפון, הנה כמוך אתה, שמוטב לטרוף את הנפש בכף. אכן אני, בידעי, כי מאמין אתה קורטוב בי, איפשרתי לך כפירה מוחלטת, משסיפרתי לך אותה בדיחה. מוליך אני אותך בין אמונה וכפירה לסירוגין, וכאן לי מטרה משלי. שיטה חדשה איפוא: הנה כאשר תחדל לגמרי להאמין בי, מיד תחל בפני איפוא להוכיח לי, כי אינני חלום, כי ישני למעשה, הן ידעתיך כבר; או אז אשיג את מטרתי. ומטרתי היא אצילה. אני אך זרע אמונה אטיל בך, וממנו יגדל אלון, – ועוד אלון שכזה, שאתה, בהיותך יושב על האלון איפוא, על ״האבות יושבי המדבר והנשים התמימות״ תבקש להימנות; שכן מאוד, מאוד, אתה בסתר לבך תתאווה לכך, חגבים תהא אוכל, להינצל המדברה תימלט!

– אם כן אתה, נבל, לגאולת נפשי שלי כל מאמציך?

– הן צריך פעם מעשה טוב לעשות. כועס אתה איפוא, כועס, כאשר אראה!

– ליצן! כלום פיתית פעם הנה כאלה איפוא, שחגבים יאכלו ובגיל שבע־עשרה במדבר שממה יתפללו, חתוּמי זקן?

– מחמדי, אך זאת גם עשיתי. עולם ומלואו ועולמות תשכח, ואל אחד שכזה תיטפל, כי על כן יהלוֹם יקר הוא מאוד; הן נפש אחת כזו שקולה לפעמים כנגד מזל שלם, – הן אצלנו חשבון משלנו. הנצחון איפוא רב־ערך הוא! והן יש ביניהם, חי האלוהים, שאינם נופלים בהתפתחותם ממך, אם גם לא תאמין בכך: תהומות כאלה של אמונה וכפירה אוכל לחזות בעת ובעונה אחת, שלפעמים, אכן, נראה לך הנה אך כמלוא נימה – ויעוף האדם ״עקבים למעלה״, כאשר יאמר השחקן גוֹבּוּנוֹב³⁰.

– ובכן מה, הסתלקת באַפך?³¹

– ידידי, – העיר נמרצות האורח, – מוטב בכל זאת להסתלק עם האף מאשר לפעמים לגמרי בלי אף, כפי שהתבטא לא מזמן אחד רוזן חולה (כנראה, מומחה ריפא) בוידויו לפני אביו הישוּעי הרוחני. נכחתי – פשוט נהדר. ״החזר לי, אמר, את אפי!״ ומכה הוא בחזהו! – ״בני, מכשכש הכומר, לפי דרכי ההשגחה הנעלמים הכל מתגשם, וצרה נראית לעין תביא לפעמים עמה תועלת יוצאת מן הכלל, אם גם נעלמת מן העין. אם גורל חמוּר שלל את אפך ממך, הרי התועלת שלך בכך, שאיש לא ימלאנו לבו עוד משך כל ימי חייך לומר לך, כי נשארת באַפך. – ״אב קדוש, אין משום נחמה בכך!״ קורא האיש ביאושו, ״אדרבה, שמח הייתי כל ימי חיי להישאר באפי ובלבד שימצא אצלי במקום הדרוש!״ – ״בני, נאנח הכומר, אין לדרוש את כל הטוּב בבת אחת ובדבריך יש כבר משום התרסה כלפי ההשגחה, שאף כאן לא שכחה אותך; שכן אם אתה צורח, כאשר צרחת זה עתה, כי בשמחה נכון היית משך כל ימי חייך להישאר באפך, הן גם בכך נתגשמה בעקיפין בקשתך שלך: שכן, משאבד לך אפך, אתה בכך גופה בכל זאת כאילו נשארת באפך״…

– טפוּ, כמה אוילי! – קרא איבאַן.

– ידידי, לא ביקשתי אלא להצחיקך, אולם נשבע אני לך זהו פילפוּל ישוּעי אמיתי, ונשבע אני לך, כל זה קרה אוֹת באוֹת, כאשר שחתי לך. מקרה זה לא מזמן קרה וגרם לי דאגות רבות. הצעיר האומלל, משחזר הביתה, באותו לילה עצמו איבד את עצמו ביריה; הייתי על ידו מבלי סוּר ממנו עד הרגע האחרון… ואשר לתאי הוידויים הללו של הישועיים, הרי הם באמת התענגותי הנעימה ביותר ברגעי חיים עצובים. הרי לך עוד מקרה אחד, שקרה אך לפני ימים אחדים. באה אל כומר זקן בלונדינית, נוֹרמאַנית³², עלמה כבת עשרים. יפהפיה, גוף, טבע – תאוות לב. גחנה, לוחשת לכומר בעד החוֹר את חטאה. – ״מה לך, בתי, האמנם שוב באת לידי עבירה?״… קורא הכומר. O, Sancta Maria"³³ מה אשמעה: לא עוד עם ההוא. אולם עד אימתי ימשך הדבר, איככה לא תבושי!״ – "Ah, mon père״ משיבה החוטאת והיא דמעות חרטה נושרות מעיניה: “Ça lui fait du plaisir et à moi si peu de peine!”³⁴   נו, שער איפוא בנפשך תשובה כזאת! כאן אף אני כבר ויתרתי: זוהי קריאת הטבע עצמו, זהו, אם תרצה, טוב יותר מכל תום! ללא שהיות העברתי חטאתה ועמדתי ללכת, אכן מיד נאלצתי לשוב: שומע אני, הכומר בעד החור קובע לה פגישה בערב, – והן הזקן – חלמיש, והנה בין רגע עבר על דעת יוצרו! טבע איפוא, האמת שבטבע נטלה איפוא שלה! מה, שוב אתה מעקם את החוטם, שוב כועס? לא אדע איפוא עוד במה אוכל להניח דעתך…

– הנח לי, אתה הולם במוחי כסיוט נטפל, – התאנח חולנית איבאַן, רפה אונים בפני חזונו, – משעמם לי אתך, ללא נשוא ומעוּנה! הרבה נכון הייתי לתת, לו רק יכולתי לגרשך!

– אני חוזר, צמצם את דרישותיך, אל תבקש ממני ״כל הנעלה והנפלא״, וראית, כמה נדע לחיות בידידות, – אמר אורח משכנע הג׳נטלמן. – לאמיתו של דבר הרי אתה כועס עלי על שום שלא הופעתי אליך באוֹר שבעת הימים, ״מרעים ומבהיק״, בכנפים מאוכּלוֹת, כי אם נגליתי בדמות כהּ צנועה. נעלבת, ראשית, ברגשותיך האסתטיים שלך, ושנית, בגאוותך: כיצד איפוא יכול אל אדם כה נכבד להיכנס שד נתעב כזה? לא, אתה, אכן, יש בך אותה נימה רומאנטית, שכה הלעיג עליה עוד באָלינסקי. מה לעשות, אברך. הנה אני אמרתי לפני כן, שעה שהתעתדתי לבוא אליך, לשם הלצה להופיע בדמות יועץ המדינה בפועל בדימוס, ששירת בקאַווקז, עם כוכב הארי והשמש על הזיג, אולם בהחלט יראתי, משום שפוגע היית בי אף משום כך, כיצד העזתי להצמיד את הארי והשמש אל הזיג, ולא הצמדתי, לפחות, את כוכב הציר או הכלב³⁵. ועדיין אתה בשלך, כי טיפש אני. נא, יהי האלוהים עמך, אני אף אין לי טענות להידמות אליך בשכלי. מפיסתופל, בהופיעו לפני פאוסט, מודיע על עצמו, כי רעה יבקש, ועושה אך טוב, נא, יעשה איפוא כרצונו, ואילו אני היפך גמור. אני, יתכן, הנני האדם היחידי ביקום כולו האוהב את האמת ומאחל טוב מקרב לב. נכחתי שעה שהמאמר שמת על הצלב התרומם השמימה, כשהוא נושא בחיקו את נשמת הצלוּב ביד הגזלן, שמעתי את קריאות השמחה של הכרובים, הרנים וצועקים: ״הושע־נא,״ ואת תרועות הצהלה של השרפים, שזיעזעו מוסדות שמים וארץ! והריני נשבע לך בכל הקדוש, כי רציתי להצטרף אל המקהלה ולצעוק יחד עם הכל ״הושע־נא״. זה נתבקש, זה נפלט כמעט מהחזה… הן אני, מבין אתה, רגיש מאוד ומתרשם אמנותית. אולם השכל הבריא, – הה, התכונה המיסכנה ביותר של טבעי, – עצר אותי גם כאן בתחומים הראויים, ואני הזנחתי רגע! שכן מה, הירהרתי באותו רגע גופו, – מה היה קורה לאחר ה״הושע־נא״ שלי איפוא? הכל היה כוֹבה מיד בעולם ולא היו מתארעים כל מאורעות. והנה, אך ורק לפי חובת השירות ומצבי הסוֹציאלי נאלצתי להחניק בקרבי את הערך הטוב ולהישאר עם המגונה. את כבוד הטוב מישהו נוטל כולו לעצמו, ולי הותירו בחלקי אך ורק את המתועב. אולם אני איני מתקנא בכבוד החי על חשבונו של אחר, אינני רודף כבוד. מדוע מכל הברואים בעולם רק אני לבדי צפוי לקללות מצד כל האנשים ההגונים ואפילו לבעיטות במגפים, שכן, בהתגשמי, עלי לעמוד לפעמים גם בתוצאות כאלה? הן ידעתי, יש כאן סוד, אולם את הסוד אינם רוצים בשום פנים לגלות לי, משום שאני עלול איפוא אז, משאדע במה הענין, לקרוא ״הושע־נא״, ומיד יעלם המינוּס ההכרחי ומלאה כל הארץ דעת, ועמה, כמובן, יקיץ הקץ על הכל, אפילו על העתונים וכתבי־העת, שכן מי יבוא אז ויחתום עליהם. הן ידעתי, סוף כל סוף אשלים איפוא, אגיע גם אני אל קצה הקוואַדריליון שלי, ואדע את הסוד. אולם עד שיקרה הדבר, אהיה מעמיד פנים של זעם ושלא בטובתי אקיים תעודתי: לאבד אלפים למען ינצל האחד. כמה, למשל, מן הצורך היה לאבד נפשות ולהעטות בושה על שמות טובים, בכדי שיצא איוב אחד צדיק כזה, שבגללו כל כך טפלו שקר עלי באותו זמן! לא, כל עוד לא נתגלה הסוד, קיימות לגבי דידי שתי אמיתיות: אחת שם, שלהם, בלתי ידועה לי לפי שעה כלל, ושניה שלי. ועדיין אין לדעת, איזו מהן תהיה טהורה יותר.. נרדמת?

– ברור, – נאנח נזעם איבאַן, – כל אשר אוילי בטבעי שלי, שמזמן כבר עמדתי בו, כל אשר נטחן במוחי, הושלך כפגר מובס, – אתה מגיש לי כדבר מה חדש!

– גם כאן החטאתי! ואני אמרתי איפוא בהרצאתי הספרותית אפילו לשדלך: הן ״הושע־נא״ זו בשמים, אכן, לא רע יצאה לי? ועוד נעימה לגלגנית שנונה זו בדומה להיינה, האַ, לא כן?

– לא, מעולם לא הייתי מלחך פינכה שכזה! מדוע איפוא יכלה נפשי להוליד מלחך פינכה שכמותך?

– ידידי, ידעתי אחד בן טובים רוסי נחמד ונפלא: צעיר בעל מחשבות וחובב גדול של ספרות ודברים יפים, מחבר פואימה, הנותנת תקווה, בשם: ״האינקביזיטור הגדול״… אך אליו בלבד התכוונתי!

– אני אוסר עליך לדבר על ״האינקביזיטור הגדול״, – קרא איבאַן, כשהוא מסמיק כולו מבושה.

– נוּ, ו״המהפכה הגיאולוגית איפוא״? זוכר אתה? אכן זוהי איפוא פואימה־מה!

– שתוק, ולא הנני והרגתיך!

– אותי איפוא תהרוג? לא, סלח לי, אגלה לבי. לשם כך גם באתי שאקבל תענוג זה. הה, אוהב אני את חלומותיהם של ידידי הנלהבים, הצעירים, המרטטים בצמאונם לחיים! ״שם אנשים חדשים״, החלטת אתה עוד באביב שעבר, שעה שהתעתדת לצאת לכאן, ״הם אומרים להרוס הכל ולהתחיל מאַנתרוֹפוֹפאַגיה³⁶. שוֹטים, אותי לא שאלו! לדעתי, גם אין צורך להרוס דבר, ואך יש להרוס באנושות את הרעיון בדבר האלוהים, הנה איפוא במה יש להתחיל! ובזה, בזה יש להתחיל, – הה, מוכי סנוורים שאינם מבינים ולא כלום! אם האנושות כולה תפנה עורף לאלוהים (ואני מאמין, כי תקופה זו תתקיים במקביל לתקופות הגיאולוגיות), כי אז מאליה, ללא אַנתרופופאַגיה, תעבור כל השקפת העולם הקודמת, והעיקר, כל המוסריות הקודמת, ויבוא כל החדש. האנשים יתמזגו כדי לקחת מהחיים כל אשר יש בכוחם לתת, אולם אך ורק לשם האושר והשמחה שבעולם הזה. האדם יתנשא ברוח גאווה אלוהית טיטאַנית³⁷ ויופיע אדם־אל. הולך וכובש שעה־שעה ללא גבול את הטבע, ברצונו שלו ובמדע, יהא חש האדם בכך שעה־שעה תענוג כה רב, שהוא ישמש לו תמורה לכל תקוותיו הקודמות לתענוגי שמים. כל אחד ידע, כי בן תמותה הוא כולו, ללא תחיה, וילך לקראת המוות שפי ומתונות, כאל. בגאוותו ישיג, כי אין לו מה להתלונן על כך, שהחיים אינם אלא הרף עין, ואהוב יאהב את אחיו כבר ללא כל תגמול. האהבה תסַפק אך את הרף העין של החיים, אולם עצם ההכרה ברגעיותם יגביר את אישׁם באותה מידה, שבה היו קודם מתמזמזים בתקוות לאהבה אין סוף לעתיד לבוא״… וכולי, וכולי, כיוצא בזה. נחמד!

איבאַן ישב, כשהוא אוטם אזניו בידיו וכובש פניו בקרקע, אבל החל מרעיד בכל גופו. האורח המשיך.

– השאלה עתה היא איפוא בכך, הירהר בעל המחשבות הצעיר שלי: כלום אפשר הדבר, שתקופה כזו תגיע ביום מן הימים אם לא? אם תגיע, הכל מצא את פתרונו והאנושות תסתדר בהחלט. אולם, מאחר שבגלל טיפשותה המשורשת של האנושות, דבר זה לא יגיע איפוא לידי סידורו אפילו תוך אלף שנים, הרי כל אחד, המכיר כבר גם עתה באמת, רשאי להסתדר לפי רצונו לגמרי, על יסודות חדשים. בבחינה זו ״הכל מותר לו״. יתר על כן: אפילו לא תגיע תקופה זו לעולם, ומאחר שהאלוהים והישארות הנפש בכל זאת אינם, רשאי הוא האדם החדש שיהא אדם־אל, לוּ גם יחידי בעולם כולו, ובוודאי, בוודאי, בתארו החדש, ידלג תוך טוב לבב על פני כל מעצור מוסרי קודם של האדם־העבד הקודם, אם יהא צורך בכך. אין חוק קיים לגבי האלוהים! בכל מקום שיתייצב האל – שם מקום האלוהים! בכל מקום שאני אתייצב, שם מיד יהיה המקום הראשון… ״הכל מותר״ וחסל! כל זה נעים מאוד; אך אם רצית לרמוֹת, לשם מה איפוא אישור האמת? אולם כזה הוא הברנש הרוסי בימינו: בלא אישור לא יכריע בדעתו אפילו לרמות, במידה כזו כרוך הוא אחרי האמת…

האורח דיבר, מוקסם כנראה בדבריו הנמלצים, הולך ומגביר קולו יותר ויותר ומציץ דרך־צחוק אל בעל הבית; אולם לא עלה בידו לסיים: איבאַן תפש לפתע מעל גבי השולחן בכוס ותוך הינף הטילה בנואם. Ah, mais c’est bête enfin! ³⁸ – קרא הלה, עם שהוא קופץ מעל הספה ומוחה באצבעותיו נתזי תה מעליו, – זכרת את דיותתו של לוּתר! בעצמו רואה אותי כחלום ומטיל כוסות בחלום! דרך נשים הוא! והרי אני גם חשדתי, כי אך למראית עין תאטום אזניך, וכי שומע אתה…

– על מסגרת החלון נשמעה פתאום מצד החצר דפיקה קשה ונמרצת. איבאַן פיודורוביץ׳ קפץ מעל הספה.

– שמעת, מוטב שתפתח, – קרא האורח, – אחיך אליושה הוא ובשורה מוזרה ובלתי צפויה בפיו, ערב אני לך על כך!

– שתוק, רמאי, אני לפניך ידעתי כי זהו אליושה, חשתי מראש את בואו, וברור איפוא כי לא סתם, וודאי ״בשורה״ בפיו!… צעק בטירופו איבאַן.

– פתח לו איפוא, פתח לו. סופה בחוץ, והוא אחיך הוא.. Mr, sait-il le temps qu’il fait? C’est à ne pas mettre un chien dehors…³⁹

הדפיקה נמשכה. איבאַן ביקש למהר אל החלון, אולם משהו קשר אותו לפתע על ידיו ורגליו. בכל כוחותיו התאמץ לנתק כביכול את כבליו מעליו, אולם בכדי. הדפיקה בחלון הלכה וגברה, הלכה וחזקה. ניתקו לפתע הכבלים, ואיבאַן פיודורוביץ׳ קפץ על הספה. מוזרות הסתכל סביבותיו. שני הנרות הלכו ודעכו, הכוס, שאותה הטיל זה־עתה באורחו, עמדה לפניו על השולחן, ועל הספה ממולו לא נמצא איש. הדפיקה על מסגרת החלון, אם גם נמשכה בעקשנות, אכן לא ברעש כל כך, כפי שנדמה לו זה־עתה בחלום, אדרבה, תוך התאפקות רבה.

– לא חלום הוא! לא, בי נשבעתי, לא חלום היה זה, כל זה היה למעשה! – קרא איבאַן פיודורוביץ׳, מיהר אל החלון ופתח את האשנב.

– אליושה, הן לא צויתי לבוא! – צעק בקצף אל אחיו. – בשתי מלים: מה לך? בשתי מלים, שמעת?

– לפני שעה תלה את עצמו סמרדיאַקוב, – השיב מהחצר אליושה.

– פנה אל המרפסת, מיד אפתח לך, – אמר איבאַן וילך לפתוח את הדלת לאליושה.

X “הוּא־הוּא שֶׁדִבֵּר!”    🔗

אליושה, בהיכנסו, הודיע לאיבאַן פיודורוביץ', כי לפני שעה ומשהו באה אליו הביתה מאַריה קונדראַטייבנה והודיעה, כי סמרדיאַקוב שלח יד בנפשו. “נכנסת אני איפוא אליו לסלק את המיחם, והוא ליד הכותל על מסמר תלוי”. לשאלת אליושה: “אם הודיעה למי שצריך על כך?” השיבה, כי לא הודיעה לאיש אלא “ישר רצתי אליך ראשונה וכל הדרך כך רצתי־רצתי”. היא היתה כמטורפת, מסר אליושה, וברכיה נקשו זו בזו. כאשר בא אליושה יחד עמה במרוצה לביתם, מצא את סמרדיאַקוב תלוי עדיין. על השולחן היתה מונחת פיתקה: “אני שם קץ לחיי מרצוני וחפצי שלי, שלא יאשימו איש”. אליושה השאיר את הפתקה כך על השולחן והלך ישר אל שר המשטרה, הודיע לו על הכל, “ומשם ישר אליך”, סיים אליושה, כשהוא מסתכל היטב בפני איבאַן, וכל אותה שעה, שהלך וסיפר, לא גרע עין ממנו כאילו היה מופתע מאוד ממשהו שבארשת פניו.

– אחי, קרא הוא לפתע, – אתה וודאי חולה מאוד! אני מביט וכאילו אינך מבין את אשר אדברה.

– יפה שבאת, – הביע כמהורהר איבאַן וכאילו לא שמע כלל את קריאתו של אליושה. – ואני הן ידעתי כי תלה את עצמו.

– מפי מי איפוא?

– לא אדע מפי מי. אבל ידעתי. כלום ידעתי? כן, הוא שאמר לי. זה־עתה עדיין אומר היה לי…

איבאַן נמצא עומד באמצע החדר ומדבר עדיין מהורהר כשפניו כבושות בקרקע.

– מי הוא? – שאל אליושה, כשהוא מתבונן שלא בטובתו סביבותיו.

– הוא התחמק.

איבאַן הרים ראשו והתחייך בנחת;

– נבהל מפניך, מפניך אתה, היונה. “כרוב טהור” אתה, דמיטרי כרוב יקרא לך. כרוב… תרועות הצהלה של השרפים! מה זה שרפים? אפשר קבוצת כוכבים. ואפשר שכל אותה קבוצת כוכבים אינה אלא אחת פרוּדה כימית… יש כוכב הארי והשמש, הידעת?

– אחי, שב! - הביע בפחד אליושה – שב, למען השם, על הספה. אתה הוזה, שכב על הכר, הנה כך. רוצה אתה במגבת רטובה על הראש? אולי ייטב לך.

– הבה את המגבת, הנה כאן על הכסא, אני זה לא־מכבר השלכתיה שמה.

– איננה כאן. אל תדאג, ידעתי היכן מונחת היא; הנה – אמר אליושה, משמצא בקצה השני של החדר, ליד השולחן הטוּאַלטי של איבאַן, מגבת נקיה, מקופלת ובלתי משומשת עדיין. איבאַן הביט זרוֹת על המגבת; זכרונו כאילו כהרף עין חזר אליו.

– חכה, – התרומם הוא מעל גבי הספה, – אני זה לא־מכבר, כשעה קודם לכן, לקחתי מגבת זו עצמה משם והרטבתיה במים. נותן הייתי אותה על ראשי והטלתיה שמה… כיצד איפוא יבשה היא? שניה לא היתה.

– נותן היית מגבת זו על ראשך? שאל אליושה.

– כן, ומהלך הייתי בחדר, שעה לפני כן… מדוע כה אוּכּלו הנרות? מה השעה?

– קרוב לשתים־עשרה.

– לא, לא, לא! – קרא לפתע איבאַן, – זה לא היה חלום! הוא היה, כאן ישב, הנה שם על הספה. כאשר התדפקת על החלון, היטלתי בו כוס… הנה זו… חכה, גם קודם ישן הייתי, אולם חלום זה לא חלום הוא. גם קודם היה. אני, אליושה, חולם חלומות… אולם לא חלומות הם, כי אם בהקיץ, מהלך אני, מדבר ורואה… וישן. אבל כאן יושב היה, הוא היה, הנה על ספה זו… שוטה שבעולם הוא, אליושה, שוטה שבעולם, – הצטחק לפתע איבאַן והחל צועד בחדר.

– מי שוטה? במי אתה מדבר, אחי? – שאל שוב בעצב אליושה.

– השד! הוא נטפל אלי, פעמים היה, אפילו שלוש פעמים. קינטר אותי בכך, שכועס אני כביכול על אשר שד פשוט הוא ולא שטן בעל כנפים מאוּכּלוֹת, ברעם וזוֹהר. אולם הוא איננו שטן, הוא משקר, מתעתע הוא, הוא פשוט שד, נבזי, שד פעוט. לבית־המרחץ הוא הולך. פשוט בגדיו מעליו ובוודאי תמצא זנב, ארוך, חלק, בדומה לזה שאצל כלב הולנדי, אמה ארכו, חוּם… אליושה, קפאת, היית בשלג, רוצה אתה תה? מה? קר? רוצה אתה, אצווה להכין? C’est à ne pas mettre un chien dehors…

אליושה מיהר אל הכיוֹר, הרטיב את המגבת, שידל את איבאַן שוב לשבת ושם את המגבת הרטובה על ראשו. בעצמו ישב לידו.

– מה אמרת לי זה לא מכבר על ליזה? – פתח שוב איבאַן. (הוא החל מרבה בדברים). – ליזה ישרה בעיני. אמרתי לך משהו רע עליה. שיקרתי, היא ישרה בעיני… ירא אני מחר את קאַטיאַ, ירא יותר מכל. מפני העתיד. מחר תשליכני ותרמסני ברגלים. סבורה היא, כי מתוך קנאה אליה אני מאַבד את מיטיא! כן, כך סבורה היא! אכן לא־לא! מחר צלב, אך לא תליה. לא, לא אתלה את עצמי. היודע אתה, כי לעולם לא אוכל לשלוח יד בנפשי, אליושה! מתוך שפלוּת, מה? איני פחדן. מתוך צמאון לחיים! מניין ידעתי כי סמרדיאַקוֹב תלה את עצמו? כן, הוא־הוא שאמר לי זאת…

– ואתה בטוח בהחלט כי מישהו ישב כאן? – שאל אליושה.

– הנה על הספה ההיא, בפינה, היה עליך לגרשו. אכן אתה הוא גם שגרשת אותו: הוא נעלם, כאשר הופעת. אהבתי את פניך, אליושה. כלום יודע היית כי אוהב אני את פניך? והוא – אני־אני, אליושה אני גופי. כל השפלות שבי, כל הנבזות והמתועב! כן, “רוֹמנטיקן” אני, הוא הבחין בכך… אם גם אין זה אלא לעז. שוטה שבעולם הוא, אבל בכך מצליח הוא, ערום הוא, ערום כשועל, הוא ידע במה להכעיסני. מרעים היה אותי כל הזמן כי מאמין אני בו והכריחני בכך להקשיב אליו, הוא הוליכני שולל, משל הייתי אחד הפרחחים. ברם, אמור אמר לי הרבה אמת באשר לעצמי. אני מעולם לא הייתי אומר זאת לעצמי. יודע אתה, אליושה, יודע, – הוסיף איבאַן בכובד־ראש רב ודרך סוד כביכול, – מאוד הייתי רוצה שהוא באמת יהיה הוא, ולא אני!

– הוא עינה אותך, – אמר אליושה, כשהוא מביט בחמלה אל אחיו.

– קינטר אותי! ויודע אתה, בזריזות, בזריזות: “מצפון! מה מצפון? אני עצמי עושה אותו. למה אם כן אתענה? מתוך הרגל. תוך הרגל אנושי עולמי משך שבעת אלפים שנה. נגמל איפוא ונהיה אלים”. – כך דיבר הוא. כך דיבר הוא!

– ולא אתה, לא אתה? – קרא, כשהוא מתבונן בבהירות באחיו, אליושה מבלי שיוכל לעצור ברוחו. יקחהו איפוא, זנח אותו והסח דעתך ממנו! לוּ ישא עמו כל אשר אררת עתה ואל יבוא עוד.

– כן, אבל הוא רע. הוא צחק לי. חצוף היה, אליושה, – אמר איבאַן ברטט של עלבון. – אולם הוא הלעיז עלי, הירבה להלעיז, שיקר לי ביחס אלי גופי בפני אני. “אה, אתה הולך לעשות מעשה חסד, תודיע, כי אתה הרגת את אביך, כי משרת שהישארת אותו לכך הרג את אביך”… – אחי, – שיסעוֹ אליושה – עצור ברוחך: לא אתה הרגת. לא אמת הדבר!

– כך הוא דיבר, הוא, והוא יודע. “אתה הולך לעשות מעשה חסד, ובחסד איפוא אינך מאמין – הנה איפוא הדבר המרגיז ומענה אותך, הנה מדוע כה קנא הנך”. – כך דיבר הוא אלי עלי, והוא יודע את אשר ידבר…

– אתה הוא המדבר, ולא הוא! – קרא בצער אליושה, – ומדבר אתה בחלייך, כשאתה הוזה, מענה את עצמך!

– לא, הוא יודע את אשר ידבר. אתה, אומר הוא, בגאוותך הולך אתה, תקום ותאמר: “אני־אני שהרגתי, ומה איפוא תתכווצו מפחד. משקרים אתם! דעתכם מתועבת עלי, פחדכם לזרא לי”. – כך דיבר עלי, ולפתע אמר: "ויודע אתה, רוצה אתה כי הם יהללוך: “פושע איפוא, רוצח, אולם אילו רגשות נדיבות לו, את אחיו ביקש להציל והודה!” הנה זה איפוא שקר הוא, אליושה! – קרא לפתע איבאַן כשעיניו נוצצות. – אני איני מבקש שבני בליעל יהללוני! הוא שיקר, אליושה שיקר, נשבע אני לך! אני משום כך הטלתי בו כוס, והיא נתנפצה אל פרצופו.

– אחי, הרגע, הרף! – התחנן אליו אליושה.

– לא, הוא יודע לענות, הוא אכזר, – המשיך מבלי לשמוע איבאַן. – תמיד חש הייתי מראש לשם מה הוא בא. “לוּ יהא, אומר הוא, שהלכת בגאוותך, אולם בכל זאת היתה תקווה, שתוּכח אשמתו של סמרדיאקוב והוא ישלח לארץ־גזירה, שיזכו את מיטיאַ, ואותך ירשיעו רק מוסרית – (שומע אתה, כאן צחק הוא!) – ואחרים הלל יהללו. והנה מת סמרדיאַקוב, תלה את עצמו, – ומי איפוא יאמין לך יחידי עתה שם בבית המשפט? והן הולך אתה, הולך, אתה בכל זאת תלך, החלטת לילך. לשם מה איפוא הולך אתה לאחר כל זאת?” זה נורא, אליושה, לא אוכל נשוא שאלות כאלה. מי ימלאנו לבו להציג לי שאלות כאלה?

– אחי, – שיסעו אליושה, כשבשרו סומר מפחד, והוא עדיין מקווה כביכול להשכיל את איבאַן – הה, כיצד יכול היה לומר לך על מותו של סמרדיאַקוב עד שלא באתי אליך, שעה שאיש לא ידע עדיין על כך, ואף לא היתה שהות לאיש שיוודע על כך?

– הוא דיבר, – אמר נמרצות איבאַן, מבלי להניח מקום לספק כלל. – הוא רק אודות זה דיבר, אם רצונך בכך. “ויפה, אמר, מאמין אתה בחסד: לוּ לא יאמינו לי, לשם הפרינציפ אלך. אולם הן גור־חזיר אתה, כמוך כפיודור פאַבלוביץ', ומה לך ולחסד? לשם מה איפוא תלך שמה, אם קרבנך יהיה לשוא? משום שאתה עצמך אינך יודע לשם מה אתה הולך! הה, הרבה היית נותן בכדי שתדע בעצמך לשם מה אתה הולך! וכאילו הכרעת בדעתך? טרם תכריע בכך! כל הלילה תהא יושב וחושב: ללכת או לא? אבל אתה בכל זאת תלך ויודע אתה כי תלך, יודע בעצמך, כי אפילו תחליט אשר תחליט, ההחלטה אינה תלויה בך עוד. תלך, משום שלא תעז לא לילך, מדוע לא תעז, – זאת נחש כבר בעצמך, הרי לך איפוא חידה!” קם והלך. אתה באת, והוא הלך. הוא קרא לי מוג לב, אליושה! Le mot de l’enigme⁴⁰ כי מוג לב, מוג לב אני!" “לא לנשרים כאלה לרחף על פני הארץ!” זאת הוא הוסיף, הוא הוסיף! וסמרדיאַקוב הוא שדיבר כך. יש להרוג אותו. קאַטיאַ מתעבת אותי, כבר חודש ימים אני רואה זאת, אף ליזה תתחיל לתעב! “הולך אתה, כדי שיהללוך”, – שקר אכזרי הוא! גם אתה מתעב אותי, אליושה. עתה שוב אשנאך! גם את הנבל שונא אני, גם את הנבל שונא אני! אינני רוצה להציל את הנבל, ירקב איפוא בארץ גזירה! הימנון אשיר! הה, מחר אלך, אתייצב לפניהם ואירק לכולם בפניהם!

הוא קפץ בטירופו, השליך מעליו את המגבת והחל שוב פוסע על פני החדר. אליושה זכר את המלים שאמר זה לא־כבר: “כאילו ישן הייתי בהקיץ… מהלך אני, מדבר ורואה, וישן”. אכן כאילו היה מתארע הדבר עתה. אליושה לא סר מנו. ניצנצה בו מחשבה לרוץ אל רופא ולהביאו אולם ירא היה להשאיר את אחיו לבדו: לא היה ביד מי להפקידו. לבסוף החלה בינתו של איבאַן מסתתרת לגמרי. הוא המשיך עדיין לדבר, דיבר ללא חשך, אולם כבר ללא כל סדר. החל אפילו מגמגם ולפתע התנדנד במקום. אבל אליושה הספיק לתמכוֹ. איבאַן נתן לו להוליכו עד המיטה, אליושה הפשיטו איך שהוא והשכיבו. בעצמו ישב על ידו עוד כשעתיים. החולה ישן שינה עמוקה, ללא ניע, כשהוא נושם בנחת ובשווה. אליושה לקח כר וישכב על הספה מבלי להתפשט. בטרם יתן שינה לעיניו, התפלל על מיטיא ועל איבאַן. הוא החל מבין את מחלתו של איבאַן: “ענויי הכרעה של גאווה, מצפון עמוק!” אלוהים, שבו לא האמין, והאמת שלו הלכו והכריעו את לבו, שממאן היה עדיין להיכנע. “כן, – מהרהר היה אליושה, בשכבו כבר על הספה, – כן, לאחר שסמרדיאַקוב מת, איש לא יאמין בעדותו של איבאַן; אבל הוא ילך ויעיד!” אליושה התחייך דומם: “אלוהים ינצח!” הירהר. “או יקום באור האמת, או… יאבד באיבה, כשהוא נותן את נקמתו בו ובכל על שום שעבד לזה, שלא האמין בו;” הוסיף במרירות אליושה והתפלל שוב על איבאַן.

 

ספר שנים־עשר - משגה משפטי    🔗

I יוֹם גּוֹרָלי    🔗

למחרת היום, לאחר המאורעות המתוארים על ידי, בעשר שעות בבוקר, נפתח מושב בית המשפט המחוזי שלנו, והחל משפטו של דמיטרי קרמזוב.

אקדים ואומר, ואומר נמרצות: רחוק אני מראות את עצמי יפה־כוח למסור כל־אשר התארע במשפט, ולא רק מלא ככל האפשר, אכן אפילו לא בסדר הנכון. נראה לי, כי אילו זוכר הייתי הכל ומבקש להסביר הכל כראוי, הייתי צריך לספר שלם ואפילו גדוש למדאי, ומשום כך אל נא יתרעמו עלי, אם אמסור אך את הדברים שהפתיעו אותי גופי, ואשר נשמרו במיוחד בזכרוני. עלול הייתי לראות את הטפל כעיקר, אפילו להשמיט קוים הכרחיים בולטים ביותר… ברם, רואה אני, כי מוטב לא להַפך בזכותי. אעשה כאשר אוכל, והקוראים בעצמם יבינו, כי במיטב יכלתי עשיתי.

וראשית כל, בטרם ניכנס לאולם בית־המשפט, אזכיר דבר, שהפתיעני במיוחד אותו יום. אגב, הוא הפתיע לא אותי לבדי, אלא, כפי שנתגלה אחר כך, את הכל. והוא: הכל ידעו, כי המשפט עורר התענינות אצל רבים מדאי, כי קצרה רוח הכל לדעת מתי יתחיל המשפט, כי בחברתנו הירבו לדבר, לשער השערות, לקרוא קריאות, לשאוף זה שני חדשים תמימים. הכל ידעו גם כי המשפט קיבל פירסום כל־רוסי, אכן לא תיארו, בכל זאת, לעצמם, כי הוא זיעזע במידה כה נרגשת, כה מרגיזה את הכל ואת כל אחד ואחד, ולא רק אצלנו בלבד, כי אם בכל מקום, כפי שנתגלה באותו יום בבית־המשפט. לאותו יום הגיעו אלינו אורחים לא רק מעיר הפלך שלנו, כי אם גם מאילו ערים אחרות שברוסיה, ולבסוף, ממוסקבה ומפטרבורג. באו עורכי־דין, באו אפילו אילו אנשים רמי מעלה, וגם גבירות, כל כרטיסי־הכניסה נחטפו. בשביל אורחים מכובדים במיוחד ורמי־מעלה שבין הגברים הוקצו אפילו מקומות יוצאים מן הרגיל מאחורי שולחן בית־הדין; שם הופיעה שורת כורסאות תפושות על־ידי אישים שונים, דבר, שקודם לכן לעולם לא הורשה אצלנו. ביחוד רב היה מספר הגבירות, – משלנו ומן הבאות, דומני, אפילו לא פחות ממחצית הקהל כולו. מספר עורכי־הדין לבדם, שהגיעו מכל המקומות היה כה רב, שלא ידעו אפילו היכן לסדרם, מאחר שכל כרטיסי־הכניסה חולקו מכבר, אם למבקשים ואם למעתירים. ראיתי במו עיני, כיצד הוקמה בקצה האולם, מאחורי הדוכן, ארעית ובמהירות מחיצה מיוחדת, שלתוכה הכניסו את כל עורכי־הדין הללו שהגיעו לכאן, והם ראו את עצמם אפילו מאושרים, שיכולים הם, לפחות, לעמוד, משום שהכסאות, מטעמי חיסכון במקום, הוצאו לגמרי מתוך מחיצה זו, וכל ההמון שנתאסף נשאר עומד בצפיפות ודחקות משך כל המשפט. אחדות מבין הגבירות, ביחוד מן החוץ, הופיעו ביציעי האולם מקושטות ביותר, אולם רוב הגבירות אפילו הסיחו דעתן מן הקישוטים. ניכרת היתה בפניהן סקרנות היסטרית. תאוונית, חולנית כמעט. אחת התכונות האפייניות של כל הקהל הזה שנתאסף באולם, ואשר מן הצורך הוא לציינה, היתה איפוא בכך, שכל הגבירות כמעט, למצער רובן המכריע, כפי שנתברר אחר כך תוך הסתכלות רבה, צידדו במיטיא ובזיכויו. אפשר, בעיקר, משום שהוחזק לכובש לבבות הנשים. ידעו, כי תופענה שתי נשים מתחרות. אחת מהן, כלומר קאַטרינה איבאַנובנה, ענינה במיוחד את הכל; מספרים היו עליה הרבה דברים בלתי שכיחים, על תשוקתה למיטיאַ, למרות פשעו אפילו, מספרים היו בדיחות מפליאות. ביחוד היו מזכירים את גאוותה (היא לא היתה מבקרת כמעט אף אצל אחד בעירנו), את “קשריה האַריסטוֹקראטיים”. אמרו, כי יש בדעתה לבקש את הממשלה שירשו לה להילוות אל הפושע לארץ גזירה ולהינשא לו אי־שם במכרות מתחת לאדמה. בהתרגשות לא פחותה מזו ציפו להופעתה של גרוּשנקה בבית המשפט, כמתחרה לקאטרינה איבאנובנה. בסקרנות מציקה חיכו לפגישתן בבית המשפט של שתי מתחרות – עלמה אצילה גאה ו“פילגש”; אגב, גרושנקה היתה ידועה לגבירות שלנו יותר מאשר קאַטרינה איבאנובנה. אותה, “שהביאה כלייה על פיודור פאבלוביץ' ובנו האומלל”, ראו הגבירות שלנו גם לפני כן, וכולן, ללא יוצאת מן הכלל כמעט, השתוממו, כיצד יכלו לקשור אהבה “לקרתנית רוסית שכיחה, כלל לא יפה אפילו” במידה כזאת האב והבן גם יחד. באחת, הירבו שיחה. ידוע לי בוודאות, כי בעירנו אירעו אפילו כמה מריבות משפחתיות רציניות בגלל מיטיא. נשים רבות התקוטטו עם בעליהן בשל השקפותיהם השונות על כל הענין הנורא הזה, וטבעי איפוא הדבר, שכל הבעלים של נשים אלה הופיעו באולם בית־המשפט לא זו בלבד בלתי נוטים לצד הנאשם, אלא אפילו. מלאים טינא בלבם עליו. ובכלל אפשר היה לומר בוודאות, כי בניגוד ליסוד הגבירתי, היה הלך־רוחו של זה הגברי מכוון נגד הנאשם. נראות היו פנים רציניות, קודרות, אחרות אפילו נזעמות, ובמספר רב, אמנם נכון הדבר גם שמיטיא ידע להעליב רבים מהם אישית בזמן שהותו אצלנו. ברור, רבים מבין המבקרים היו אפילו עליזים כמעט ואדישים במידה ניכרת לגבי גורלו של מיטיאַ עצמו, אולם שוב לא לגבי המשפט המתברר; הכל היו עסוקים במוצאו, ורוב הגברים ביקשו בהחלט עונש לפושע, פרט אולי לעורכי־הדין, שיקר להם לא הצד המוסרי של המשפט, כי אם זה המשפטי־העיתי כביכול. הכל היו נרגשים לקראת בואו של פאָטיוּקוֹביץ' הנודע לשם. כשרונו יצא לתהילה, וזו לא היתה הפעם הראשונה לו להופיע בערי־השדה לשמש סניגור במשפטים פליליים מרעישים. ולאחר הסניגוריה שלו היו משפטים אלה זוכים תמיד לפירסום ברוסיה כולה וזכרם לימים רבים. התהלכו כמה בדיחות גם על הקטיגור שלנו וגם על נשיא בית־המשפט. סיפרו, כי הקטיגור שלנו רטט החזיקו לקראת הפגישה עם פאָטיוּקוֹביץ‘, כי הם היו שונאים ותיקים עוד מפטרבורג, עוד מראשית הקאַריירה שלהם, כי איפוֹליט קירילוביץ’ אוהב־עצמו זה שלנו, שראה עצמו תמיד נעלב על־ידי מישהו עוד מפטרבורג משום שלא העריכו כראוי את כשרונו, חי רוחו נוכח משפט הקרמזובים והוא קיוה אפילו להחיות במשפט זה את שדה־פעולתו שקמל, אבל הפחיד אותו רק פאָטיוּקוביץ‘. אולם באשר לרטט שהחזיקו לקראת הפגישה עם פאָטיוּקוֹביץ’ היו הטענות לא לגמרי צודקות. הקטיגור שלנו לא היה מבעלי האופי שלבם ירך מול הסכנה, אדרבה, הוא נמנה עם אלה שאהבת עצמם תשגה ותכניף דווקא עם גדול הסכנה. בדרך כלל יש לציין, כי הקטיגור שלנו היה חם־המזג ביותר ורגיש עד כדי חולניות. יש והיה משקע באחד המשפטים את כל נשמתו שלו ומנהל אותו כך, כאילו כל גורלו וכל הונו היו תלויים בפסק־דין זה. בעולם המשפטים היו צוחקים כלשהו לכך, שכן הקטיגור שלנו קנה לו בתכונתו זו דווקא פירסום מה, אם גם לא בכל מקום, בכל זאת רב יותר משאפשר היה להניח בהתחשב עם מקומו הצנוע בבית־המשפט שלנו. ביחוד היו צוחקים לתשוקתו לפסיכולוגיה. לדעתי, היו הכל שוגים: הקטיגור שלנו, כאדם וכבעל אופי, היה, דומני, כבד־ראש הרבה יותר, מאשר ראוהו רבים, אכן, לא ידע איפוא האיש החולני הזה להעמיד את עצמו מעצם צעדיו הראשונים בשדה פעולתו, ואחרי כן כבר משך כל ימיו.

ואשר לנשיא בית־המשפט שלנו, הנה עליו אפשר לומר, כי היה האיש משכיל, הוּמאַני, יודע את מעשהו מתוך הנסיון ובעל רעיונות הקרובים ביותר אליו בזמן. היה אוהב עצמו במידה לא־קטנה, אבל לקאריירה שלו לא היה דואג ביותר. עיקר מטרתו בחיים היה להיות אדם מתקדם. עם זאת היו לו קשרים והון. על ענין הקרמזובים הביט, כפי שנתגלה אחר כך, תוך להיטות ניכרת, אולם אך במובן כללי. ענינה אותו התופעה, מיוּנה, ההשקפה עליה, כעל פרי יסודותינו החברותיים, כעל ציון אפיו של היסוד הרוסי, וכולי, וכולי. לעצם אפיו של המשפט, אל הטרגדיה שבו, וכן אל אישיותם של המשתתפים בו, החל מהנאשם, התייחס באדישות ניכרת ודרך הפשטה, כפי שיתכן, אגב, גם צריך היה להתייחס.

שעה ארוכה לפני הופעת בית הדין נמצא האולם כבר מלא מפה לפה. אולם בית המשפט אצלנו הוא הטוב שבעיר, מרווח, גבוה, מצלצל. לימינם של חברי בית הדין, שיושבים היו על גבי דוכן, הוכן שולחן ושתי שורות של כורסאות בשביל השופטים המושבעים. לשמאלם נמצא מקום הנאשם וסניגורו. באמצע האולם, בקירוב מקום למושב בית הדין, עמד שולחן עם “הוכחות ממשיות”. עליו היו מונחים חלוק־המשי הלבן המכותם בדם של פיודור פאַבלוביץ‘, עלי־הנחושת הגורלי, שבו בוצע הרצח המשוער, כותנת מיטיאַ עם השרוול המכותם בדם, זיגו המכותם כולו כתמי־דם מאחור ליד הכיס, שלתוכו הכניס אז את ממחטתו הרטובה כולה בדם, הממחטה עצמה, צמוּקה כולה בדם, שהפכה כבר צהובה לגמרי, אקדח, ממולא, לשם שליחת יד בנפשו, על־ידי מיטיאַ אצל פאָרחוֹטין שנלקח חרש ממנו במוֹקרוֹיה על־ידי טריפוֹן בוריסוביץ’, מעטפה עם כתובת, שבה הוכנו שלושת אלפים בשביל גרושנקה, וסרט דק ורוד, שהיה כרוך עליה, ועוד חפצים אחרים רבים, שלא אזכירם בזה. במרחק־מה הלאה מכאן, בעומק האולם, נמצאו המקומות בשביל הקהל, אולם לפני המעקה עמדו עוד כורסאות אחדות בשביל אותם העדים שהעידו כבר, ואשר יושארו באולם. בעשר שעות הופיע בית הדין בהרכב הנשיא, אחד חבר ואחד שופט־שלום כבוד. ברי, מיד הופיע גם הקטיגור. הנשיא היה אדם מוצק, חסון, בעל קומה בינונית, פנים טחוריים, כבן חמישים עם שערות כהות מכסיפות, מסופרות קצרות, ועונד סרט אדום – לא אזכורה עוד של איזה אות־כבוד. ואילו הקטיגור נראה לי, – ולא רק לי, כי אם לכל, חיוור מאוד, ירוק פנים כמעט, ששולח בו משום־מה רזון, אולי, תוך לילה אחד, שכן ראיתיו יומים קודם לכן בצורתו הרגילה. הנשיא פתח בשאלה לרשם בית המשפט: “ההופיעו כל השופטים המושבעים?”… ברם, רואה אני, כי לא אוכל להמשיך כך, לו גם משום שדברים רבים לא הגיעו לאזני, כמה אחרים הזנחתי ולא עמדתי עליהם אחרים עוד נשמטו מזכרוני, והעיקר, משום, כפי שאמרתי כבר לעיל, שאם להעלות כל מה שנאמר והתארע, בהחלט לא ימצאו לי לא הזמן ולא המקום. ידעתי רק זאת, כי שופטים מושבעים, שנפסלו על־ידי שני הצדדים, היינו על־ידי הסניגור והקטיגור, לא היו רבים ביותר, ואילו הרכב השופטים המושבעים נשאר בזכרוני: ארבעה פקידים משלנו, שני סוחרים ואזרחים של עירנו. אצלנו בחברה, אזכורה, עוד זמן רב לפני המשפט, היו שואלים בהשתוממות־מה, ביחוד הגבירות: “היתכן שמשפט כה דק, מורכב ופסיכולוגי ימסר להכרעתם הגורלית של אילו פקידים ואכרים”, ו“מה איפוא יבין בזה אחד הפקידים האלה, ומה גם אכר!?” ולאמיתו של דבר, כל ארבעת הפקידים הללו, שעלה בגורלם להיכלל בהרכב השופטים המושבעים, לא היו אלא אנשים פעוטים, פקידונים בעלי שיבה, – אך אחד בלבד ביניהם היה כלשהו צעיר מהם, – ידועים אך מעט בחברתנו, שחיו חיים עלובים על משכרתם, היו להם, כנראה, נשים זקנות, שאין להביאן ברבים, והמון ילדים לכל אחד מהם אפשר אפילו יחפים, שלכל היותר היו מבלים את הפנאי שלהם אי־שם משתעשעים בתמונות, ואשר, כמובן מאליו, לא קראו מעודם אף ספר אחד. ואילו שני הסוחרים, אם כי בעלי צורה, היו שתקנים אורח מוזר וחשוכי תנועה; אחד מהם היה מגולח הזקן ולבוש אורח גרמני; השני, בעל זקן מכסיף, היה ענוד סרט אדום נושא מדליה על צוארו. על האזרחים והאכרים אין גם מה לומר. האזרחים הבוֹקרים שלנו כמוהם כאכרים, אפילו יחרושו. שנים מהם היו אף לבושים אורח גרמני ומשום כך, יתכן, נראו מלוכלכים יותר, לא תואר ולא הדר להם, משאר הארבעה. כך שעלולה היתה, באמת, לנצנץ באדם המחשבה, כאשר ניצנצה גם בי, למשל, שעה שהסתכלתי בהם: “מה כוחם של אלה להבין במשפט כזה?” ואף־על־פי־כן עשו הפנים שלהם מין רושם מוזר משכנע ומאיים כמעט, קפדניות וקודרות.

לבסוף הכריז הנשיא על שמיעת המשפט בדבר רצח היועץ המתואר בדימוס פיודור פאַבלוביץ' קרמזוב, – לא אזכור בדיוק כיצד התבטא אז. רשם בית המשפט נצטווה להכניס את הנאשם, והנה הופיע מיטיאַ. הס השלך באולם, דממה דקה עמדה. איני יודע כיצד נתרשמו אחרים, אבל צורתו של מיטיאַ עשתה עלי רושם בלתי נעים ביותר. העיקר, הוא הופיע טרזן נורא, לבוש זיג חדש־חדש. אחר כך נודע לי, כי הזמין לעצמו במתכוון ליום זה זיג במוסקבה, אצל החייט הקודם, שנשתמרה מידתו אצלו. ידיו היו נתונות בכפפות־לכּה שחורות חדשות ולבוש היה לבנים טרזניים. הוא פסע את פסיעותיו הגסות־האַמתיוֹת כשהוא מביט הישר, עד לבלי נוע, נכחו, לעבר מקומו וישב ללא אות של חרדה בפניו. אחריו מיד הופיע הסניגור, פאָטיוּקוביץ' המפורסם, וכעין רעם ממועך נתגלגל באולם. היה זה אדם ארוך, צנום, עם רגלים דקות, ארוכות. עם אצבעות דקות, חיוורות, ארוכות יתר על המידה, פנים מגולחות, שערות קצרות למדאי מסוּרקוֹת בעניוות, ושפתים דקות מתעקמות לפעמים אם דרך היתול, ואם דרך חיוך. נראה היה כבן ארבעים. פניו היו אפילו נעימות אלמלא עיניו, כשהן לעצמן לא גדולות ולא נמרצות, אולם קרובות אורח נדיר זו לזו, כך שלא הבדילה ביניהן אלא עצם דקיקה זו של אפו הדק המארך. באחת, פרצוף זה היה בו משהו בולט משל הצפור, דבר שהפתיע. לבוש היה זיג וענוּב עניבה לבנה. זוכר אני את שאלותיו הראשונות של הנשיא למיטיא, כלומר בדבר השם, התואר וכולי. מיטיא משיב היה נמרצות, אולם בקול רם מפתיע ביותר, כך שהנשיא התנער אפילו בראשו והביט בתמהון כמעט אליו. אחר כך הוקראה רשימת האנשים, שהוזמנו לחקירה המשפטית, כלומר העדים והמומחים. הרשימה היתה ארוכה; ארבעה מן העדים לא הופיעו: מיאוּסוֹב, שנמצא באותו זמן כבר בפאריס, אבל עדותו נמצאה בתיק עוד מזמן החקירה המוקדמת; הגברת חוֹכלאַקוב ובעל־האחוזה מאַקסימוֹב מסיבת מחלה וסמרדיאַקוב מפאת מותו הפתאומי, ותעודה על כך הוגשה על־ידי המשטרה. הידיעה על סמרדיאקוב עוררה רחש חזק ולחש באולם. וודאי, בקהל רבים לא ידעו עדיין כלל על מאורע פתאומי זה של איבוּד עצמו לדעת. אולם הדבר שהפתיע במיוחד היתה התנהגותו הפתאומית של מיטיאַ: אך הודיעו על סמרדיאַקוב, קרא הוא בקול ממקומו על פני כל האולם:

– מות כלבים לכלב!

זוכר אני, איך נחפז אליו סניגורו ואיך פנה אליו הנשיא באיום לאחוז אמצעים חריפים, אם תישנה התפרצות מעין זו. מיטיא במפוּסק ובניענוע ראש, אולם כאילו לא היה מתחרט כלל, חזר פעמים אחדות בחצי־קול לסניגורו:

– לא יישנה, לא יישנה! נפלט מאליו! לא יישנה!

אכן ברור, כי אירוּע קצר זה לא היה לטובתו בעיני השופטים המושבעים והקהל. נתגלה האופי והציע את עצמו, תחת רושם זה הוקרא על־ידי המזכיר כתב האשמה.

הוא היה קצר למדאי, אבל מקיף. לא פורטו אלא הנימוקים העיקריים, מדוע יש לבקש מיד פלוני, מדוע היה כורח למסרו למשפט, וכולי, ואף־על־פי־כן עשה הוא עלי רושם חזק. המזכיר קרא ברורות, בקול צלול, צחוֹת. כל אותה הטרגדיה כאילו קמה שוב לפתע לפני הכל בתבליט, במרוכז, מוּארת באור גורלי ללא רחמים. זוכר אני, איך מיד לאחר הקריאה פנה הנשיא בקול רם ונמרץ בשאלה אל מיטיאַ:

– נאשם, המודה אתה באשמה?

מיטיאַ קם פתאום ממקומו:

– מודה באשמה של שיכרות ופריצוּת, – קרא הוא שוב בקול מפתיע, של טירוף כמעט, – בחיבוק ידים והוללות. אמרתי להפוך לעולם אדם ישר דווקא באותו רגע, כאשר קיפד הגורל! אבל במות הזקן, אויבי ואבי – אינני אשם! אבל בגזלתו – לא, לא, לא אשם, אף אינני יכול להיות אשם: דמיטרי קרמזוב נבל, אבל לא גנב!

לאחר שקרא בקול את דבריו אלה, ישב על מקומו, כולו מרעיד כנראה. הנשיא שוב הוכיח אותו בדברים קצרים ומאַלפים שיהא משיב אך ורק לשאלות ולא יתקע עצמו לקריאות צדדיות ונרגזות. אחר כך פקד לפתוח בחקירה המשפטית. הכניסו את כל העדים להשבעה. כאן ראיתים כולם יחד. אגב, אחי הנאשם הורשו להעיד בלא שבועה. לאחר דברי המוסר של הכומר והנשיא, הוליכו את העדים והושיבום במבוּדד ככל האפשר. אחרי כן החלו קוראים אותם איש, איש לחוד.

II עֵדִים מְסֻכָּנִים    🔗

לא אדע, אם נתחלקו עדי־הקטיגוריה והסניגוריה על־ידי הנשיא באיזו צורה שהיא לקבוצות ולפי איזה סדר אמרו לקרוא להם להעיד. נראה, כי כך היה הדבר. יודע אני רק שראשונים נקראו להעיד עדי הקטיגוריה. אני חוזר, אין בדעתי לתאר את כל החקירות צעד צעד. נוסף לכך, היה תיאורי נראה מיותר בחלקו, משום שבדברי הקטיגור והסניגור, שעה שהחלה ההתנצחות, הובאו כל המהלך והמושג של הנתונים כולם והעדויות שנשמעו לנקודה אחת תוך הארה בהירה ואפיינית, ושני הנאומים המצויינים הללו, לפחות בחלקים ידועים, נרשמו על ידי בשלמותם ואני אמסרם בעיתם, כמו כן אירוע אחד יוצא מן הכלל ובלתי צפוי כלל במהלך המשפט, שאירע פתאום עוד לפני ההתנצחות המשפטית ואשר השפיע ללא ספק על מוצאו האיום והגורלי. אציין רק, כי למן הרגעים הראשונים של המשפט התבלטה בבהירות אפייניוּת מיוחדת ידועה של משפט זה, שצוינה על ידי הכל, והיא: כוחה הרב לאין ערוך של הקטיגוריה בהשוואה לאמצעים שעמדו לרשות הסניגוריה. זאת הבינו הכל ברגע הראשון, כאשר באולם איום זה של בית־המשפט החלו, תוך התרכזות, מתלקטות העובדות ומתבלטים אט־אט כל אותה האימה וכל אותו הדם חוצה. יתכן, כי לכולם נעשה ברור למן הצעדים הראשונים, שאין זה כלל אפילו משפט תלוי ועומד, כי אין כאן כל ספק, כי לאמיתו של דבר אין גם צורך בכל ויכוחים, כי הויכוחים לא יתקיימו אלא לשם הצורה בלבד, וכי הפושע אשם, אשם בעליל, אשם בהחלט. אני סבור אפילו, כי כל הגבירות, כולן עד אחת, ששאפו תוך קוצר רוח כזה לזכויו בדין של הנאשם המעניין, היו באותה עת עצמה בטוחות בהחלט באשמתו המלאה. יתר על כן, נראה לי, כי הן היו אפילו נעצבות, אלמלא היתה אשמתו מתאשרת, שכן אז לא היה הסיום רב רושם כל כך, שעה שמזכים בדין את הנאשם, וכי יזכוהו – בכך, מוזר הדבר, היו כל הגבירות משוכנעות בהחלט כמעט עד הרגע האחרון: “אשם, אבל יזכוהו תוך הוּמאַניוּת. בעקבות הרעיונות החדשים, הרגשות החדשים, שנתעוררו עתה”, וכולי, וכולי, לשם כך איפוא גם מיהרו הלום בקוצר רוח שכזה. ואילו הגברים התענינו יותר בהתנצחותם של הקטיגור ופאָטיוּקוביץ' המהולל. הכל השתוממו ושאלו את עצמם: מה יוכל לעשות בענין כה אבוד, בקליפת שום זו, אפילו כשרון כזה, כמו פאָטיוּקוביץ‘? משום כך עקבו בתשומת־לב מתוחה צעד צעד אחר כל תחבולותיו. אולם פאָטיוּקוביץ’ נשאר עד הסוף, עד עצם נאומו, חידה לגבי הכל. אנשים מנוסים הרגישו מראש, כי הוא יש לו שיטה, כי משהו כבר נערך אצלו, כי לפניו מטרה, אולם מה היא – אי אפשר היה כמעט לנחש. ברם בטחונו ומיבטחו בעצמו נראו בעליל. חוץ לזאת, הכל ציינו תוך קורת רוח, כי הוא, בזמן כה קצר של שהותו אצלנו, בסך הכל משך אילו שלושה ימים, אולי, הספיק להכיר יפה־יפה את המשפט ו“למד אותו במדוקדק”. מספרים היו תוך תענוג, למשל, אחר כך, כיצד ידע “לתפוש בעיתם” את כל עדי הקטיגוריה ולבלבלם ככל האפשר, והעיקר, ללכלך את שמם המוסרי, שכן עם כך, הווה אומר, תתלכלך מעצמה גם עדותם. אגב, שיערו, כי עושה הוא כן רב־מדאי לשם משחק כביכול, לשם ברק יוּרידי ידוע, שלא ישמט דבר מהתחבולות המקובלות אצל עורכי־הדין; שכן הכל היו משוכנעים, כי אין בכל ה“ליכלוכים” האלה שלו כדי להשיג תועלת גדולה ותכליתית, וקרוב לוודאי מיטיב הוא להבין זאת מכולם, אלא שרעיון יש לו שמור עמו, מין כלי־נשק מוצנע עדיין לשם הגנה, שגלה יגלהו במפתיע בבוא הזמן. אולם לפי שעה, מהיותו מכיר ויודע את כוחו שלו, כאילו משחק היה ומשתעשע. כך, למשל, כאשר חקרו את גריגורי וואַסילייביץ‘, משרתו לשעבר של פיודור פאַבלוביץ’, שהעיד עדות יסודית ביותר בדבר “הדלת הפתוחה לגן”, אחז בו הסניגור ממש, שעה שבא תורו להציג לו את שאלותיו. יש לציין, כי גריגורי וואסילייביץ' הופיע באולם מבלי לבוא במבוכה כלל לא מפני אימת בית הדין ולא מפני נכחותו של הקהל העצום השומע אותו, כשמראהו שלוו ואפילו אומר גוֹדל כמעט. מעיד היה את עדותו תוך בטחון כזה, כאילו משוחח היה בינו לבינה עם מאַרפה איגנאַטייבנה שלו, אלא ביתר כבוד. אי אפשר היה לבלבלוֹ. תחילה חקרוֹ שעה ארוכה הקטיגור על כל הפרטים של משפחת הקרמזובים. התמונה המשפחתית הוצגה בכל הבהירות. נשמע היה, ניכר היה מדבריו, כי העד בר לבב ולא ישא פני איש. עם כל יראת הכבוד שלו כלפי זכרונו של אדונו המנוח, הוא בכל זאת הודיע, למשל, כי הלה לא צדק ביחסו אל מיטיאַ ו“לא חינך נכון את הילדים. אותו, נער קטן, בלעדי היו הכינים מכלים”, הוסיף, כאשר סיפר על שנות ילדותו של מיטיאַ. “כן לא צריך היה האב לקפח את הבן באחוזת אמו, זו המשפחתית”. אולם לשאלת הקטיגור מה יסוד יש לו לטעון, כי פיודור פאַבלוביץ' הבליע לבן בחשבון, קצרה ידו של גריגורי וואסילייביץ‘, לתמהונם של הכל, להביא נתונים יסודיים, אבל עם זאת עמד על כך, כי החשבון עם הבן היה “בלתי צודק”, וכי אכן “צריך היה לסלק לו עוד אילו אלפים”. אעיר דרך אגב, כי את השאלה הזאת – אם אכן נכון הדבר, שפיודור פאַבלוביץ’ לא סילק משהו למיטיאַ, הלך הקטיגור אחר כך והציג בדעתנות מיוחדת לכל אותם העדים, שניתן לו להציגה להם, שלא להוציא מן הכלל את אליושה ואת איבאַן פיודורוביץ‘, אבל אף מפי אחד העדים לא קיבל ידיעה מדויקת כלשהי; הכל טענו בעובדה, ואף איש לא יכול להוכיח הוכחה כלשהי ברורה. לאחר שגריגורי תיאר את המחזה ליד השולחן, כאשר התפרץ דמיטרי פיודורוביץ’ הביתה וחבל באביו, עם שהוא מאיים לשוב ולהרגו, – נתלה רושם קודר באולם, מה גם שהמשרת הזקן הלך וסיפר את דבריו בנחת, בלא הרחבת הלשון, בשפתו הוא המיוחדת, שהיתה עם זאת נמלצת ביותר. בדבר העלבון שהעליב בו מיטיאַ, בסטרו לו אז על פניו והפילו ארצה, העיר, כי אין בלבו עליו ומזמן סלח לו. על סמרדיאַקוב המנוח אמר, כשהוא מצטלב, כי הלה היה כשרוני, אבל טיפש ומדוכא במחלתו, ויותר מכן כופר בעיקר, וכי כפירה זו באה לו מאת פיודור פאַבלוביץ' ובנו הבכור. אולם ביחס לישרו של סמרדיאַקוב אישר בלהט כמעט ובו במקום סיפר, איך סמרדיאַקוב, במצאו פעם כספים של האדון שאבדו לו, לא הצניע אותם, כי אם הביאם לאדון, והלה העניק לו על כך “מטבע זהב” ומכאן ואילך החל מאמין לו בכל. ביחס לדלת שהיתה פתוחה לגן אישר בעקשנות. אגב, כה הירבו לחקור אותו, שאני אין ביכלתי אפילו לזכור הכל. לבסוף עברה החקירה לידי הסניגור, והלה החל ראשית כל לברר את ענין החפיסה, שבה “כביכול” הטמין פיודור פאבלוביץ' שלושת אלפים רובל למען “אישיות ידועה”. “הראית אותה בעיניך – אתה, אדם שעמד משך כל כך הרבה שנים קרוב לאדונך?” גריגורי השיב, כי לא ראה, ואפילו לא שמע על כספים כאלה מפי איש כלל “עד עצם הזמן, שעה שהחלו הכל משיחים בהם”. שאלה זו בדבר החפיסה היה פאָטיוקוביץ' מצדו מציג גם כן לכל מי שיכול מן העדים, ובאותה דעתנות עצמה, שהקטיגור היה מציג את שאלתו הוא בדבר חלוקת האחוזה, והיה מקבל מפי הכל תשובה אחת ויחידה, כי איש לא ראה את החפיסה, אם כי רבים־רבים שמעו עליה. לדעתנותו זו של הסניגור ביחס לשאלה זו שמו הכל לבם למלכתחילה.

– האוכל עתה לפנות אליך בשאלה, אם אך תרשני, – שאל פתאום ואורח בלתי צפוי לגמרי פאָטיוּקוביץ', – ממה היה מורכב אותו צרי, או, נאמר, אותה מישרה, שבה מרחת באותו ערב, לפני השינה, כידוע מתוך החקירה המוקדמת, את מתנך הכואב, בתקווה להירפא על ידה?

גריגורי הביט אין לב אל חוֹקרוֹ, ולאחר שהחריש קצת, מילמל: “שמו לי מרוה”.

– רק מַרוה? שמא תזכור עוד משהו?

– גם לחך⁴¹ היה.

– ופילפל, אפשר? – שאל בסקרנות פאָטיוקוביץ'.

– גם פילפל היה.

– וכולי, וכל זה על יי"ש?

– על ספירט.

באולם כמעט נישאה בת־צחוק.

– רואה אתה איפוא, אפילו על ספירט. לאחר שמרחת את הגב, הן את שיור הבקבוק, בתפילה שבדחילת מה, הידועה אך לאשתך בלבד, הואלת לשתות עד גמירה, לא כן?

– שתיתי.

– האם הרבית לשתות לערך? לערך? כוסית, שניה.

– וודאי כוס.

– אפילו כוס. שמא כוס ומחצית־הכוס

גריגורי נשתתק. הוא כאילו הבין משהו.

– כוס ומחצית של ספירט נקי – הן זה איננו רע כלל, מה דעתך? אפשר גם את “שערי גן העדן פתוחים” לראות, לא רק את הדלת הגנה?

גריגורי המשיך לשמור לפיו מחסום. שוב נישאה בת־צחוק באולם הנשיא זע.

– האם אינך יודע אל נכון, – ננעץ בו יותר ויותר פאָטיוּקוביץ' – אם ישן היית או לא באותו רגע, כאשר ראית את הדלת הפתוחה לגן

– על רגלי הייתי עומד.

– אין זו הוכחה עדיין כי לא היית ישן (שוב ושוב בת־צחוק באולם) היכולת, למשל, להשיב באותו רגע, אילו שאלך איש בדבר משהו, – נא, למשל, בדבר זה, מה שנה לנו עתה?

– זאת לא אדעה.

– ומה שנה לנו עתה, למניננו, למן הולדת כריסטוס, לא תדע איפוא! גריגורי עמד נבוך, כשהוא נועץ עיניו במענהו. מוזר נראה הדבר איפוא, שהוא באמת אינו יודע מהי השנה עתה.

– שמא יודע אתה, אגב, כמה אצבעות לך בידך?

– אני אדם נכנע, – הפליט פתאום בקול ובמפוסק גריגורי, – אם על השלטונות טוב להתקלס בי, עלי לשאת זאת.

פאָטיוּקוביץ' כאילו נרתע כלשהו, אבל התערב הנשיא והזכיר דרך־הוראה לסניגור, כי עליו להציג שאלות ראויות יותר. פאָטיוּקוביץ' הקשיב לדברי הנשיא, החווה קידה דרך־כבוד, והודיע, כי סיים את חקירתו. וודאי, גם אצל הקהל, גם אצל השופטים המושבעים היה מקום לספק ספיקה בעדותו של אדם, שיכול היה “לראות שערי גן־עדן” במצב ידוע של רפוי, ואשר, נוסף לכך, אינו יודע מהי השנה עתה למנין הוּלדת כריסטוּס; כך שהסניגור השיג בכל זאת את מטרתו. אולם לפני הסתלקותו של גריגורי אירע עוד מקרה אחד. הנשיא, בפנותו אל הנאשם, שאל: אם אין לו משהו להעיר בקשר עם העדות שניתנה?

– חוץ לדלת, אמר הכל אמת, – קרא מיטיאַ בקול. – על היותו מפלה את הכינים שלי תודה; על סלחוֹ לי בדבר המכות – תודה; הזקן היה ישר כל ימי חייו ונאמן לאבי, כשבע מאות צמרוֹנים⁴².

– נאשם, דבר בלשון נקיה, – אמר הנשיא בקפדנות.

– לא צמרוֹן אני, – רטן גם גריגורי.

– נא, אם כן אני צמרוֹן, אני! – קרא מיטיא. – אם זה מעליב, הריני מקבל על עצמי ואצלו אבקש סליחה: חיה הייתי ואכזרי עמו! גם עם ייזוֹפּ אכזר הייתי.

– עם איזה ייזוֹפּ? – שאל הנשיא בקפדנות.

– נא, עם פיירוֹ… עם אבי, פיודור פאַבלוביץ'.

הנשיא שוב ושוב היתרה בקפדנות במיטיא, שיזהר בדבריו ויבחר לו לשון נקיה.

– אתה גופך מזיק לעצמך בעיני שופטיך.

באותה זריזות עצמה נהג הסניגור גם בחקירת העד ראַקיטין. אעיר איפוא, כי ראַקיטין היה מן העדים החשובים ביותר, והקטיגור בלי ספק העריכו מאוד. נתברר, כי הוא ידע הכל, ידע הרבה מאוד, היה בא אצל כולם, ראה איפוא הכל, מדבר היה עם הכל, ידע במפורט את הביאוגרפיה של פיודור פאַבלוביץ' וכל הקרמזובים, אמנם, על החפיסה עם שלושת האלפים גם כן שמע אך מפי מיטיא עצמו. לעומת זאת. תיאר בפרוטרוט את התנהגותו של מיטיא במסבאה “עיר הבירה”, את כל ניווּל הפה והפפויים שלו, וסיפר את ענין ה“מטלית” של קצין־המטה סניגירוב, ואשר לאותה שאלה מיוחדת, אם נשאר פיודור פאַבלוביץ' חייב משהו למיטיאַ עם גמר החשבון בעניני האחוזה – נבצר אפילו מראַקיטין עצמו לומר דבר של ממש, והוא הסתפק אך בדברים כלליים שבשאט נפש: “מי יכול לברור את האשם מביניהם ולחַשב מי למי נשאר חייב בתוך הקרמזוֹביוּת המבולבלת, שאיש את עצמו לא יכול בה להבין, ולא להגדיר?” את כל הטרגדיה של הפשע הנידון תיאר כפרי המידות המיוּשנוֹת של חוק השיעבוד ואי־הסדר שבו שקועה רוסיה, הסובלת מהעדר מוסדות מתאימים. באחת, הניחו לו להביע משהו. במשפט זה מר ראקיטין לראשונה גילה את עצמו והחל מתבלט; הקטיגור ידע, כי העד מכין בשביל כתב־עתי מאמר על הפשע הנידון, ואחר כך בנאומו (דבר שנראה להלן) הביא רעיונות אחדים מתוך אותו מאמר, משמע, כבר הכירו. התמונה, שתוארה על־ידי העד, יצאה קודרת וגורלית וחיזקה מאוד את “התביעה”. בדרך כלל צודדה הרצאת הדברים של ראַקיטין את נפש הקהל בעצמאות המחשבה שבה ואצילות מעופה הבלתי שכיחה. נשמעו אפילו שתים־שלוש מחיאות כפים, שהתמלטו דווקא באותם המקומות, שבהם דובר על חוק השיעבוד ועל רוסיה הסובלת מאי־סדרים… אולם ראַקיטין, כאדם צעיר בכל זאת, נוֹקש כלשהו בלשוֹנוֹ, ומיד השתמש בכך באופן נפלא הסניגור. בהיותו משיב לשאלות ידועות ביחס לגרוּשנקה, ראַקיטין, להוט אחר הצלחתו, שהכיר בה כבר בעצמו, כמובן, ואחר אותו שיא האצילות, שאליו התנשא, הירשה לעצמו להתבטא ביחס לאַגראַפינה אלכסנדרוֹבנה בזילזול מה, כעל “פילגשו של הסוחר סאַמסוֹנוֹב”. הרבה היה נותן אחר כך, כדי להשיב מלה זו שנפלטה מפיו, שכן בה נאחז איפוא מיד פאָטיוּקוביץ'. וכל זה משום שראַקיטין לא חשב כלל, כי הלה תוך זמן כה קצר הספיק ללמוד את המשפט עד כדי פרטים אינטימיים כאלה.

– הרשני להיוודע, – פתח הסניגור בחיוך חביב ביותר ואפילו מלא כבוד, כאשר הגיעה שעתו להציג שאלות – אתה הוא, וודאי, אותו מר ראַקיטין עצמו, שאת חוברתו, שהוצאה לאור על ידי שלטונות הכמורה הגליליים, החוסה בצל שדי הישיש האב זוֹסימה המנוח מלאה רעיונות עמוקים ודתיים, מוקדשת ביראת הכבוד להוד קדושתו⁴³ קראתי לא־מזמן בעונג כה רב.

– כתבתי לא לשם הדפוס… אחר כך הדפיסו, – מילמל ראַקיטין כאילו נרתע לפתע מפני משהו ובבושה כמעט.

– הה, זה נפלא! בעל מחשבות כמוך יכול ואפילו צריך להתייחס תוך רוחב־לב לכל תופעה צבורית. בחסות הוד קדושתו נפוצה חוברתך רבת התועלת והביאה תועלת יחסית… אולם אני, הנה איפוא, בעיקר, הדבר שסקרני אני לדעתו: אתה אך זה הודעת, כי הכרת היכרות קרובה ביותר את הגברת סויטלוֹב? (נ. ב. נתגלה כי שם משפחתה של גרושנקה הוא “סויטלוֹב”. דבר זה נודע לי לראשונה אך היום, במהלך המשפט).

– אינני יכול להיות אחראי לכל ההיכרויות שלי… אדם צעיר אני… ואי האיש, שיוכל להיות אחראי לכל אותם האנשים, שעמהם נפגש הוא, התרתח כולו ראַקיטין.

מבין אני, מבין למדאי! – קרא פאָטיוּקוביץ' כאילו בא עצמו במבוכה ונחפז לבקש סליחה. – אתה כמוך ככל אדם אחר, עלול היית מצדך להיות מעונין להכיר אשה צעירה ויפה, שברצון היתה נוהגת לקבל אצלה את צבי הנוער המקומי, אבל… איני מבקש אלא לדעת: ידוע לנו, כי הגברת סויטלוֹב, חדשים שנים קודם לכן, ביקשה מאוד להכיר את קרמזוב הצעיר, את אלכסיי פיודורוביץ', ורק בגלל זאת שתביאנו אליה, ודווקא בתלבשתו של אז, זו הנזירית, הבטיחה לתת לך עשרים וחמישה רובלים מיד לכשתביאנו אליה. דבר זה, כידוע, נתקיים איפוא בערב של אותו יום, אשר נסתיים באסון טראגי, ששימש יסוד למשפט זה. אתה הבאת את אלכסיי קרמזוב אל הגברת סויטלוב – וקיבלת אז את עשרים וחמישה הרובלים הענקה ממנה לך, הרי, הרי איפוא הדבר שמבקש הייתי לשמוע מפיך?

– היתה זו הלצה… איני רואה מה ענין יכול אתה למצוא בכך. לקחתי בתורת הלצה… ובכוונה להשיבם אחר כך…

– משמע, לקחת. אבל הן לא החזרתם עד היום… או שמא החזרתם?

– הבלים… - מילמל ראַקיטין, – לא אוכל להשיב על שאלות כאלה… אני, וודאי. אשיבם.

התערב הנשיא, אבל הסניגור השמיע, כי הוא את שאלותיו למר ראַקיטין סיים. מר ראקיטין הסתלק מהדוכן כמי שהקדיח תבשילו ברבים. רושם אצילותו הנשגבה של נאומו נפגם איפוא, ופאָטיוּקוֹביץ', בלוותו אותו בעיניו, נמצא כאילו אומר, כשהוא מצביע לקהל עליו: "הרי לכם איפוא מה דמות יש למאשימים האצילים שלכם! זוכר אני, כי גם הפעם לא עבר הדבר ללא אירוע מצד מיטיא: מורתח על־ידי הנעימה, שבה התבטא ראַקיטין ביחס לגרוּשנקה, צעק פתאום ממקומו: “באָרנאַר!” וכאשר פנה הנשיא, עם תום גביית עדותו של ראַקיטין, אל הנאשם: אם אין ברצונו להעיר דבר מצדו, קרא מיטיא בקול:

– הוא אצלי, אצל הנאשם כבר, סחב כסף בהלוואה! באָרנאַר נבזה וקאַרייריסט, אף באלוהים לא יאמין, גנב את לבו של הוד קדושתו!

שוב הוכיחו את מיטיאַ, כמובן, על דבריו הקשים, אולם מר ראַקיטין נתחסל. לא עמדה השעה גם לעדותו של קצין־המטה סניגירוֹב, אכן מטעם אחר לגמרי. הוא הופיע כולו לבוש קרעים, מלוכלך, מגפיו מרופשים, ולמרות כל הדאגה וה“בדיקה” המוקדמות, נתגלה לפתע שיכור לגמרי. על השאלות בדבר העלבון שעלבו מיטיאַ, סרב פתאום לענות.

– יהי אלוהים עמו איפוא, איליוּשצ’קה לא ציווה. אלוהים שם יגמול לי איפוא.

– מיהו אשר ציווה לך לא לדבר? – מיהו אשר את שמו הזכרת?

– איליושצ’קה, בני מחמדי: “אבא, אבא, כמה השפיל אותך!” ליד האבן אמר. עתה הולך הוא למות איפוא…

קצין־המטה פרץ פתאום בבכי ונתחבט לרגלי הנשיא. חיש הוציאוהו מהאולם, לקול צחוק הקהל. הרושם, שהוכן על ידי הקטיגור, לא בא לידי מימושו כלל.

ואילו הסניגור המשיך להשתמש בכל האמצעים והפליא יותר ויותר בידיעותיו את כל פרטי הפרטים של המשפט. כך, למשל, עדותו של טריפון בוריסוֹביץ' עשתה לכתחילה רושם חזק והיתה, כמובן, לא נוחה ביותר בשביל מיטיאַ. הוא־הוא שחישב, על פי האצבעות כמעט כי מיטיאַ, בבואו בפעם הראשונה למוֹקרוֹיה, כחודש ימים לפני האסון, לא יתכן שהוציא פחות משלושת אלפים או “אפשר מעט מן המעט פחות. על הצועניות הללו בלבד כמה ביזבז! לשלנו איפוא, לאכרים מוכי הכינים שלנו איפוא כמעט מחצית הרובל ברחוב פיזר, ולפחות בשטרות של עשרים וחמישה רובלים העניק, פחות מכן לא נתן. וכמה פשוט גנבו אצלו אז! הן אשר גנב את ידו לא הניח, כיצד איפוא לתפשו, את הגנב איפוא, שעה שהוא עצמו פיזר לרוח! הן אצלנו ההמון גזלן, את נשמתם לא ישמורו, ולריבוֹת איפוא, לריבות איפוא שלנו הכפריות כמה עלה בחלקן! התעשרו מאותו זמן, הרי איפוא, קודם עניוּת היתה”. באחת, הוא זכר כל הוצאה והוצאה, הביא בחשבון הכל בדיוק… כך, שההשערה שלא הוצאו אלא אלף וחמש מאות, והשאר נצררו בקמיע, פסקה מהתקבל על הדעת. “במו עיני ראיתי, בידיו ראיתי שלושת אלפים פרוטה לא חסרה, בעיני הסתכלתי. אנו מה, כלום חשבון לא נדע איפוא!” קרא טריפון בוריסוביץ‘, מתאמץ בכל כוחותיו להפיק רצון מאת “השלטונות”. אכן משעברה החקירה לידי הסניגור, הלה, מבלי שיאמר אפילו להזים את העדות, פתח פתאום בשיחה על כך, שהעגלון תימופי והאכר אֵקים הרימו במוקרוֹיה, בעת ההוללות הראשונה, כחודש לפני המאסר, מאה רובלים במסדרון מהרצפה, שנשמטו מידי מיטיא בשיכרותו ומסרום לטריפון בוריסוביץ’, והלה נתן להם תמורת זאת רובל לאיש. “נוּ, ההחזרת אז את מאה הרובלים הללו למר קרמזוב או לא?” טריפון בוריסוביץ‘, כל כמה שלא כּישכש, הודה, לאחר גביית עדותם של האכרים במציאת מאה הרובלים, תוך הוספה, כי החזיר אז, בכל הקדוש לו, הכל לדמיטרי פיודורוביץ’ ומסר לו “על דיברתו, אלא שהוא עצמו, מהיותו אותה שעה שתוי לגמרי איפוא, מסופקני אם יוכל לזכור זאת”. אולם מכיוון שעד להזמנתם של העדים־האכרים הכחיש בכל זאת את עצם מציאתם של מאה הרובלים, נתעורר מאליו ספק רב גם בעדותו בדבר החזרת הסכום למיטיא המבוסם. באופן זה שוב הסתלק אחד העדים המסוכנים ביותר, שהביאה הקטיגוריה, כשחשד הוּטל בו ושמו נפגם למדאי. אותו דבר אירע עם הפולנים: הללו הופיעו גאים ועצמאיים. העידו בקול, כי שניהם “שירתוּ לכתר” וכי “פאן⁴⁴ מיטיא” הציע להם שלושת אלפים במחיר כבודם, וכי הם במו עיניהם ראו כספים מרובים בידיו. פאַן מוּסיאַלוֹביץ' השתמש במלים פולניות מרובות במשפטיו ובראותו, כי זה אך מנַשׂא אותו בעיני הנשיא והקטיגור, לבש, לבסוף עוז לגמרי והחל לדבר פולנית כליל. אולם פאָטיוקוביץ' העלה גם אותם ברשתו: כל כמה שלא כישכש טריפון בוריסוביץ‘, שנקרא שוב לדוכן העדות, מוכרח היה להודות, כי אֶגד הקלפים הוחלף על ידי פאַן וורוּבלאָבסקי באגד שלו, וכי פאַן מוּסיאַלוביץ’, בהיותו מעמיד הבנק, הבריח קלף. דבר זה אישר כבר קאַלגאַנוֹב, תוך כדי עדותו, ושני הפאַנים הסתלקו תוך בושת פנים ידועה, אפילו לקול צחוקו של הקהל.

כיוצא בזה בדיוק אירע כמעט עם כל העדים המסוכנים ביותר. את כל אחד מהם ידע פאָטיוּקוביץ' ללכלך מבחינה מוסרית ולהניח לו לצאת כשפניו מכורכמים. חובבים ועורכי־דין אך מתענגים היו אלא שתמהים היו בכל זאת, מה אחרית גדולה לכל הדברים הללו, משום, חוזר אני, שהכל הרגישו כי אין לעמוד בפני האשמה, שהלכה וגדלה בטראַגיותה. אולם לפי בטחונו של “האַשף הגדול” ראו כי הוא שלוו וחיכו: הן לא בכדי בא מפטרבורג “איש שכזה”, הן לא הוא האיש שישוב בידים ריקות.

III הָאֶכְּסְפֶּרְטִיזָה הָרְפוּאִית וְלִיטְרָה אַחַת אֱגוֹזִים    🔗

האכּספרטיזה הרפואית אף היא לא עמדה ביותר לנאשם. אכן, פאטיוקוביץ' עצמו, דומני, לא סמך עליה ביותר, כפי שנתגלה בסופו של דבר. ביסודה לא באה זו אלא לפי דרישתה של קאַטרינה איבאַנובנה, שהזמינה במכוון רופא ידוע לשם ממוסקבה. ההגנה, כמובן, לא היה לה להפסיד בגינה, ובמקרה הטוב ביותר עלולה היתה אפילו לזכות במשהו. ברם, יצא אפילו במידת־מה משהו מבדח, בגלל חילוקי הדעות של הרופאים. כמומחים הופיעו – הדוקטור הידוע לשם שבא לשם כך, דוקטור הרצנשטוּבה שלנו, ולבסוף הרופא הצעיר בארבינסקי. שנים האחרונים הופיעו גם פשוט כעדים מטעם הקטגוריה. ראשון מסר את עדותו בתורת מומחה דוקטור הרצנשטובה. היה זה זקן כבן שבעים, שׂב וקרח, בעל קומה בינונית, אדם חסון בגופו. הכל בעירנו העריכוהו וכיבדוהו. היה הוא רופא בר לבב, אדם נחמד וירא אלוהים, אחד הרנהוטר⁴⁵ או “אח מוראבי” – לא אדע עוד אל נכון. חי הוא אצלנו מזמן רב והתנהג בכל הכבוד הראוי. היה טוב לב ואוהב אדם, מרפא חולים עניים ואכרים חינם אין כסף, הולך בעצמו אל בקתותיהם ובתיהם ומשאיר כסף לרפואה, ועם זאת היה עיקש כפרד. אם נתקע איזה רעיון בלבו, אי אפשר היה להזיזו ממקומו. אגב, הכל כמעט כבר ידעו בעיר, כי הרופא בעל השם שבא, תוך אילו שנים־שלושה ימים של שהייתו אצלנו, הירשה לעצמו להביע אילו זלזולים פוגעים ביותר ביחס לכשרונותיו של דוקטור הרצנשטוּבה. הענין הוא בזה, כי אף־על־פי שהרופא המוסקבאי היה מקבל לא פחות מעשרים וחמישה רובלים בעד ביקור, שמחו בכל זאת אחדים בעירנו לקראת בואו, לא חסו על הכסף ומיהרו אליו להימלך בו. בכל החולים הללו טיפל עד בואו, כמובן, דוקטור הרצנשטוּבה, והנה בא הרופא המפורסם ובחריפות יוצאת מהכלל החל מבקר את דרך רפויו. לבסוף היה אפילו, בבואו אל החולה, שואל במישרין: “נא, מי הוא שטיפל כאן בך, הרצנשטוּבה? חה־חה!” לדוקטור הרצנשטוּבה, נודע, כמובן, כל זה. והנה הופיעו כל שלושת הרופאים בזה אחר זה לשם מסירת עדות. דוקטור הרצנשטוּבה הודיע במישרין, כי “אי־התקינות של כשרונותיו השכליים של הנאשם נראית מאליה”. אחרי כן, בהציעו את השערותיו, שאני משמיטן כאן, הוסיף, כי אי־תקינות זו מתגלית, בעיקר, לא רק במעשים רבים קודמים של הנאשם, כי אם גם עתה, ברגע זה עצמו; וכאשר ביקשוהו להסביר, במה איפוא מתגלית זו עתה, ברגע זה עצמו, הראה הדוקטור הזקן בכל תום לבבו על כך, שהנאשם, בהיכנסו לאולם, “היה מראהו בלתי רגיל ומוזר בהתאם למסיבות, פוסע היה לפניו, בדומה לחייל, ועיניו מישירות נכחו, נעוצות, בעוד שיותר נכון היה לגביהו להתבונן שמאלה, ששם יושבות גבירות בקהל, כי על כן כרוך הוא ביותר אחרי המין היפה וצריך היה הרבה להרהר במה שתאמרנה עתה עליו הגבירות”, סיים הזקן בלשונו המיוחדת במינה. יש להוסיף, כי מרבה היה לדבר רוסית וברצון, אולם משום־מה היה כל משפט יוצא אצלו אורח גרמני, דבר, שלא הביאו, אגב, במבוכה לעולם, שכן כל ימי חייו היתה זו חולשתו לראות את דיבורו הרוסי כמופתי, “טוב עוד אפילו מזה של הרוסים”, ומאוד היה חובב אפילו להשתמש בפתגמים רוסיים, עם שהוא מבטיח מדי פעם, כי הפתגמים הרוסיים הנם הטובים והמביעים ביותר מבין כל הפתגמים שבעולם. אעיר עוד, כי הוא, בדיבורו, אולי תוך פיזור שהוא, היה שוכח לעתים קרובות מלים שכיחות ביותר, ששגורות היו בפיו, אלא שהיו נשמטות משום־מה לפתע מזכרונו. אותו דבר עצמו היה קורה לו, אגב, שעה שהיה מדבר גרמנית, והוא מנפנף ידו תמיד לפניו, כאילו היה מבקש לתפוש את המילה שאבדה לו, ואיש לא יכול עוד להכריחו שימשיך את השיחה שהחל בה, עד שלא ימצא את המילה שאבדה. הערתו בדבר זה, שהנאשם, בהיכנסו לאולם, צריך היה להביט אל הגבירות, עוררה לחש של בדיחות הדעת בקהל. את הזקן שלנו אהבו אצלנו מאוד כל הגבירות, ידעו גם, כי הוא, רווק כל ימיו, איש תם וירא אלוהים, רואה את הנשים כיצורים עליונים ואידיאליים. משום כך נראתה הערתו הבלתי צפויה מוזרה עד למאוד.

הדוקטור המוסקבאי, שנשאל בהגיע תורו, אישר נמרצות ובדעתנות, כי הוא רואה את מצבו השכלי של הנאשם כבלתי תקין, “אפילו בדרגה עליונה”. הוא דיבר הרבה ובטעם על “אפקט” ו“שגעון” והסיק, כי לפי כל הנתונים שאסף נמצא הנאשם לפני מאסרו, ימים מספר קודם לכן, בלי ספק בלתי מיושב בדעתו, ואם ביצע פשע, אפילו הכיר בכך, הרי שלא בטובתו, בהיותו משולל כוח להילחם בנטיתו המוסרית החולנית שהשתלטה עליו. אולם לבד מהאַפקט, נראה לדוקטור גם שגעון, דבר, שניבא כבר מראש, לדבריו, את הדרך הישירה לטירוף מוחלט. (נ. ב. אני מוסר במילים שלי, ואילו הדוקטור הלך והציע את דבריו בלשון מדעית ומיוחדת). “כל פעולותיו נמצאות בניגוד לשכל הישר ולהגיון”, המשיך, "לא אדבר עוד על אשר לא ראיתי, כלומר על עצם הפשע וכל האסון הזה, אבל אפילו שלשום, בשעת שיחה עמדי, היה מבטו קפוא ובלתי מושג. צחוק פתאומי, שעה שאין כלל צורך בו. התרגזות מתמדת בלתי מוסברת, מלים מוזרות: “באַרנאר”, “אָפיקה” וכולי, שאין צורך בהן. אולם בעיקר ראה הדוקטור את השגעון הזה בכך, שהנאשם אין אפילו ביכלתו לדבר על אותם שלושת האלפים רובל, שבהם חושב הוא את עצמו מרומה, בלא התרגזות יוצאת מגדר הרגיל, בעוד שעל כל שאר העלבונות ואי־ההצלחות שלו הוא מדבר וגם מעלה על לבו בקלות. לבסוף, תוך חקירה ודרישה, הוא גם קודם לכן, מדי פעם, שעה שהענין היה נוגע בשלושת אלפים אלה, היה יוצא מדעתו כמעט, בעוד שמעידים עליו, כי הוא נקי כפיים ולא חמדן. “ואשר לדעתו של חברי המלומד, – הוסיף דרך ליגלוג הדוקטור המוסקבאי, כשהוא מסיים את נאומו, – כי הנאשם, בהיכנסו אל האולם, צריך היה להביט אל הגבירות ולא ישר נכחו, אגיד רק זאת, שחוץ להתוליותה של מסקנה זו, היא נוסף על כך גם מוטעית מיסודה; כי, אף־על־פי שמסכים אני בהחלט, שהנאשם בהיכנסו לאולם, שבו עומד להיחתך גורלו, לא צריך היה להביט קפוא נכחו וכי, אמנם, אפשר היה לראות מבט זה כסימן למצבו הנפשי הבלתי תקין באותו רגע, מכל מקום אני באותה שעה עצמה קובע, כי צריך היה להביט לא שמאלה אל הגבירות, כי אם, להיפך, דווקא ימינה, אגב ביקוש סניגורו, שכל תקוותו עליו ושבהגנתו תלוי עתה כל גורלו”. את דעתו זו הביע הדוקטור נמרצות ובדעתנות. אולם התוליות מיוחדת לחלוקי הדעות של שני המומחים המלומדים הוסיפה מסקנתו הבלתי צפויה של הרופא באַרבינסקי, שנשאל לאחר כולם. לדעתו, הנאשם, עתה כלפני כן, מצוי במצב תקין לגמרי, ואם כי, נכון הדבר, שצריך היה להימצא לפני המאסר במצב עצבני ונרגש ביותר, אולם דבר זה יכול היה לקרות מחמת סיבות רבות וברורות ביותר: קנאה, כעס, מצב מתמיד של שיכרות וכולי. אולם מצב עצבני זה לא יכול היה להכיל בקרבו כל “אַפקט”, שעליו דובר זה עתה. ואשר לכך, ימינה או שמאלה צריך היה להביט הנאשם, בהיכנסו לאולם, הנה, “לפי עניות דעתו”, צריך היה הנאשם, בהיכנסו לאולם, להביט דווקא נכחו, כאשר גם הביט למעשה, שכן ישר לפניו נמצאו יושבים הנשיא וחברי בית־הדין, שבהם תלוי עתה גורלו כולו, “כך, שבהביטו ישר לפניו, גילה בכך גופו מצב שכלי תקין בהחלט באותו רגע”, – סיים בהתלהבות מה הרופא הצעיר את עדותו “הצנועה”.

– הידד רופא! – קרא מיטיאַ ממקומו, – כך, כך!

את מיטיאַ השתיקו, כמובן, אולם דעתו של הרופא הצעיר היתה לה השפעה מכרעת על בית הדין, כעל הקהל, שכן, כפי שנגלה אחר כך, קיבלו הכל את דבריו. אגב, דוקטור הרצנשטובה, שנשאל כבר בתורת עד, העיד לפתע אורח בלתי צפוי לגמרי לטובת מיטיאַ. כתושב ותיק בעיר, המכיר משנים את משפחת הקרמזובים, העיד כמה דברים מענינים מאוד בשביל הקטגוריה, ופתאום, כאילו ניצנצה מחשבה בלבו, הוסיף:

– ברם הצעיר המיסכן יכול היה שמזלו ייטיב לשחק לו, שכן היה טוב לב בילדותו וגם בשחרותו, ואני יודע זאת. אולם הפתגם הרוסי אומר: “אם יש לו לאדם מוח אחד, הרי זה טוב, ואם יבוא כאורח עוד אחד אדם חכם, ייטב עוד, שכן אז יהיו שני מוחות, ולא רק אחד”…

– טובים השנים מן האחד, – לחש לו בקוצר רוחו הקטיגור, שהכיר כבר מזמן את הרגלו זה של הזקן לדבר לאט, בממושך, מבלי לבוא במבוכה בעקב הרושם שעושים דבריו והעובדה שמכריח הוא כי יחכו לו, אכן, אדרבה, הערך העריך במאוד את חריפותו הגרמנית הקשה, השמחה־מרוצה תמיד מעצמה, הזקן אוהב היה את החידוּד.

– הוֹ, כ־כן, אף אני אומר זאת, – החרה־החזיק בעקשנות אחריו, – מוח אחד טוב, ושני מוחות טובים עוד יותר. אבל אדם בעל מוח לא בא אליו, והוא גם את שלו הניח… איך זה, לאן הניח לו? מילה זו – לאן הניח את מוחו שלו, שכחתי, – המשיך, כשהוא מסובב ידו לפי עיניו, – אכן שפאַציראָן.

– לטייל?

– נא, כן, לטייל, אף אני אומר זאת. הנה־כי־כן הלך מוחו לטייל ונכנס למקום כה מועק, שבו אבד. ברם, הוא היה עלם רגיש ואסיר תודה; הו, מאד אזכורה אותו והוא עודנו קטן כזה, מושלך אצל האב בחצר האחורית, רץ על פני האדמה בלא נעלים ובמכנסים מכופתרים בכפתור אחד…

איזו נימה רגישה ונוֹגעת לב נשמעה בקולו של הזקן הישר. פאַטיוקוביץ' נזדעזע כך, כאילו הרגיש משהו מראש, ומיד נטפל אליו.

– הו, כן, אני גופי הייתי אז עדיין אדם צעיר… אני… נו, כן, אני הייתי אז בן ארבעים וחמש, ואך זה באתי לכאן. וצר היה לי אז על הנער, ואני שאלתי את עצמי: למה לא אקנה לו ליטרה אחת… נוּ כן, ליטרה של מה? שכחתי, איך זה נקרא… ליטרה של מה שהילדים יאהבו מאוד, איך זה, – נוּ, איך זה… – נופף הדוקטור שוב ידיו, – זה גדל על עץ, יאספוהו ויתנוהו במתנה לכל…

– תפוחים?

– הוֹ, ל־ל־לא! ליטרה, ליטרה, תפוחים עשיריה, ולא ליטרה… לא, רבים הם וכולם קטנים, יתנום לתוך הפה ופצ־צ־־ח!…

– אגוזים?

– נו, כן, אגוזים, אף אני אומר זאת, – אישר בשובה ונחת הדוקטור, משל כאילו לא היה כלל מבקש את המילה, – ואני הבאתי לו ליטרה אחת של אגוזים, מפני שאיש לא הביא עדיין אף פעם לנער ליטרה של אגוזים, ואני נשאתי את אצבעי ואמרתי לו: “גאט דער פאטער⁴⁶, – הוא הצטחק ואמר: “גאט דער פאטער. – גאט דער זאהן⁴⁷. הצטחק עוד ומילמל: “גאט דער זאהן”. – גאט דער הייליגע גייסט⁴⁸. אז הצטחק עוד ואמר בכל יכלתו: “גאט דער הייליגע גייסט”. ואני הלכתי. ביום השלישי לאחר מכן עברתי על פניו, והוא קורא אלי בעצמו: דוד, גאט דער פאטער, גאט דער זאהן”, ורק שכח גאט דער הייליגע גייסט, אבל אני הזכרתי לו, ושוב נכמרו רחמי עליו. אבל אותו הוליכו מכאן, ושוב לא ראיתיו. והנה, חלפו עשרים ושלוש שנים, יושב אני בוקר אחד בחדר עבודתי, ראשי מוכסף כבר, ופתאום נכנס אלי אדם צעיר מלא זיו, שבשום פנים לא אוכל להכירו, אבל הוא נשא אצבע ובהצטחקו אמר: גאָט דער פאַטער, גאָט דער זאָהן וגאט דער הייליגע גייסט! אני זה עתה באתי לכאן וסרתי אליך להודות לך על ליטרת האגוזים, מפני שאיש לא קנה לי מעולם אז ליטרה של אגוזים, ורק אתה לבדך קנית לי ליטרה של אגוזים”. אז עלו על לבי צעירותי המאושרת והנער המיסכן בחצר בלא נעלים, ולבי חי בקרבי, ואני אמרתי: צעיר אסיר תודה אתה, כי על כן כל ימי חייך זכרת אותה ליטרת אגוזים, שהבאתי לך בילדותך. ואני חבקתיו וברכתיו. ואני בכיתי. הוא צחק, אבל גם בכה… כי הרוסי לעתים קרובות יצחק במקום שצריך לבכות. אבל הוא גם בכה. אני ראיתי זאת. ועתה, אהה!…

– וגם עתה אבכה, גרמני, גם עתה אבכה, איש האלוהים אתה! – קרא פתאום מיטיאַ ממקומו.

הבדיחה, מכל מקום, עשתה רושם מה נעים על הקהל. אולם את הרושם העיקרי לטובת מיטיאַ עשתה עדותה של קאַטרינה איבאַנובנה, שעליה אספר מיד. ובכלל, משהחלה גביית עדותם של העדים à décharge, כלומר עדי הסנגוריה, נראה היה לפתע כאילו המזל משחק לו למיטיא, ומפליא ביותר – אורח בלתי צפוי אפילו לגבי ההגנה עצמה. אולם עוד לפני קאַטרינה איבאַנובנה נשאל אליושה, שהעלה פתאום עובדה אחת, שנראתה כבר אפילו כעדות חיובית נגד נקודה אחת חשובה ביותר של התביעה.

IV הַמַּזָּל מְשַׂחֵק לְמִיטיאַ    🔗

אירע הדבר דרך־מקרה לגמרי אפילו לגבי אליושה עצמו. הוא נקרא להעיד בלא שבועה, וזוכר אני, כי כל הצדדים התיחסו אליו למן דבריו הראשונים בחקירה בלבביות ואהדה יוצאים מגדר הרגיל. ניכר היה, כי שמו הולך לפניו. אליושה העיד בעניוות ובהתאפקות, אבל בעדותו נתבלטה בבהירות אהדה לוהטת לגבי אחיו האומלל. בהשיבו לשאלה אחת, תיאר את אפיו של אחיו כאדם, יתכן, מתהולל ושטוף בתאווה, אבל גם אציל, גא ונדיב לב, הנכון גם לקרבן, אם ידרש זה ממנו. הודה, אגב, שאחיו היה בימים האחרונים, תוך תשוקתו אל גרושנקה, תוך תחרותו עם אביהם, במצב ללא נשוא. אולם דחה בהתמרמרות אפילו את ההשערה, כי אחיו יכול היה להרוג במטרת שוד, אם כי הודה, ששלושת אלפים אלו הפכו במוחו של מיטיא מעין שגעון, בראותו אותם ככסף שלו, שאביהם הבליע לו בחשבון הירושה, ועם היותו כלל לא אוהב בצע, נפלא ממנו לדבר על שלושת אלפים אלו בלא חריקת שינים וטירוף. ביחס לתחרותן של שתי “הגבירות”, כפי שהתבטא הקטיגור, כלומר גרושנקה וקאטיאַ, השיב תוך התחמקות ועל אחת או שתים מן השאלות סירב להשיב כלל.

– האמר לך אחיך, למצער, כי יש בדעתו להרוג את אביו? – שאל הקטיגור. – יכול אתה שלא להשיב, אם תמצא זאת לנכון, – הוסיף.

– במישרין לא אמר, – השיב אליושה.

– ואיך? בעקיפין?

– הוא שח לי פעם על איבתו הפרטית אל אבא וכי ירא הוא, כי… ברגע הרע ביותר… ברגע של שאט נפש… אפשר והיה יכול להרגו.

– ואתה, בשמעך זאת, האמנת לדבריו?

– ירא אני לומר, כי האמנתי. אולם תמיד הייתי משוכנע, כי מין רגש עליון יצילנו תמיד ברגע גורלי, כאשר גם הציל למעשה, משום שלא הוא הרג את אבא. – סיים אליושה נמרצות בקול רם על פני האולם. הקטיגור נזדעזע, בדומה לסוס מלחמה ששמע את תקיעת החצוצרה.

– יהא נא לבך סמוך ובטוח, כי מאמין אני בהחלט בכנות בטחונך אתה המלאה, מבלי להתנותו באהבתך את אחיך האומלל ומבלי למזגו כלל עמה. השקפתך המיוחדת במינה על כל המקרה הטראגי, שנתרחש במשפחתכם, ידועה לנו כבר מתוך החקירה המוקדמת. לא אכסה ממך, כי היא מיוחדת במינה ביותר ונמצאת בסתירה לכל שאר העדויות שנתקבלו על ידי הקטגוריה. ומשום כך רואה אני לי לצורך לשאלך כבר בתוקף: מה הם הנתונים שהדריכו את מחשבתך וכיוונוה לצד הבטחון המוחלט באי אשמתו של אחיך, ובאשמתו, לעומת זאת, של אדם אחר, שהצבעת כבר במישרין עליו בחקירה המוקדמת?

– בחקירה המוקדמת לא עניתי אלא לשאלות, – אמר בשקט ובנחת אליושה, – ולא הטלתי בעצמי אשמה בסמרדיאַקוֹב.

– ואף־על־פי־כן הצבעת עליו?

– הצבעתי לפי דברי אחי דמיטרי. עוד לפני החקירה סיפרו לי מה אירע בשעת מאסרו וכיצד הצביע הוא עצמו אז על סמרדיאַקוב. אני מאמין בהחלט, כי אחי אינו אשם, ואם לא הוא שהרג, הרי…

– כי אז סמרדיאַקוב? ומדוע איפוא דווקא סמרדיאַקוֹב? ומדוע איפוא שוכנעת בהחלט באי אשמתו של אחיך?

– לא יכולתי שלא להאמין לאחי. יודע אני כי לא ישקר לי. בפניו ראיתי, כי לא ישקר לי.

– רק בפניו? אלה הן כל הוכחותיך כולן?

– הוכחות אחרות אין לי.

– ובדבר אשמתו של סמרדיאַקוֹב גם כן אינך נסמך על הוכחה כלשהי אחרת, פרט לדברי אחיך וארשת פניו?

– כן, אין לי הוכחה אחרת.

בשאלה זו הפסיק הקטיגור את חקירתו. תשובותיו של אליושה עשו על הקהל רושם מכזיב ביותר. על סמרדיאַקוב החלו מדברים אצלנו עוד לפני המשפט, מישהו משהו שמע, מישהו על משהו הצביע, דיברו על אליושה שאסף אילו הוכחות יוצאות מן הכלל לטובת אחיו ולהרשעת המשרת, והנה – עורבא פרח, אין כל הוכחות, להוציא איזה בטחון מוסרי, כה טבעי לגביהו בתורת אחיו של הנאשם.

אולם החל לחקור גם פאטיוקוביץ'. לשאלה: מתי איפוא אמר לו, לאליושה, הנאשם בדבר איבתו לאביו וכי יכול היה להרוג אותו, ואם שמע הוא זאת מפיו, למשל, במפגשם האחרון לפני האסון, אליושה בתשובתו, כאילו נתחלחל פתאום. משל כאילו רק עתה עלה משהו על לבו וניצנצה בו מחשבה.:

– עולה עתה על לבי מעמד אחד, שנשמט כמעט מזכרוני, אכן אז היה כל כך בלתי ברור לי, ואילו עתה…

ואליושה בהתלהבות, לאחר שרק עתה כנראה ניצנץ בו הרעיון, זכר כיצד במפגשו האחרון עם מיטיאַ, בערב, ליד העץ, בדרכו אל המנזר, מיטיאַ, בהכותו אל חזהו, “בחלק העליון של החזה”, חזר פעמים אחדות לפניו, כי יש לו אמצעי לשקם בו את כבודו, כי אמצעי זה כאן הוא, הנה כאן, על חזהו… “כסבור הייתי אז, כי הוא בהכותו אל חזהו, דיבר על לבו”, המשיך אליושה, – “על כך, שיכול היה למצוא עוז בלבו, כדי להיחלץ מאיזו חרפה איומה, שצפוי היה לה ושלא ערב אפילו את לבו להודות בה לפני. אודה, כסבור הייתי אז, כי הוא מדבר באבי ומזדעזע, כאילו בתוך בושה, למחשבה ללכת אל אבא ולעשות בו איזה מעשה אלמות, בעוד שמראה היה, לאמיתו של דבר, אז על משהו המונח על חזהו, כך שזוכר אני, ניצנצה כאילו אז דווקא בי מחשבה, שהלב מקומו איננו כלל באותו צד של החזה, כי אם למטה קצת, והוא מכה בו גבוה יותר, הנה כאן, פה מתחת לצואר, וכל הזמן מצביע היה על אותו מקום. מחשבתי נראתה לי אז טפשית, והוא, יתכן, דווקא מצביע היה אז על אותו קמיע, שבו היו מתופרים אותם אלף וחמש מאות!…”

– כן הוא! – קרא פתאום מיטיאַ ממקומו, – הוא, הוא, אליושה, כך מרתיק הייתי אז עליו באגרופי!

פאטיוקוביץ', נחפז אליו במבוהל, כשהוא מעתיר אליו שירגע, ובאותו רגע עצמו נאחז באליושה. אליושה, נלהב בעצמו לרגל הדבר שזכר, הביע בחום את השערתו, כי אותה חרפה קרוב לוודאי משוקעת היתה בכך, שעם היות אצלו אותם אלף וחמש מאות הרובלים, שהיה ביכלתו להשיבם לקטאַרינה איבאַנובנה, כמחצית חובו לה, החליט אף־על־פי־כן לא להחזיר לה מחצית זו ולהשתמש בה לשם האחרת, היינו כדי להוליך את גרושנקה מכאן, אם תתרצה לכך…

– כך הוא, הוא, הוא, – קרא תוך התרגשות פתע אליושה, – אחי קרא בקול אז אלי, כי את המחצית, מחצית החרפה (פעמים אחדות חזר על המלה: מחצית!), יכול היה מיד להעביר מעליו, אולם כה אומלל הוא באפיו החלש שעשה לא יעשה זאת… יודע איפוא מראש, כי אין בכוחו ונבצר ממנו לעשות את הדבר!

– ואתה זוכר יפה, בבהירות, כי מכה היה דווקא במקום זה בחזה? – חקר בתשוקה פאַטיוקוביץ'.

– יפה ובבהירות, משום שמהרהר הייתי אז: לשם מה יכה איפוא כה גבוה, בעוד שהלב נמוך יותר, ומחשבתי נראתה לי אז אוילית… זוכר אני זאת, שנראתה לי אוילית… נצנץ ניצנצה בי. הנה איפוא משום מה עלתה כרגע על לבי. ואיככה זה נשמט מזכרוני עד כה! אכן על אותו קמיע היה מראה, שהנה איפוא יש לו אמצעים, אבל הוא לא ימסור אלף וחמש מאות אלה! ובשעת מאסר, במוֹקרוֹיה, אכן צועק היה, – אני יודע זאת, מסרו לי, – כי רואה הוא את המעשה המחפיר ביותר בחייו, שבהיות לו אמצעים להחזיר מחצית (דווקא מחצית!) החוב לקאַטרינה איבאַנובנה ולהופיע לפניה לא כגנב, הוא בכל זאת לא הכריע בדעתו להחזיר וביכר להישאר גנב בעיניה ובלבד לא להיפרד מהכסף! ואיך התענה הוא, איך התענה בגלל החוב הזה! – סיים, תוך קריאה, אליושה.

ברי, התערב גם הקטיגור. הוא ביקש את אליושה שיתאר עוד פעם כיצד קרה כל זה, ופעמים אחדות העמיד על דעתו אגב שאלה: האמנם נכון הוא הדבר, כי הנאשם, בהיותו מכה על חזהו, כאילו הצביע על משהו? שמא סתם מכה היה באגרופו על חזהו?

– אבל הן לא באגרופו! – קרא אליושה, – כי אם דווקא באצבעותיו הלך והצביע, ומצביע היה לכאן, גבוה מאוד… אולם כיצד יכולתי לשכוח זאת כליל, עד עצם הרגע הזה!

הנשיא פנה אל מיטיאַ בשאלה, מה יכול הוא לומר בקשר עם עדות זו שניתנה. מיטיאַ אישר, כי אכן היה הכל כך, שמצביע היה על אלף וחמש מאות הרובלים שלו, שנמצאו אצלו על החזה, למטה מעט מן הצוואר, וכי כך וודאי שזו היתה חרפה, – “חרפה שאינני מסתלק ממנה, המעשה המביש ביותר בכל ימי חיי!” קרא מיטיאַ. "היה ביכלתי להחזירם ולא החזרתים. העדפתי להישאר גנב בעיניה ולא החזרתי, ועיקר החרפה היה בכך, שידוע ידעתי מראש כי לא אחזירם! צדקת, אליושה! תודה, אליושה!

בזה נסתיימה חקירתו של אליושה. חשובה ואפיינית היתה המסיבה, כי נמצאה, לפחות, עובדה אחת, הוכחה, לו גם זעירה איפוא ביותר, אחת, כמעט אך רמז להוכחה, שהעידה כלשהו, כי בכל זאת קיים היה אותו קמיע, כי היו בו אלף וחמש מאות רובל, וכי הנאשם לא שיקר בחקירה המוקדמת, שעה שהודיע במוֹקרוֹיה, כי אלף וחמש מאות אלה “שלי היו”. אליושה היה שמח, מסמיק כולו, ופנה אל המקום שהצביעו לו עליו. שעה ארוכה עוד היה הולך וחוזר לעצמו: “איככה זה שכחתי? כיצד יכולתי לשכוח זאת! ואיך זה עלה הדבר כך פתאום רק עתה על לבי!”

החלה חקירתה של קאַטרינה איבאַנובנה. אך הופיעה, ובאולם נישא משהו בלתי רגיל. הגבירות תפשו במשקפות ובלורנטים, הגברים החלו זעים, אחדים קמו ממקומותיהם, בכדי להיטיב לראות. הכל טענו אחר כך, כי מיטיא החוויר “כסיד” ברגע שהיא נכנסה. לבושה שחורים כולה, התקרבה בעניוות וביראה כמעט אל המקום שהראתה. אי אפשר היה לנחש לפי פניה כי נרגשת היא, אולם החלטיות הבהיקה במבטה הכהה, הקודר. יש להעיר, רבים טענו אחרי כן, כי חוט של חן להפליא היה משוך עליה באותו רגע. היא דיברה בשקט, אבל ברורות על פני כל האולם. מציעה היתה את דבריה בנחת אופן יוצא מן הכלל, או, למצער, מתאמצת היתה להיות שלווה. הנשיא פתח בשאלותיו בזהירות, דרך כבוד רב, כאילו ירא היה לנגוע ב“נימין אחרות” ובהערכת האסון הגדול. אולם קאַטרינה איבאַנובנה עצמה, כבר בראשית דבריה, הודיעה נמרצות בתשובה לאחת השאלות שהוצגו לה, כי היתה ארוסתו של הנאשם “עד אותו זמן, כאשר הוא בעצמו עזב אותי”… – הוסיפה בשקט. כאשר שאלוה בדבר שלושת האלפים, שמסרה למיטיא לשם משלוח בדואר לקרוביה, אמרה נמרצות: “נתתי לו לא לשם משלוח בדואר: חשתי אז כי זקוק הוא מאוד לכסף… באותו רגע… נתתי לו שלושת אלפים אלה בתנאי, שישלחם, אם ירצה, תוך חודש ימים. לחינם עינה את עצמו אחר כך כל־כך בגלל חוב זה”…

לא אמסור את כל השאלות ובדיוק את כל התשובות, אמסור רק את תכנה המהותי של עדותה:

– בטוחה הייתי בהחלט, כי תמיד יספיק להעביר את שלושת האלפים הללו, אך יקבלם מאביו, – המשיכה כשהיא משיבה לשאלות. – תמיד הייתי בטוחה בשנאת הבצע שלו ובישרו… יושר נעלה… בעניני כספים. בטוח היה בהחלט, כי יקבל מאביו שלושת אלפים רובל ופעמים אחדות שח לי על כך. ידעתי, כי רב הוא באביו, ותמיד ואף עתה בטוחה אני, כי אביו העליבו. אין אני זוכרת כל איום לאביו מצדו. בפני, לפחות, לא אמר דבר, לא איים איום כלשהו. אילו היה בא אלי אז, הייתי מיד מניחה את דעתו ביחס לשלושת אלפים עלובים אלה שחב לי, אולם הוא לא הוסיף לבוא אלי עוד… ואני גופי… העמדתי במצב כזה… שלא יכולתי לקרוא אותו אלי… ואני אף לא רשאית הייתי להיות תובעת ממנו חוב זה, – הוסיפה לפתע, ומשהו החלטי צילצל בקולה, – אני עצמי קיבלתי פעם ממנו גמילות חסד גדולה עוד משלושת אלפים, וקיבלתיה אף־על־פי שלא יכולתי אפילו לראות מראש אז, כי ביום מן הימים אוכל לסלק את חובי…

הורגשה בנימת קולה כאילו מעין התרסה. באותו רגע דווקא עברו השאלות אל פאטיוקוביץ'.

– הדבר היה איפוא לא כאן, כי אם בראשית היכרותכם? – החרה־החזיק, תוך גישה זהירה, אחריה פאטיוקוביץ', שלבו אמר לו בין רגע כי כאן משהו מועיל לו. (אעיר בסוגריים, כי הוא, אף־על־פי שהוזמן מפטרבורג במידת־מה על ידי קאַטרינה איבאַנובנה עצמה, – לא ידע בכל זאת מאומה בדבר המקרה עם חמשת האלפים רובל שנתן לה מיטיאַ עוד באותה עיר ובדבר “הקידה אפיים ארצה”. היא לא אמרה לו את הדבר וכיסתה ממנו! וזה היה מוזר. אפשר להניח בבטחון, כי היא עצמה, עד הרגע האחרון ממש, לא ידעה: אם תספר מקרה זה בבית הדין אם לא, וחיכתה לאיזו השראה).

לא, לעולם לא אשכח אותם רגעים! היא החלה לספר, היא ספרה הכל, כל אותו מקרה, ששח מיטיאַ לאליושה, ו“הקידה אפיים ארצה”, והסיבות, ועל אביה, והופעתה אצל מיטיאַ, ואף במילה אחת, אף ברמז כלשהו לא הזכירה, כי מיטיא, באמצעות אחותה, הציע בעצמו “לשלוח אליו את קאַטרינה איבאַנובנה לקבל את הכסף”. זאת הצניעה היא בטוב לבה ולא בושה לגלות ברבים, כי היא, היא בעצמה, באה במרוצה אז אל קצין צעיר, תוך להיטותה היא, בתקווה למשהו… כדי לבקש ממנו כסף. היה בכך משום משהו מזעזע. צמרמורת אחזתני תוך כדי שמיעה, האולם עצר נשימתו, בהיותו תופש כל מילה היוצאת מפיה. היה כאן משהו שאין ערוך לו, כך שמצעירה עריצה וגאה־בזויה כמוה, אי אפשר היה אפילו כמעט לחכות לעדות גלויה־נשגבה כזו, קרבן כזה, זביחת־עצמה כזו, ולשם מה, לשם מי? בכדי להציל את הבוגד שלה, את מעליבה, בכדי לסייע לו גם במשהו, לו גם במקצת, להצלתו, תוך כדי עשיית רושם טוב למענו! ולאמיתו של דבר, דמות הקצין, המוסר את חמשת האלפים רובל שלו האחרונים, – כל אשר נותר לו בחיים, – ומחווה קידה אורח כבוד לצעירה תמה, נתגלתה אהודה ביותר ומושכת, אבל… אצלי נתכווץ בכאב לבי! הרגשתי, כי עלול הדבר שיעלה אחר כך (ואכן גם העלה, העלה!) רכילות! בצחוק זדוני דיברו אחר כך בכל העיר, כי הספור, יתכן, אינו מדויק כל צרכו, דווקא באותו מקום, שהקצין הניח לצעירה לכת “כאילו רק תוך קידת כבוד בלבד”. רמזו, כי כאן “החסירו” משהו. “אפילו לא היו מחסירים, אפילו היה הכל אמת לאמיתו, – אמרו אפילו הגבירות המכובדות ביותר שלנו, – גם אז עדיין לא ידוע: האמנם כה אצילי הוא הדבר לגבי צעירה לינהג כך, ויהא אפילו לשם הצלת האב?” וכלום לא הרגישה מראש קאַטרינה איבאַנובנה, זו הפקחית, שעיניה בראשה, שכך יתחילו לרנן אחריה? וודאי הרגישה, ואף־על־פי־כן החליטה לומר הכל! מובן, כל אותם הספקות המעוכרים באמיתותו של הספור באו רק אחרי כן, וברגע הראשון היו הכל וכולם יחד מזועזעים. ואשר לחברי בית הדין, הללו מקשיבים היו לדבריה של קאַטרינה איבאַנובנה תוך דומיה שביראת־כבוד, אפילו שבבושה כביכול. הקטיגור לא הירשה לעצמו אפילו שאלה אחת נוספת על נושא זה. פאָטיוּקוֹביץ' קד עמוּקוֹת לה, הוֹ, הוא דעתו נתבסמה עליו כמעט. הרבה נרכש: אדם, המוסר, תוך דחיפה פנימית אצילה, את חמשת אלפים רובל שלו האחרונים ואחר כך אותו אדם עצמו, ההורג את אביו בלילה כדי לשדוד ממנו שלושת אלפים, – היה זה תרתי דסתרי אהדדי.⁴⁹ לפחות את ענין השוד יכול פאָטיּוקוֹביץ' עתה לסלק. “המשפט” – אור חדש נגה לפתע עליו. משהו אהוד נישא באולם לטובת מיטיאַ. ואילו הוא… עליו סיפרו, כי פעם או פעמים בשעת מסירת עדותה של קאַטרינה איבאַנובה היה קופץ ממקומו, אחרי כן צונח שוב על הספסל כשפניו כבושות בידיו. אולם כאשר סיימה, קרא פתאום בקול ממרר בבכי, כשהוא פושט ידיו אליה:

– קאַטיאַ, למה אבדתיני!

ופרץ בבכי על פני כל האולם. ברם, מיד עצר ברוחו ושוב קרא:

– עתה נחתך דיני!

אחרי־כן כאילו קפא במקום, שיניו הדוקות וצלב חזהו אחוז בידיו הקפוצות. קאַטרינה איבאַנובנה נשארה באולם והתישבה על הכסא שהראה לה. היא היתה חיוורת וישבה כשפניה כבושות בקרקע. אנשים שנמצאו בסמוך לה סיפרו, כי שעה ארוכה נמצאה מרעידה כולה, משל כאילו תקפה אותה הקדחת. לחקירה הופיעה גרוּשנקה.

הנני הולך ומתקרב אל אותו האסון, אשר, בהתרחשו פתאום, באמת, יתכן, כי איבד את מיטיאַ. שכן בטוח אני, וכן כולם, כל עורכי־הדין אמרו אחרי כן, כי אלמלא מקרה זה, היו נוהגים, למצער, עם הפושע לפנים משורת־הדין. אולם על כך מיד. אך מלים שתים קודם על גרוּשנקה.

אף היא הופיעה באולם לבושה שחורים כולה, ורדיד שחור נפלא עוטף את כתפיה. מתונות, פוסעת פסיעותיה הדוממות, תוך נדנוד מה, אורח הליכתן לפעמים של נשים בריאות בשר, התקרבה אל המעקה, כשהיא משביעה עיניה בנשיא מבלי הפנותן אף פעם לא לימין ולא לשמאל. לדעתי, היא היתה יפה מאוד באותו רגע ולא חיוורת כלל, כפי שטענו אחר כך הגבירות. טענו כמו כן, כי פניה היו מרוכזות ונזעמות. כסבור אני רק שהיתה נרגזת והרגש הרגישה במבטיו הסקרניים־המזלזלים המופנים אליה של קהלנו צמא השערוריה. היא היתה בעלת אופי יהיר, שלא ישא את הזלזול בו, אחד מאותם, אשר אך יחשדו בהתקלסות בם מצד מישהו – מיד תעלה חמתם ותשוקתם להתקומם לו. ועם זאת היתה חרדה, כמובן, ובושה פנימית מפני חרדה זו, כך שלא יפלא שדיבורה היה לא מתון, – פעם מלא כעס, פעם מלא בוז ומודגש גסות, ופעם צילצלה בו לפתע נימה כּנה, לבבית של חיוב־עצמו, של הרשעת־עצמו. ואילו לפעמים היתה מדברת כך, כאילו היתה נופלת לתוך איזו תהום: “הכל אחת היא, יצא אשר יצא, ואני בכל זאת אגיד”… בדבר היכרותה עם פיודור פאַבלוביץ' העירה קשות: “הבל הבלים, כלום אשמה אני שהוא נטפל אלי?” ולאחר רגע הוסיפה: “אני בכל אשמה, צוחקת הייתי לההוא, ולזה, – לזקן ולזה, – ואת שניהם הבאתי לידי כך. בגללי אירע כל אשר אירע”. דרך־אגב נגעו הדברים בסאַמסונוב: “למי זה נוגע, – ענתה מיד קשות במעין התרסה גסה, – הוא היטיב עמדי, יחפה לקחני, שעה שקרובי מן הבית השליכוני”. אגב, הנשיא, באדיבות רבה, הזכיר לה, כי יש להשיב במישרין לשאלות, מבלי להיכנס לפרטים מיותרים. גרושנקה הסמיקה, ועיניה הבריקו.

את החפיסה עם הכסף לא ראתה, ורק שמעה מפי “הנבל”, כי יש אצל פיודור פאַבלוביץ' איזו חפיסה עם שלושת אלפים. “אולם כל זה אך הבל הוא, צוחקת הייתי, ובשום פנים לא הייתי הולכת שמה”…

– את מי הזכרת אך־זה כ“נבל”? – שאל הקטיגור.

– אכן את המשרת, את סמרדיאַקוב, שרצח את אדונו ואתמול תלה את עצמו.

ברי, מיד שאלו אותה: מה יסוד יש לה להאשמה מכריעה כזו, אולם גם אצלה לא נמצא כל יסוד שהוא לכך.

– כך דמיטרי פיודורוביץ' אמר לי בעצמו, האמינו איפוא לו. הפורשת איבדה אותו, הרי איפוא, היא־היא לבדה שגרמה לכך, הרי איפוא, – הוסיפה גרושנקה, כשהיא רועדת כולה בחמתה ונימת זדון מצלצלת בקולה.

שאלוה למי שוב ירמזו דבריה.

– אל העלמה איפוא, לזו קאַטרינה איבאַנובנה. הזמן הזמינה אותי אז אליה, כיבדה בשוקולדה, ביקשה לשדלני. בושת פנים לא תדע, הרי איפוא…

כאן שיסעה כבר הנשיא בתוקף וביקשה למתן את בטוייה. אולם לב הקנאתנית התרתח כבר, נכונה היתה להתגלגל אפילו תהומה…

– בשעת המאסר במוקרוֹיה, – כשהוא מזכיר, שאל הקטיגור, – הכל ראו ושמעו, כיצד את, בצאתך במבוהל מחדר שני, צעקת: “אני בכל אשמה, יחדיו לארץ גזירה נלך!” משמע, שגם את כבר בטוחה היית באותו רגע, כי הוא רוצח אביו?

– אני את הרגשותי אז לא אזכורה, – השיבה גרושנקה, – הכל צעקו אז, כי הוא הרג את אביו, ואני הרגשתי, כי אני־אני האשמה, וכי בגללי אני רצח הוא. וכאשר אמר לי, כי איננו אשם, מיד האמנתי לו, וגם עתה אני מאמינה לו, ותמיד אאמין לו: לא כזהו האיש שישקר.

החקירה עברה לפאָטיוקוֹביץ‘. אגב, זוכר אני, שאל הוא בדבר ראַקיטין ועשרים וחמשת הרובלים "בתמורה לכך, שהביא אליך את אלכסיי פיודורביץ’ קרמזוב".

– ומה פלא איפוא שלקח את הכסף, – הצטחקה בבוז זדוני גרושנקה, – בא היה תמיד להעתיר אלי בדבר כספים; יש והיה סוחט כשלושים רובל בחודש, הכל לשם התפנקות: לאכול ולשתות היה לו גם בלעדי אלה שלי.

– על סמך מה איפוא היית, אם כן, נדיבת־לב כל כך ביחס למר ראקיטין? – החרה־החזיק אחריה פאָטיוקוביץ', מבלי שים לב לכך, שהנשיא טילטל עצמו בחזקה במקום.

– הן דודן הוא לי. אמי ואמו אחיות הנה. אך ביקש שלא אספר לאיש כאן על כך, בוש היה מאוד מפני.

עובדה חדשה זו היתה הפתעה גמורה לכולם, איש בכל העיר לא ידע עד כה מאומה עליה, אפילו במנזר, אפילו מיטיאַ לא ידע. סיפרו כי ראַקיטין נתכרכמו פניו במושבו. לגרושנקה נודע עוד לפני היכנסה לאולם, כי הוא העיד נגד מיטיאַ, ומשום כך נסער לבה עליו. כל נאומו זה לא־כבר של ראקיטין, כל אצילותו, כל טענותיו על חוק השיעבוד, על התוהו ובוהו האזרחי שברוסיה, – כל זה עבר ובטל לחלוטין ונעקר מדעת הכל. פאָטיוקוֹביץ' היה מרוצה: שוב הרים חרס ונמצאה המרגלית. בכלל לא הירבו לחקור את גרושנקה, והיא גם לא היה ביכלתה, כמובן, לגלות משהו חדש במיוחד, הרושם שהשאירה בקהל היה לא נעים ביותר. מאות מבטי בוז הופנו אליה, כאשר, עם סיום עדותה, התישבה באולם די הרחק מקאטרינה איבאנובנה. כל הזמן, שעה שחקרו אותה, נשאר מיטיא מחריש, כאילו נתאבן, כשפניו כבושות בקרקע.

הופיע העד איבאַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

V הָאָסוֹן הַפִּתְאֹמִי    🔗

אעיר, כי אותו הזמינו להעיד עוד לפני אליושה. אולם רשם בית־המשפט הודיע אז לנשיא, כי מסיבת מחלה פתאומית או התקפה שהיא, אין העד יכול להופיע מיד, אולם אך ייטב לו, נכון יהיה בכל עת למסור את עדותו. זאת, אגב, איש לא שמע, ורק אחר כך יצא הדבר. הופעתו עברה ברגע הראשון ללא שימת לב: העדים העיקריים, ביחוד שתי המתחרות, נחקרו כבר; הסקרנות באה לפי שעה על סיפוקה. בקהל הורגשה אפילו עייפות. עמדו לגבות עדות עוד מפי עדים אחדים, אשר, קרוב לוודאי, נפלא מהם לגלות משהו מיוחד ביחס לכל מה שנשמע כבר. ואילו הזמן הלך וחמק. איבאַן פיודורוביץ' התקרב באיטיות מפליאה, מבלי להביט על איש ואפילו כפוף ראש, דומה כאילו מהורהר קדורנית. לבוש היה ללא דופי, אולם פניו, לפחות עלי עשו רושם חולני: היה בפנים אלה משהו משל מגע האדמה, משהו דומה לפני אדם הולך למות. העינים היו עכורות; הוא נשאן והעבירן לאיטן על פני האולם. אליושה כאילו קפץ ממקומו ונתאנח: אח! זוכר אני זאת. אולם גם בכך לא הבחינו אלא מעטים.

הנשיא פתח בכך, כי הוא עד בלא שבועה, כי יכול הוא להעיד או לעבור בשתיקה, אולם, ברי, כי כל אשר יעיד צריך להיות על בור לבב ומצפון, וכולי, וכולי. איבאַן פיודורוביץ' הקשיב ובמבט עכור הביט אליו; אולם לאט־לאט החלו פניו מתפשטות לכדי חיוך, ואך סיים הנשיא, שמשביע היה עיניו בו בתמהון, לדבר, פרץ פתאום בצחוק.

– נו, ומה עוד? – שאל בקול.

הכל נשתתק באולם, הורגש כאילו משהו. דאגה אחזה את הנשיא.

– אתה… אפשר, אינך עדיין בקו הבריאות? – אמר, עם שהוא תר בעיניו אחרי רשם בית־המשפט.

– אל ידאג, הוד מעלתו, בריא אני במידה מספיקה ויש בידי לספר לו משהו סקרנוּתי, – השיב פתאום בנחת לגמרי ודרך־כבוד איבאַן פיודורוביץ'.

– יש לך להודיע משהו מיוחד? – המשיך תוך אי־אמון עדיין הנשיא.

איבאַן פיודורוביץ' כבש עיניו בקרקע, השתהה שניות מספר, ובנשאו שוב ראשו, השיב דרך גימגום:

– לא… אין לי. אין לי כל דבר מיוחד.

החלו מציעים לו שאלות. משיב היה במין אי־רצון, במין קיצור אנוס, אפילו במין בחילה, שהלכה וגדלה, אם כי, אגב, משיב היה בכל זאת בהגיון. ביחס להרבה דברים התחמק מתשובה בנימוק של אי ידיעה. בדבר החשבונות שבין אביהם ודמיטרי פיודורוביץ' לא ידע מאומה. “ולא התעסקתי בהם”, – אמר. בדבר האיומים להרוג את אביהם שמע מפי הנאשם. על הכסף שבחפיסה שמע מפי סמרדיאַקוב…

– שוב אותם הדברים, – הפסיק לפתע בארשת של עייפות, – אין בידי להודיע משהו מיוחד לבית הדין.

– רואה אני, כי אינך בקו הבריאות, ומבין אני לרגשותיך… – החל הנשיא.

הוא פנה אל הצדדים, אל הקטיגור ואל הסניגור, והזמינם, אם יש להם צורך בכך, להציע שאלות, כאשר איבאַן פיודורוביץ' פתאום בקול חלוש החל מבקש:

– יניח לי, הוד מעלתו, אני מרגיש עצמי מאוד לא בריא.

ובאמרו זאת, מבלי לחכות להיתר, הפך פתאום פניו והחל יוצא מן האולם. אולם, משפסע פסיעות ארבע, נעצר, משל כאילו היה מהרהר במשהו, נצטחק וחזר שוב למקומו הראשון.

– אני, הוד מעלתו, כמוני כאותה ריבה כפרית… יודע הוא, כיצד הדבר: "אחפוֹשׂ – אקפוֹשׂ, אחפוֹשׂ – לא אקפוֹשׁ; חוזרים אחריה עם סאַראַפאַן⁵⁰, או עם פאַניוֹבה⁵¹, לא כן, למען תקפוץ, למען יחבשוה ויוליכוה לחופה, והיא אומרת: “אחפוֹשׂ – אקפוֹשׂ, אחפוֹשׂ – לא אקפוֹשׂ”…זהו באיזו עממיות שלנו…

– מה אתה מבקש לומר בכך? – שאל בקפדנות הנשיא.

– והרי איפוא, – הוציא פתאום איבאן פיודורוביץ' חפיסת כספים, – הרי הכסף… אותו עצמו, שהיה מונח באותה חפיסה (הוא רמז לעבר השולחן עם ההוכחות הממשיות), ושבגללו רצחו את אבא. לאן לשים? אדוני רשם בית המשפט, מסור.

רשם בית־המשפט לקח את כל החפיסה וימסרנה לנשיא..

– באיזה אופן הגיעו כספים אלה לידיך… אם אותם הכספים עצמם הם? – שאל בתמיהה הנשיא.

– קיבלתי מאת סמרדיאַקוב, מהרוצח, אתמול… הייתי אצלו לפני שתלה את עצמו. הרג את אבא הוא, ולא אחי. הוא הרג, ואני הדרכתיו להרוג… מי אינו רוצה במות האב?…

– אתה שפוי בדעתך או לא? – נפלט שלא בטובתו מפי הנשיא.

– הוא־הוא הדבר, ששפוי אני בדעתי… ובדעתי המנוולת, באותה דעה עצמה, שאתם כולכם, שכל אלה… הפ־פרצופים! הפך פניו פתאום אל הקהל, – רצחו את אבא, ומשימים עצמם כי נבהלו, – חרק בשיניו בשאט נפש נזעם. – איש בפני רעהו יעוותו פניהם. שקרנים! הכל יבקשו מות אבא. שרץ אחד יכלה את חברו… אלמלא רצח אבא – היו הכל באים לידי כעס ומתפזרים כועסים… שעשועים! “לחם ושעשועים!” ברם, הן גם אני טוב אני! יש לכם מים או לא, הבו לי מים לשתיה. בשם כריסטוס! – כבש פתאום את ראשו בידיו.

רשם בית־המשפט קרב מיד אליו. אליושה קפץ פתאום וקרא: “הוא חולה, אל תאמינו לו, הוא מדומדם!” קאַטרינה איבאַנובנה קמה במבוהל מכסאה, ומאובנת מפחד הביטה על איבאַן פיודורוביץ'. מיטיא התרומם ובמין חיוך מוזר מעוות הביט בתאווה והקשיב לדברי אחיו.

– הרגעו, לא משוגע, אני רק רוצח! – החל שוב איבאַן. – מרוצח הן אין לדרוש לשון נמלצת… – הוסיף פתאום לשם־מה ופרץ בצחוק מעוות.

הקטיגור במבוכה ניכרת נטה אל הנשיא. חברי בית־הדין התלחשו דרך־התלבטות ביניהם לבין עצמם. פאָטיוקוביץ' עשה אזנו כאפרכסת, כשהוא מקשיב. האולם קפא בצפיה. הנשיא כאילו התאושש פתאום.

– עד, דבריך בלתי מובנים הם וכאן בלתי אפשריים. הרגע, אם יכול אתה, וספר… אם באמת יש לך מה להגיד. במה יכול אתה לאשר הודאה כזו… אם אך אינך הוזה?

– הוא־הוא הדבר שאין לי עדים. הכלב סמרדיאַקוב לא ישלח לכם מהעולם ההוא את עדוּתוֹ… בחפיסה. אתם לחפיסות אתם צריכים, תמצא לכם האחת. אין לי עדים… להוציא אולי את האחד, – הצטחק מהורהר.

– מי הוא העד שלך?

– עם זנב, הוד מעלתו, לא תואר לו. Le diable n’existe point אל ישים לב, שדן פעוט, נבזי, – הוסיף כשהוא חדל מצחוק ובלחישה כביכול, – הוא וודאי כאן באיזה מקום, הנה מתחת לשולחן זה עם ההוכחות הממשיות, היכן לו לשבת, אם לא שם? רואה הוא, ישמעני איפוא: אני אמרתי לו: אינני רוצה לשתוק, והוא בדבר ההפיכה הגיאולוגית… שטויות! נו, שחררו איפוא את הנבל… הוא פתח בשירת הימנון, כי על כן קל לו! אחת היא, מה יצרח נוכל שיכור, איך “נסע ואַנקה לפיטר”, ואני בתמורה לשתי שניות של שמחה הייתי מוסר קוואַדריליון קוואַדריליונים. אינכם יודעים אותי! הו, כמה טפשי הכל אצלכם! נו, קחוני איפוא במקומו! הן לשם משהו באתי… מדוע, מדוע כל זה, כל זה, כה טפשי?…

ושוב החל לאיטו ומהורהר כביכול להתבונן אל האולם, אולם הכל נמצא נסער כבר. אליושה נמצא ממהר ממקומו אליו, אבל רשם בית־המשפט תפש כבר את איבאַן פיודורוביץ' בידו.

– וכי מה סבור אתה? – צעק הלז, כשהוא נועץ עיניו בפני הרשם, ופתאום, עם שהוא תופש אותו בכתפיו, הפיל אותו בחימה ארצה. אולם המשמר כבר הובהל, תפשוהו, וכאן פרץ הוא בבכי מר. וכל הזמן, עד שהוציאוהו, בכה וקרא משהו בלתי מתקשר.

קמה מבוכה. לא אזכורה הכל לפי הסדר, אני עצמי הייתי נרגש ולא יכולתי לעקוב אחרי הכל. יודע אני רק זאת, שאחרי כן, כאשר נרגע הכל וכולם הבינו במה הענין קיבל רשם בית־המשפט את שלו, אם כי הסבר הסביר לשלטונות כי העד היה כל הזמן בריא, כי ראה אותו הרופא, כאשר שעה קודם לכן הורע לו מעט, אבל עד לכניסתו לאולם דיבר הכל בהגיון, כך שאי אפשר היה לחזות דבר מראש; כי הוא עצמו, אדרבה, עומד היה על דעתו ורצה דווקא למסור עדות. אולם עד שלא הספיקו להירגע כלשהו ולהשיב רוח, נתרחש בעקבות המחזה הזה גם שני; קאַטרינה איבאַנובנה הותקפה בהיסטריה. היא צווחת ככרוּכיה, נתנה את קולה בבכי, ולא רצתה לצאת, היתה מתפרצת, מתחננת שלא יוציאוה, ופתאום קראה אל הנשיא:

– עלי למסור עוד הודעה אחת, מיד… מיד!… הנה ניר, מכתב… קחו, קראו מהר, מהר! זהו מכתבו של הנבל הזה, הנה של זה, של זה! – היא הצביעה על מיטיאַ. – הוא־הוא שרצח את אביו, תראו מיד, הוא כותב לי, איך יהרוג את אביו! הלז חולה הוא, חולה, הלז מדומדם! זה שלושה ימים שאני רואה כי הוא מדומדם!

כך צעקה היא בקולי קולות. רשם בית המשפט לקח את הניר, שהושיטה לנשיא, והיא, לאחר שצנחה בכסאה וכבשה את פניה בידיה, החלה מתיפחת חרש בעוית, כשהיא מרעידה כולה ומחניקה כל אנחה בקרבה מיראה פן יוציאוה מן האולם. הניר, שהגישה, היה אותו מכתב עצמו של מיטיא מהמסבאה “עיר הבירה”, שאיבאַן פיודורוביץ כינהו מיסמך בעל “חשיבות מתימאַטית”. אהה, בו הכירו איפוא מתימאַטיוּת זו, ואלמלא מכתב זה, יתכן, שמיטיאַ לא היה אובד, או, לפחות, לא היה אובד באופן כה נורא! חוזר אני, קשה היה לעקוב אחר הפרטים. גם עתה נראה לי הכל בעד מבוכה כזו. כנראה, הודיע הנשיא מיד על המיסמך החדש לבית־הדין, לקטיגור, לסניגור, לשופטים המושבעים. זוכר אני רק, כיצד התחילו חוקרים את העדה. לשאלה: אם נרגעה? שהופנתה אליה רכות על ידי הנשיא, קאַטרינה איבאַנובנה קראה במבוהל:

– אני נכונה, נכונה! יש ביכלתי בהחלט להשיב לכם, – הוסיפה כשהיא מפחדת עדיין מאוד פן משום מה לא ישמעוה. ביקשוה שתבאר ביתר פירוט: מהו מכתב זה, ובאילו מסיבות קיבלה אותו?

– קיבלתיהו ערב הפשע עצמו, וכתב הוא אותו יום קודם לכן מן המסבאה, משמע, יומים עד לפשע שלו, – ראו, הוא כתוב על גבי איזה חשבון! – קראה בקול, תוך כובד נשימה. – שנא היה אותי אז, מפני שבעצמו עשה מעשה נבזי והלך אחרי בריה זו… ועוד משום שחייב היה לי שלושת אלפים אלו… הו, נכלם היה בגלל שלושת אלפים אלו משום שפלותו הוא עצמו! שלושת אלפים אלו הנה איפוא כיצד קרה הדבר, – אני מבקשת אתכם, אני מפצירה בכם כי תשמעוני: עוד שלושה שבועות לפני שהרג את אביו, הוא בא אלי בבוקר. ידעתי, כי צריך הוא לכסף, וגם ידעתי לשם מה, – הנה, הנה־הנה לשם מה, כדי לפתות בריה זו ולהוליכה עמו. ידעתי אז, כי הוא כבר בגד בי ומבקש לעזבני, ואני, אני בעצמי הושטתי לו אז כספים אלו, בעצמי הצעתי לו כאילו לשם כך, שישלחם אל אחותי למוסקבה, – ושעה שמסרתי לו, הבטתי בפניו ואמרתי, כי יכול הוא לשלחם שעה שירצה, “אפילו בעוד חודש”. והא כיצד, הא כיצד אפשר היה שלא יבין, כי אני ישר בפניו אמרתי: “אתה צריך לכסף לשם בגידה בי עם ברייתך שלך, הרי לך כסף זה, אני בעצמי נותנת לך אותו, קח, אם כה חסר כבוד אתה שתקח!”… רציתי להוכיחו על פניו, ומה אתם סבורים? הוא לקח, הוא לקח את הכסף עמו, וביזבזו עם בריה זו שם, בלילה אחד… אך הבין, הבין, כי יודעת אני הכל, אבטיחכם איפוא, כי הבין אז גם שאני, במסרי לידו את הכסף, אך תוהה אני על קנקנו: כלום יהיה כה חסר כבוד שיקח ממני, או לא? לתוך עיניו הייתי מביטה, והוא מביט היה לתוך עיני ומשיג הכל, הכל השיג, ולקח, ולקח את הכסף עמו!

– אמת, קאַטיאַ! – צרח פתאום מיטיאַ, – תוך עיניך הבטתי והבינותי, כי את כבודי את מחללת, ובכל זאת לקחתי את כספך! תעבו את הנבל, תעבו כולכם, ראוי אני לכך!

– נאשם, – קרא הנשיא, – עוד מילה – ואני אצווה להוציאך.

– כספים אלו עינוהו, – המשיכה, כשהיא נחפזת תוך רטט, קאטיאַ, – הוא רצה להחזירם לי, הוא רצה, אמת הדבר, אולם הוא צריך היה לכספים גם בשביל בריה זו. והנה רצח את אביו, ואת הכסף בכל זאת לא החזיר לי, כי אם נסע עמה לאותו כפר, ששם תפשוהו. שם שוב ביזבז בהוללות את הכסף הזה, שגנב מאצל אביו שנרצח על ידו. ויום לפני שרצח את אביו כתב לי מכתב זה, כתב תוך שיכרות, זאת ראיתי אז מיד, כתב תוך שנאה וידיעה, וודאי תוך ידיעה, כי לא אראה מכתב זה לאיש, אפילו אם יהרוג. שאם לא כן לא היה כותב. הוא ידע כי לא אבקש לנקום בו ולאבדו! אולם קראו, קראו בשים לב, בבקשה, בשים לב וראיתם, כי הוא תיאר הכל במכתב, הכל מראש: כיצד יהרוג את אביו והיכן מונח הכסף אצל הלז. ראו נא, הואילו, אל תפסחו, שם ישנו משפט אחד: “ארצח, לו רק יסע לו איבאַן”. משמע, מראש כבר חישב הכל, כיצד יהרוג, – לחשה לבית הדין תוך התנכלות ושמחה לאיד קאַטרינה איבאַנובנה. הו, ניכר היה, כי דקדק דיקדקה בקריאת המכתב הגורלי הזה ושיננה כל תג ותג בו. – אלמלא היה מבוסם, לא היה כותב, אולם ראו, הכל שם מתואר מראש, הכל בדיוק, כאשר הרג אחרי כן, כל התכנית!

כך קראה היא מבלי דעת נפשה, וכמובן, תוך שאט נפש לכל התוצאות לגביה, אם כי, ברור, שראתה אותן מראש עוד, יתכן, כחודש ימים לפני כן, משום שגם אז, אפשר, בהיותה מרעידה מכעס, הירהרה: “שמא לקרוא זה לפני בית הדין?” ואילו עתה דומה היה כאילו מתגלגלת היא מראש הר גבוה. זכורני, דומה לי, שהמכתב נקרא מיד בקול על־ידי המזכיר ועשה רושם מזעזע. פנו אל מיטיאַ בשאלה: אם מודה הוא במכתב זה?

– שלי, שלי! קרא מיטיא. – אילמלא הייתי מבוסם לא הייתי כותבו!… בשל הרבה דברים שנאנו איש את רעהו, קאטיא, אכן, נשבע אני, נשבע, אני גם בשנאתי אותך אהבתיך, ואת אותי – לא!

הוא צנח במקומו, כשהוא מפכר ידיו ביאושו! הקטיגור והסניגור החלו בחקירת שתי וערב, בעיקר בבחינה זו:" מה איפוא עוררך זה־לא־כבר להסתיר מיסמך כזה ולהעיד קודם ברוח ובנעימה אחרות לגמרי?"

– כן, כן, אני זה־לא־כבר שיקרתי, הכל שיקרתי, בניגוד לכבודי ולמצפוני, אולם רציתי קודם להצילו, משום שכה שנאני וביזני, – קראה קאטיאַ כמטורפת, הוֹ, הוא שנא אותי שנאה גדולה, שנא תמיד, ויודעים אתם, יודעים – הוא שנאני מעצם אותו הרגע, כאשר החויתי לו קידה אפיים ארצה אז בעד אותו הכסף. ראיתי זאת… אני מיד, באותו רגע עצמו הרגשתי זאת, אולם זמן רב לא האמנתי לעצמי. כמה פעמים קוראת הייתי בעיניו: “ובכל זאת את בעצמך באת אז אלי”. הו, הוא כמובן לא הבין, הוא לא הבין ולא כלום, לשם מה באתי במרוצה אז, אין הוא מסוגל אלא להרהר אחרי שפלות! במידתו מדד, כסבור היה כי כמוהו ככולם, – החריקה בזעם קאַטיאַ, כבר תוך טירוף גמור. – ולשאתני לאשה ביקש רק משום שקיבלתי ירושה, משום כך, משום כך! תמיד חושדת הייתי בו שמשום כך! הוֹ, זוהי חיה! כל ימיו בטוח היה, כי כל ימי חיי אהיה אני חרדה מפני הכלימה שבאתי אז אליו, וכי תמיד יוכל לתעבני בשל כך, ובגלל זאת להיות עליון לי, – הנה מדוע רצה לשאת אותי לאשה! זה כך, כך הוא הדבר! ניסיתי לכבשו באהבתי, באהבה אין קץ, אפילו את בגידתו ביקשתי לשאת, אבל הוא לא כלום, כלום לא הבין. וכלום יכול הוא להבין דבר! נבל הוא! מכתב זה קיבלתי רק למחרת היום בערב, מן המסבאה הביאוהו לי, ועוד באותו בוקר, בבוקר אותו יום אמרתי לסלוח לו הכל, הכל, אפילו את בגידתו!

ברור, הנשיא והקטיגור ביקשו להרגיעה. בטוח אני, כי כולם התבישו, אפשר, להשתמש בטירוף שלה ולהקשיב להודאתה. זכורני, שמעתים אומרים אליה: “אנו מבינים כמה קשה לך, האמיני, אנו מסוגלים להרגיש”, וכולי וכולי, – ואת ההודאה סחטו בכל זאת איפוא מפי האשה שנשתבשה דעתה בהיסטריה. לבסוף תיארה בבהירות בלתי רגילה, המתגלית לעתים כה קרובות, לו גם לרגעים, בשעה של מתיחות נפשית כזו, איך היתה דעתו של איבאַן פיודורוביץ' נטרפת כמעט עליו משך חדשיים אלו במחשבות להציל את “הנבל והרוצח”, את אחיו.

– מענה היה את עצמו, קראה בקול, מבקש היה למעט את אשמתו תוך כדי הודאה לפני, כי הוא עצמו לא אהב את אביו ויתכן כי בעצמו רצה במותו. הוֹ, זהו מצפון עמוק, עמוק! הוא עינה את נפשו במצפונו! את כל לבו היה מגלה לי, את כולו, היה בא אלי ומדבר עמי יום יום, כעם ידידתו היחידה. יש לי הכבוד להיות ידידתו היחידה! – קראה פתאום בקול, כאילו תוך התרסה, עם שהיא מבריקה בעיניה. – פעמיים הלך אל סמרדיאַקוב. פעם בא אלי ואומר: אם הרג לא אחי כי אם סמרדיאַקוב (שכן עורב לבן זה הפריחו כאן הכל, שהרג סמרדיאַקוב), אז, יתכן, שגם אני אשם, כי על כן ידע סמרדיאַקוב שאינני אוהב את אבי, ואפשר הדבר שסבור היה, כי רוצה אני במות אבי. אז הוצאתי מכתב זה והראיתיו לו, והוא שוכנע בהחלט, כי הרג אחיו, ודבר זה פגע בו לגמרי, לא יכול לשאת שאחיו, עצמו ובשרו, רוצח אביו! עוד לפני שבוע ראיתי, כי חלה מזה. בימים האחרונים, בהיותו יושב אצלי, היה מדמדם. ראיתי כי דעתו הולכת ומשתבשת. מהלך היה ומדמדם, כך ראוהו מהלך ברחובות. הרופא שבא, לפי בקשתי, בדק אותו שלשום ואמר לי, כי הוא על סף הטירוף, – הכל בגללו, הכל בגלל הנבל! ואתמול נודע לי כי סמרדיאַקוב מת – הדבר כה פגע בו שנשתגע… והכל בגלל הנבל, הכל בכדי להציל את הנבל!

הוֹ, מובן, כך לדבר וכך להודות אפשר אולי רק פעם בחיים, – ברגע האחרון שלפני המוות, למשל, לפני עליה לגרדום. אולם קאטיאַ דווקא נתגלתה כאן באפייה שלה וברגע שלה. היתה זו אותה קאטיאַ לוהטת עצמה, שמיהרה במבוהל אל תאוותן צעיר, כדי להציל את אביה; אותה קאטיאַ עצמה, אשר לפני כן, לעיני כל הקהל הזה, יהירה ותמימה, הביאה את עצמה ואת חרפת עלומיה קרבן, בספרה על “התנהגותו הנאצלת של מיטיאַ”, אך ורק כדי לרכך כלשהו את הגורל הצפוי לו. והנה עתה, בדיוק כך, הביאה שוב את עצמה קרבן, אבל כבר למען אחר, ויתכן, כי רק עתה, ברגע זה בלבד, משהרגישה לראשונה והשיגה כמה יקר לה אדם אחר זה! היא הביאה את עצמה קרבן בגללו, מששיערה בנפשה, כי הוא איבד את עצמו בהודאתו שהוא־הוא, ולא אחיו, רצח, הביאה את עצמה קרבן כדי להציל אותו, את כבודו, את שמו! ברם, נתגלה דבר נורא! כלום שיקרה היא ביחס למיטיאַ, בתארה את יחסיה לשעבר אליו, – הרי איפוא השאלה. לא, לא, היא לא הלעיזה מדעת, בצעקה, כי מיטיא תיעב אותה בגלל קידתה אפיים ארצה! היא עצמה האמינה בכך, משוכנעת היתה עמוקות, למן עצם אותה קידה, יתכן, כי מיטיא טוב הלב, שהעריצה עדיין אז, צוחק לה ומתעב אותה. ורק בגאוותה קשרה לו אהבה, היסטרית ומחוצה, תוך גאווה שנפגעה, ואהבה זו דמתה לא לאהבה, כי אם לנקמה. הוֹ, אפשר ואהבה מחוצה זו היתה הופכת אמתית, אפשר וקאטיאַ לא ביקשה דבר פרט לזאת, אבל מיטיא העליבה בבגידתו בה עלבון נוקב ויורד עד תהומה של נפש, והנפש מיאנה לסלוח. ואילו רגע הנקמה בא במפתיע, וכל אשר הלך ונצטבר בכאב משך זמן כה רב בלב אשה שנעלבה, פרץ בבת אחת, ושוב במפתיע, חוצה. היא הסגירה את מיטיא, אכן הסגירה גם את עצמה! וכמובן, עד שלא הספיקה לומר את אשר בלבה, רפתה המתיחות, וכלימה כיסתה פניה. שוב החלה היסטריה, היא נפלה מתיבבת וצורחת. הוציאוה. באותו רגע, שעה שהלכו והוציאוה, פרצה גרושנקה בבכי ממקומה אל מיטיא, כך שלא הספיקו אפילו לעצרה:

– מיטיאַ! – מררה היא בבכי, – הביא כליה עליך נחש שלך! הנה איפוא הראתה את עצמה לפניכם! – צעקה, כשהיא רועדת מכעס, אל בית הדין. לפי רמז תפשוה והחלו מוציאים אותה מהאולם. היא התנגדה, ביעטה והתאמצה להיחלץ ולחזור אל מיטיאַ. מיטיאַ החל בוכה ואף הוא התפרץ אליה. התגברו עליהם.

כן. מניח אני, שהגבירות האורחות שלנו נשארו מרוצות: המחזה היה אדיר, אזכורה עוד איך הופיע הרופא שבא ממוסקבה. דומה לי, כי הנשיא עוד קודם לכן שלח את הרשם שיצווה להגיש עזרה לאיבאַן פיודורוביץ'. הרופא הודיע לבית הדין, כי החולה במצב מסוכן של התקפת דימדום – וכי מן ההכרח להעבירו מיד. לשאלות הקטיגור והסניגור אישר, כי החולה בא בעצמו שלשום אליו וכי ניבא לו אז דימדום מהיר, אבל הוא סירב להתרפא. “אכן הוא היה בהחלט לא שפוי בדעתו, בעצמו הודה לי, כי רואה הוא חלומות בהקיץ, פוגש ברחוב אנשים שונים, שמתו כבר, וכי מדי ערב בא לבקר אצלו השטן”, סיים הרופא. משמסר את עדותו, הסתלק הרופא המפורסם. המכתב שהוגש על־ידי קאטרינה איבאַנובנה צורף אל ההוכחות הממשיות. לאחר התיעצות החליט בית הדין: להמשיך בחקירה המשפטית, ואת שתי העדויות המפתיעות (של קאטרינה איבאַנובנה ושל איבאַן פיודורוביץ') להכניס לפרטיכל.

אולם אני לא אמשיך לתאר הלאה את החקירה המשפטית. אכן, עדויות שאר העדים לא היו אלא חזרה ואישור לדברי קודמיהם, אם גם כל אחת ותכונתה היא האפיינית. אבל חוזר אני, הכל יובא לנקודה אחת בנאומו של הקטיגור, שאליו אעבור מיד. הכל היו נרגשים, הכל נמצאו מחושמלים על־ידי האסון האחרון ובקוצר רוח לוהט ציפו לקץ המשפט, לנאומי הצדדים ולפסק הדין. פאָטיוּקוביץ' נמצא כנראה מזועזע על ידי עדותה של קאַטרינה איבאַנובנה. לעומת זאת צהבו פניו של הקטיגור. כאשר נגמרה החקירה המשפטית, הוכרזה הפסקה, שנמשכה שעה כמעט. לבסוף פתח הנשיא בפולמוס המשפטי. דומני, כי השעה היתה שמונה בדיוק, שעה שהקטיגור שלנו, איפוֹליט קירילוֹביץ', החל לשאת את נאום הקטגוריה שלו.

VI נְאוּם הַקַּטֵגוֹר אִפְיוּן    🔗

פתח איפוֹליט קירילוֹביץ' את נאום הקטגוריה שלו, כשהוא מרתית כולו ברתת עצבני, זיעה קרה, חולנית מכסה את מצחו ואת רקותיו, וצמרמורת וחום אוחזים בגופו לסרוגין. הוא עצמו סיפר כך אחרי כן. הוא ראה את נאומו זה כ- chef d’oeuvre, chef d’oeuvre⁵² של כל חייו, כשירת הברבוּר שלו. אמנם מקץ תשעה חדשים הוא מת במחלת השחפת הממאֵרת, כך, שלאמיתו של דבר, כפי שנתגלה הדבר, היתה לו הזכות לערוך עצמו לברבור, השר את שירו האחרון אם חש מראש בקיצו. בנאומו זה שיקע הוא את כל לבו ואת כל מוחו וגילה אורח בלתי צפוי, שצפונים היו בו גם רגש אזרחי גם שאלות “ארוּרוֹת”, למצער במידה שאיפוֹליט קירילוֹביץ' המיסכן שלנו יכול להכילן בקרבו. העיקר, דבריו היו להם הד על שום כנוּתם: הוא באמת האמין באשמתו של הנאשם, לא לפי הזמנה, לא בתוקף משרתו בלבד האשים אותו, ובקראו ל“נקמה”, באמת חרד היה “להציל את החברה”. אפילו קהל הגבירות שלנו, שהיה סוף־סוף שונא את איפוֹליט קירילוֹביץ', הודה, בכל זאת, ברושם הבלתי שכיח שנתרשם. פתח הוא בקול סדוק, מתקטע, אולם עד־מהרה התחזק קולו והיה מצלצל על פני כל האולם, וכך עד סוף הנאום. אבל אך סיים אותו, כמעט שהתעלף.

“אדוני השופטים המושבעים, - פתח הקטיגור, - משפט זה שמעוֹ הולך בכל רחבי רוסיה. אולם, לכאורה, מה פלא איפוא, מה החרדה הזאת? לנו איפוא, לנו איפוא ביחוד? הן אנו אנשים שכה הסכנו לכל אלה! אכן זוהי החרדה אשר חרדנו, כי דברים כה קודרים כמעט שחדלו להיות נוראים בעינינו! הנה למה החרדה, להרגל שלנו, ולא למעשהו היחידי של פרט זה או אחר. היכן איפוא הגורמים לאדישותנו זו, ליחסינו החמים כמעט לענינים מעין אלה, לתופעות זמן אלה, המנבאים לנו עתיד שאין חפץ בו? שמא בציניות שלנו, בהצטמקותם המוקדמת של המוח והדמיון של חברתנו הצעירה עדיין כל כך, אבל המתנוונת והולכת בלא עת? שמא ביסודות המוסריים שלנו שנתרופפו, או שמא, לבסוף, חסרנו לגמרי יסודות מוסריים אלה. אין אני בא לפתור, שאלות אלה, ואף־על־פי־כן גורמות הן יסורים, וכל אזרח לא זו בלבד שצריך, אכן מחויב הוא להיות נכווה בהן. העתונות המתחילה שלנו, המפחדת עדיין, שירתה, עם זאת, כבר את החברה שירות ניכר, שכן לעולם לא היינו יודעים בלעדה, כלשהו בשלימות, על כל מוראות הרצון ששילח כל רסן והירידה המוסרית, שעליהם מספרת היא מעל עמודיה לכל, לא רק למבקרים באולמות בתי המשפט הפומביים, שחנן אותנו בית־המלוכה בימינו. ומה אנו קוראים יום־יום כמעט? הוֹ, על מעשים כאלה רגע־רגע, שבפניהם מחוויר אפילו משפט זה ונראה כמשהו שכיח. אולם חשוב מכל, שרבים מן המשפטים הפליליים הרוסיים, הלאומיים שלנו, מעידים דווקא על משהו כללי, על מין צרה כללית, שהסכנו עמה, ואשר בה, כברעה כללית, קשה כבר להילחם. הנה שם קצין צעיר מבריק של החברה הגבוהה, שעוד טרם יתחיל כמעט את חייו ואת הקאַריירה שלו, אורח שפל, חרש ללא מוסר כליות, רוצח פקיד פעוט, שהיטיב עמו במידת־מה, ואת המשרתת שלו, כדי לשדוד את שטר החוב שלו, ועם זה גם את מותר כספי הפקיד: “אצטרך להם איפוא לשם תענוגי החברה שלי ולשם הקאַריירה שלי לעתיד”. משרצח את שניהם, הולך לו, לאחר ששם כרים למראותי שני ההרוגים. שם, גבור צעיר, ענוד צלבים על גבורה, ממית כגזלן על אם־הדרך את אם מנהיגו ומיטיבו, ובהיותו משדל את חבריו מבטיח להם, כי “היא אוהבת אותו אהבת בן, ומשום כך תקבל את כל עצותיו ולא תיזהר מפניו”. לוּ יהא הוא אכזר, אבל אני עתה, בימינו, איני מוצא עוד את לבי לומר, כי אך אכזר יחידי בלבד הוא. אחר אמנם לא ירצח, אבל יהרהר ויחוש בדיוק כך, כמו הלה, בלתי ישר בלבו בדיוק כך, כמו הלה. חרש, לבדו עם מצפונו, יתכן והוא שואל את עצמו: “אכן מה זה כבודו, כלום הדם אינו ענין של דעה קדומה?” אפשר יקראו כנגדי ויאמרו, כי אדם חולני אני, היסטרי, מלעיג אורח תפלצתי מדמדם, מגזים. לוּ כך, - שמים, כמה שמח הייתי לכך אני ראשון! הוֹ, אל תאמינו לי, ראוני כי חולה אני, ואף־על־פי־כן זכרו דברי: הן אפילו רק אם בחלק העשירי, בחלק העשרים נכונים דברי – הן גם אז נורא הוא הדבר! ראו, אדוני, ראו, איך אצלנו אנשים צעירים יאַבדו את עצמם לדעת ביריה: הוֹ, ללא כל שאלות המלטיוֹת ביחס לזה: “מה יהיה שם?” ללא כל סימן לשאלות כאלה, כאילו סעיף זה, בדבר הרוח שלנו וכל הצפוי לנו בעולם הבא נעקר מזמן מטבעם, נטמן וכוסה חול. הביטו, לבסוף, אל הפריצות שלנו, אל בעלי התאווה שלנו. פיודור פאַבלוביץ', קרבן אומלל של משפט זה, בהשוואה לאחרים שביניהם אינו אלא תינוק תמים, והן ידענוהו כולנו “בקרבנו חי האיש”… כן, בפסיכולוגיה של הפשע הרוסי יהפכו, אולי, ביום מן הימים גדולי המוחות, גם שלנו וגם האירופאיים, שכן ראוי הוא נושא זה לכך, אולם חקירה זו תצא לפועל בזמן מן הזמנים, אחר כך, בשעת פנאי, וכאשר כל המהומה והמבוכה הטרגית של הרגע הנכחי יחלפו ויעברו הרחק ממנו, כך שאפשר יהיה כבר לתהות עליהן תוך תבונה יתרה ואי־משוא פנים יותר מאשר, למשל, אנשים כמוני יש ביכלתם לעשות. ואילו עתה אנו אחוזי אימה, או משימים עצמנו אחוזי אימה, ובעצמנו, אדרבה, נהנים אנו מן המחזה, בדומה לחובבי תחוּשות חזקות, אכסצנטריות, המזעזעות את הבטלנוּת העצלנית־צינית שלנו, או, לבסוף, בדומה לילדים קטנים, אנו מטרידים מעלינו בידינו חזיונות אימים ומצניעים ראשנו בכּר, עד אם יחלוף מחזה האימים, כדי שנמהר להסיח דעתנו ממנו בעליצות ושעשועים. אולם הן צריכים גם אנו פעם להתחיל לחיות את חיינו תוך פיכחות ועיוּן, הן צריכים גם אנו פעם להעיף עין על עצמנו כעל חברה, הן צריכים גם אנו לוּ גם כלשהו להרהר בענין החברוּתי שלנו או לוּ רק להתחיל להרהר. סופר גדול של התקופה שחלפה, עם סיום הגדול שבחיבוריו, בסמלוֹ את רוסיה כולה בדמות טרויקה⁵³ רוסית עזוּזה דוהרת לקראת מטרה נעלמה, קוראה “אה, טרוֹיקה צפור־כנף! מי הוא שהמציא אותך?”⁵⁴ - ובחדוות גאווה הוא מוסיף, כי בפני הטרויקה המגמאת ארץ לאומים וממלכות נוטים אורח־כבוד לצדדים ומפנים לה דרך. כן, רבותי, יהי – כך יצדדו איפוא, דרך כבוד או לא, אולם לפי ראות־עיני אני החוטאת סיים האמן הגאון כך אם בהתקפת הרהור־הוד של תמימות ילדותית, או פשוט מאימת הביקורת של אז. שכן, אם תרתום לטרוֹיקה שלו אך את גבוריו שלו עצמו, את הסובאַקיביצ’ים, הנוֹזדריובים והצ’יצ’קובים אפילו תושיב את אשר תושיב כעגלון לריק תיגע עם סוסים אלו! ואלו עודם סוסים משכבר הימים, הנופלים בהרבה מאלו של היום, אצלנו טהור יותר”…

כאן שוסע נאומו של איפוֹליט קירילוֹביץ' במחיאות כפים, הליבראַליות של תיאור הטרוֹיקה הרוסית מצאה חן. אמנם, לא נפלטו אלא שתים־שלש מחיאות־כף, כך שהנשיא לא מצא לנכון אפילו לפנות אל הקהל באיום “לפנות את האולם” והסתפק אך במבט נזעם לצד מוחאי הכף, אולם איפוֹליט קירילוֹביץ' נמצא מעודד: מעולם עד כה לא מחאו לו כף! לא רצו משך כל כך הרבה שנים לשמוע את האיש ופתאום אפשרות כזו להשמיע דבריו אל רוסיה כולה!

– לאמיתו של דבר, – המשיך הוא, – מהי משפחת קרמזובים זו, שזכתה לפתע בפירסום עצוב זה אפילו ברוסיה כולה? אפשר ואני מגזים, אולם נראה לי, כי בתמונת המשפחה הזאת מתגלים אילו יסודות עיקריים כלליים של חברתנו האינטליגנטית של ימינו, – הוֹ, לא כל היסודות, ואף לא נתגלו אלא בזעיר אנפין, “משול לשמש בטיפת מים קטנה”, ואף־על־פי־כן משהו השפיע, אף־על־פי־כן משהו פעל. הביטו אל הזקן הזה האומלל, אשר יצר הרע שלט בו והוא היה שטוף בזימה, זה “אב המשפחה”, שסיים באופן כה מעציב את דרך חייו. מן האצילים מלידה, שהחל את הקאַריירה שלו כנצרך לבריות עני, ואשר תפש באמצעות נשׂוּאים מקריים ובלתי צפויים כנדוניה הוֹן־הוֹן לא־גדול, בתחילה פטפטן פעוט וליצן חנף, מחונן כשרונות שכליים, אגב, לא רופפים כלל, וראשית כל מלווה בריבית. עם מרוצת השנים, כלומר עם גידול ההוֹן, הוא מתעודד. ההתרפסות והחנופה נעלמות, נשאר רק הציניקן הזדוני החומד לו לצון ובעל התאווה. הצד הרוחני נמוג כולו, והצמאון לחיים גדול לאין שיעור. הגיעו הדברים לכך, שחוץ לתענוגי זימה אין הוא רואה בחיים מאומה. וכך מלמד הוא ג את בניו. חובות אב רוחניות כל שהן ­– לא כל עיקר. הוא צוחק להן, הוא מחנך את ילדיו הקטנים בחצר האחורית ושמח כשלוקחים אותם ממנו. מסיח דעתו מהם לגמרי. כל כללי המוסר של הזקן – après moi le déluge⁵⁵ כל אשר יש בו משום ההיפך הגמור למושג האזרח, התבדלות מוחלטת, אפילו עויינת, מהחברה: “לו גם ישרף העולם כולו באש, ובלבד שייטב לי גופי”. וטוב לו, הוא מרוצה לגמרי, הוא שואף לחיות כך עוד עשרים־שלושים שנה. הוא מבליע לבנו, עצמו ובשרו, בחשבון, ובכספים שלו, בירושת אמו, שאינו רוצה להחזירם לו, גוזל ממנו, מבנו שלו, את אהובתו. לא, איני רוצה לוותר על הגנת הנאשם לטובת הסניגור רב־הכשרון שהגיע מפטרבורג. אני עצמי אגיד את האמת אף אני עצמי משיג אותו הסך הכולל של ההתמרמרות, אשר צבר הוא בלב בנו. אולם די לי, די לי לדבר על הזקן האומלל הזה. הוא – דרכו ניתן לו בראשו. ברם, נזכור איפוא, כי אב הוא ואחד האבות של ימינו. האמצא מעליב את החברה, אם אומר, כי הוא אפילו אחד מרבים של אבות ימינו? אהה, רבים גם רבים הם האבות של ימינו שאם כי לא יתבטאו בציניות כזו, שהנה הלה, משום שחינוכם טוב יותר, משכילים הם יותר, ואילו במהותו של דבר – אחת היא הפילוסופיה שלהם ושלו. אכן, לו יהא כי פסימיסטן אני, גם יהא; אנו כבר התנינו בינינו, כי תשאו לי. נתנה מראש: אתם לא תאמינו לי, לא תאמינו, אני אדבר, ואתם לא תאמינו. ואף־על־פי־כן הניחו לי להביע את דעתי, משהו בכל זאת מדברי יכנס באזניכם. אכן, הנה איפוא בדבר בניו של הזקן הזה, זה אב המשפחה: אחד מהם לפנינו יושב על ספסל הנאשמים, עליו אדבר באריכות להלן; על האחרים אדבר רק דרך־אגב. מבין האחרים הללו, הבכור – אחד הצעירים של ימינו בעל השכלה מזהירה, שמוחו חריף למדי, אינו מאמין עוד בכלום, שעקר וביטל כבר רבוֹת מדי בחיים, בדיוק כמוהו כמולידו. כולנו שמענו אותו, הוא נתקבל בידידות בחברתנו. לא העלים את דעותיו, אפילו להיפך, אדרבה, מה שנותן עוז בנפשי לדבר עליו תוך גילוי לב ידוע, ברור, לא כעל איש פרטי, כי אם כעל בן למשפחת הקרמבזוֹבים. כאן מת אתמול, על ידי שליחת יד בנפשו, בקצה העיר, אחד הדיוט חולני שצורף הרבה למשפט זה, משרתו לשעבר, ויתכן, בן זנוּנים של פיודור פאַבלוביץ' סמרדיאַקוֹב. תוך בכי מר סיפר לי בחקירה המוקדמת, כמה הפחיד אותו באין מעצור לרוחו, קרמזוב זה הצעיר, איבאַן פיודורוביץ‘: “הכל, לפיהם, מותר איפוא, כל אשר יש בעולם, ואף דבר לא צריך עוד להיות בגדר האיסור, – הרי איפוא את אשר לימדוני”. דומני כי ההדיוט בתורה זו שלימדוהו גם נשתבשה דעתו לחלוטין, אם כי, וודאי, השפיעו על טירוף הדעת שלו גם מחלת הנכפה, גם כל האסון האיום הזה שנתרחש בביתם. אולם מאצל ההדיוט הזה נפלטה הערה אחת מאוד־מאוד מעניינת, שיכלה להיות בכבוד גם לכל מסתכל אחר עולה עליו בתבונתו, הנה משום מה אני מדבר עליה: "אם יש, אמר לי, בין הבנים דומה יותר לפיודור פאבלוביץ’ באפיו, הרי הוא איפוא, איבאַן פיודורוביץ'!" בהערה זו אפסיק את ציון האופי שהתחלתי בו, שאין זה נראה לי עדין ביותר להמשיך עוד. הוֹ, אין את נפשי להסיק מסקנות נוספות ולצרוח כעורב רק רע לגורל הצעיר. אנו ראינו אך היום, באולם זה, כי כוח האמת הבלתי אמצעי חי־חי עודנו בלב הצעיר הזה, כי רגשות הדבקות המשפחתית טרם יוכרעו בו בכוח אי־האמונה והציניות הבלתי מוסרית, שבאו לו יותר בירושה, מאשר תוך מצוקת אמת של המחשבה. והנה הבן השני, הוֹ, הוא עדיין עלם, ירא אלוהים וצנוע, בניגוד להשקפתו הקודרת והמנוונת של אחיו, המבקש לידבק כביכול ב“יסודות העממיים”, או במה שמכנים אצלנו במילוֹנת מחוכמת זו בפינות עיוּניוֹת אחרות של האינטליגנציה החושבת שלנו. הוא, רואים אתם, דבק במינזר; הוא כמעט שלא הפך עצמו נזיר. בו, דומני, כאילו בהיסח הדעת, ומקודם כל כך, בא לידי בטוי אותו יאוש של חרדה, שבו כה רבים עתה בחברתנו העניה – תוך פחד מפני הציניות והפריצוּת שלה, ובהיותם מיחסים בטעות את כל הרע להשכלה האירופית – עטים כפי שיאמרו הם, אל “קרקע המולדת”, כביכול, מטילים עצמם אל חיק־אם של אדמתה, כמוהם כילדים, שנבהלו מפני חזון אימים, המבקשים אצל שדים צומקות של אם חלוּשה לוּ רק להירדם במנוחה ואפילו את כל החיים לבלות בתנומה, ובלבד שלא לראות את המוראות המבהילים אותם. מצדי אני מאחל לעלם הטוב והכשרוני כל טוב, מאחל לו, שיקר־נפשו ושאיפתו ליסודות העממיים לא יהפכו בסופו של דבר, כאשר יקרה לעתים כה קרובות, מבחינה מוסרית מיסטיציזם קודר, ומבחינה אזרחית שוֹביניזם מטומטם – שתי תכונות, המאיימות, אולי, ברעה גדולה עוד על האומה, מאשר אפילו ניוון מוקדם בעקב אי השכלה אירופית שנרכשה חינם והושגה שלא נכון, כזו שבגחלתה נכווה אחיו הבכור".

לאחר השוֹביניזם והמיסטיציזם שוב נשמעו שתים שלוש מחיאות־כף, וברור איפוא כי איפוֹֹליט קירילוֹביץ' נתלהב; אכן, כל זה לא התיחס אלא אך במעט לעצם המשפט, שלא לומר כבר כמה מעורפל היה הכל, אולם גדול היה רצונו של האיש השחפני והמלא מרירות להציע את דבריו לוּ גם פעם אחת בחייו. אצלנו דיברו אחרי כן, כי בעמידה על אפיו של איבאַן פיודורוביץ' נהג הוא אפילו תוך הרגשׁ בלתי עדין, מפני שהלה פעם או פעמים הכריע אותו בויכוחים, ואיפוליט קירילוביץ', שלא שכח לו זאת, ביקש עתה לקחת נקם. אולם איני יודע, אם אפשר היה להסיק מסקנה מעין זו. מכל מקום, כל זה לא היה אלא פתיחה, אחרי כן החל הנאום להיות ישר יותר וקרוב יותר לענין.

“והרי בנו השלישי של אב משפחה של ימינו, – המשיך איפוליט קירילוביץ' – הוא על ספסל הנאשמים, הוא לפניכם. לפנינו גם מעשי גבורותיו, חייו ועניניו: בא היום, והכל נגלה, הכל פורש לעין השמש. בניגוד ל”אירוֹפאיוּת" וה“יסודות העממיים” של אחיו, מציין הוא כאילו את רוסיה הבלתי אמצעית, – הוֹ, לא את כולה, לא את כולה, חלילה וחס, לוּ את כולה! ועם זאת, כאן היא רוֹסיוּשקה⁵⁶ שלנו, ריחה עולה, נשמעת היא, אמא. הוֹ, הננו בלתי אמצעיים, אנחנו – רע וטוב בערבוביה נפלאה, אנחנו חובבי השכלה ושילר, ובאותה עת עצמה אנחנו משתוללים במסבאות ותולשים אצל שתוּיים, אחים לשיכרוּת שלנו, זקנים. הוֹ, יש ואנחנו טובים ומצוינים, אולם רק אז, כאשר לנו לעצמנו טוב ומצוין. אדרבה, אנו אפילו סוערים, – דווקא, מסוערים, – על ידי אידיאַלים נאצלים, אולם בתנאי, שיושגו מאליהם, שיפלו לנו ישר משמים ארצה, ובעיקר, חינם, חינם, שלא לשלם בעדם ולא כלום. לשלם אין אנחנו אוהבים ביותר, לעומת זאת מאד נאהב לקבל, ובכל כך. הה, הה, הבו, הבו, הבו לנו מכל טוב החיים (דווקא כל טוב, עם פחות מזה לא נתפשר) וביחוד אל נא תפריעו את הרגלינו בכלום, ואז נוכיח, כי יש בידנו להיות טובים ומצוינים. אין אנו אוהבי בצע, לא, אבל בכל זאת, הבו לנו כסף, עוד, עוד, כל כמה שאפשר עוד כסף, וראיתם, באיזה רוחב לב, תוך איזה שאט נפש למתכת הבזויה נבזבזו בלילה אחד בהוללות ללא גבול. ואם לא יתנו לנו כסף, נראה איפוא, כיצד נדע להשיגו, שעה שמאוד תחשק נפשנו בו. אולם על כך אחרי כן, נעקוב לפי הסדר. קודם כל לפנינו נער עני עזוב, “בחצר האחורית בלי נעלים”, כפי שהתבטא לא־כבר תושב עירנו היקר והמכובד, אהה, בן חוץ לארץ! חוזר אני – לא אוותר לאיש את הגנת הנאשם! אני המאשים, אני גם המגן. כן איפוא, גם אנחנו אנשים, גם אנחנו בני אדם, וידוע נדע לשקול מה השפעה יכולה להיות על ייצוב האופי לרשמי ילדות ראשונים ולקן המשפחה. והנה הנער כבר עלם, כבר צעיר, קצין; בעד מעשים נמהרים והזמנה לדו־קרב משלחים אותו לאחת מערי הספר המרוחקות של רוסיה המבורכת. שם נמצא הוא בשירות, שם הוא חי חיי הוללות, וכמובן – לפום חילך אכול ⁵⁷. נחוצים לנו אמצעים איפוא, ראשית כל אמצעים, והנה, לאחר ריב שפתים ממושך, מתפשרים הוא ואביו ביחס לששת אלפים רובל אחרונים, ואלה נשלחים לו. שימו לב, הוא נתן אישור, ומצוי מכתב שלו, שבו הוא מוותר כמעט על כל השאר ומסיים בששת אלפים אלו את הסיכסוך שלו עם אביו ביחס לירושה. כאן מתרחש מפגשוֹ עם עלמה צעירה, בעלת אופי נעלה ומפותחה מאוד. הוֹ, לא אמצא את לבי לחזור על הפרטים, אך זה שמעתם אותם: כאן כבוד, כאן הקרבת עצמו, ואני אעבור בשתיקה על כך. דמות האדם הצעיר, קל הדעת ובעל התאווה, שנכנע לפני אצילות אמת, לפני רעיון נשגב, הופיעה לפנינו אהודה מאוד. אולם לפתע, לאחר מכן, באולם זה עצמו של בית הדין, נתגלה בעקבותיה אורח בלתי צפוי לגמרי גם הצד השני של המטבע. ושוב לא אעז את פני להתחיל בניחושים ואמנע את עצמי מניתוח – מדוע קרה הדבר כך. ברם, הן היו סיבות – מדוע קרה הדבר כך. אותה אישיות עצמה, כולה בדמעות של התמרמרות, שהיתה כלוּאה מזמן, מודיעה לנו, כי הוא עצמו, והוא עצמו ראשון תיעבה בגלל להיטותה הבלתי זהירה, הבלתי מבליגה אולי, אבל בכל זאת נעלה, בכל זאת טובת לב, אצלו איפוא, אצל חתנה של אותה צעירה, הופיע לפני הכל אותו חיוך מלגלג שרק את זה שלו בלבד לא יכלה לשאת. בידעה, כי הוא כבר בגד בה (בגד תוך הכרה כי עליה לשאת כבר מכאן ואילך הכל ממנו, אפילו את הבגידה שלו), בידעה זאת, היא מציעה לו במתכוון שלושת אלפים רובל ובבהירות, בבהירות יתרה נותנת לו להבין עם זה, כי היא מציעה לו את הכסף לשם הבגידה בה גופה: “ובכן איפוא, תקבל או לאו, התהיה כה ציני”, אומרת היא אליו בלבה במבטה הבוחן והשוקל, הוא מביט אליה, יורד בהחלט לסוף כוונתה (הן הוא עצמו הודה כאן לפניכם כי הבין הכל) ולוקח לעצמו שלושת אלפים אלו ומבזבז אותם בהוללות תוך ימים עם אהובתו החדשה! במה להאמין איפוא? באגדה הראשונה – התגלות של אצילות נעלה, המוסרת את האמצעים האחרונים לחיים ומרכינה ראש לפני מעשה חסד, או בצד השני של המטבע, המתועב כל כך? בדרך כלל בחיים מצב הדברים הוא כך, שבין שני הפכים יש לבקש את האמת באמצע; במקרה שלפנינו אין הדבר בהחלט כך. קרוב לוודאי, כי במקרה הראשון היה הוא אצילי באמת, ובמקרה השני באותה מידה שפל באמת. מדוע? הרי איפוא משום שאנו טיבנו רוחב לב, קרמזובי, – הן אני לכך גם מתכוון, ­­– המסוגלים להכיל כל מיני הפכים ובבת אחת לחזות שני תהומות, את התהום שמעלינו, תחום האידיאלים הנשגבים, ואת התהום שמתחתינו, תהום הירידה השפלה והמסריחה ביותר. זכרו את הרעיון המזהיר, שהובע לא־כבר על ידי מסתכל צעיר, שהעמיק להתבונן מקרוב אל משפחת הקרמזוֹבים, מר ראַקיטין: “תחוּשת שפלות הירידה נחוצה לבעלי תכונות משולחות רסן, שאינן יודעות מעצור, אלה באותה מידה, כמו תחושת האצילות הנשגבת”, – וזוהי האמת: להם איפוא דרושה ערבוביה בלתי טבעית זו תמיד ובלא הפסק. שני תהומות, שני תהומות רבותי, בעת ובעונה אחת, – בלעדי זאת אנו אומללים ובלתי מרוצים, קיומנו אינו קיום מלא. אנו רחבי לב, כמונו כאמא־רוסיה שלנו, הכל נכיל ועם כולם נשלים! אגב, רבותי השופטים המוּשבעים, הנה נגענו עתה באותם שלושת אלפים רובל, ואני ארשה לעצמי להקדים במקצת את המאוחר. שערו איפוא בנפשכם, שהוא, אדם זה, משקיבל אז את הכסף הזה, ועוד בדרך זה, תוך בושה כזו, תוך חרפה כזו, תוך מדרגה אחרונה זו של השפלה, – שערו אך שהוא יכול היה באותו יום גופו להפריש ממנו את מחציתו, לתַפֵּר בקמיע, ובמשך חודש ימים אחר כך לעצור כוח לשאתו אצלו על הצואר, על אף כל הפיתויים והצרכים היוצאים מגדר הרגיל! לא בשעת שיכרון ההוללות במסבאות, לא בשעה שצריך היה לעוט מן העיר כדי להשיג, אלוהים יודע אצל מי, כסף, שנזקק לו, כדי להוליך את אהובתו מפני שידולי מתחרהו, אביו שלו, – אין הוא מעז לנגוע בקמיע זה. הן אפילו לשם כך בלבד, שלא להניח את אהובתו לשידולי הזקן, שכל כך קינא אותו, צריך היה לפתוח את הקמיע שלו ולהישאר בבית על משמר אהובתו, תוך ציפיה לאותו רגע, כאשר תאמר לו, לבסוף: “שלך אני”, כדי לטוּס עמה אֵי שמה הרחק מפה, ממסיבות גורליות אלה הנכחיות. אכן לא כך, הוא אינו נוגע בקמיע שלו ומאיזה טעם? הטעם הראשון, אמרנו, היה זה, כי שעה שיאמרו לו: “שלך אני, הוליכנו לאשר תרצה”, – ימצא הכסף הדרוש לכך בעין. אולם טעם ראשון זה, לפי דברי הנאשם עצמו, החוויר בפני הטעם השני. כל עוד איפוא נושא אני את הכסף עלי – “אני נבל, אבל לא גנב”, משום שבכל עת יכול אני ללכת אל הארוסה שהעלבתיה, ובשימי לפניה מחצית זו של הסכום שלקחתי לי במירמה ממנה, תמיד אוכל לומר לה: “רואה את, ביזבזתי את מחצית הכסף שלך והוכחתי בכך, כי אני אדם חלש ובלתי מוסרי, ואם רצונך בכך, נבל (אני נוקט לשון הנאשם עצמו), – אולם אם גם נבל, אכן לא גנב, שכן אילו הייתי גנב, לא הייתי מביא לך מחצית זו של הכסף שנשאר, אלא לוקח גם אותה לעצמי, כאשר לקחתי לי את המחצית הראשונה”. הסברה נפלאה של העובדה! אדם משתולל אולם חלש זה גופו, שלא יכול לעמוד בפני הפיתוי לקבל שלושת אלפים רובל נוכח חרפה שכזו, – אדם זה גופו חש פתאום בקרבו כוח־עמידה סטואי⁵⁸ ונושא על צוארו אלף רובל מבלי לנגוע בהם! כלום נמצא זה לוּ גם כלשהו בהתאמה לאופי שבו אנו עוסקים? לא, ואני ארשה לעצמי לספר לכם, כיצד היה נוהג במקרה דימיטרי קרמזוב האמיתי, אילו באמת מחליט לתפר את הכסף בקמע. נוכח הפיתוי הראשון, לוּ גם כדי לשעשע אותה האהובה החדשה עצמה, שעמה ביזבז בהוללות כבר את מחציתו הראשונה של כסף זה, היה מפתח את הקמיע ומפריש מתוכו, – נוּ, נניח למקרה ראשון רק מאה רובל בלבד, – שכן למה איפוא להחזיר דווקא את המחצית, כלומר אלף וחמש מאות, יספיקו גם אלף וארבע מאות רובל; – הן התוצאה אחת היא: “נבל איפוא, אבל לא גנב, שכן בכל זאת אלף וארבע מאות הבאתי חזרה, וגנב היה לוקח הכל ולא מחזיר כלום” אחר כך, כעבור זמן מה, שוב היה מפתח את הקמיע ומוציא מתוכו מאה שניה, אחר כך שלישית, אחר כך רביעית, ולא מאוחר יותר מאשר בשלהי החודש היה מוצא את המאה שלפני האחרונה: אכן איפוא, מאה אחת אביא חזרה, והתוצאה אחת היא: “נבל אבל לא גנב. עשרים ותשע מאות ביזבזתי בהוללוּת ובכל זאת החזרתי אחת, גנב גם את זאת לא היה מחזיר”. ולבסוף, לאחר שהיה מבזבז מאה זו שלפני האחרונה, היה מסתכל באחרונה זו ואומר לעצמו: “באמנם לא כדאי לשאת ולהחזיר מאה אחת, – אבזבז איפוא גם את זו!” הנה כיצד היה נוהג דימיטרי קרמזוב אמיתי, זה שאנחנו מכירים אותו! אגדה זו בדבר הקמיע – זוהי סתירה כזו של המציאות, שקשה לתאר דוגמתה, אפשר הכל לשער, אך לא זה. אולם אנו עוד נשוב לטפל בכך".

לאחר שעבר על פי הסדר כל כל מה שהיה ידוע לחקירה המשפטית בדבר המריבות בעניני הרכוש והיחסים המשפחתיים בין האב והבן, הולך וחוזר חלילה ומסיק את המסקנה, כי, לפי הנתונים הידועים, אין כל אפשרות לקבוע בשאלה זו של חלוקת הירושה, מי למי הבליע בחשבון או מי למי הגדיש בחשבון, איפוֹליט קירילוביץ' בעקב שלושת אלפים רובל אלה, שנתקעו במוחו של מיטיאַ כרעיון מוצק, הזכיר את האכּספרטיזה הרפואית.

VII סְקִירָה הִיסְטוֹרִית    🔗

“האכּספרטיזה של הרופאים ביקשה להוכיח לנו, כי הנאשם אינו שפוי בדעתו ומוּכה שגעון. אני טוען, כי הוא דווקא מיושב בדעתו, אלא שזה איפוא גרוע עוד: אילו היה לא שפוי בדעתו, יתכן שהיה נבון יותר. ואשר לכך, שהוא מוכה שגעון, הנה נכון אני לקבל דעה זו, אולם אך ביחס לנקודה אחת בלבד, – ביחס אותה עצמה, שהצביעה עליה האכּספרטיזה, היינו ביחס להשקפתו של הנאשם על שלושת אלפים אלו, שלא סולקו לו כביכול על יד אביו. ועם זאת, אפשר ויש למצוא נקודת מבט קרובה יותר כד להסביר את טירופו זה המתמיד של הנאשם לרגל כספים אלו, מאשר נטיה שלו לשגעון. מצדי, הנני תמים דעים בהחלט עם הרופא הצעיר, שמצא, כי הנאשם משתמש בכשרונותיו השכליים התקינים בשלמותם, ולא היה אלא נרגז ומורתח. הוא־הוא הענין איפוא: לא בשלושת אלפים, לא בסכום הזה היה משוקע בעצם דבר התמרמרות־הטירוף המתמדת של הנאשם, כי אם בכך, שכאן היתה סיבה מיוחדת שעוררה את כעסו. סיבה זו – קנאה!”

כאן איפוליט קירילוביץ' גולל בהרחבה את כל התמונה של תשוקתו הגורלית של הנאשם אל גרושנקה. החל הוא מעצם אותו רגע, כאשר פנה הנאשם ללכת אל “גברת צעירה”, כדי “לשלוח בה ידו”, – כשהוא נוקט לשון שלו, הסביר איפוֹליט קירילוביץ', – אולם במקום לשלוח בה ידו, נשאר לרגליה, – הרי איפוא ראשיתה של אהבה זו. באותה עת עצמה מעיף עינו על אותה גברת עצמה גם הזקן, אבי הנאשם, – חפיפה מפליאה וגוֹרלית, שכן שני הלבבות נתלהטו לפתע, בזמן אחד, אם כי קודם לכן גם זה וגם זה הכירו והיו נפגשים עם גברת זו, – ונתלהטו שני הלבבות הללו בתשוקה ללא מעצור, תשוקה קרמזובית אמיתית. כאן לפנינו עדותה שלה עצמה: “אני אומרת היא, צוחקת הייתי לההוא ולזה”, כן היא ביקשה לפתע לצחוק לההוא ולזה; קודם לא רצתה, והנה פתאום ניצנצה במוחה כוונה זו, – והדבר נסתיים בכך, ששניהם נפלו מנוצחים לרגליה. הזקן, שמשתחווה היה לכסף, בדומה לאל, הכין מיד שלושת אלפים רובל אך לשם כך, שתבקר במעונו, אולם עד מהרה נתרגש במידה כזאת, שלכבוד היה רואה לעצמו לתת לרגליה את שמו ואת כל הונו ובלבד שתסכים להיכנס עמו לחופה כחוק. לכך יש לנו עדויות מבוססות. ואשר לנאשם, הנה הטראגדיה שלו ברורה, לפני עינינו היא. אכן זה היה “המשחק” של הגברת הצעירה. את הצעיר האומלל לא חננה המדיחה אפילו סיכוי, שכן סיכוי, סיכוי אמת חננה אותו רק ברגע האחרון־אחרון, כאשר הוא בהיותו עומד על ברכיו לפני מענתוֹ פרש בידיו המגואלות כבר בדם אביו ומתחרהו אליה: במעמד זה גופו הוא גם נאסר. “אותי, אותי יחד עמו שלחו לארץ גזירה, אני הבאתיו עד הלום, אני יותר מכולם אשמה! " צעקה אשה זו עצמה, כבר תוך חרטה כּנה, ברגע מאסרו. אדם צעיר בעל כשרון, שנטל על עצמו לתאר משפט זה, – אותו מר ראקיטין עצמו שהזכרתיו כבר, – במשפטים אחדים מצומצמים ואפייניים מגדיר את אפייה של גיבוֹרה זו: " אכזבה מוקדמת, תרמית מוקדמת וירידה, בגד החתן המדיח, שהשליך אותה, אחר כך עוני, קללת המשפחה הישרה, ולבסוף חסותו של אחד זקן עשיר, שאותו, אגב, היא עצמה רואה גם עתה כמיטיבה. בלב הצעיר, שהרבה טוב, יתכן, היה צפון בו, נשתכן הכעס רב־מדאי מוקדם. נתהווה אופי חסכוני, צובר הון. נתהוו ההיתול לחברה ושאיפת הנקם בה”. לאחר עמידה זו על אפייה, מובן, כי יכולה היתה לצחוק להלה ולזה אך ורק לשם משחק, לשם משחק זדוני. והנה בחודש זה של אהבה ללא סיכוי, של ירידה מוסרית, בגידה בארוסתו, נטילת כסף זר לעצמו, כסף שתוך בטחון בכבודו הפקידוהו בידיו, – מגיע הנאשם נוסף לכך עד לידי בילבול הדעת כמעט, עד לטירוף, עקב קנאתו המתמדת, ואת מי, את אביו שלו! והעיקר, הזקן חסר הדעת משדל ומפתה את עצם תשוקתו – באותם שלושת אלפים עצמם, שבנו רואה אותם כשלו, שירושה הם לו מאמו, שבגללם הוא מוכיח את אביו. כן, מודה אני, קשה היה לשאת זאת! כאן עלול היה לידבק אפילו שגעון. לא בכסף היה איפוא הענין, כי אם בכך, שבכספים אלו עצמם, בציניות כה נתעבת, הולך ומתנפץ אשרו!"

אחר כך עבר איפוֹליט קירילוביץ' לכך, כיצד הלך אט־אט ובשל בנאשם הרעיון בדבר רצח אביו, ועקב אחריו על פי העובדות.

"תחילה אין אנו אלא צועקים במסבאות, – כל החודש הזה אנו צועקים הוֹ, אנו אוהבים לחיות על אנשים ולמסור ללא שהיות לאנשים אלה את כל הרעיונות שלנו, אפילו את המסוכנים והגיהינומיים שבהם, אנו אוהבים להשיח לאנשים, ולא ידוע משום מה, מיד, לאלתר אנו דורשים, שאנשים אלו ישיבו לנו באהדה גמורה, יתנו דעתם על כל דאגותינו ולבטינו, יענו אמן אחר דברינו ולא יתנגדו להרגלנו. שאם כן לא נלבש כעס ונכה את בית־המרזח כולו. (הובאה הבדיחה עם קצין־המטה סניגירוב) אלה שראו ושמעו את הנאשם במשך חודש זה הרגישו, סוף־סוף, שכאן עלול הדבר לצאת מגדר של קריאות ואיומים בלבד כלפי האב, וכי במצב של טירוף כזה לא מן הנמנע שהאיומים יצאו מן הכוח אל הפועל. (כאן תיאר הקטיגור את המפגש המשפחתי במנזר, את השיחות עם אליושה, ואת מחזה האלימות המביש בבית האב, כאשר התפרץ הנאשם אליו לאחר ארוחת הצהרים). אין בדעתי לטעון בתוקף, – המשיך איפוֹליט קירילוביץ', – כי עד לאותו מחזה הנאשם כבר הירהר והחליט מראש לגמור עם אביו בדרך רציחתו. ואף־על־פי־כן נמצא רעיון זה מנצנץ בו כבר פעמים אחדות, והוא היה מכוון לבו אליו – על כך יש לנו עובדות, עדים והודאתו שלו עצמו. אודה, רבותי השופטים המושבעים, – הוסיף איפוֹליט קירילוביץ, – אני אפילו עד היום מהסס הייתי להטיל בנאשם את אשמת הכוונה תחילה במעשה הפשע המיוחס לו. משוכנע הייתי בהחלט, כי רוחו חזה כבר פעמים רבות את הרגע הגורלי לפניו, אכן רק חזה, שיער לעצמו את היותו בגדר האפשר, אולם לא קבע עדיין לא את מועד הביצוע ולא את המסיבות. ברם, רק עד היום, עד למיסמך גורלי זה, שהוגש היום לבית־הדין על־ידי הגברת ווירחוֹבציב. שמעתם במו אזניכם את קריאתה: “זוהי תכנית, זוהי תכנית הרצח!” הנה כי כן הגדירה היא את המכתב “המבוסם” האומלל של הנאשם האומלל. ואכן, מכתב זה ערך של תכנית וכוונה תחילה לו. הוא נכתב שתי יממות לפני הפשע, – ובאופן זה ברור לנו עתה בהחלט, כי שתי יממות עד לביצוע זממו האיום הודיע הנאשם בשבועה, שאם לא יקבל מחר כסף, הרוג יהרוג את אביו, כדי לקחת אצלו את הכסף מתחת לכר "בחפיסה כרוכה בסרט אדום, לא רק יסע לו איבאַן. “שומעים אתם! “לוּ רק יסע לו איבאַן”, – כאן, הווה אומר, הכל מחושב כבר, המסיבות נשקלו, – ובכן מה: הכל בוצע אחר כך כאילו לפי הכתוּב! הכוונה תחילה – אין להטיל ספק בה, הפשע היה צריך להתבצע במטרה של שוד, דבר זה הוכרז עליו במישרין, הוא נכתב ונחתם. הנאשם אינו מסתלק מחתימתו. יאמרו: שיכור כתב את הדברים. אולם אין זה בא למעט כלל, אדרבה, כן תגדל חשיבותם של הדברים: לא כתב במצב של שיכרון אלא את אשר מהרהר היה בו במצב של פיכחון. אלמלא הירהר בהם בפיכחותו, לא היה כותב אותם בשיכרותו. יאמרו: לשם מה איפוא צורח היה על כוונתו בבתי מרזח? האדם אשר בכוונה תחילה מכריע בדעתו לבצע מעשה שכזה, יקפוץ פיו ולא יגלה סודו ברבים. נכון הדבר, אולם צועק היה אז, כאשר לא היו עדיין תכנית וכוונה, כי אם רצון בלבד תלוי ועומד, שאיפה הולכת ובשלה. אחרי כן הוא ממעט כבר לצעוק על כך. באותו ערב, כאשר נכתב מכתב זה, לאחר ששתה לשכרה במסבאה “עיר הבירה”, הוא, שלא כדרכו, היה מחריש, לא שיחק בביליאַרד, יושב היה לו בצד, לא דיבר עם איש ורק הטריד ממקומו אחד עוזר בבית־מסחר תושב המקום, אולם זה כבר כמעט בהיסח הדעת, תוך הרגל לקטטות, שבלעדיהן, בהיכנסו לבית המרזח, לא יכול עוד. אמת, יחד עם ההכרעה בדעתו הן צריך היה להתעורר אצל הנאשם החשש, כי רב־מדאי תקע על כך מראש בעיר וכי הדבר עלול מאוד לשמש הוכחה נגדו ולהאשמתו שעה שיוציא לפועל את זממו. אולם מה היה איפוא לעשות, עובדת הפומביות היתה לאחר המעשה, ואת הנעשה אין להשיב, ולבסוף, הן חילצה קודם לכן העקלתונית, תחלץ גם עתה. אנו על מזלנו השלכנו יהבנו, רבותי! עלי להודות יחד עם זאת, כי הוא עשה הרבה כדי לעקוף את הרגע הגורלי, כי עשה מאמצים רבים כדי להימלט ממוצא הדמים, “אהיה מחר מבקש שלושת אלפים אצל כל האנשים, כפי שכותב הוא בלשונו המיוחדת, לא יתנו אנשים, דם ישפך”. אכן שוב במצב של שיכרוֹן נכתבו הדברים ובמצב של פיכחוֹן, בהתאם לכתוב, הוצאו לפועל!”

כאן החל איפוֹליט קירילוביץ' לתאר בפרוטרוט את כל מאמצי מיטיא להשיג לעצמו כסף כדי להימלט מפשע. הוא תיאר את התנהגותו אצל סאַמסוֹנוֹב, הליכתו אל ליאַגאַבי – הכל על פי מיסמכים. “מעונה, נתון לצחוק, רעב, לאחר שמכר את השעון לצרכי אותה נסיעה (עם שהיה לו, בכל זאת, עליו אלף וחמש מאות רובל – וכאילו, הוֹי כאילו!) מתענה בקנאתו את עצם אהבתו שהניח אחריו בעיר, תוך חשד שתלך בהיעדרו אל פיודור פאַבלוביץ‘, הוא חוזר, לבסוף, העירה. תודה לאל! היא לא הלכה אצל פיודור פאַבלוביץ’, ואילו הוא עצמו מלווה אותה אל פטרוֹנה, אל סאַמסונוב. (דבר מוזר, סאַמסונוב אינו מעורר קנאה עליו וזהו פרט פסיכולוגי אפייני ביותר בענין זה!). אחר כך נחפז הוא אל המיצפה “אל החצר האחורית”, ושם – שם נודע לו, כי סמרדיאַקוב חולה במחלת הנכפה, כי המשרת השני חולה – הדרך פנויה, וה”אותות" בידו, – איזה פיתוי! ואף־על־פי־כן הוא מתנגד; הוא הולך אל מתגוררת ארעית במקומנו, המכובדת מאוד על כולנו, הגברת חוֹכלאַקוֹב. מֵצֵרה מזמן בגורלו, משיאה לו גברת זו את העצה הנבונה ביותר: להשליך את כל ההוֹללות הזאת, את האהבה המושחתת הזאת, את השיטוט לבטלה על פני המסבאות, את האיבוד לריק של כוחות צעירים ולצאת לסיביר ולתור אחרי הזהב: “שם המוֹצא לכוחותיך הסוערים, לאפייך הרומאַנטי השואף הרפתקאות”.

לאחר שתיאר את מוֹצאי השיחה ואותו הרגע, כאשר הנאשם קיבל לפתח ידיעה על כך, שגרוּשנקה לא היתה כלל אצל סאַמסוֹנוֹב; לאחר שתיאר את טירופו החולף של האומלל, סיגוּף עצבים של אדם קנא למחשבה, כי אכן היא רימתה אותו ונמצאת עתה אצלו, אצל פיודור פאבלוביץ‘, הסיק איפוֹליט קירילוביץ’, עם שהוא מעיר את תשומת הלב לערכו הגורלי של המקרה:

אילו הספיקה המשרתת לומר, כי אהובתו נמצאת במוֹקרוֹיה, עם “הקודם” ו“ללא עוררין” – לא היה קורה דבר. אולם היא נרתעה מפחד, נשתבשה בשבועי שבועות, ואם הנאשם לא הרגה בו במקום, הרי רק משום כך, שבמבוהל יצא לרוץ אחר הבוגדת שלו. אולם שימו לב: כל מה שנמצא חוץ לגדרו, אכן תפש בכל זאת עמו את עלי־הנחושת. למה דווקא את העלי, למה לא איזה כלי נשק אחר? ברם, אם משך חודש ימים הלכנו וחזינו אותה תמונה והתקנו עצמנו לקראתה, אך נתגלה לנו משהו בדמות כלי־נשק, והרינו תופשים בו, כבכלי־נשק, – זאת היינו כבר משך חודש ימים מתארים בנפשנו. משום כך הכרנו בו מיד ובהחלטיות כלי־נשק! ומשום כך בכל זאת לא בהיסח הדעת, בכל זאת לא שלא בטובתו תפש הוא בעלי גורלי זה. והנה הוא בגן אביו – הדרך פנויה, עדים אינם, אישון לילה, אפלה וקנאה. החשד, כי כאן היא עמו, עם מתחרהו, בזרועותיו, ויתכן, כי צוחקת היא לו ברגע זה – מכביד נשימתו. ולא רק החשד בלבד, – מה חשד יש עוד כאן, הבגידה בעליל, ברורה כבוֹקר: היא כאן, הנה כאן בחדר זה, שמשם האור נוצץ, היא שם אצלו, מאחורי הפרגוד, – והנה מתגנב האומלל אל החלון, מסתכל בו בדחילה, מתמתן אורח מישרים ומסתלק בזהירות, הרחק מהר מצרה, שלא יתארע חלילה משהו, מסוכן ובלתי מוסרי – ואמונה זו מבקשים להביא בלבנו, שלנו, המכירים את אפיו של הנאשם, המבינים את מצב־הרוח שלו אז, מצב הידוע לנו לפי העובדות, ובעיקר, לאחר שהיו בידו האותות, שבהם יכול היה לפתוח מיד את הבית ולהיכנס!"

כאן לרגל ה“אותות”, איפוֹליט קירולוביץ' הניח לשעה את האשמתו וראה צורך לעצמו להרחיב את הדיבור על סמרדיאַקוב, בכדי לעקוֹר לגמרי את הענין הטפל הזה של הטלת חשד הרצח ב סמרדיאַקוב ולחסל סברה זו אחת ולתמיד. הולך היה ומציע את דבריו בפרטוּת, והכל הבינו, כי עם כל שאט הנפש שלו לגבי השערה זו, ראה אותה בכל זאת כבלתי רחוקה מן המציאות כלל ועיקר.

VIII מִדְרָשׁ עַל סְמָרְדיאַקוֹב    🔗

“ראשית, מנין לאפשרות של חשד מעין זה? – פתח בשאלה זו איפוֹליט קירילוביץ'. – הראשון שקרא, כי הרג סמרדיאַקוב, היה הנאשם עצמו ברגע מאסרו, ברם, למן עצם קריאתו שלו ועד לרגע זה של המשפט לא הגיש הוא אף עובדה אחת לקיום האשמתו, - ולא רק עובדה, אף רמז כלשהו מתקבל על דעת איש לעובדה שהיא. אחריו מאשרים האשמה זו רק שלושה אנשים: שני אחי הנאשם והגברת סוויטלוֹב. אולם אחיו הבכור של הנאשם הודיע על חשדו רק היום, תוך מחלה, בהתקפה של רוח רעה ובילבול הדעת וודאי, וקודם לכן, משך שני החדשים, כפי שידוע לנו בהחלט, היה בדעה אחת עם המאשימים את אחיו, אפילו לא ביקש לערער על דעה זו. אולם אנו עוד נטפל בכך אחרי כן. אחר כך מודיע לנו לא־כבר אחיו הצעיר של הנאשם, כי עובדות לקיום מחשבתו בדבר אשמתו של סמרדיאַקוב אין לו כלל, אפילו כל שהן, והוא מסיק זאת רק מדברי הנאשם עצמו ו”לפי ארשת פניו" – כן, הוכחה עצומה זו הובאה פעמיים לא־כבר על־ידי אחיו. ואילו הגברת סוויטלוֹב התבטאה אפילו, יתכן ביתר עצמה: “את אשר יאמר לכם הנאשם, בכך האמינו, לא כזה הוא האיש שישקר”, הרי איפוא כל שלוש ההוכחות ביחס לסמרדיאַקוב מאת שלושת האנשים הללו, המעונינים רב־מדאי בגורל הנאשם, ובינתים האשמה שהוטלה בסמרדיאַקוב נשמעה ונפוצה, והיא קיימת, – היתכן לתת אמון בכך, היתכן להניח דבר זה?"

כאן ראה איפוֹליט קירילוביץ' צורך לעצמו לתאר את אפיו של סמרדיאַקוב המנוח, “ששלח יד בנפשו בהתקפה של רוח רעה חולנית וטירוף דעת”. הוא הציגו כאדם חסר־לב עם התחלה של השכלת־מה מבולבלת, שהובא במבוכה על ידי הרעיונות הפילוסופיים שכבדוּ משכלו ואשר נבהל מפני תורות הזמן בדבר חובה ואחריות, שהודרך בהן – מעשית, על־ידי חייו הסוערים של אדונו המנוח, ואפשר, גם אביו – פיודור פאַבלוביץ‘, ועיוּנית – בשיחות פילוסופיות מוזרות שונות עם הבן הבכור של אדונו, איבאַן פיודורוביץ’, שברצון מרשה הוא לעצמו תענוג זה, קרוב־לוודאי, תוך שיעמום, או תוך זיקה למהתלות, שלא מצאו שימוש טוב יותר. הוא בעצמון שח לי על מצב רוחו בימים האחרונים לשהותו בבית אדונו, - הסביר איפוליט קירילוביץ‘, - אולם גם אחרים מעידים על כך: הנאשם עצמו, אחיו ואפילו המשרת גריגוֹרי, היינו כל אלה, שצריכים היו להכירו מקרוב. זה ועוד: מדוכדך במחלת הנכפה שלו, היה סמרדיאַקוב “פחדן, כמוהו כתרנגולת”. " הוא נפל לרגלי ונשק את רגלי“, הודיע לנו הנאשם עצמו ברגע, שעדיין לא הכיר באי־נוחיות ידועה לגביהו שבהודעה זו, - “זוהי תרנגולת במחלת נופלים”, התבטא הוא ביחס אליו בלשונו הוא האפיינית שלו. והנה אותו בוחר הנאשם (והוא בעצמו מעיד על כך) כנאמן לו ומטיל עליו אימה כזו, שהלה מסכים, לבסוף, לשמש לו מרגל ובלש. בדמות זו של בלש בית הוא מועל באדונו, מודיע לנאשם על מציאות החפיסה עם הכסף, ועל האותות, שעל פיהם אפשר לחדור אל אדונו, –ואיככה זה יכול היה שלא להודיע! “יהרוג איפוא, ראיתי במישרין, כי יהרגני איפוא”, אמר בחקירה, כשהוא מרעיד וחרד אפילו לפנינו, למרות מה שמענהו, אשר הטיל אימה עליו, נמצא כבר אז בעצמו במאסר ולא יכול עוד לבוא ולהענישו. “חושד היה בי מדי רגע, בעצמי ירא וחרד, לוּ רק לשכך כעסו ממהר הייתי להודיע לו כל סוד איפוא, למען יראה איפוא את תמימותי שלי לפניו ויניחני חי איפוא לחזור בתשובה”. הרי איפוא המלים שלו גופו, רשמתים ושמרתים בזכרוני: “כאשר יתן בקולו עלי, אני כך על ברכי אפול לפניו”. בהיותו אדם בר לבב מטבעו ורכש לו בכך את אמון אדונו בו, שציין את ישרו זה לאחר שהלה החזיר לו את הכסף שאבד לו, סמרדיאַקוב האומלל, כפי שיש להניח, יסרוהו כליותיו מאוד על מעילתו באדונו, אשר אהב כאיש חסדו ומיטיבו, אלה הסובלים מאוד ממחלת הנופלים, לפי עדות הפסיכיאַטוֹרים העמקנים ביותר, נוטים תמיד להאשמת עצמם בלתי פוסקת, וכמובן, גם חולנית. מתענים גם ב”אשמתם" במשהו ולפני מישהו, מתענים במוסר כליות, לעתים אפילו ללא יסוד כלשהו, מגזימים ואפילו בוֹדים על עצמם האשמות ופשעים שונים. והנה סוּבייקט שכזה הופך, באמת, אשם ופושע מאימה ואיוּם. חוץ לזאת, לבו היה אומר לו, כי מתוך המסיבות המתהוות לעיניו עלול לצאת משהו לא־טוב. כאשר בנו בכורו של פיודור פאַבלוביץ’, איבאַן פיודורוביץ‘, לפני עצם האסון עמד לצאת למוסקבה, הפציר בו סמרדיאַקוב שישאר, מבלי שימצא עם זאת את לבו, תוך הרגלו הפחדני, להביע לו את כל חששותיו בצורה בהירה והחלטית. הוא הסתפק אך ברמזים, אבל הרמזים לא הוּבנו. יש להעיר, כי באיבאַן, פיודורוביץ’ הוא ראה את מגינו כביכול, כאילו את הערובה לכך, שכל עוד נמצא הלה בבית, לא יתארע האסון. זכרו איפוא את הפיסקה שבמכתבו “המבוסם” של דמיטרי קרמזוב: “אהרוג את הזקן, לוּ אך יסע איבאַן”, משמע, נכחותו של איבאַן פיודורוביץ' נראתה לכל כמעין ערובה לשקט וסדר בבית. והנה הוא איפוא נוסע, וסמרדיאַקוב מיד, כשעה לאחר נסיעתו של האדון הצעיר, נופל במחלת הנכפה. ברם, הדבר מובן בהחלט. מן הצורך להעיר כאן, כי סמרדיאַקוב, מדוּכא בחרדתו ובמעין יאוש שתקף אותו, חש במיוחד בימים האחרונים את אפשרות התקפתה של מחלת הנופלים, שהיתה גם קודם לכן פוגעת בו ברגעים של מתיחות וזעזועים מוסריים. אין לנחש, כמובן, את היום והשעה של התקפות אלה, אולם את הנטיה להתקפה יכול כל נכפה לחוש בקרבו מראש. כך אומרת הרפואה. והנה, אך עוזב איבאַן פיודורוביץ' את החצר, וסמרדיאַקוב, תחת הרושם של יתמוּתו, כביכול, והיותו חשוך הגנה, הולך לרגל עניני הבית אל המרתף, יורד מטה במדרגות ומהרהר: “התבוא או לא תבוא התקפה, ומה אם תבוא מיד!” – והנה דווקא תוך הלך־רוח זה, תוך היסוסים אלה, שאלות אלה, תוקפת אותו עוית גרונית, המקדימה תמיד את מחלת הנופלים, והוא נופל ראשו למטה, ללא הכרה, אל קרקע המרתף. והנה, במקריוּת טבעית זו עצמה מבקשים להערים ולמצוא חשד כלשהו, הוראה כלשהי, רמז כלשהו לכך, שמדעת התחלה! אולם אם מדעת, יש לשאול מיד: לשם מה איפוא? תוך איזה חשבון, לשם איזו מטרה? לא אדבר כבר ביחס לרפואה; המדע איפוא ישקר, המדע שוגה, הרופאים לא ידעו להבחין בין האמת להעמדת פנים, – יהא, יהא כך, אבל השיבו לי, בכל זאת, על השאלה: מה ראה להעמדת פנים זו? כלום לא לשם כך, שבהיותו מכוון לבו לרצח, ימשוך אליו על־ידי ההתקפה שהותקף בהקדם ובמהירות את תשומת־הלב בבית? רואים אתם איפוא, רבותי השופטים המושבעים, בביתו של פיודור פאַבלוביץ' בליל הפשע נמצאו וחלפו חמישה אנשים: ראשית, פיודור פאַבלוביץ' עצמו – אולם הן לא הוא שהרג את עצמו, זה ברור; שנית משרתו גריגורי, אולם אותו עצמו הן כמעט שהרגו; שלישית, אשתו של גריגורי, המשרתת מאַרפה איגנאַטייבנה, - אולם לתאר אותה כרוצחת אדונה הן זו פשוט בושה. נשארים איפוא להיות מובאים בחשבון שני אנשים: הנאשם וסמרדיאַקוב. אולם מאחר שהנאשם מבטיח כי לא הוא שהרג, משמע, כי צריך היה להרוג סמרדיאַקוב, מוצא אחר אין, שכן אין למצוא כל אדם אחר, כל רוצח אחר. הנה, הנה איפוא המקור להאשמה הכבירה וה“ערומה” הזאת שהטילו בהדיוט האומלל, ששלח אתמול יד בנפשו! אכן, אך ורק משום שאין למצוא מישהו אחר! אילו היה אפילו צל, חשד כלשהו על מישהו אחר, על אחד אדם ששי, מובטחני, שאפילו הנאשם גופו היה בוֹש אז להצביע על סמרדיאַקוב, והיה מצביע אל אדם ששי זה, שכן להאשים את סמרדיאַקוב ברצח זה אין לך תפלוּת גדולה מזו.

“רבותי, נניח לפסיכולוגיה, נניח לרפואה, נניח אפילו להגיון עצמו, נפנה רק אל העובדות, אל העובדות בלבד ונראה מה תאמרנה לנו העובדות. הרג סמרדיאַקוב, אולם איך? בעצמו או בצוותא עם הנאשם? נבדוק תחילה את המקרה הראשון, היינו, שסמרדיאַקוב הורג לבדו. ברור, אם הרג, הרי לשם דבר מה, לשם תועלת ידועה. אולם, מאחר שלא היה לו אף צל של עילות לרצח מעין אלה שהיו לנאשם, כלומר, שנאה, קנאה וכולי, יכול סמרדיאַקוב, בלי ספק, לרצוח רק בגלל הכסף, כדי לגזול לעצמו אותם שלושת אלפים, שראה במו עיניו, כיצד אדונו כורך אותם בחפיסה. והנה, משהחל מהרהר ברצח, הוא מודיע מראש לאדם שני, – שהנהו, נוסף לכך, אדם מעונין ביותר, היינו לנאשם – את כל המסיבות בקשר לכסף והאותות: היכן מונחת החפיסה, מה בדיוק כתוב על החפיסה, במה היא כרוכה, והעיקר, העיקר מודיע לו בדבר ה”אותות", שעל פיהם אפשר להיכנס אל אדונו. ובכן מה, הוא במישרין, כך כדי לענות בו עצמו עושה זאת? או שמא כדי למצוא מתחרה לעצמו, אשר, יתכן, יבקש בעצמו להיכנס ולרכוש את החפיסה? כן, יאמרו לי, אבל הן מפחד הוא הודיע. אולם איככה יתכן הדבר? אדם, שלא היסס לכוון לבו למעשה איום ואכזרי כזה, ואחר כך לבצעו, מוסר ידיעות כאלה, שרק הוא לבדו יחידי בעולם כולו יודע אותן, ואשר אילו היה עובר בשתיקה עליהן, איש לא היה מעלה אותן על דעתו לעולם בכל העולם כולו. לא, לוּ יהא האדם רך לבב כאשר יהא, אבל אם כבר זמם מעשה שכזה, בשום אופן לא יגלנו לאיש, לפחות בענין החפיסה והאותות, שכן משמעות הדבר היתה מראש להסגיר את עצמו כולו. ממציא היה משהו במתכוון, בוֹדה משהו נוסף מלבו, אם כבר תובעים היו ממנו ידיעות, אבל על כך היה עובר בשתיקה! ונהפוך הוא, אני חוזר על דברי, אילו היה עובר בשתיקה, לפחות, על הכסף, ואחרי־כן הורג וגוזל את הכסף לעצמו, איש בכל העולם כולו לא היה לעולם מאשים אותו, לפחות, ברצח לשם שוד, שכן כסף זה איש, מלבדו, לא ראה, לא ידע כי הוא נמצא בבית. אפילו היו מאשימים אותו, וודאי היו חושבים כי מאיזה טעם אחר הרג. אולם מאחר שטעמים כאלו לא הבחין בו איש קודם לכן, והכל ראו, להיפך, כי אדונו אוהב אותו, רוחש אמון אליו, וודאי שהוא היה האחרון להרהר אחריו, וראשית כל היו מהרהרים אחרי זה, שטעמים אלו היו כרוכים אחריו, שלא היה מכסה עליהם, מגלה אותם לפני כל, בקיצור, היו חושדים בבנו של הנרצח, בדמיטרי פיודורוביץ'. סמרדיאַקוב היה הורג וגוזל, ואת הבן היו מאשימים, – הן לסמרדיאַקוב, הרוצח, וודאי שהיה הדבר נוח? נו, והנה לבן זה, לדמיטרי, סמרדיאַקוב, לאחר שזמם את הרצח, מודיע מראש על הכסף, על החפיסה ועל האותות – מה הגיוני הדבר, מה ברור!

"בא היום, שבו זמם סמרדיאַקוב לבצע את הרצח, והנה הוא נופל מלוא קומתו, כשהוא משים עצמו, בהתקפת מחלת הנכפה, לשם מה? וודאי, כמובן, לשם כך, ראשית כל, שהמשרת גריגורי, שעלה במחשבתו להתעסק ברפוי עצמו, לכשיראה כי אין איש אשר ישמור את הבית, ידחה, אולי, את רפויו וישב לשמור. שנית, כמובן, לשם כך, שהאדון בעצמו, משיראה כי אין איש שומר עליו ובהיותו ירא מאוד את בואו של בנו, דבר שלא היה מכסה עליו, יגביר את חשדיו ואת זהירותו. לבסוף, ובעיקר, כמובן, לשם כך, שאותו, את סמרדיאַקוב, הרצוץ בהתקפתו, יעבירו מיד מן המטבח, ששם היה ישן תמיד מוּפרש לבדו והיו לו שם כניסה ויציאה משלו, אל הקצה השני של אגף־הבית, לחדרו של גריגורי, אליהם שניהם מעבר למחיצה, במרחק שלושה צעדים מיצועם הם, כשם שהיה הדבר תמיד, מאז ומעולם, שעה שתוקפת היתה אותו המחלה, לפי הוראות האדון ומארפה איגנאטייבנה הטובה ומיטיבה. שם, בהיותו שוכב מעבר למחיצה, הוא, קרוב־לוודאי, בכדי להתחלוֹת יותר, יתחיל, כמובן, להתאנח, כלומר להדריך את מנוחתם כל הלילה – (כפי שהיה הדבר לפי עדותם של גריגורי ואשתו), וכל זה, כל זה לשם כך, שנוח יהיה לו יותר לקום ולהרוג אחר כך את אדונו!

"אכן יאמרו לי, ושמא באמת העמיד את פניו, כדי שבו, כבחולה, לא יטילו חשד, ולנאשם הוא הודיע על הכסף והאותות דווקא לשם כך, שיפותה הלה ויבוא, ויהרוג, וכאשר, מבינים אתם, הלה, לאחר שיהרוג, ילך לו ויקח את הכסף עמו, ודרך אגב יקים רעש, המולה, יעורר עדים, או אז, מבינים אתם, יקום גם סמרדיאַקוב וילך, – נוּ, מה לעשות, ילך? אכן ילך לרצוח פעם שניה את אדונו ובפעם שניה לשאת משם את הכסף שנלקח כבר. רבותי, אתם צוחקים? אני גופי מתבייש לשער השערות מעין אלה, ובינתים, תארו בנפשכם, הן דווקא הנאשם מאשר דבר זה עצמו: אחרי איפוא, כאשר יצאתי כבר מהבית, לאחר שהפלתי את גריגורי והקימותי רעש, הוא קם, הלך, רצח ושדד. לא אדבר כבר על כך, כיצד יכול סמרדיאַקוב לחַשב כל זה ולדעת הכל מראש, כאילו לפי האצבעות, היינו, שהבן הנרגז והנסער לא יבוא אלא אך ורק כדי להציץ דרך־כבוד בחלון, ועם האותות שבידו להירתע ולהשאיר לו, לסמרדיאַקוב, את כל השלל! רבותי, בכובד־ראש אני מציג את השאלה: היכן הוא הרגע, שבו ביצע סמרדיאַקוב את פשעו? הראו איפוא על רגע זה, שכן בלעדי כך אין להאשים.

"אבל יתכן, שהמחלה היתה ממשית. החולה הקיץ פתאום, שמע צעקה, יצא, – נו, ובכן מה? התבונן, התבונן, והנה אמר לעצמו: אלכה איפוא ואהרוג את אדוני? – ואיככה זה נודע לו מה אירע כאן, מה התרחש, הן שוכב היה עד כה בלי הכרה? אכן, רבותי, יש גבול גם לדמיונות.

"כן איפוא, יאמרו אנשים נבונים, ואם היו שניהם תמימי דעים, ואם שניהם יחד רצחו ואת הכסף חילקו ביניהם, מה אם כן אז?

"אכן, נכון הדבר, חשד חשוב, וראשית – מיד הוכחות עצומות המאַשרות אותו: האחד רוצח ומקבל על עצמו את כל הטירחה, והשני, השותף, שוכב על צידוֹ, מתחלה במחלת הנכפה, – אכן לשם כך, כדי לעורר מראש אצל הכל חשד, דאגה בלב האדון, דאגה בלב גריגורי. מעניין הדבר, מה טעם היה לשני השותפים לתכנן דווקא תכנית מטורפת כזו? אבל, יתכן, שזו לא היתה השתתפות פעילה מצד סמרדיאַקוב, כי אם סבילה ומתענית כביכול: יתכן, שסמרדיאַקוב הנבהל הסכים רק לא להתנגד לרצח, ובהרגישו מראש כי אותו יאשימו שהניח לרצוח את אדונו, לא צעק, לא התנגד, – הבטיח מראש לעצמו מאצל דמיטרי קרמזוב רשות להיות שוכב כל אותו זמן כאילו במחלת הנכפה, ואתה הרוג לך איפוא שם, כאוות נפשך, ידי שלי לא תהיה באמצע. אולם אפילו כך, הנה שוב, מאחר שהמחלה צריכה היתה לעורר מבוכה בבית, דמיטרי קרמזוב, בראותו כל זאת מראש, מן הנמנע היה בשבילו לבוא עמו לידי הסכם שכזה. אולם אני מוותר, לוּ יהא שהסכים; הן גם אז היה יוצא, בכל זאת, שדמיטרי קרמזוב – הרוצח, הרוצח במישרין והזומם, ואילו סמרדיאַקוב אך שותף סביל, ואפילו לא שותף, כי אם מתעלם מפחד ובניגוד לרצונו, הן בית הדין היה בלא ספק מבחין בכך, והנה מה אנו רואים איפוא? אך אסרו את הנאשם, מיד הוא מטיל את כל האשמה בסמרדיאַקוב ומאשים רק אותו לבדו. אינו מאשים אותו בשותפות עמו, כי אם אותו לבדו: הוא לבדו עשה איפוא, הוא הרג ושדד, מעשה ידיו הוא! אכן אילו שותפים הם, המתחילים מיד להלעיז איש על חברו, – דבר זה לא יתרחש לעולם. ושימו לב, מה סכנה היא לגבי קרמזוב! הוא הרוצח הראשי, והלה טפל, הלה אך מתעלם ושוכב היה מעבר למחיצה, והנה הוא מגולל הכל על השוכב. והן הלה, השוכב איפוא, עלול היה לבוא לידי כעס, ורק תוך שמירה עצמו בלבד למהר ולהודיע את כל האמת: שנינו לקחנו חלק איפוא, אבל אני לא הרגתי, רק הנחתי לו והתעלמתי מכך, מתוך פחד. הן הוא, סמרדיאַקוב, יכול היה להבין, כי בית הדין יבחין מיד במידת אשמתו, משמע, יכול היה לחשוב, כי אם גם יענישוהו, הרי קטן יהיה ענשו לאין ערוך מזה שיוטל על הרוצח העיקרי, המבקש לגולל הכל עליו. ואילו אז, הווה אומר, היה על כרחו מתוודה. אולם זאת, מכל מקום, לא ראינו. סמרדיאַקוב לא אמר אף מלה אחת בדבר השתתפות, אף־על־פי שהרוצח האשימו נמרצות וכל הזמן הצביע עליו, כעל הרוצח היחידי. יתר על כן: סמרדיאַקוב הוא שגילה לחקירה, כי על הכסף והאותות הודיע הוא עצמו לנאשם, וכי בלעדו לא היה זה יודע על כך ולא כלום. אילו היה באמת שותף למעשה הפשע, כלום היה בקלות כזו מודיע לחקירה, כלומר, שהוא־הוא שהודיע הכל לנאשם? אדרבה, מסתגר היה ובוודאי שהיה סותר עובדות וממעטן. אולם הוא לא סתר ולא מיעט. כך יכול לעשות רק אדם תם לבב, שאינו ירא, כי יאשמוהו בשותפות לפשע. והנה, בהתקפת מרה שחורה חולנית בעקב מחלת הנופלים שלו וכל האסון שהתרחש, תלה אתמול את עצמו. לפני שתלה את עצמו השאיר פיתקה, כתובה בלשון מוזרה: “מכלה אני את עצמי מרצוני וחפצי, שלא יאשימו איש”. נוּ, מה היה לו להוסיף בפיתקה: אני הרוצח, ולא קרמזוב. אולם הוא לא הוסיף זאת: לדבר האחד מצא לו המצפון, ולשני לא?

"והנה: לא־מכבר הביאו לכאן, לבית המשפט, כסף, שלושת אלפים רובל, – אותם עצמם איפוא, שהיו מונחים באותה חפיסה אשר על השולחן עם ההוכחות הממשיות, קיבל איפוא אתמול מאת סמרדיאַקוב. אולם אתם, רבותי השופטים המושבעים. זוכרים בעצמכם את התמונה המעציבה שנתגלתה לא־מכבר לפניכם. לא אשַקם את הפרטים, ברם, ארשה לעצמי להביא שתים־שלוש סברות, עם שאני בוחר את נטולות הערך ביותר, – דווקא משום שנטולות ערך הן, ומשום כך לא תעלינה על לב איש ותשכחנה. ראשית, ושוב בכל זאת: תוך מוסר כליות החזיר סמרדיאַקוב אתמול את הכסף ותלה את עצמו. (שכן בלא מוסר כליות לא היה מחזיר את הכסף). וכמובן, רק אמש בפעם הראשונה הודה לאיבאַן קרמזוב על פשעו, כפי שהודיע קרמזוב עצמו, שאם לא כן מדוע איפוא החריש עד כה? ובכן, הוא הודה, אם כן מדוע איפוא, שוב שואל אני, לא הודיע לנו בפיתקה שהשאיר לפני מותו את כל האמת כולה, בידעו, כי מחר מחכה לנאשם חף מפשע משפט איום? הכסף לבדו איננו הוכחה. לי, למשל, ועוד לאנשים באולם זה נודעה דרך־מקרה בהחלט, עוד לפני שבוע, עובדה אחת, היינו, שאיבאַן פיודורוביץ' קרמזוב שלח לעיר הפלך לשם חילוף שתי אגרות־חוב נושאות חמישה אחוזים רבית בת חמשת אלפים כל אחת, ובסך הכל, הווה אומר, עשרת אלפים. אין אני רוצה אלא לומר, שכסף יכול להימצא אצל כל אחד ואחד לזמן המבוקש, וכי, עם הבאת שלושת האלפים, אין להוכיח בוודאות, כי אלה הם אותם כספים עצמם, אותם ממש, מתוך אותה תיבה או חפיסה עצמה. לבסוף, איבאַן קרמזוב, לאחר שקיבל אתמול ידיעה כה חשובה מפי הרוצח האמיתי, נשאר שקט ושלוו. אולם מדוע איפוא לא הודיע מיד על כך? מדוע הישהה כל זאת עד הבוקר? אני מניח, כי זכותי עמי לנחש מדוע: בהיותו מזה שבוע לא בקו הבריאות, לאחר שהודה בעצמו לרופא ולקרובים אליו כי הוֹזה הוא, כי פוגש הוא באנשים שמתו זה כבר, עומד על סף הטירוף, שאכן גם פגע בו היום, משנודע לו לפתע על מות סמרדיאַקוב, מיד משווה הוא בנפשו כך: מת האדם, עליו אפשר לומר, ואת אחי אציל. כסף הן יש לי: אקח חפיסה ואומר, כי סמרדיאַקוב לפני מותו מסר לי. תאמרו – אין זה מן היושר, לוּ גם ביחס למת, לא מן היושר לשקר, אפילו לשם הצלת אח? אכן, ומה אם שיקר שלא מדעת, אם בעצמו שיער בנפשו שכך גם היה, לאחר שלגמרי נתבלבלה עליו דעתו לרגל הידיעה על מותו הפתאומי של המשרת? הן ראיתם את המחזה לא־מכבר, ראיתם באיזה מצב היה האיש. עומד היה על רגליו ומדבר, אולם היכן היה שכלו? בעקבות העדות של הבלתי שפוי בדעתו בא המיסמך, מכתבו של הנאשם אל הגברת ווירחוֹבציב, שנכתב על־ידו יומים לפני ביצוע הפשע. עם תכנית מפורטת מראש בדבר הפשע. נוּ, למה איפוא נבקש את התכנית ואת מחבריה? בדיוק לפי תכנית זו בוצע הפשע. והוא בוצע לא על־ידי מישהו אחר זולתי מחברה. כן, רבותי השופטים המושבעים, “בוּצע בהתאם לכתוב!” וכלל לא, כלל לא ברחנו דרך־כבוד ויראה מאצל חלון אבא, ונוסף לכך בבטחון גמור, כי שם אצלו מצויה עתה אהובתנו. לא, אך דברים בטלים הם ולא יאמנו. הוא נכנס וגם – ביצע, קרוב לוודאי, כי הרג בהתרגזותו, בהתחמץ לבבו, אך ראה את שנוּא נפשו ומתחרהו, אולם לאחר שהרג, מה שעשה, אולי, בבת אחת, במחי יד אחת, מזוינת בעלי־הנחושת, ונוכח אחר־כך כבר לאחר בילוּש מדוקדק כי היא איננה כאן, הוא, בכל זאת, לא שכח להכניס את ידו אל מתחת כר ולהוציא משם את המעטפה עם הכסף, שעטיפתה הקרועה מונחת עתה כאן על השולחן בין ההוכחות הממשיות. מתכוון אני לכך, שתשימו לב לעובדה אחת, לדעתי, אפיינית ביותר. אילו היה זה רוצח מנוּסה ורוצח דווקא במטרה של שוד, – נוּ, כלום היה משאיר את העטיפה על הרצפה באותה צורה שמצאוה ליד הגופה? נוּ, אילו היה זה, למשל, סמרדיאַקוב, הרוצח לשם שוד, – הן היה פשוט לוקח עמו את החפיסה כולה, מבלי שיטרח לפתחה על גבי קרבנו שלו, מאחר שיודע היה בוודאות, כי בחפיסה יש כסף, – הן לעיניו שמו בה את הכסף וחתמוה, והלא, אילו היה לוקח את החפיסה כולה, כלום היו יודעים בכלל שבוצע שוד? שואל אני אתכם, רבותי המושבעים, כלום היה סמרדיאַקוב נוהג כך, כלום היה משאיר את העטיפה על הרצפה? לא, כך מוכרח היה לנהוג רוצח מבולבל, שאינו יכול כבר להימלך בלבו, רוצח לא גנב ואשר מעולם עד אותו רגע לא גנב דבר, ואשר אפילו עתה חטף מתחת לכלי־המצע את הכסף לא כגנב שגנב, כי אם את חפצו שלו כביכול מאת הגנב שגנבוֹ, משום שאלה היו רעיונותיו של דמיטרי קרמזוב ביחס לשלושת אלפים, שהפכו אצלו שגעון. והנה, משתפס בחפיסה, שלא ראה אותה אף פעם קודם לכן, הוא קורע את המעטפה, כדי להיווכח אם יש בה כסף, אחרי־כן רץ עם הכסף בכיסו, מבלי שיהרהר אפילו בכך, שעוזב הוא על הרצפה האשמה כבירה כלפי עצמו בדמות העטיפה הקרועה. כל זה מפני שקרמזוב, ולא סמרדיאַקוב, לא הירהר, לא שיער בנפשו, אכן גם שהות אין לו! הוא בורח, הוא שומע את בכי המשרת המשיג אותו, המשרת תופש אותו, עוצר אותו ונופל נפגע בעלי־הנחושת. הנאשם קופץ אליו מטה תוך רחמים. תארו בנפשכם, הוא מבקש לפתע להביא אמון בלבנו, כי קפץ אז אליו מטה תוך רחמים, בחמלתו עליו, בכדי לראות, אם לא יוכל לעזור לו במשהו. נוּ, כלום אכן זהו הרגע כדי לגלות בו מידת רחמים כזו? לא, הוא קפץ דווקא כדי להיווכח: הנשאר בחיים העד היחידי למעשה־הפשע שלו? כל רגש אחר, כל טעם אחר היו בלתי טבעיים! שימו לב, הוא מטפל בגריגורי, מנגב לו בממחטה את הראש, ומשנוכח כי מת, רץ, כאבוד, כולו בדם, שוב לשם, לבית אהובתו, – איככה זה לא עלה על דעתו כי הוא בדם כולו וכי מיד תוכח אשמתו? אולם הנאשם עצמו מבטיחנו, כי לא שם לב כלל שהוא בדם כולו; דבר זה אפשר להניח, אפשר מאוד להניח, כך יקרה תמיד ברגעים כאלה עם פושעים. לגבי דבר אחד – חישבוֹן מחוּשב, ואילו לגבי השני לא תספיק התפיסה. אבל הוא לא היה מהרהר באותו רגע אלא בכך, היכן היא. הוא צריך היה להיוודע בכל המהירות היכן היא, והנה הוא בא במרוצה למעוֹנה ושם מקבל ידיעה בלתי צפויה וכבירה לגביהו: היא נסעה למוֹקרוֹיה עם זה שלה “הקודם”, “ללא עוררין!”

IX פְּסִיכוֹלוֹגִיָה בִּמְלוֹא הַקִּיטוֹר. הַטִּרוֹיקָה הַדוֹהֶרֶת. קֵץ נְאוּמוֹ שֶל הַקָּטֵיגוֹר    🔗

משהגיע למקום זה בנאומו, איפוליט קירילוביץ‘, שבחר לו, כנראה, שיטה היסטורית מדוקדקת בהרצאת דבריו, שבה יאהבו מאוד להיאחז כל הנואמים העצבניים, המבקשים במתכוון מסגרות קבועות במדויק, כדי לעצור את להיטותם שלהם עצמם, – איפוליט קירילוביץ’ הרחיב במיוחד את הדיבור על “הקודם” ו“ללא עוררין”, והביע על נושא זה אילו מחשבות מענינות בבחינה ידועה.

“קרמזוב, שהיה מקנא את הכל עד כדי טירוף, פתאום ובבת אחת כאילו מתבטל ונהיה לאין בפני “הקודם” ו”ללא עוררין“. וביחוד נראה הדבר מוזר, שלפני כן הוא לא שם לב כלל כמעט לסכנה חדשה זו לגביהו, שנתגלתה בדמות מתחריהו הבלתי צפוי. אבל הוא שיער בנפשו, כי הדבר עודנו כל כך רחוק, וקרמזוב הן תמיד יחיה חיי הרגע. קרוב לוודאי שהוא חשבו אפילו לבדוּת. אולם משהשיג בין רגע בלבו החולני, כי יתכן ומשום כך איפוא כיסתה ממנה אשה זו את המתחרה שהופיע שוב, רב־מדאי היה בשבילה לא דמיון ולא בדוּתה, כי אם היווה לגביה הכל, כל תקוותה בחיים, – משהשיג בין רגע זאת, נכנע. אכן, רבותי המושבעים, אין אני יכול לעבור בשתיקה על קו פתאומי זה בנפש הנאשם, אשר, לכאורה, בשום פנים לא היה מסוגל לגלותו, נתגלה פתאום צורך לא־ימלט באמת, כבוד לאשה, הכרה בזכויות לבה ומתי – באותו רגע, כאשר בגללה ליכלך את ידיו בדם אביו! נכון גם זה, שהדם השפוך כבר צועק היה באותו זמן לנקם, כי הוא, שאיבד את נפשו ואת כל גורלו בחיים, הוא בהכרח צריך היה להרגיש ולשאול את עצמו באותו רגע: מה ערכו הוא ומה ערך לו עתה לגביה, לגבי יצור זה האהוב עליו יותר מנפשו הוא, בהשוואה עם זה “הקודם” ו”ללא עוררין“, שנהפך עליו לבו והוא חזר אל אשה זו, שאותה איבד פעם, באהבה חדשה, בהצעות כַּנוֹת, בהבטחת חיים מחודשים ומאוֹשרים. והוא, האומלל, מה איפוא יתן הוא לה עתה, מה יציע לה? קרמזוב השיג כל זה, הבין, כי פשעו סגר בפניו את כל הדרכים, וכי הוא איננו עוד אלא פושע נידון לגרדום, ולא אדם שחייו לפניו! מחשבה זו דיכדכה ומחצה אותו. והנה הוא מתחיל מהרהר רגע בתכנית־טירוף אחת, אשר מן הנמנע היה, נוכח אפיוֹ של קרמזוב, שלא תנצנץ בו, כמוצא יחיד וגורלי ממצבו האיום. מוצא זה – שליחת יד בנפשו. הוא רץ לקחת את האקדחים שלו, שנתנם בעבוט לפקיד פאֶרחוֹטין, ובאותה שעה בדרך, אגב ריצה, מוציא מכיסו את כל כספו, שבגללו אך־זה ליכלך את ידיו בדם אביו. הה, כסף נחוץ לו כרגע יותר מכל: הולך למות קרמזוב, מאבד עצמו לדעת ביריה קרמזוב, זאת יזכרו איפוא הכל! הן לא בכדי נַחנו משורר, לא בכדי ליהטנו חיינו, בדומנה לנר משני קצותיו. “אליה, אליה, – ושם, הה שם אתקין סעודה כסעודת שלמה בשעתו, שיזכרו ולא ישכחו וזמן רב ישיחו בה. בתוך קריאות פרא, ריקודים ושירים הוללים של צוענים, נרים כוס־ברכה ונברך את האשה הנערצת לאשרה החדש, ואחר כך – בו במקום, לרגליה נמחץ את גולגלתנו ונקטול את חיינו! יעלה פעם מיטיאַ קרמזוב על לבה, תראה כמה אהבה מיטיאַ, תנוד למיטיאַ!” ציוריות רבה, בילבול רומאַנטי, אי־כיבוש עצמו ורגשיות קרמזובית פראית, – נו, ועוד משהו, רבותי המושבעים, משהו הצועק בפנים הנפש, מכה בלב ללא הרף ומרעילו עד מוות, – משהו זה – זהו המצפון, רבותי המושבעים, זהו בית דין שלו, זהו מוסר כליותיו הנורא! אולם האקדח ישלים את הכל, האקדח הוא המוצא היחידי ואין זולתו, ואילו שם – איני יודע, אם היה קרמזוב מהרהר באותו רגע ‘מה יהיה שם’, ואם יכול קרמזוב אורח המלטי לחשוב על כך, מה יהיה שם? לא, רבותי המושבעים, אצל הללו המלטים, ואילו אצלנו לפי שעה קרמזובים!”

כאן גולל איפוליט קירילוביץ' תמונה מפורטת של הכנותיו של מיטיאַ, המחזה אצל פאֶרחוֹטין, בחנות, עם העגלונים. הוא הביא הרבה מלים, בטויים, פפויים, שכולם קוימו על־ידי עדים, – והתמונה עשתה רושם חזק מאוד על השומעים. בעיקר השפיע כלל העובדות. אשמתו של אדם זה, המתרוצץ בטירופו ואינו נשמר עוד לנפשו, נתגלתה בעליל. “לא היה לו צורך עוד להישמר לנפשו, – אמר איפוליט קירילוביץ‘, – שתים־שלוש פעמים כמעט שהודה בשלימות, כמעט רמז ואך לא סיים את דבריו (כאן באו עדויות העדים). אפילו לעגלון בדרך קרא: ‘התדע, כי רוצח אתה מסיע!’ אולם לסיים את דבריו בכל זאת אי־אפשר היה לו: מן הצורך היה להגיע תחילה למוֹקרוֹיה. ושם איפוא להשלים את הפואימה. אולם מה, בכל זאת, מחכה לו לאומלל? הענין הוא איפוא בזה, שכבר למן הרגעים הראשונים כמעט במוֹקרוֹיה היה רואה, ולבסוף גם משיג בהחלט, כי המתחרה “ללא עוררין” שלו אינו, אולי, כלל בלתי מעורער כל־כך וכי את איחוליו לאושר חדש ואת כוס־הברכה שלו אין מבקשים ממנו ואין מקבלים. אכן אתם, רבותי המושבעים, יודעים כבר את העובדות לפי החקירה המשפטית. נצחונו של קרמזוב על מתחרהו היה ללא עירעור, וכאן – הה, כאן נפתח כבר שלב חדש בקרב לבו, ואפילו האיום ביותר מכל השלבים, שבהם עמד אי־פעם ועדיין עומד לב זה! בהחלט אפשר להודות, רבותי המושבעים, – קרא איפוֹליט קירילוביץ’, - כי טבע מנואץ ולב פושע – בעצמם לוקחי נקם הם מלא יותר מכל משפט צדק ארצי! יתר על כן: משפט צדק וגרדום ארצי יש בהם כדי להקל אפילו מגרדום טבעי, נחוצים אפילו לנפש הפושע ברגעים אלה, כהצלתה מיאוש, שכן אין אני יכול אפילו לתאר לעצמי אותה אימה ואותם יסורים מוסריים של קרמזוב, שעה שנודע לו, כי היא אוהבת אותו, כי למענו דוחה היא את “הקודם” ו”ללא עוררין" שלה, כי אותו, אותו, את “מיטיאַ”, קוראת היא עמה לחיים מחודשים, מבטיחה לו אושר, ומתי קורה הדבר? שעה שהכל כבר נגמר בשבילו ואין דבר אפשרי עוד! אגב, אעיר הערה אחת חשובה מאוד בשבילנו לצורך הסברת מהותו האמיתית של מצב הנאשם אז: אשה זו, אהבתו זו עד עצם הרגע האחרון, עד עצם רגע מאסרו אפילו, היתה לגביהו יצור שאין ליקרב אליו, שאליו תשוקתו, אבל אין להשיגו. אבל מדוע לא שלח כדור בלבו אז־אז, מדוע חזר בו ממחשבתו זו ואפילו שכח היכן מונח אקדחו? אכן, כמיהת אהבה זו והתקוה לרוותה אז, בו במקום, הן הן שעיכבוהו. בהמולת המשתה דבר הוא באהובתו, ההוללת יחד עמו, החמודה וצוֹדה נפשו יותר מאשר בזמן מן הזמנים, - לא יסור ממנה, יתרפק עליה, יתנדף בפניה. כמיהה זו היה בה אפילו כדי לדכא לרגע לא רק את אימת המאסר, כי אם גם את מוסר הכליות! לרגע, הה, רק לרגע! אני מתאר לעצמי את מצב נפשו של הנאשם אז בכניעה עבדותית מוחלטת לפני שלושה יסודות, שדיכאוה לחלוטין: ראשית, שיכרון, המולה ושאון, מרקעי ריקודים צריחת שירים, והיא, היא, חכלילית מיין, שרה ומחוללת, שתויה ומסבירה פנים לו! שנית, החלום הרחוק המעודד, כי ההתרה הגורלית עודנה רחוקה, לפחות, איננה קרובה, – אולי רק למחרת היום, עם בוקר, יבואו ויקחוהו. משמע, שעות מספר, זמן רב הוא, הרבה מאוד! משך שעות אחדות אפשר לחבל תחבולה כלשהי. אני מתאר לי, כי הוא היה נתון במצב מעין זה של פושע המובל לגרדום, אל התליה: עוד יש לעבור רחוב ארוך־ארוך, ועוד צעד צעד, על פני אלפי אנשים, אחר כך לפנות לרחוב אחר ורק בקצהו של רחוב זה נמצאת הככר האיומה! אכן נראה לי, כי עם ראשית המיצעד הנידון, בהיותו יושב בכרכרת הקלון שלו, צריך להרגיש, כי לפניו עוד חיים אינסופיים. ואולם, הנה, בכל זאת, חולפים בתים, הכרכרה נוסעת ומתקדמת, – הה, אין זה ולא כלום, עד לסיבוב אל הרחוב השני עוד כל כך רב המרחק, והריהו ממשיך עדיין מעודד להתבונן ימינה ושמאלה ואל אלה אלפי האנשים הסקרנים האדישים, הדבקים בו במבטיהם, ועדיין הוא משלה את עצמו, כי כמוהו כמוהם, בן־אדם הוא. אבל הנה כבר הסיבוב אל הרחוב השני, הה! אין דבר, אין דבר, רחוב שלם עדיין לפניו. ויהא מספר הבתים החולפים אשר יהא, הוא ימשיך לחשוב: ‘עדיין רב הוא מספר הבתים שנשארו’. וכך עד הסוף, עד עצם הככר. כך, משער אני, היה הדבר אז גם עם קרמזוב. ‘עדיין לא הספיקו שם, סבור הוא. אפשר עוד למצוא משהו, הה, עוד ימצא לי הזמן לחבר את תכנית ההגנה, לחבל את תחבולת ההתנגדות, ועתה, עתה, – עתה היא כה נחמדה!’ מבוכה ואימה בלבו, אבל הוא מספיק, בכל זאת, להפריש מכספיו מחצית ולהצפינה, – אחרת נבצר ממני להסביר לעצמי אנה באה מחצית שלמה של שלושת אלפים אלו, שאך־זה מקרוב לקחם מאביו מתחת לכר. לא בפעם הראשונה הוא במוקרויה, כבר בילה שם בהוללות שתי יממות. בית־עץ גדול, ישן זה מוכר לו על כל מדוריו, יציעיו. אכן, אני משער, כי חלק הכסף נעלם אז, ודווקא בבית זה, זמן־מה לפני המאסר, לתוך אחד הסדקים, לתוך בקיע, תחת אחד מקרשי הרצפה, בפינה מן הפינות, מתחת לגג – לשם מה? איככה לשם מה? האסון עלול להתחולל מיד, וודאי, עדיין לא נתנו דעתנו על כך, כיצד לפגוש אותו, אף אין לנו שהות, אף הולם אצלנו בראש, וגם נמשך הלב אליה איפוא, נוּ, והכסף, – בכל מצב אנו זקוקים לכסף. אדם שיש לו כסף בכל מקום אדם הוא. שמא ייראה לכם חישוב מדוקדק זה ברגע כזה כבלתי טבעי? אולם הן הוא עצמו מבקש להביא אמון בלבנו, כי עוד חודש ימים קודם לכן, באחד הרגעים הנרגשים והגורליים ביותר בשבילו, הפריש משלושת אלפים מחצית ויתפרה בתוך הקמיע שלו, ואם, אכן, אין אמת בדבריו, מה שנוכיח מיד, מכל מקום רעיון זה מוכר לו, הוא חזה אותו. יתר על כן, כאשר מבקש היה אחר כך להביא אמון בלב השופט־החוקר, כי הפריש אלף וחמש לתוך הקמיע (שלעולם לא היה קיים), יתכן שבדה מלבו קמיע זה באותו רגע דווקא משום ששעתיים לפני כן הפריש מחצית הכסף והטמינו אי־שם במוקרויה, על כל צרה שלא תבוא, עד הבוקר, ובלבד שלא להחזיקו אצלו, לפי השראה פתאומית. שני תהומות, רבותי המושבעים, זכרו, כי קרמזוב יכול לחזות שני תהומות, ואת שניהם בבת אחת! חיפשנו באותו בית, אבל לא מצאנו. אפשר וכסף זה עודנו שם, ואפשר שנעלם למחרתו ועתה הוא אצל הנאשם. מכל מקום, אסרוהו לידה, על ברכיו לפניה, היא שכובה היתה על המטה, הוא נמצא פורש ידיו אליה וכה שכח הכל באותו רגע, שלא שמע גם את התקרבותם של הבאים לאסרו. הוא לא הספיק עדיין להכין דבר בלבו לשם תשובה. והוא ולבו הופתעו.

“והריהו לפני שופטיו, לפני חורצי גורלו. רבותי השופטים המושבעים, ישנם רגעים, כאשר, נוכח החובה המוטלת עלינו תאחזנו חרדה כמעט בפני האדם, חרדה גם לאדם! אלה הם הרגעים של השגת אותה האימה הבהמית, שעה שהפושע רואה כבר כי הכל אבוד, אבל ממשיך עדיין להיאבק, מוכן עדיין להיאבק עמכם. אלה המה הרגעים, כאשר כל היצרים של שמירת־עצמו מתעוררים בו בבת אחת, והוא, בבקשו להציל את עצמו, מסתכל בכם במבטו החודר, המעתיר והמתענה, מתבונן אליכם ותוהה על קנקנכם, בוחן את פניכם, את מחשבותיכם, מחכה לראות מאיזה צד תבוא מכתכם, ויוצר בן רגע בלבו המזדעזע אלפי תכניות, אבל עם זאת ירא לדבר, ירא להפליט דבר! רגעים משפילים אלה של נפש האדם, התהפכותה זו בתחבולות, תאוותה זו הבהמית להצלת עצמה – נוראים הם ומעוררים לפעמים חרדה ורחמים לגבי הפושע אצל השופט־החוקר! והנה היינו לכל זה עדים אז. בתחילה נדהם, ובאימתו נפלטו מפיו אילו מלים הטופחות לו על פניו: “דם! ראוי אני לכך!” אולם עד־מהרה עצר ברוחו. מה לומר, כיצד להשיב, – כל זה טרם יהיה מוכן אצלו, אכן מוכנה שלילה מילולית אחת: “במות אבא אינני אשם!” הרי איפוא לפי שעה הגדר שלנו, ושם, מאחורי הגדר, יתכן ונקים עוד משהו, מיתרס כלשהו. את קריאותיו הראשונות הטופחות לו אל פניו הוא נחפז, בבקשו לקדם את השאלות שלנו, להסביר בכך, כי רואה את עצמו אשם אך ורק במותו של המשרת גריגורי. ‘בדם זה אשם, אולם מי איפוא הרג את אבא, רבותי מי הרג? מי איפוא יכול היה להרגו, אם לא אני?’ שומעים אתם: שואל הוא אותנו, אותנו, אשר באנו אליו גופו באותה שאלה עצמה! שומעים אתם מילה זו, המקדימה את המאוחר. ‘אם לא אני!’, ערמה בהמית זו, תמימות זו וקוצר־רוח קרמזוֹבי זה? לא אני הרגתי ולא יכולתי להרהר כי אני: ‘רציתי להרוג, רבותי, רציתי להרוג’, נחפז הוא להודות, נחפז, הה, נחפז מאוד, ‘ואף־על־פי־כן לא אשם, לא אני הרגתיו!’ הוא מוותר לנו, כי רצה להרוג: רואים אתם איפוא בעצמכם כמה כּן אני, נוּ הן האמן תאמיני לי כי לא הרגתיו. הה, במקרים כאלה הופך הפושע לעתים קל דעת ללא מידה ומאמין לכל דבר. והנה כאן, כאילו דרך־אגב בהחלט, הציגה לו לפתע החקירה שאלה תמה ביותר: ‘וכלום לא סמרדיאַקוב הוא שרצח?’ ואכן קרה הדבר שחכינו לו: הוא התרתח עד מאוד בגלל זאת, שהקדימוהו והפתיעוהו, שעה שלא הספיק עדיין להכשיר, לבחור ולתפוס את הרגע, שבו יהיה מן המועיל ביותר להוקיע את סמרדיאַקוב. בהתאם לטבעו נתקע הוא מיד לקיצוניות והחל בעצמו משתדל בכל כוחותיו להביא אמון בלבנו, כי סמרדיאַקוב לא יכול להרוג, לא מוכשר להרוג. אולם אל תאמינו לו, אין זו אלא ערמומיות שלו: אין הוא מוותר כלל, עדיין אינו מוותר כלל על סמרדיאַקוב, אדרבה עוד יוקיענו, שכן את מי איפוא יוקיע, אם לא אותו, אולם עשה יעשה זאת ברגע אחר, משום שעתה נתפגם לפי שעה ענין זה. הוא יוקיענו, אולי, רק מחר, או אפילו לאחר ימים אחדים, משיבחר ברגע בו יקרא בעצמו אלינו: ‘רואים אתם, אני גופי שללתי את סמרדיאַקוב יותר מכם, אתם בעצמכם זוכרים זאת, אולם עתה שוכנעתי אף אני: הוא־הוא שהרג, ואיככה זה לא הוא!’ ולפי שעה הוא מתלבט עמנו בשלילה קודרת ומרגיזה, ברם, קוצר־הרוח והכעס לוחשים לו הסברה בלתי מתקבלת על הדעת ורחוקה מן האמת בדבר זה, כיצד עמד והביט אל אביו בעד החלון ואיך הסתלק דרך־כבוד מהחלון. העיקר, אין הוא יודע עדיין את המסיבות, את ערך עדותו של גריגורי ששבה אליו רוחו. אנו ניגשים לבדיקה ולחיפוש. הבדיקה מעלה את חימתו. אבל גם מעודדת אותו: לא מצאו את כל שלושת האלפים, נמצאו רק אלף וחמש מאות. וברור איפוא, כי ברגע זה של אלם זעם ושלילה צץ בלבו זו הפעם הראשונה בחייו הרעיון בדבר הקמיע. אין ספק, הוא מרגיש בעצמו את כל האפסות של המצאתו ומתענה, מתענה מאוד, כיצד לעשותה מתקבלת על הדעת יותר, לחבר כך, שיתקבל כבר רומאַן שלם לא רחוק מן המציאות. במקרים אלה בראש וראשונה, שאלתה העיקרית של החקירה – לא להניח להתכונן, לתפוס במפתיע, למען יביע הפושע את רעיונותיו האמיתיים בכל התמימות, אי־הוודאות והסתירה המגלות אותם. אולם לאלץ את הפושע שידבר יתכן רק תוך כדי הודעה פתאומית ודרך־אגב כביכול לו בדבר איזו עובדה חדשה, איזו סיבה משפטית, עצומה בערכה, שכלל לא שיערה עד כה ובשום פנים לא יכול לראותה מראש. עובדה כזו היתה אצלנו מן המוכן, הה, מוכנה מזמן: זוהי עדותו של המשרת גריגורי, ששבה רוחו אליו, בדבר הדלת הפתוחה, שבעדה ברח הנאשם. מדלת זו הסיח הוא את דעתו לגמרי, וכי גריגורי יכול היה לראותה, זאת לא שיער בנפשו כלל. הרושם היה עצום. הוא קפץ ממקומו וקרא לפתע אלינו: ‘זהו סמרדיאקוב שרצח, סמרדיאקוב!’ וכך גילה הוא את רעיונו האמיתי, היסודי, בצורתה הבלתי מתקבלת ביותר על הדעת, שכן סמרדיאקוב יכול היה להרוג רק לאחר שהוא הפיל את גריגורי על הארץ וברח. אולם כאשר הודענו לו, כי גריגורי ראה את הדלת והיא פתוחה עד שלא הופל ארצה, וכי, שעה שהיה יוצא מחדר־מיטתו, שמע את סמרדיאקוב מתאנח מאחורי המחיצה – אכן דוכדך קרמזוב לגמרי. חברי־לעבודה, ניקולאי פאַרפינוביץ' המכובד והחריף שלנו, אמר לי אחר־כך, כי באותו רגע נתמלא רחמים עליו עד כדי דמעות. והנה באותו רגע איפוא, כדי למלא את הפגימה, הוא נחפז להודיענו בדבר אותו קמיע מפורסם: אכן גם היה איפוא, שמעו ספור זה! רבותי המושבעים, הבעתי לכם כבר את מחשבותי, מדוע רואה אני את כל הבדותה הזו על הכסף שהוסתר חודש ימים לפני כן בקמיע לא רק כדבר שאין לו שחר, אלא כרעיון הרחוק ביותר מהתקבל על הדעת, אשר אך אפשר היה להמציא במקרה זה. אילו אמרנו לבקש בהמראה: מה אפשר לבדות ולהציג כדבר שהנהו הרחוק ביותר מהתקבל על הדעת, – גם אז אי־אפשר היה להעלות משהו גרוע עוד. כאן בעיקר ניתן לרסן ולבטל כעפרא דארעא את הרומנטיקן החוגג באותם הפרטים עצמם, שבהם כה עשירה היא המציאות, היא המציאות, ואשר תמיד, כבדברים שלא נחשבו לכלום, חספא בעלמא⁵⁹, יזלזלו בהם מחברים אומללים שלא בטובתם אלה ולעולם לא יעלו אפילו על דעתם. הה, הם באותו רגע אין דעתם פנויה לכך, מוחם יוצר משהו כביר שלם, – והנה באים ומעזים להציע להם דברים של מה־בכך! אולם גם בכך תופשים אותם! מציגים לנאשם שאלה: ‘נו, והיכן הואלת להשיג חומר לקמיע שלך, מי איפוא תפרה לך?’ - ‘בעצמי תפרתי’. – ‘וארג היכן הואלת לקחת?’ הנאשם נעלב כבר, הוא רואה זאת כדבר של מה־בכך עד כדי עלבון לגביהו, והתאמינו איפוא, בתמימות, בתמימות! אולם כאלה הם כולם. ‘מכותנתי קרעתי קרע’. - ‘שפיר. משמע, כי בין הלבנים שלך נמצא איפוא מחר כותונת זו עם הקרע הפרום מתוכה’. ותארו לכם, רבותי המושבעים, הן אילו רק מצאנו באמת כותונת זו (ואיככה זה לא נמצאנה במזוודתו או בשידתו, אילו באמת היתה קיימת במציאות כותונת שכזוּ), - היתה זו כבר עובדה, עובדה של ממש לטובת כּנוּתה של עדותו! אולם זאת כין הוא יכול לתאר בנפשו. – ‘לא אזכורה, אפשר ולא מתוך הכותונת תפרתי בתוך השביס של בעלת הבית’. - ‘באיזה מין שביס?’ - ‘לקחתיו אצלה, מתגולל היה אצלה, סחבה ישנה של קליקו’. – ‘ואתה זוכר את הדבר בבירור?’ – ‘לא, בבירור לא אזכורה’… והוא כועס, כועס, אכן, תארו בנפשכם: כיצד אפשר לא לזכור זאת? ברגעים הנוראים ביותר בחיי האדם, נו, מוליכים לגרדום, הן דווקא דברים של מה־בכך אלה יעלו על לב. הכל ישכח, ואילו איזה גג ירוק, שנראה לו בדרך, או עורב על גבי צלב – זאת יזכור ולא ישכח. הן הוא, בתפרו את הקמיע שלו, התחבא מפני בני־ביתו, ומן ההכרח היה שיזכור, כמה סבל אורח משפיל מפחד עם המחט ביד פן יכנסו אליו ויתפסוהו במקום־המעשה; כיצד קופץ היה לקול נקישה ראשונה ורץ אל מאחורי המחיצה (במעונו ישנה מחיצה)… ואולם, רבותי המושבעים, לשם מה עומד אני כאן לפניכם על כל הפרטים הללו, דברים של מה־בכך! – קרא לפתע איפוליט קירילוביץ', - אכן, משום שהנאשם עומד בעקשנות על בדותה זו עד הרגע הזה! ובמשך שני החדשים הללו, למן אותו ליל גורלי בשבילו, לא הסביר דבר, לא הוסיף אף אחד גורם ממשי מנמק לעדותו הדמיונית הקודמת; כל אלה אינם אלא דברים של מה־בכך, ואתם איפוא האמינו על דיברתי! הה, אנחנו שמחים להאמין, אנו משתוקקים להאמין, לו גם על דיברה שכן מי אנו, תנים, הצמאים לדם אדם? הבו, הראו לנו לפחות על עובדה אחת לטובת הנאשם, וחי בלבבנו, – אולם עובדה שיש בה ממש, מציאותית, ולא מסקנה לפי ארשת פניו של הנאשם שהסיק אחיו הצעיר עצמו ובשרו, או הוראה על כך, שהוא בהיותו מכה על חזהו, בלי ספק היה מצביע על הקמיע, ונוסף לכך באפלה. אנו נשמח לעובדה אחת, אנו נהיה הראשונים להסתלק מהאשמתנו, אנו נמהר להסתלק. ואילו עתה הצדק זועק, ואנו עומדים על מדותינו, אין אנו יכולים להסתלק מכל דבר שהוא”. איפוליט קירילוביץ' עבר כאן אל סיכום נאומו. הוא דיבר רתת, הוא זעק על הדם שנשפך, דם האב שנרצח בידי בנו “במטרה שפלה של שוד”. הולך היה ומצביע נמרצות על צירוף טראַגי ואיום של עובדות. “ויהיו הדברים אשר תשמעו מפי סניגורו של הנאשם שקנה לו שם בכשרונו (לא עצר ברוחו איפוליט קירילוביץ'), ויהיו הדברים נמלצים ונוגעים אל לבכם ומעוררים רגשותיכם כאשר יהיו, – זכרו עם זאת, כי ברגע זה נמצאים אתם בקדשי־הקדשים של משפט הצדק שלנו. זכרו, כי אתם מגני הצדק שלנו, מגני רוסיה הקדושה שלנו, יסודותיה, משפחתה, כל הקדוש לה! הן אתם מייצגים את רוסיה ברגע זה, ולא באולם זה בלבד ישמע פסק־הדין שלכם, כי אם ברוסיה כולה, ורוסיה כולה תשמע אליכם, כאל מגניה ושופטיה, ותימצא מעודדת או מדוכדכת בפסק־דינכם. אל תענו איפוא את רוסיה ואת סיברה, הטרוֹיקה הגורלית שלנו נישאת במסע ביעותים ואולי אלי אבדון. מזמן כבר ברוסיה כולה פורשים בידים וקוראים לעצור דהירה מטורפת זו שאין לשאתה. ואם לפי שעה מצטדדים עדיין לאומים אחרים ומפנים דרך לטרויקה הדוהרת ונישאת ביעף, יתכן וכלל לא משום הכבוד שינהגו בה, כפי שרצה המשורר, כי אם פשוט מפני האימה – שימו לב לכך. מפני האימה, ואולי גם מתוך שאט בנפש אליה, ועוד טוב הדבר שנוטים הם לצדדין, ולהתייצב כחומה איתנה בפני המראה הנישא ביעף ובעצמם יעצרו את הדהירה המטורפת של הפקרותנו, למען הצלתם הם, ההשכלה והתרבות! קולות חרדה אלה מאירופה כבר לקחה אזננו. הם הולכים ונשמעים. אל נא תעוררו איפוא אותם, אל נא תגדשו את שנאתם ההולכת וגוברת בפסק־דין, המזכה רצח אב בידי בנו!…”

בקיצור, איפוליט קירילוביץ' אם נסחף בשטף דיבורו, סיים בכל זאת פאתיטית – ואכן, הרושם שעשה היה עצום. הוא עצמו, לאחר שסיים את נאומו, נבהל לצאת, ובחדר השני, חוזר אני, נפל כמעט מתעלף. האולם לא מחא כף, אבל אנשים רציניים היו מרוצים. לא מרוצות כל כך היו רק הגבירות, אולם בכל זאת נראה גם להן הנאום הנמלץ, ומה גם שלא חששו כלל לתוצאות וציפו לכל מאת פאָטיוּקוביץ‘; “סוף־סוף יפתח פיו ובוודאי יכריע את הכל!” כולם נמצאו מסתכלים במיטיא; משך כל נאומו של הקטיגור היה יושב מחריש, קפוּץ ידים, חשוּק שפתים, כבוּש פנים בקרקע. לעתים רק היה מרים ראשו ומטה אוזן. ביחוד, שעה שנגעו הדברים בגרוּשנקה. כאשר מסר הקטיגור בדבר דעתו של ראקיטין עליה, נתגלה בפניו חיוך מבהיל ונזעם, והוא הפליט בקול רם למדאי: “באָרנאַרים!” וכאשר דיבר איפוליט קירילוביץ’ על כך, איך היה חוקר ומענה אותו במוקרויה, הרים מיטיא ראשו והקשיב תוך סקרנות רבה. במקום אחד בנאומו כאילו ביקש אפילו לקפוץ ולקרוא משהו, ברם עצר ברוחו ואך משך דרך־תיעוב בכתפיו. סיכום זה של הנאום, היינו עלילותיו של הקטיגור במוֹקרוֹניה בעת חקירת הנאשם, הפך אחר כך נושא שיחה אצלנו בחברה וצוחקים היו לו לאיפוֹליט קירילוביץ': “לא עצר איפוא האיש ברוחו שלא יתפאר בכשרונותיו”. הוכרזה הפסקה, אבל לשעה קצרה בלבד, לרבע שעה, לכל היותר לעשרים דקה. בקהל נשמעו שיחות וקריאות. אחדות מהן נשתמרו בזכרוני.

– נאום רציני! – העיר קדוֹרנית אדון בקרב קבוצה אחת.

– רב מדאי התעסק בפסיכולוגיה, – נשמע קול שני.

– הן כל זה אמת, אמת לאמיתו!

– אכן, אמן באמנים.

– סיכם איפוא.

– וגם לנו, גם לדידנו סיכם, - נצטרף קול שלישי, - בפתיחת הנאום, התזכרו, כי כולנו כפיודור פאַבלוביץ'?

– וגם בסופו. אבל שוא דיבר בכך.

– אף היו הדברים מעומעמים.

– נסחף כלשהו בשטף דיבורו.

– אי־צדק, אי־צדק איפוא.

– לא לא, בכל זאת זריז. זמן רב חיכה האיש, והנה גם אמר, חה־חה!

– מה יאמר איפו א הסניגור?

בקבוצה אחרת:

– אך לשוא איפוא פגע עתה בפטרבורגי: “מעוררים איפוא רגשותיכם”, התזכורו?

– כן, נוקש בלשונו.

– נחפז איפוא.

– אדם עצבני הוא.

– אנו צוחקים, ואילו הנאשם, כיצד הוא?

– כן־כן. כיצד מיטינקה?

– אכן, מה יאמר איפוא הסניגור?

בקבוצה שלישית:

– מי היא אשה זו, עם הלוֹרנט, בריאת הבשר, היושבת מן הצד?

– אחת אשת גנראל, גרוּשה, אני מכיר אותה.

– אָטוּ־טוּ עם לורנט.

– קוטלי קנים.

– לא לא, פיקאַנטית.

– לידה, הרחק ממנה שני כסאות, יושבת בלוֹנדינית, היא טובה ממנה.

– אכן זריזים היו הם אז במוֹקרוֹיה, בתפיסתו, האַ?

– זריזים איפוא גם היו. שוב חזר על סיפורו. הן הוא כבר הלך וסיפר את סיפורו זה מבית לבית.

– וגם עתה לא הבליג. אהבת עצמו.

– אדם שנפגע בכבודו, חה־חה!

וגם מהיר להיעלב. אף נמלצו דבריו הרבה, משפטיו ארוכים.

– וגם מפחיד, שימו לב, כל הזמן מפחיד. התזכרו איפוא את הטרוֹיקה? “שם המליטים, ואצלנו לפי שעה רק קרמזובים!” יפה איפוא קלע.

– הוא שת בחלקות לליבראַליזם. ירא איפוא!

– אף את העורך־דין ירא.

– אכן, מה יאמר איפוא מר פאָטיוקוביץ'?

– נוּ, יאמר אשר יאמר, אבל את האיכרים שלנו לא יכריע.

– כסבור אתה?

בקבוצה רביעית:

– ובדבר הטרוֹיקה איפוא הן עלה יפה אצלו, במקום ששם על הלאומים איפוא.

– והן אמת הדבר, זוכר אתה, במקום שדיבר על הלאומים שלא יהיו מחכים.

– כלום מה?

– הן בפרלמנט האנגלי כבר קם ציר אחד בשבוע שעבר, לרגל הניהיליסטים⁶⁰, ושאל את המיניסטריון: אם לא הגיעה השעה להתערב באומה הבאַרבאַרית כדי להשכילנו. איפוליט אליו התכוון איפוא, יודע אני כי אליו. הוא בשבוע שעבר דיבר על כך.

– ירחק לחרטומנים⁶¹

– איזה חרטומנים? מדוע ירחק?

– אנחנו נסגור את קרוֹנשטאַדט ולא ניתן להם לחם. היכן יקחו?

– ובאמריקה? עתה באמריקה.

– אתה משקר.

אולם צילצל הפעמון, הכל מיהרו למקומותיהם. פאָטיוקוביץ' עלה על הדוכן.

X נְאוּם הַסַּנֵיגוֹר. חֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁים.    🔗

הס הושלך באולם, כאשר נשמעו דבריו הראשונים של הנואם. האולם כולו נעץ מבטיו בו. הוא פתח ישר מאד, בפשטות ובבטחון, אולם ללא כל יהירות; ללא נסיון כלשהו לדברים נמלצים, לנימות פאַתיטיוֹת, למילים מצלצלות ברגש. היה זה אדם, שפתח פיו לדבר בחוג אינטימי של אנשים משתתפים בצער. קולו היה יפה, רם ואהוּד, ואפילו בעצם קולו זה נשמע כבר כביכול משהו כן ותמים. אולם עד־מהרה הוּבן לכל, כי הנואם עלול לפתע להתרומם עד כדי פאתיטיות אמיתית — ו“לפגוע בלבבות בכוח בלתי נודע”. יתכן ונופל היה בצחות דיבורו מאיפוליט קירילוביץ', אבל ללא משפטים ארוכים ואפילו ביתר דיוק. דבר אחד לא מצא חן בעיני הגבירות: הולך היה וכופף גבו, ביחוד בראשית נאומו; לא שהיה מחווה קידות, אלא נישא כביכול ועט על שומעיו, עם שהוא מתכופף דווקא כאילו במחצית גבו הארוך, משל כאילו היה מותקן באמצע גבו זה הארוך ודק מין ציר, כך שיש ביכלתו להתכופף בזוית ישרה כמעט. בראשית נאומו דיבר כלשהו במפורד, ללא שיטה כביכול, תופש עובדה עובדה בפני עצמה, ובסופו של דבר יצא לו משהו שלם. נאומו ניתן להתחלק לשנים: חלק ראשון – ביקורת, סתירת האשמה, לעיתים נזעמת ושנוּנה. ואילו בחלק השני של נאומו שינה כאילו לפתע גם את הנימה, אפילו את דרכו, ומיד התרומם לכדי פאתיטיות; אכן, האולם נמצא מצפה כביכול לכך ורטט של שמחה אחז את כולו. במישרין ניגש הוא אל הענין ופתח בכך, שאם כי שדה־פעולתו הוא בפטרבורג, אולם לא זו הפעם הראשונה לו לבקר בערי רוסיה לרגל הגנה על נאשמים, אולם כאלה שבאי־אשמתם הנהו או משוכנע, או חש אותה מראש.

“הוא הדבר קרה לי גם במקרה זה, – הסביר הוא. – כבר מתוך כתבוֹת ראשוניות בעתונים נתגלה לי משהו שהפתיעני ביותר לטובת הנאשם. באחת, קודם כל משכה את תשומת לבי עובדה משפטית אחת, ההולכת וחוזרת, אמנם, לעתים קרובות במעשה המשפטי, אולם לעולם לא, כפי שנראה לי, בשלימות כזאת ובתכונות כה אפייניות, כמו במשפט זה. עובדה זו עלי לנסח אמנם אך בסוף נאומי, כאשר אסכם את דברי, ברם, אני אביע את מחשבתי כבר בראשיתם, שכן חולשתי היא ליקרב ישר לענין, מבלי להצניע אֵפקטים ומבלי לחסוך ברשמים. דבר זה, יתכן, איננו מחושב כל־צרכו מצדי, לעומת זאת הוא נעשה על תום לבב. מחשבתי זו, נוסחתי – היא: צירוף עובדות מכריע נגד הנאשם ובאותה שעה עצמה אף עובדה אחת העומדת בפני הביקורת, אם לבחון אותה לחוד, אותה כשהיא לעצמה! משהמשכתי לתהות על הענין על פי שמועות ועתונים, הלכה מחשבתי זו הלוך והתבסס, והנה הוזמנתי על־ידי קרובי הנאשם לקבל על עצמי את הגנתו. מיהרת מיד לכאן ובמקום שוכנעתי כבר בהחלט. והרי, כדי לסתור צירוף איום זה של עובדות ולחשוף את אי־הוכחתה ודמיוניותה של כל אחת מן העובדות המרשיעות בפני עצמה, קיבלתי על עצמי את ההגנה על משפט זה”.

כך פתח הסניגור ופתאום הכריז:

“רבותי השופטים המושבעים, אני כאן אדם רענן. כל הרשמים באו לי ללא דעה קדומה. הנאשם, סוער באפיו ומשולח רסן, לא העליב אותי לפני כן, כשם שהעליב, יתכן, עשרות אנשים בעיר הזאת, שבגלל כך רבים יש להם גם דעה קדומה נגדו. וודאי, אף אני מודה, כי הרגש המוסרי של החברה המקומית נתעורר בצדק; הנאשם סוער ובלתי מרוסן. ברם, בחברה המקומית היו מסבירים לו פנים, אפילו במשפחת התובע רב הכשרון היו נוהגים בו חיבה. (נ.ב. לשמע מלים אלה פרצו בקהל שנים־שלושה קולות־צחוק, אשר אם כי דוכאו מהרה, צוינו בכל זאת על ידי הכל. כולם ידעו אצלנו כי הקטיגור היה מניח למיטיאַ לבקר בביתו שלא בטובתו, אך ורק בגלל זאת, שהוא נראה משום־מה מעניין לאשת הקטיגור, – גברת נדיבת לב ומכובדת, אבל בעלת דמיון ושרירותית, שאוהבת היתה במקרים ידועים, בעיקר בקטנוֹת, לערער על בעלה. מיטיא, אגב, לא היה מבקר בביתם אלא לעיתים די רחוקות). ואף־על־פי־כן ימלאני לבי להניח, – המשיך הסניגור, – שאפילו אצל בעל מוח עצמאי וישר אופי כמתנגדי עלולה היתה להתהוות דעה קדומה, מוטעית במידת־מה נגד שולחי האומלל, הה, זה כה טבעי: האומלל ראוי גם ראוי שיתיחסו אליו תוך דעה קדומה. ואילו הרגש המוסרי הנעלב, ועוד יותר מכן, זה האסתיטי יש והוא אינו יודע רחמים. וודאי, בנאום התביעה רב־הכשרון שמענו כולנו את הניתוח הקפדני של אופי הנאשם ומעשיו, יחס קפדני למשפט, ובעיקר, נחשפו עמקים פסיכולוגיים כאלה להסברת מהותו של המשפט שלנו, שהחדירה לעמקים אלה היתה בלתי נמנעת לחלוטין נוכח יחס קדום זדוני כלשהו אל אישיותו של הנאשם. אולם ישנם דברים, שהנם גרועים עוד, נוראים עוד במקרים כאלה, מאשר יחס זדוני ביותר למשפט. הלא כן, אם תאחז בנו, למשל, מעין שובבות אמנותית כביכול, זיקה ליצירה אמנותית כביכול, יצירת רומאן, ביחוד נוכח סגולה פסיכולוגית עשירה שהאציל לנו אלוהים. עוד בפטרבורג, שעה שמתקין הייתי עצמי לצאת לכאן, הוּזהרתי – אף בעצמי יודע הייתי בלא כל אזהרה, כי אפגוֹש כאן בתורת מתנגד פסיכולוג עמוק ודק ביותר, שמזמן זכה בתכונתו זו במיוחד לשם בעולמנו המשפטי הצעיר. ברם, הן הפסיכולוגיה, רבותי, אם גם דבר עמוק היא, מכל מקום תדמה לחבל בשני ראשים (צחוק־מה בקהל). הה, אתם, וודאי, תסלחו לי דימוי פשוט זה; אין כוחי יפה ביותר בדברים נמלצים. אבל הרי, בכל זאת, דוגמה – אשתמש בראשונה המזדמנת מתוך נאומו של הקטיגור. הנאשם, בלילה, בגן, שעה שהוא בורח, מטפס ועובר על פני הגדר ופוגע בעלי־הנחושת במשרת שתפסוֹ ברגלו. לאחר מכן מיד הוא קופץ בחזרה לתוך הגן ובמשך חמישה רגעים רצופים מטפל בנפגע, כשהוא משתדל לברר, אם הרג אותו או לא? והנה התובע בשום פנים אינו רוצה להאמין באמיתות עדותו של הנאשם, כי קפץ הוא אל הזקן גריגורי תוך רחמנות. לא, כלום איפוא זהו הרגע לגלות בו מידת רחמים כזו? אין זה טבעי, והוא קופץ דווקא כדי להיווכח: ‘אם נשאר בחיים העד היחידי למעשה־הפשע שלו, ובכך גם אישר, כי הוא־הוא שביצע את הפשע, שכן לא יכול היה לקפוץ הגנה מטעם אחר, נטיה או רגש’. הרי איפוא פסיכולוגיה; אולם ניקח אותה פסיכולוגיה עצמה ונצרפה לענין, אבל מהקצה השני, ויצא לנו משהו לא פחות מתקבל על הדעת. הרוצח קופץ מטה תוך זהירות, כדי להיווכח, אם בחיים הוא העד או לא, ובינתים אך־זה השאיר בחדר־עבודתו של אביו שנרצח על ידו, לפי עדות התובע עצמו, הוכחה עצומה נגדו בדמות חפיסה קרועה, שעליה היה כתוב, כי נמצאו בה שלושת אלפים. ‘הן אילו היה לוקח עמו חפיסה זו, איש בכל העולם כולו לא היה יודע, כי היתה במציאות חפיסה ובה כסף, וכי, הווי אומר, הכסף נשדד על־ידי הנאשם’. אלה המה דבריו של התובע עצמו. ובכן, לדבר אחד, רואים אתם איפוא, לא הספיקה הזהירות, נבוך האדם וברח, בהשאירו על הרצפה הוכחה, וכאשר רגעים שנים לאחר מכן, פגע והרג אדם שני, מיד מתגלה חוש הזהירות המחושב וקשה־הלב ביותר לרשותנו. אולם נניח, שכך גם היה: הן בכך איפוא דקותה של הפסיכולוגיה, שבמסיבות אלה אני מיד צמא־דם ופקוח עינים, כנשר קאווקאזי, וברגע שלאחריו סוּמא ומוג־לב כחפרפרת אפסית. אבל אם כה צמא־דם ומחַשב אכזרי אני, שלאחר שהרגתי, קפצתי מטה אך ורק כדי לראות, אם בחיים עודנו העד כנגדי או לא, לשם מה איפוא, לי, לכאורה, לטפל בקרבני זה החדש חמש דקות תמימות, שמא כדי להוסיף עדים חדשים על הישנים? לשם מה להרטיב את הממחטה, בנגבי את הדם מעל ראש הנפגע, שמא כדי שתשמש ממחטה זו אחר־כך הוכחה כנגדי עצמי? לא, אם כבר כל כך נדע לחשב דרכנו וכה מקשיחי לב אנו, כלום לא מוטב יהיה, אם, בקפצנו מטה, נהוֹם את המשרת שנפגע באותו עלי עצמו עוד ועוד פעם בראשו, כדי להרגו לחלוטין, ועם עקירתו של העד, להסיר כל דאגה מלבנו? ולבסוף, אני קופץ מטה, בכדי לבדוק אם בחיים הוא העד כנגדי או לא, ובו בשביל אני משאיר עד אחר, אותו עלי עצמו, שתפסתיו מאצל שתי נשים, ואשר שתיהן יש ביכלתן תמיד להכירו ולהעיד אחר כך, כי מאצלן תפסתי עלי זה. ולא כי שכחתיו בשביל, השמטתיו אגב פיזור הנפש, אגב מבוכה; לא כי, אנו זרקנו את כלי־נשקנו מפני שמצאנוהו במרחק צעדים חמשה־עשר מאותו מקום, שבו נפגע גריגורי. נשאלת איפוא השאלה, לשם מה עשינו זאת? אכן עשינו זאת משום שדווה לבנו על האדם שרצחנו על המשרת הזקן, ומשום כך, תוך עגמת נפש, בקללה על שפתים, השלכנו את העלי, ככלי־רצח, אחרת לא יתכן, שאם לא כן לשם מה היה צריך להשליכו תוך תנופה כזאת? ואם תתכן הרגשת כאב ורחמים על האדם שהרגתי, הנה, וודאי, משום שאת אבי לא הרגתי. אילו הייתי הורג את אבי, לא הייתי קופץ מטה תוך רחמים אל הנפגע השני, שכן שונה היה הרגש אז, לא לרחמים היה לבי נתון אז, כי אם להצלת עצמי, ונעלה מכל ספק, שכך הוא הדבר. אדרבה, חוזר אני, מוחץ הייתי את ראשו לחלוטין, ולא מטפל בו חמש דקות. נתגלו איפוא הרגש הטוב ומידת הרחמים דווקא משום שלפני כן היה מצפוני נקי. משמע, הרי איפוא פסיכולוגיה אחרת. הן במתכוון, רבותי המושבעים, תקעתי עצמי כרגע לפסיכולוגיה, כדי להראות בעליל, כי יתכן להסיק ממנה כל אשר יהיה עם לבנו. כל הענין אינו אלא בכך, בידיו של מי היא נמצאת. הפסיכולוגיה משיאה לרומאן אפילו את האנשים הרציניים ביותר, וזאת שלא בטובתם כלל. אני לגוֹדש הפסיכולוגיה מתכוון, רבותי המושבעים, לשימוש־מה לרעה בה”

כאן שוב נשמעו קולות־צחוק שבהסכמה בקהל והכל על חשבון הקטגור. לא אביא את כל נאומו של הסניגור בפרוטרוט, אוציא ממנו רק אילו מקומות, אילו נקודות ראשיות

XI כֶּסֶף לֹא הָיָה. שוֹד לֹא הָיָה.    🔗

היתה נקודה אחת בנאומו של הסניגור, שהפתיעה אפילו את הכל, – אכן שלילה מחלטת של מציאות אותם שלושת אלפים רובל הגורליים, הווי אומר, גם את אפשרות שדידתם.

"רבותי השופטים המושבעים, – החל הסניגור, – במשפט זה מפתיעה כל אדם רענן החשוּך דעה קדומה תכונה אחת אפיינית ביותר, והיא: האשמה בשוד ובאותה שעה עצמה אי אפשרות מוחלטת להצביע למעשה על כך: מהו הדבר שנשדד באמת? נשדד איפוא כסף, היינו שלושת אלפים, – ברם, אם היו במציאות באמת, – זאת אין איש יודע. תנו נא דעתכם איפוא על הדבר: ראשית, כיצד נודע לנו שהיו שלושת אלפים ומי ראה אותם? ראה אותם והצביע על כך, שהושמו בחפיסה עם הכתובת, רק המשרת סמרדיאַקוב לבדו. הוא־הוא שהודיע על כך עוד לפני האסון לנאשם ולאחיו איבאַן פיודורוביץ‘. הודיעו על כך גם לגברת סויטלוֹב. אולם כל שלושת האנשים הללו לא ראו, בכל זאת, במו עיניהם, את הכסף. ראה אותו שוב רק סמרדיאַקוב לבדו, אולם כאן מתבקשת מאליה השאלה: אם נכון הוא הדבר שהכסף היה וסמרדיאַקוב ראה אותו, מתי איפוא ראה אותו בפעם האחרונה? ומה אם האדון הוציא את הכסף מתחת לכלי־המצע ונתנוֹ שוב בתיבה, מבלי לומר לו? שימו לב, לדברי סמרדיאַקוב היה הכסף מונח מתחת לכלי־המצע, מתחת למזרון; הנאשם צריך היה איפוא לחלצו מתחת למזרון, ואולם כלי־המצע לא היו מקומטים כלל ודבר זה צוין במדוקדק בפרטיכל. כיצד יכול הנאשם שלא לקמט כלל את כלי־המצע ונוסף לכך בידים מלוכלכות בדם לא ללכלך את לבני המצע הדקים, הרעננים, שהוצעו במיוחד לפעם זו? אולם יאמרו לנו: והן החפיסה איפוא על הרצפה? אכן על חפיסה זו כדאי להרחיב את הדיבור. לא־מכבר התפלאתי כלשהו: התובע רב־הכשרון, בדברו על חפיסה זו, לפתע בעצמו, – שומעים אתם, רבותי, בעצמו, – הודיע עליה בנאומו, דווקא באותו מקום, שבו הראה על אי ממשותה של ההשערה, כי רצח סמרדיאַקוב: ‘אלמלא חפיסה זו, אלמלא נשארה זו על הרצפה, כהוכחה, אילו היה השודד לוקח אותה עמו, איש בכל העולם כולו לא היה יודע, כי היתה במציאות חפיסה, ובה כסף, וכי, הווי אומר, הכסף נשדד על־ידי הנאשם’. ובכן, פיסת־ניר קרועה זו עם הכתובת שעליה היא לבדה, אפילו לפי הודאתו של התובע עצמו, שימשה להאשמת הנאשם בשוד, ‘שאם לא כן לא היה איש יודע כי היה שוד, ואולי, כי היה גם כסף’ ברם, האמנם יש בה בפיסת־ניר זו, שהתגוללה על הרצפה, כדי לשמש הוכחה, כי אכן היה בה כסף וכסף זה נשדד? ‘אבל, עונים, הן ראה ראה אותו בחפיסה סמרדיאַקוב’, אולם מתי, מתי ראה הוא אותו בפעם האחרונה, הרי איפוא שאלת? אני דיברתי עם סמרדיאַקוב, והוא אמר לי, כי ראה את הכסף יומים לפני האסון! אולם מדוע אין אני יכול להניח, למשל, לוּ גם מסיבה כזו, שהזקן פיודור פאבלוביץ’, משנסגר בבית, בהיותו מצפה תוך קוצר־רוח היסטרי לבוא אהובתו, יעלה פתאום על רוחו, באפס מעשה, להוציא את החפיסה ולפתחה: ‘שכן חפיסה איפוא, עלולה היא גם לא להאמין, ואילו משאראה לה שלושים ססגוניים איפוא בצרור אחד, רב יותר יהיה הרושם, תגדל התשוקה’, – והנה הוא קורע את המעטפה, מוציא את הכסף, ואת המעטפה משליך ארצה בעצם ידו השליטה של בעל־הבית ובוודאי ללא מורא מפני הוכחה שהיא נגדו. שמעו, רבותי המושבעים, כלום יש משהו אפשרי עולה על השערה מעין זו ועובדה מעין זו? מדוע אין זו בגדר האפשר? אולם, אם משהו מעין זה יכול היה להתארע, הן אז האשמה בשוד מתבטלת מאליה: לא היה כסף, משמע, לא היה גם שוד. אם החפיסה נמצאה מונחת על הרצפה, כהוכחה לכך, שבה היה כסף, מדוע איפוא לא אוכל לטעון את ההיפך מכן, היינו, שהחפיסה נמצאה מתגוללת על הרצפה דווקא משום שלא נמצא בה כסף עוד, לאחר שהוצא לפני כן בעצם ידו של בעל־הבית? ‘ניחא, אולם לאן בא, באופן זה, הכסף, אם הוציא אותו מתוך החפיסה פיודור פאבלוביץ’ עצמו, בביתו בשעת החיפוש לא נמצא?' ראשית, בתיבה אצלו נמצא חלק מהכסף, ושנית, יכול היה להוציאוֹ עוד בבוקר, אפילו יום קודם לכן, לנהוג אחרת בו, להוציאוֹ, לשלחוֹ, לשנות, לבסוף, את דעתו, את תכנית פעולתו מיסודה ולא לראות אפילו כל צורך לעצמו להודיע מראש על כך לסמרדיאַקוב. והן אם כך קיימת לו רק אפשרות להנחה כזאת, – כיצד יתכן בדעתנות ובתקיפות כזו להאשים את הנאשם, כי רצח לשם שוד וכי, באמת, בוצע שוד? הן בדרך זו נכנסים אנו לתחומי הרוֹמאַנים. שכן אם אנו באים וטוענים, כי חפץ פלוני נשדד, מן ההכרח לנו להראות אותו חפץ, או, למצער, להוכיח באופן נעלה מכל ספק, כי היה קיים במציאות. ואותו אף איש לא ראה. לא־מכבר בפטרבורג אחד אדם צעיר, נער כמעט, כבן שמונה־עשרה, רוכל מחזר על הפתחים, נכנס בצהרי־יום עם קרדום ביד אל שולחני ובשחצנות טיפוסית, בלתי שכיחה, הרג את החלפן ולקח עמו אלף וחמש מאות רובל. שעות חמש לאחר מכן הוא נאסר, ונמצא אצלו, חוץ לחמשה־עשר רובל, שהספיק כבר להוציא, כל אלף וחמש מאות הרובל. חוץ לזאת, העוזר, שחזר לאחר הרצח אל החנות, הודיע למשטרה לא זו בלבד על הסכום שנשדד, אלא גם מאיזה סוגי כסף היה סכום זה מורכב, כלומר, כמה שטרי־כסף ססגוניים, כמה כחולים, כמה אדומים, כמה מטבעות זהב ואיזה בדיוק, והנה גם נמצאו אצל הרוצח העצור שטרות ומטבעות אלו. ונוסף לכל אלה באה הודאה מלאה ותמימת־לב מצד הרוצח בכך, שהוא רצח ולקח עמו כסף זה עצמו. הנה איפוא, רבותי המושבעים, לכך אני קורא הוכחה! כאן אני יודע איפוא, רואה, ממשמש בכסף ואיני יכול לומר, כי איננו או כי לא היה. כלום כך הוא המצב בענין שלפנינו? ובינתים הן שאלת חיים ומוות היא, שאלת גורלו של בן־אדם. ‘כן, יאמרו, אולם הן הוא באותו לילה ערך הילולא, פיזר כספים, נמצאו אצלו אלף וחמש רובל, – מנין איפוא לקחם?’ אולם דווקא משום כך, שלא נתגלו אלא אלף וחמש מאות בלבד, ומחצית הסכום השניה לא נמצאה בשום פנים ולא נתגלתה, דווקא בכך יש משום הוכחה, כי יתכן וכסף זה אינו כלל אותו עצמו, ומעולם גם לא היה נתון בכל חפיסה שהיא. לפי חישוב הזמן (והמדוקדק ביותר) הודה והוכח על ידי החקירה המוקדמת, כי הנאשם, בצאתו במבוהל מאת המשרתות אל הפקיד פאַרחוֹטין, לא סר לביתו, ובכלל לא סר לשום מקום, ונמצא כל הזמן לעיני אנשים, משמע איפוא, לא יכול היה להפריש משלושת אלפים את המחצית ולהטמינה באחד המקומות בעיר. הנה מחשבה זו היא־היא שהדריכה את התובע בהשערתו, כי הכסף הוטמן באחד הסדקים בכפר מוֹקרוֹיה, ושמא במרתפי הטירה של אוּדוֹלף, רבותי? נו, כלום לא השערה דמיונית, רומאנטית היא זו? ושימו לב, הן אם מתבטלת השערה זו בלבד, כלומר, שהוטמן במוֹקרוֹיה – כל האשמה בשוד כלה כעשן, שכן לאן איפוא, היכן נעלמו אלף וחמש מאות אלו? באיזה מעשה נסים יכלו הם להיעלם, אם הוכח, שהנאשם לא סר לשום מקום? ובאילו רומאנים איפוא נכונים אנו לאבד חיי אדם! יאמרו: ‘ואף־על־פי־כן נבצר ממנו להסביר, מנין באו לו אלף וחמש מאות אלו, שנמצאו אצלו, וחוץ לזאת ידעו הכל, כי עד לאותו לילה לא היה לו כסף’. ומי הוא שידע זאת? ואילו הנאשם מסר עדות ברורה ותקיפה על כך, מנין בא לו הכסף, ואם תרצו, רבותי השופטים המושבעים, אם תרצו – מעולם לא יכול היה אף מן הנמנע שיהיה דבר מתקבל יותר על הדעת מעדות זו, ונוסף לכך מזדהה יותר עם אפיו ונפשו של הנאשם. התביעה מצא חן בעיניה הרומאן שלה גופה: אדם חלש אופי, שגמר בלבו לקחת שלושת אלפים, שהוצעו לו אורח כה מעליב על־ידי ארוסתו, לא יכול היה איפוא להפריש את המחצית ולתפרה בקמיע, אדרבא, אילו היה מתפר, היה פורם מדי יומים ומפצל ממנה מאה אחר מאה ובאופן זה היה מבזבז הכל בחודש אחד. זכרו איפוא, כל זה הובע בנימה כזו, שאינה סובלת כל ערעור. נו, ומה אם הענין התרחש כלל לא כך, ומה אם יצרתם רומאן ובו אישיות אחרת לגמרי? הוא־הוא הדבר, שאתם יצרתם אישיות אחרת! יתכן ויערערו: ‘יש עדים, כי הוא ביזבז בכפר מוֹקרוֹיה את כל שלושת האלפים הללו, שלקח אצל גברת ווירחוֹבציב, כחודש לפני האסון, בבת אחת, עד הפרוטה האחרונה, משמע כי לא יכול להפריש מהם את המחצית’. אולם מי ומי הם העדים הללו? מידת מהימנותם של העדים הללו במשפט כבר נתגלתה. חוץ לזאת, תגדל הפרוסה ביד לא לך. ולבסוף, איש מבין העדים הללו לא מנה בעצמו את הכסף הזה, כי דן רק למראית עין. הן העיד העד מאַקסימוב, כי בידי הנאשם היו עשרים אלף. רואים אתם איפוא, רבותי המושבעים, שהפסיכולוגיה שני קצוות לה, הרשוני נא גם כאן לצרף את הקצה השני, ונראה, אם יצא לנו אותו דבר עצמו.

“כחודש ימים לפני האסון ניתנו לנאשם לשם משלוח בדואר שלושת אלפים רובל על־ידי הגברת ווירחוֹבציב, אולם השאלה היא: כלום נכון הוא הדבר, שניתנו באורח כה מעליב ומשפיל כפי שהוכרז לא־מכבר? בעדותה הראשונה בענין זה יצא לה לגברת ויורחוֹבציב לא כך, כלל לא כך; ואילו בעדותה השניה לא שמענו אלא צעקות זעף, נקמה, צעקות שנאה חבויה מזמן. אולם דבר זה עצמו שהעדה בעדותה הראשונה לא מסרה עדות כנה, נותן לנו את הזכות להסיק, שגם עדותה השניה עלולה היתה להיות בלתי כנה. התובע אינו ‘רוצה, אינו מעז’ (מלים שלו) לנגוע ברומאן זה. יהא כך, אף אני לא אגע בו, אולם, בכל זאת, ארשה לעצמי רק להעיר, כי אם גברת ברת לב ומוסרית ביותר, כאשר הנה ללא ספק הגברת ווירחוֹביץ המכובדת מאד, אם גברת, טוען אני, מרשה לעצמה לפתע פתאום, בבת אחת במשפט לשנות מעדותה הראשונה במטרה ישירה לאבד את הנאשם, ברור איפוא, שעדותה זו ניתנה לא בלי משוא פנים, לא תוך ישוב הדעת. והאמנם ישללו ממנה את הזכות להסיק, כי האשה הנוקמת עלולה היתה להגדיש את הסאה בהרבה? כן, דווקא להגדיש את מידת אותה החרפה והכלימה, שבה הוצע לו על־ידה הכסף. אדרבה, הוא הוצע דווקא כך, שאפשר היה עדיין לקבלוֹ, ביחוד לאדם קל־דעת, כאשר הנהו הנאשם שלנו. העיקר, משווה היה לנגדו אז, כי עומד הוא לקבל במהרה מאת אביו את שלושת האלפים המגיעים לו לפי החשבון. זוהי קלות דעת, אולם דווקא בגלל קלות דעת זו היה הוא בטוח, כי הלה יתנם לו, כי הוא יקבלם, הווי אומר, תמיד יוכל לשלוח את הכסף, שהפקידה בידו הגברת וירחוֹבציב, בדואר ולסלק את החוב. אולם התובע אינו רוצה בשום פנים להסכים, כי הוא יכול היה באותו יום עצמו, ביום האשמה, להפריש מהכסף שקיבל את מחציתו ולתפרו בקמיע: ‘לא כזהו איפוא אפיו של האיש, לא יתכן שהיו לו רגשות כאלה’. אולם הן הוא בעצמו צעק, כי רחב־לב הוא קרמזוב, בעצמו צעק בדבר שני תהומות קיצוניים, שיכול לחזות קרמזוב. קרמזוב הוא־הוא שטבעו דו־צדדי הוא, דו־תהומי, אשר נוכח צורך לא ירוסן בהוללות יכול לעצור בעצמו, אם יפגע בו משהו מן הצד השני. והלא הצד השני, האהבה, – זו־זו האהבה החדשה שהתלקחה אז, בדומה לאבק־שריפה, ולשם אהבה זו יש צורך בכסף, וצריך, הה! צריך הרבה יותר מאשר אפילו לשם הוללות עם אהובה זו עצמה. תאמר היא אליו: ‘שלך, איני רוצה בפיודור פאַבלוביץ’”, יתפסנה ויוליכנה, – מן הצורך איפוא שיהיה במה להוליך. זה חשוב יותר מן ההוללות. כלום לא ישיג זאת קרמזוב? הן רק בכך היה מתלבט, כל דאגתו היתה זו, – מדוע איפוא, אם כן ירחק מן האפשר שהפריש את הכסף הזה והטמינו לשעת הדחק? אולם הנה הזמן חולף ופיודור פאַבלוביץ' אינו נותן לנאשם את שלושת האלפים, אדרבה, באה השמועה, כי הוא הקציבם דווקא לכך, שישדל בהם את אהובתו שלו עצמו. ‘אם לא יחזיר פיודור פאבלוביץ’, מהרהר הוא, הן אראה גנב בעיני קאטרינה איבנובה‘. והנה מנצנצת בו מחשבה, כי את אלף וחמש מאות אלה, שהוא ממשיך לשאת על גופו בקמיע זה, יביא לפני הגברת ווירחוֹבציב, יניחם ויאמר לה: "נבל אני, אבל לא גנב’. הנה־כי־כן איפוא כבר כפול הוא הטעם לשמור אלף וחמש מאות אלה, כאישון בת־עין, לא לפרום את הקמיע ולא לפצל מהם מאה אחר מאה. מדוע תמנעו מן הנאשם את רגש הכבוד שלו? לא, רגש הכבוד יש לו, נניח, לא נכון, נניח, מוטעה לעיתים קרובות, אולם הוא ישנו, ישנו עד כדי תשוקה, והוא הוכיח זאת. ברם, הנה הולך הענין ומסתבך, ענויי הקנאה מגיעים לשיא, ואותן שתי השאלות הקודמות, אותן עצמן, מצטיירות תוך עינויים הולכים וגוברים במוחו המשולהב של הנאשם. “אחזיר לקאטרינה איבאנובה: אולם באילו אמצעים אוליך את גרושנקה?' אם הלך הוא והתהולל כך, שותה לשכרה ומשתולל במסבאות משך כל אותו חודש, יתכן ועשה זאת דווקא משום שנפשו מרה לו, כשל כוח הסבל. שתי שאלות אלו החריפו, לבסוף, עד כדי כך, שהביאוהו, בסופו של דבר, לכדי יאוש. הוא שלח איפוא את אחיו הצעיר אל אביו לבקש אצלו שלושת אלפים אלו בפעם האחרונה, אולם בלי להמתין לתשובה, התפרץ בעצמו וסיים בכך, שהרים ידו בזקן לעיני עדים. לאחר מכן, הווי אומר, אין עוד ממי לקבל, האב המוּכה לא יתן. באותו ערב גופו הוא מכה בעצמו בחזהו, היינו בחלק העליון של חזהו, במקום שנמצא קמיע זה, ונשבע לאחיו, כי יש לו אמצעי להימנע מהיות נבל, אולם בכל זאת ישאר נבל, כי־על־כן רואה הוא מראש, שלא ישתמש באמצעי זה, לא יספיקו לו כוחות הנפש, לא ימצא לו אפיו. מדוע, מדוע לא תאמין התביעה לעדותו של אלכסיי קרמזוב, שניתנה על תום־לבב שכזה, תוך כנוּת כזו, ללא התקנה שהיא והמתקבלת כל כך על הדעת? מדוע, להיפך, תכריחני להאמין במציאותו של כסף אי־שם באחד הסדקים, במרתפי הארמון האוּדוֹלפי? באותו ערב עצמו, לאחר שיחתו עם אחיו, כותב הנאשם אותו מכתב גורלי, ומכתב זה משמש איפוא ראיה עיקרית, חותכת להוכחת אשמתו של הנאשם בשוד! ‘אהיה מבקש אצל כל האנשים, ואם לא יתנו האנשים, אהרוג את אבי ואקח אצלו מתחת למזרון, בחפיסה עם הסרט הוורוד, לוּ רק יסע לוֹ איבאַן’ – תכנית הרצח בשלימותה איפוא, ואיככה זה לא הוא? ‘אירע לפי הכתוב!’ קוראת התביעה. ואולם, ראשית, המכתב מדומדם וכתוב במצב של התרגזות איומה; שנית, על החפיסה הוא כותב שוב על פי סמרדיאַקוב, מפני שבמו עיניו לא ראה אותה; ושלישית, אמנם כתוב הוא גם כתוב, ברם, כי אירע בהתאם לכתוב, דבר זה כיצד יוכח? ההוציא הנאשם את החפיסה מתחת לכר, המצא את הכסף, ההיה הוא בכלל במציאות? וכלום לשם הכסף רץ הנאשם, זכרו נא, העלו נא על לבכם! הוא רץ, כחץ מקשת, לא לשדוד, כי אם להיוודע היכן היא אותה אשה אשר רעצה אותו, – לא לפי תכנית, משמע, לא בהתאם לכתוב, הוא רץ, הווי אומר, לא לשם שוד במחשבה תחילה, כי אם רץ לפתע פתאום, דרך־מקרה, בטירוף של קנאה! ‘כן, יאמרו, ואף־על־פי־כן בא והרג וגם את הכסף חטף עמו’. אכן, לבסוף, כלום גם הרג הוא או לא? את האשמה בשוד אני דוחה תוך התמרמרות: אין להאשים בשוד, אם אין האפשרות להוכיח בדיוק, מהו איפוא הדבר שנשדד, זוהי אכסיומה! אולם אם גם הרג הוא, הרג ללא שוד? דבר זה איפוא כלום הוכח הוא? כלום אין גם זה אלא רומאן בלבד?”

XII אָכֵן גַם רֶצַח לֹא הָיָה    🔗

“על דעתכם איפוא, רבותי המושבעים, שאלת חיים של אדם היא ומן ההכרח להיות זהירים. שמענו, כיצד אישרה התביעה עצמה, כי עד היום האחרון, עד עצם היום הזה, עד ליום המשפט, נמצאה מהססת להטיל בנאשם את האשמה המלאה ברצח שבכוונה תחילה, נמצאה מהססת עד לעצם זה המכתב ה’מבוסם' הגורלי, שהוגש היום לבית־הדין, ‘אירע לפי הכתוב!’ אכן שוב אני חוזר: הוא רץ אליה לשמה, ורק כדי להיוודע, היכן היא? הן זוהי עובדה שאין לשנותה. אילו היתה היא בבית, לא היה רץ לשום מקום, כי אם נשאר על ידה ולא היה עומד בהבטחתו זו, שהבטיח במכתב, הוא רץ דרך־מקרה ולפתע־פתאום ואת מכתבו ה’מבוסם‘, יתכן לא זכר אז כלל. ‘תפש איפוא עמו את העלי’ – ואתם זוכרים, כיצד העלו לנו מעלי זה פסיכולוגיה שלימה, מדוע איפוא מן ההכרח היה לו לראות בעלי זה כלי־נשק, לתפוש אותו, ככלי־נשק, וכולי, וכולי. והנה עולה על לבי רעיון פשוט למדאי: מה היה איפוא, אלמלא היה עלי זה מונח גלוי לעין, על האצטבה, שמעליה חטפוֹ הנאשם, כי אם היה מוצפן בארון, – הן אז לא היה הנאשם רואה אותו ובורח מהמקום בלא נשק, בידים ריקות, ואז, יתכן, גם לא היה הורג איש. אם כן איפוא, כיצד יכול אני להסיק בדבר העלי כי יש בו משום הוכחה להזדיינות ולמחשבה תחילה? כן, אולם צועק היה במסבאות כי יהרוג את אביו, ויומים לפני כן, באותו ערב, כאשר כתב את מכתבו ה’מבוסם’ היה שקט והתקוטט בבית־המרזח רק עם אחד עוזר־לסוחר, ‘משום שקרמזוב אי־אפשר איפוא לו שלא יתקוטט’. ואני אשיב לכך, כי אילו היה זומם רצח שכזה, ועוד לפי תכנית, תכנית כתובה, וודאי־וודאי לא היה מתקוטט עם העוזר, ולא עוד, אלא, יתכן, שלא היה סר כלל אל בית־המרזח, שכן הנפש, הזוממת מעשה שכזה, תבקש לה דומיה וטישטוש, תבקש לה היעלמות, שלא יראו, שלא ישמעו: ‘שכחוני איפוא ואל תזכרוני, אם אפשר לכם’. וזה לא תוך מחשב, כי אם לפי האינסטינקט. רבותי המושבעים, פסיכולוגיה בעלת שני קצוות, ואף אנו יש ביכלתנו להבין פסיכולוגיה. ואשר לכל אותן הצעקות בבתי־המרזח במשך כל אותו החודש, מי ימנה מספר לצעקותיהם של ילדים, או הוללים שיכורים, שעה שהם יוצאים מבתי־המרזח ומתקוטטים איש עם רעהו: ‘הרוג אהרגך’, אולם הן לא יהרוגו. ואותו מכתב גורלי עצמו, – נו, כלום איננו אף הוא התרגזות שבשיכרוּת, כלום אינו צעקתו של יוצא מבית־מרזח: ‘אהרוג איפוא, את כולכם אהרוג!’ מדוע לא כך, מדוע לא יתכן שהיה כך? מדוע הנהו מכתב זה גורלי, מדוע, להיפך, איננו מצחיק? אכן אך ורק משום שנמצאה גופת האב ההרוג, משום שהעד ראה את הנאשם בגן, מזוין ובורח, ובעצמו נפגע על ידו, משמע, הכל גם נתרחש לפי הכתוב, ומשום כך גם המכתב איננו מצחיק, כי אם גורלי. ברוך השם, הגענו עד הנקודה: ‘אם היה בגן, הווי אומר, הוא־הוא שהרג’. בשתי מילים אלה: אם היה, בכן בהכרח כבר הווי אומר, מתמצה הכל, כל האשמה – ‘היה, בכן הווי אומר’. ואם לא הווי אומר, אפילו היה? היה, מסכים אני כי צירוף העובדות, חפיפת העובדות, באמנם, נמלצים למדאי. אולם הסתכלו, בכל זאת, בכל אחת מן העובדות הללו בפני עצמה, מבלי להיות מושפע מצירופן: מדוע, למשל, אין התביעה רוצה בשום פנים להודות באמיתות עדותו של הנאשם, כי הוא ברח מאצל חלון אביו? זכרו איפוא גם את הלעג השנון שלועגת כאן התביעה לדרך־הכבוד ורגשות ה”דחילה" שרחש לפתע לב הרוצח. ומה אם באמת היה כאן משהו כיוצא בזה, כלומר אם גם לא רגשות כבוד, אבל רגשות דחילה? ‘נראה, כי אמי העתיקה בעדי אותו רגע’, אומר הנאשם בחקירה, והנה הוא בורח מיד עם היווכחו כי סוויטלוֹב איננה בבית אביו. ‘אולם אי אפשר היה לו להיווכח בעד החלון’, מערערת עלינו התביעה. ומדוע איפוא לא יכול? הן החלון נפתח לפי האותות שניתנו על־ידי הנאשם. כאן אפשר היה שפיודור פאַבלוביץ' יאמר איזו מילה שהיא, יפליט צעקה כלשהי – והנאשם יכול היה לפתע להיווכח, כי סוויטלוֹב איננה כאן. מדוע איפוא לשער דווקא כך, כפי שאנו מתארים, כפי ששיערנו לתאר? במציאות יכוֹלים להתגלות אלפי דברים, המתחמקים מעינו המסתכלת של הרומאַניסטן הדק ביותר. ‘כן, ואולם גריגורי ראה את הדלת והיא פתוחה, מכאן, שהנאשם וודאי שהיה בבית, הווי אומר, גם הרג’. בדבר דלת זו, רבותי המושבעים… רואים אתם איפוא, בדבר דלת פתוחה זו מעיד רק אדם אחד, שנמצא, בכל זאת, בעצמו אותה שעה במצב כזה, ש… אולם אפילו כן, אפילו היתה הדלת פתוחה, אפילו כיחש הנאשם, שיקר תוך רגש שבהגנת־עצמו, שכה מובן הוא במצבו שלו, אפילו, אפילו חדר לתוך הבית, היה בפנים, – ובכן מה, מדוע איפוא מן ההכרח הוא שאם היה, הרי גם הרג? יכול היה להתפרץ, לעבור במרוצה על פני החדרים, יכול היה לדחוף ממנה את אביו, יכול היה אפילו לפגוע באביו, אולם, משנוכח כי סוויטלוֹב איננה אצלו, ברח, תוך שמחה כי איננה, וכי ברח מבלי להרוג את אביו. יתכן, שדווקא משום כך קפץ הוא לאחר רגע מהגדר אל גריגורי שנפצע על־ידו בלהיטותו, שלבו רחש רגש טהור, רגש של חמלה ורחמים, משום שברח מפני הפיתוי להרוג את אביו, משום שחש בקרבו לב טהור ושמחה שלא הרג את אביו. בשפה נמלצת עד כדי אימה מתאר לנו התובע את מצבו הנורא של הנאשם בכפר מוֹקרוֹיה שעה ששוב נתגלתה לו האהבה, כשהיא קוראת אותו לחיים חדשים, וכאשר לא יכול לאהוב עוד, מפני שמאחוריו נמצאה גופת אביו המגואלת בדם, בעקבותיה הגרדום. ברם, התובע בכל זאת התפשר עם האהבה, שהסבירה לפי הפסיכולוגיה שלו: ‘מצב של שיכרון איפוא, את הפושע מוליכים לגרדום, עוד זמן רב לחכות, וכולי, וכולי’. אולם כלום לא אישיות אחרת יצרת, אדוני התובע, אני חוזר ושואל? כלום כך, כל כך גס ואכזרי הוא הנאשם, שיכול היה עוד באותו רגע להרהר באהבה וכישכוש לפני בית־הדן, אילו היה, באמת מצוי עליו דם אביו? לא, לא ולא! אך נתגלה כי היא אוהבת אותו, קוראת אותו אליה, מבטיחה לו אושר חדש, – הה, חייכם, מן ההכרח היה שיחוש אז בצורך כפול ומכופל לשלוח יד בנפשו, ואין ספק שהיה מאבד עצמו לדעת, אילו היתה מצויה מאחוריו גופת אביו! הה, לא, לא היה שוכח היכן מונחים אקדחיו! אני יודע את הנאשם: אכזריות מטומטמת, פראית המיוחסת לו על־ידי התביעה, אינה הולמת את אפיו. וודאי שהיה שולח יד בנפשו, זה נעלה מכל ספק; הוא לא איבד את עצמו לדעת משום ש’אמו העתירה בעדו', ולבו היה טהור באשר לדם אביו. מתענה היה, מיצר היה באותו לילה במוֹקרוֹיה רק על הזקן גריגורי שנפצע ומתפלל בלבו לאלוהים שיקום הזקן ויתאושש, שתהא פגיעתו לא פגיעת־מוות ותמלטנו מגרדום. למה לא להניח גילוי פנים כזה במהלך־המאורעות? מה הוכחה מבוססת יש בידינו כי משקר לנו הנאשם? והרי גופת האב איפוא, יראו לנו מיד שוב: הוא יצא במבוהל, הוא לא רצח, אם כן מי רצח את הזקן?

"אני חוזר על דברי, כאן משוקע איפוא כל הגיונה של התביעה: מי הוא אם כן, שהרג, אם לא הוא? אין איפוא איש, שאפשר יהיה להעמידו במקומו. רבותי השופטים המושבעים, לא כך הוא הדבר? והאמנם כן, כלום באמת אין, כבר אין את מי להעמיד? שמענו איך מנתה התביעה לפי האצבעות את כל אלה שהיו ואת כל אלה שעברו באותו לילה בבית הזה. נמצאו חמישה אנשים, שלושה מהם, אני מסכים, אין אחריות עליהם כלל: זהו ההרוג עצמו, הזקן גריגורי ואשתו. נשארים איפוא הנאשם וסמרידאַקוב, והנה התובע מכריז בפאַתוֹס, כי הנאשם משום כך מצביע על סמרדיאַקוב, שאין לו עוד על מי להצביע, שכן אילו היה כאן פלוני ששי, אפילו רוח של מישהו ששי, היה הנאשם עצמו מסתלק מיד מלהאשים את סמרדיאַקוב, תוך בושת פנים, ומצביע על ששי זה. ואולם, רבותי המושבעים, מדוע איפוא אי־אפשר לי להסיק את ההיפך הגמור? עומדים שנים: הנאשם וסמרדיאקוב, – מדוע איפוא לא אגיד, כי מאשימים אתם את שוֹלחי אך ורק משום שאין לכם במי להטיל את האשמה? ואין במי להטיל אך ורק משום כך, שמלכתחילה, תוך דעה קדומה מוחלטת, הפקעתם את סמרדיאַקוב מכל חשד שהוא. כן, אמנם, על סמרדיאקוב מצביעים רק הנאשם עצמו, שני אחיו, מרת סויטלוב ולא יותר. אולם הן יש עוד מישהו מן המעידים: אותה תסיסה כלשהי, אם גם מעומעמת בקרב החברה על שאלה ידועה, של חשד ידוע, נשמעת שמועה מעומעמת ידועה, מורגש, כי קיימת ציפיה למשהו. לבסוף מעידה גם עריכת־מה של העובדות זו לזו, עריכה אפיינית ביותר, אם גם, אודה בכך, מעומעמת: ראשית, אותה התקפה של מחלת הנופלים דווקא ביום האסון, התקפה, שעליה נאלץ משום־מה התובע להגן ולטעון לה בהשתדלות כזו. אחר כך שליחת יד בנפשו של סמרדיאקוב ערב המשפט. אחר כך עדותו המפתיעה לא פחות זו של אחיו הבכור של הנאשם, היום בבית־המשפט, שמאמין היה עד כה באשמת אחיו ופתאום הוא מביא את הכסף וקורא גם כן בשמו של סמרדיאקוב כרוצח! הה, משוכנע אני יחד עם בית־הדין והקטיגוריה, כי איבאן קרמזוב – חולה ומדמדם, כי עדותו יתכן והיתה נסיון נואש, שעלה על לבו נוסף לכך בהזייתו, להציל את אחיו אגב הטלת האשמה במת. אבל, עם זאת, הן הוזכר שמו של סמרדיאקוב, מכל מקום נשמע כביכול משהו שאינו אלא חידה, משהו כאילו נקטע כאן, רבותי המושבעים, ולא נגמר. ויתכן כי עוד יאַמר. אולם לפי שעה נניח לכך, זה עדיין לפנינו. בית־הדין החליט לא־מכבר להמשיך בישיבה, ואולם עתה, לפי שעה, תוך המתנה, יכולני, בכל זאת, להעיר משהו, למשל, ביחס לאיפיון סמרדיאַקוב המנוח, ששורטט באופן כה דק וכה כשרוני על־ידי התובע. ברם, עם היותי משתומם לכשרון, איני יכול, בכל זאת, להסכים לגמרי למהות האיפיון. אני הייתי אצל סמרדיאקוב, ראיתיו ודיברתי עמו, הוא עשה עלי רושם אחר לגמרי. בבריאותו רופף היה האיש, זה נכון, ואילו באפיו, בלבו – הה, לא, לא חלש היה האיש כל עיקר, לא כך, כפי שתיארה אותו התביעה. בעיקר לא מצאתי אצלו מורך־לב, אותו מורך־לב, שאורח כה אפייני תיארו לנו התובע. תום־לבב לא היה בנמצא אצלו כלל, אדרבה, מצאתי אי־אמון נורא המסתתר מתחת לתמימות, ושכל המסוגל להשיג הרבה מאד! הה, התביעה בתום־לב רב־מדאי ראתה אותו כחסר־דעה. עלי הוא עשה רושם ברור לגמרי. הלכתי ממנו משוכנע, כי בריה זו הנה זדונית בהחלט, אוהבת כבוד לאין שיעור, נוקמת ורעת־עין ביותר. אספתי עליו אילו ידיעות: שנא היה את מקור מחצבתו, מתבייש בו ובחירוק שיניים היה מזכיר, כי “מסמרדיאַשצ’אַיאַ בא לעולם”. אל המשרת גריגורי ואל אשתו, שהיטו לו חסד בילדותו, לא התיחס בכבוד. את רוסיה היה מקלל וצוחק לה. חולם היה לנסוע לצרפת, כדי להתגלגל לצרפתי. הירבה לדבר ולעתים קרובות לפני כן, כי לא ימצאו לו האמצעים לכך. נדמה לי, כי לא אהב איש זולתו, ואילו את עצמו היה מכבד כבוד רב עד כדי זרות. את ההשכלה ראה בלבוש טוב, בכותונת נקיה ובמגפים מצוחצחים. בראותו את עצמו (וישנן עובדות לכך) בן זנונים לפיודור פאבלוביץ‘,עלול היה לתעב את מצבו בהשוואה עם בניו החוקיים של אדונו: להם איפוא הכל, ולוֹ לא כלום, להם כל הזכויות, להם הירושה, והוא אינו אלא טבּח. הוא אמר לי, כי בעצמו, ביחד עם פיודור פאבלוביץ’, נתן את הכסף בחפיסה. תעודתו של סכום זה, – סכום, שהיה בו כדי להווֹת את הקאַריירה שלו, –היתה, כמובן, לזרא לו. נוסף לכך הוא ראה שלושת אלפים רובל בשטרות־כסף בהירים ססגוניים (אני מדעת שאלתיו על כך), אה, לעולם אל תראו לאדם מתקנא ואוהב־עצמו כסף רב בבת אחת, והוא איפוא בפעם הראשונה ראה סכום כזה ביד אחת. רושם החפיסה הססגונית עלול היה להשפיע חולנית על דמיונו, בפעם הראשונה לפי שעה ללא כל תוצאות. התובע רב־הכשרון תיאר לנו בדקות בלתי שכיחה את כל ההשערות ⁶²pro et contra האפשרות להאשימם את סמרדיאקוב ברצח ובמיוחד שאל: לשם מה צריך היה הלה להיתחלות במחלת הנופלים? כן, אבל הן יכול היה לא להיות משים עצמו כלל, ההתקפה יכלה לבוא אורח טבעי בהחלט והחולה יכול היה להתעורר. נניח, לא להחלים, אבל בכל זאת שתשוב רוחו אליו והוא יתעורר, כפי שיקרה הדבר במחלת הנכפה. התביעה שואלת: היכן הוא הרגע שבו ביצע סמרדיאקוב את הרצח? אולם להצביע על רגע זה יקל ביותר. הוא יכול היה להתעורר ולקום מתוך תרדמה עמוקה (שכן לא היה אלא ישן: לאחר התקפות של מחלת הנכפה תפול תמיד תרדמה עמוקה על החולה), בדיוק באותו רגע, כאשר הזקן גריגורי, בתפשו על הגדר את הנאשם הבורח ברגלו, צרח בקול רם: “רוצח אביו!” צעקה בלתי שכיחה זו, בדומיה ובאפלה, היא שעלולה היתה לעורר את סמרדיאקוב ששנתו אותה שעה יכולה היתה להיות גם לא כל־כך חזקה: אורח טבעי יכול היה כבר שעה קודם לכן מתחיל מתעורר. משקם ממצעו, הוא יוצא בלא הכרה כמעט וללא כל כוונה על פי הצעקה לראות מה קרה, בראשו עירפול חולני, הגוּת הלב עדין מנמנמת, אולם הנה הוא בגן, ניגש אל החלונות המוארים ושומע את הידיעה הנוראה מפי אדונו, אשר, כמובן, שמח לקראתו. המחשבה מיד מתלהטת בראשו, מפי אדונו הנבהל נודעים לו כל הפרטים. והנה בהדרגה, במוחו המבולבל והחולני מנצנצת מחשבה – נוראה, אבל מפתה והגיונית עד שאין לעמוד בפניה: להרוג, לקחת את שלושת האלפים ולהטיל אחר־כך הכל על בן האדון; אחרי מי איפוא יהיו מהרהרים עתה, אם לא אחרי בן האדון, את מי איפוא יהיו מאשימים, אם לא את בן האדון, כל ההוכחות, הוא היה כאן? התשוקה הגדולה לכסף, לשלל, עלולה היתה להכביד את נשימתו, אגב ההנחה בדברי אי העונש. אה, האימפוּלסים הפתאומיים האלה שאין לעמוד בפניהם יתעוררו לעתים כה קרובות בהזדמן, והעיקר, יתעוררו לפתע אצל רוצחים כאלה, שרגע קודם לכן לא ידעו עדיין כי יבקשו לרצוח! והנה יכול היה סמרדיאקוב להיכנס אל אדונו ולבצע את זממו, במה, באיזה נשק, – באבן הראשונה שהרימה בגן. אולם לשם מה, לאיזו מטרה? והרי שלושת אלפים, הן זו קאַריירה. אה, אין אני סותר את דברי: הכסף עלול היה שימצא במציאות. ויתכן אפילו, כי סמרדיאקוב איפוא היה היחידי שידע היכן יש למצוא אותו, היכן בדיוק הוא מונח אצל האדון. ‘נו, ועטיפת הכסף, והחפיסה הקרועה על הרצפה?’ לא־מכבר, שעה שהתובע, בדברו על החפיסה הזו, שיער את השערתו הדקה במאוד ביחס לכך, שלהשאיר אותה על הרצפה יכול היה דווקא גנב לא מועד, דווקא כזה כמו קרמזוב, וכלל לא סמרדיאקוב, אשר בשום פנים לא היה משאיר הוכחה כזו כנגד עצמו, – לא־מכבר, רבותי המושבעים, אני, שעה שהקשבתי אליו הרגשתי פתאום, כי שומע אני משהו מוכר לי ביותר. ותארו איפוא לכם, השערה זו עצמה ניחוש זה ביחס לכך, כיצד היה נוהג קרמזוב עם החפיסה, שמעתי כבר בדיוק יומים קודם לכן מפי סמרדיאקוב עצמו ולא עוד, אלא שהפתע הפתיעני אפילו בכך: נראה היה לי, כי הוא מיתמם במירמה, מקדים את המאוחר, מדביק בי אותה מחשבה, כדי שאגיע לבדי לידי אותה הנחה וכאילו ילחשנה לי. כלום לא לחש הוא השערה זו גם לחקירה? כלום לא הדביקה גם לתובע רב־הכשרון? יאמרו: והזקנה איפוא, אשת גריגורי? הן היא שמעה את החולה מתאנח לידה כל הלילה. אכן שמעה, ואולם השערה זו הן רופפת היא מאוד. ידעתי אשה אחת, שהיתה מתאוננת מרה, כי כל הלילה יעורר אותה בחצר כלב־צאן ולא יתן לה לישון. ברם, הכלב המיסכן, כפי שהתברר, לא נבח אלא פעמים שתים־שלוש במשך כל הלילה. וטבעי הוא הדבר; אדם ישן ופתאום ישמע אנחה, הוא מתעורר תוך התמרמרות שעוררוהו, אולם מיד נרדם שנית. שעתיים לאחר מכן שוב אנחה, שוב הוא מתעורר ושוב נרדם, לבסוף, שוב אנחה, ושוב לאחר שעתיים, בסך הכל משך הלילה פעמים שלוש. בבוקר יקום הישן ויתלונן, כי מישהו התאנח כל הלילה ועורר אותו בלא הפסק. אולם בהכרח שייראה לו הדבר כך; את משך זמני השינה, שעתיים כל אחד, הוא נמצא ישן ולא יזכרם, אבל זוכר הוא את רגעי התעוררותו, והנה נראה לו כי עוררוהו כל הלילה. אולם מדוע, מדוע, קוראת התביעה לא הוֹדה סמרדיאקוב בפיתקה שהניח אחר מותו? “לדבר האחד מצא לו מצפון, ולשני לא”! אכן במטותא מכם: מצפון – כמוהו כחרטה, אולם חרטה יתכן וגם לא היתה אצל המתאבד, היה רק יאוש. ויאוש וחרטה – שני דברים שונים הם בהחלט. יאוש יכול להיות זדוני ובלתי משלים, והמתאבד, בשלחו יד בנפשו עלול היה באותו רגע לשנוא שנאה כפולה ומכופלת את אלה, שמשך כל חייו מקנא היה בהם. רבותי השופטים המושבעים, היזהרו מפני שגיאה משפטית! במה, במה רחוק הוא מן האפשר כל זה שעתה הצגתי ותיארתי לפניכם? מצאו איפוא טעות בהרצאת הדברים שלי, מצאו אי־אפשרות, טיח תפל! אולם אם יש לו גם צל של אפשרות, לוּ גם צל של מציאות בהשערות – הימנעו מפסק־דין. וכלום רק צל כאן? נשבע אני בכל הקדוש, אני מאמין באמונה שלימה בגלוי־פנים זה שלי, שהטעמתי אך עתה לפניכם, ברצח. ובעיקר, בעיקר מביכה אותי ומוציאה אותי מגדרי אותה מחשבה עצמה, כי מכל המון העובדות, שגיבבה התביעה על הנאשם, אין אף אחת אפילו כלשהי מדויקת ובלתי מוּזמת, וכי אובד הוא המיסכן אך ורק בגלל צירוף העובדות הללו. כן, צירוף זה איום הוא: דם זה, הדם הנוזל מהאצבעות, הלבנים המוכתמים בדם, לילה אפל זה, שבו עולה הצעקה “רוצח אביו!” והצועק, הנופל מחוּץ הראש, וכל אותו המון הדברים, העדויות, הפיפויים, הצעקות, – אה, זה משפיע כל־כך, עלול כל־כך לשחד את ההכרה, אולם כלום את זו שלכם, רבותי השופטים המושבעים, כלום את הכרתכם שלכם יוכל לשחד? זכרו איפוא, ניתן לכם שלטון בלתי מוגבל, שלטון לאסור ולהחליט. אולם במידה שיחזק השלטון, בה במידה תגדל אימת השימוש בו! אין אני מסתלק אף כקוצו של יוד מכל מה שאמרתי זה־עתה, אולם יהא איפוא, לוּ יהא כך, לוּ יהא שאף אני אענה אמן אחרי התביעה, כי שולחי האומלל הכתים ידו בדם אביו. אין זו אלא השערה, חוזר אני, אינני מפקפק אף לרגע קט באי־אשמתו, אולם יהא כך, אניח איפוא כי הנאשם שלי אשם ברצח אביו, אולם האזינו נא לדברי, אפילו הייתי מניח הנחה כזו. יש בלבי לומר לכם עוד משהו, שכן חש אני מראש במאבק גדול גם בלבבותיכם ומוחותיכם אתם…שאו נא לי, רבותי השופטים המושבעים, בדבר זה על לבבותיכם ומוחותיכם, אולם רוצה אני להיות אמיתי וכן עד הסוף. נהיה כולנו כנים!…

במקום זה הפסיקו את הסניגור מחיאות כפים חזקות. אכן, הוא הביע את דבריו האחרונים בנימה שצילצלה כה כּנה, שהכל הרגישו, כי יתכן ובאמת יש לו מה לומר, וכי הדבר אשר יאמר עתה הנהו גם החשוב ביותר. אבל הנשיא, בשמעו תשואות, איים בקול “לפנות” את אולם בית־הדין, אם ישנה עוד פעם “מקרה כיוצא בזה”. הכל נשתתק ופאַטיוקוביץ' פתח במין קול חדש, חודר, כלל לא בזה, שבו דיבר עד כה.

XIII מְנַאֲפַי מַחֲשָׁבָה    🔗

“לא רק צירוף העובדות בלבד מביא כליה על שולחי, רבותי השופטים. המושבעים, – קרא הוא, – לא, על שולחי מביאה כליה, לאמיתו של דבר עובדה אחת בלבד: זוהי – גופתו של הזקן, האב! אילו היה זה סתם רצח, או אז הייתם אתם – נוכח אפסותן, אי הוכחתן, דמיוניותן של העובדות, אם להתבונן אל כל אחת מהן לחוד, ולא אל כולן יחד – דוחים את האשמה, הייתם לפחות, מהססים לאַבד גורלו של אדם אך ורק משום הדעה הקדומה הקיימת נגדו, אשר, לדאבוננו, כה ראוי הוא לה! אבל כאן לא סתם רצח, כי אם רצח אב! זה צודד את הדעת, ובמידה כזו, שאפילו האפסיות ואי־ההוכחה עצמן של העובדות המרשיעות הופכות כבר לא כל־כך אפסית ולא כל־כך בלתי מוּכחת, וזה אפילו בלב נקי מכל דעה קדומה אכן איך לזכות נאשם כזה? ואם הרג ויצא בלי עונש, – הרי איפוא מה שמרגיש כל אחד בלבו כמעט שלא בטובתו, אינסטינקטיבית. כן, נורא הדבר לשפוך דם אב, – דם מולידך, דם אוהבך, דם האיש אשר לא חס על חייו למענך, אשר מילדותך נשא עמך במחלותיך, סבל כל ימי חייו למען אשרך אתה, וחי אך בשמחותיך, בהצלחותיך אתה! הה, להרוג אב כזה – אין גם להעלות על הדעת אפשרות כזו! רבותי המושבעים, מה זה אב, אב אמיתי, איזו מלה נשגבה היא, מה רעיון מאוד נעלה כלול בכנוי זה? לא הראינו אך־עתה אלא בחלקו, מה צריך ומה נטל על אב אמיתי להיות. ואילו במשפט זה שלפנינו, שכולנו הננו כה עסוקים בו עתה, שכה מדאיב הוא את נפשותינו, – במשפט זה האב, פיודר פאַבלוביץ' קרמזוב המנוח, אין לערוך אותו אף כלשהו לאותו מושג אב, שאך־עתה הצטייר בלבבנו. זהו אסון. כן, נכון הדבר, יש אב שכמוהו כאסון. נתבונן איפוא אל אסון זה מקרוב, – הן אין לירוא כלום, רבותי המושבעים, נוכח חשיבות ההחלטה שלפנינו. אנחנו אפילו במיוחד איננו צריכים לירוא כעת ולהטריד, כביכול, מעלינו כל רעיון אחר, בדומה לילדים ונשים מפחדות, לפי בטויו המוצלח של התובע רב־הכשרון. אולם בנאומו הנלהב מתנגדי המכובד (ומתנגדי עוד קודם לכן, עד שלא נשאתי את דברי הראשון), מתנגדי פעמים אחדות קרא: ‘לא, לא אניח לאיש להגן על הנאשם, לא אוותר על הגנת הנאשם לסניגור שהגיע מפטרבורג, – אני התובע, אני גם הסניגור!’ הנה איפא אשר קרא פעמים אחדות, ואף־על־פי־כן שכח להזכיר, שאם הנאשם האיום עשרים ושלוש שנים תמימות היה כה אסיר תודה רק בעד ליטרה אחת של אגוזים שקיבל מאת האדם היחידי שמשך חסד לו בבית הוריו, הן, מאידך, אי אפשר היה לו לאדם שכזה שלא יזכור כל אותן עשרים ושלוש השנים, כיצד היה רץ יחף אצל אביו, ‘בחצר האחורית, בלא נעלים, ובמכנסים מכופתרים בכפתור אחד’, לפי בטויו של חביב האדם הדוקטור הרצנשטוּבה. אה, רבותי המושבעים, לשם מה לנו להתבונן מקרוב אל ה”אסון" הזה, לחזור על מה שידוע כבר לכל! מה מצא שוֹלחי כאשר בא הלום אל אביו? ולמה, למה יתארו את שולחי כתפלצת חשוכת רגש, אנוכיית? הוא אינו יודע לעצור ברוחו, הוא פרא ומשתולל, והרינו דנים אותו עתה על כך, ומי איפוא אשם בגורלו, מי אשם, שעם היות לו נטיות טובות, לב מרגיש ואסיר תודה, הוא קיבל חינוך כה גרוע? כלום השכילוֹ מישהו בינה, כלום הגה במדע, כלום אהבוֹ כלשהו מישהו בילדותו? שוֹלחי גדל בסתר אלוֹה, כלומר כחית פרא. הוא, אפשר, נכסף לראות את אביו לאחר פרידה של שנים, הוא, אפשר, אלף פעמים לפני כן, בשוותו לנגדו כבעד חלום את ילדותו, היה מטריד מעליו את המראות המתועבים, שהיו נראים לו בחלום בילדותו, ונכסף היה בכל נפשו לזכות את אביו ולחבקוֹ! ובכן איפוא? פוגשים אותו אך בהיתולים ציניים, בחשדים ובערמומיות בגלל כספים השרויים במחלוקת; הוא שומע רק דיבורים וכללי חיים, שהלב יתעה לשמעם, יום־יום ליד “טיפת הקוֹניאַק”, ולבסוף הוא רואה את אביו והוא מטה את לב אהובתו ממנו, מבנו, ובכספו שלו, של בנו, – הה, רבותי המושבעים, זוהי תועבה, זוהי אכזריות! וזקן זה גופו מתלונן באזני הכל על אי־כבוד אליו מצד בנו ועל אכזריותו, מלכלך אותו בחברה, מזיק לו, מלעיז עליו, קונה את התחיבויותיו הכספיות כדי להושיבו בבית הכלא! רבותי המושבעים, נשמות אלה, אנשים קשיחי־לב למראה אלו, המשתוללים ולא ידעו מעצור לרוחם, בדומה לשולחי, יש, – וזה על פי רוב – והם עדיני־נפש אופן יוצא מן הכלל, אלא שאין הם מגלים זאת. אל תצחקו, אל תצחקו לרעיוני שלי! התובע הכשרוני צחק זה לא־מכבר לשולחי ללא חנוֹת בהציגו אותו כאוהב את שילר, אוהב את “היפה והנשגב”. אני לא הייתי צוחק במקומו, במקום התובע! כן, לבבות אלו, – הה, תנו לי להגן על הלבבות הללו שלעיתים כה נדירות ואופן כה בלתי צודק יובנו, – לבבות אלו לעתים קרובות ביותר נכספים הם למעודן, ליפה והצודק, וכאילו דווקא בניגוד לעצמם, להשתוללותם, לאכזריותם, – נכספים בתת־הכרתם, ונכספים דווקא. תאוותנים ואכזרים מלגו, מסוגלים הם עד כדי הסתגפות לאהוב, למשל, אשה, ודווקא אהבה רוחנית ונשגבה. ושוב אל תצחקו לי: דבר זה יארע לעתים קרובות ביותר עם בעלי תכונות שכאלה! אכן, הם אינם יכולים להסתיר את תשוקתם, לפרקים גסה ביותר, – היא־היא איפוא שמפתיעה, אותה־אותה איפוא יציינו, ואילו את האדם בפנימיותו לא יראו. אדרבה, כל תאוותיהם תבואנה על סיפוקן עד־מהרה, אולם ליד יצור אציל, יפה, אדם זה, גס ואכזרי, כנראה, יבקש התחדשות, יבקש אפשרות לתקן לעצמו, להיות טוב יותר, להיות נעלה וישר, – ‘נשגב ויפה’, ויהיה הלעג אשר ילעיגו למילה זו אשר יהיה! אמרתי לא־מכבר, כי לא ארשה לעצמי לנגוע ברומאן אשר לשוֹלחי עם הגברת ווירחוֹבציב. ברם, בקצירת האומר אפשר איפוא לומר: שמענו לא־מכבר לא עדות, כי אם אך צעקה של אשה נזעמת ונוקמת, ולא לה, הה, לא לה להוכיח על בגידה, מאחר שבעצמה בגדה היא! אילו הספיק לה כלשהו הזמן שתהרהר בדבר, לא היתה מוסרת עדות שכזו! אה, אל תאמינו לה, לא “אכזר” הוא שולחי, לפי כינויה היא! אוהב האדם שנצלב, שעה שמתעתד היה לעלות על הצלב, אמר: “אנכי הרועה הטוב אנוכי, הרועה הטוב נותן את נפשו בעד הצאן”…⁶³ לא נאבד אף אנו נפש אדם! שאלתי זה־עתה: מה הוא אב, וקראתי, כי זוהי מילה נשגבה, כינוי רב־ערך. אולם, רבותי המושבעים, במילה מן ההכרח הוא להשתמש ביושר, ואני ארשה לעצמי לקרוא לדבר בשמו הוא, בכינויו הוא. אב כזה, כמו הזקן קרמזוב הנרצח, אינו יכול ואינו ראוי להיקרא אב. אהבה לאב, שאינו ראוי לה, אין בה ממש, אינה אפשרית. אין ליצור דבר מאפס, מאפס אך אלוהים לבדו יודע ליצור. “אבות, אל תעציבו את בניכם”, כותב השליח בלבו הלוהט מאהבה. לא למען שולחי מביא אני כעת מלים קדושות אלה, כי אם למען האבות כולם אני מזכירן. מי נתן לי שלטן זה להורות לאבות? איש לא נתן. אולם כאדם וכאזרח קורא אני vivo voco⁶⁴ – לא זמן רב אנו על פני הארץ, עושים אנו מעשים רעים ומדברים דברים רעים. ועל כן הבה נשתמש איפוא כולנו ברגע הנוח של היותנו יושבים יחד, כדי לומר איש לרעהו גם מילה טובה. כן גם אני: כל עוד עומד אני במקום זה, הנני משתמש ברגע אשר לי. לא בכדי חנן אותנו הרצון הנעלה ביותר בימה זו – מעליה שומעת אותנו רוסיה כולה. לא רק אל האבות אשר כאן אני מדבר, כי אם אל כל האבות אני קורא: ‘אבות, אל תעציבו את בניכם!’ כן, נקיים ראשית כל בעצמנו את צוואת כריסטוס ואז רק נרשה לעצמנו לדרוש גם מבנינו. שאם לא כן, לא אבות אנו לילדינו, כי אם שונאים להם, והם לא בנינו הם, כי אם שונאים הם לנו ואנחנו בעצמנו הפכנום שונאים לנו! “במידה שאתם מודדים בה ימד גם לכם”⁶⁵ – זאת כבר איפוא לא אני הוא האומר, כי אם האבנגליון מצווה: תמדדו במידה שמודדים גם לכם. היאך איפוא נאשים את הבנים אם ימודו לנו במידתנו? לא מזמן בפינלאנדיה חשדו בריבה אחת, משרתת, שילדה בסתר. החלו עוקבים אחריה ובעלית הבית, בפינה מאחורי לבֵנים, מצאו תיבה שלה, שאיש לא ידע עליה, פתחוה והוציאו מתוכה את גופת התינוק שנולד ונהרג על ידה. באותה תיבה עצמה מצאו עוד שני שלדים של תינוקות שילדה לפני כן והמיתה אותם סמוך ללידתם, והיא גם הודתה בכך. רבותי המושבעים, כלום אם היא לילדיה? כן, היא ילדתם, אולם כלום אם היא להם? כלום ירשה לעצמו מישהו ממנו לכנותה בשם הקדוש אם? נהיה איפוא אמיצי לב, רבותי המושבעים, נהיה אפילו מחוצפים, אנו מחויבים אפילו להיות כאלה ברגע זה ולא לפחד מפני מלים ורעיונות אחרים, בדומה לסוחרות מוסקבאיות המפחדות מפני “מתכת” ו“גפרית”⁶⁶. לא, נראה איפוא, להיפך, כי ההתקדמות של השנים האחרונות נגעה גם בהתפתחותנו אנו ונאמר במישרין: המוליד איננו אב, כי אם אב הוא – המוליד והראוי להיות אב. אה, וודאי, יש גם ערך אחר, גילוי פנים אחר במילה אב, הדורש שאבי, אפילו הוא אכזר, אפילו הוא רשע כלפי בניו, ישאר, בכל זאת, אבי, אך ורק משום שהוא הולידני. אולם ערך זה הנהו כבר מיסתורי כביכול, שאין אני משיגו בשכלי, אבל יכול לקבלו רק באמונה, או, יותר נכון, על פי אמונה, בדומה לדברים רבים אחרים שאין אני מבינם, ואף־על־פי־כן מצווה אני להאמין בהם, אולם אם כך, ישאר גם איפוא הדבר חוץ לתחומים של חיי המציאות. ואילו בתחומים של חיי המציאות, שיש להם לא רק זכויותיהם שלהם, כי אם בעצמם מטילים הם עלינו חובות גדולות – בתחומים אלו אנחנו, אם יש את נפשנו להיות הוּמַאניים, נוצרים, לבסוף, אנו צריכים וגם מחויבים להגשים אך את הדעות המוצאות חיזוק להן בשכל ובנסיון, שעברו את כור הניתוח, באחת, לפעול בתבונה ולא בטיפשות, כאילו בחלום ובהזיה, כדי שלא נגרום נזק לאדם, כדי שלא נענה ולא נאַבד אדם. אכן, אכן אז יהא זה מעשה נוצרי אמיתי, לא רק מיסתורי, כי אם מעשה נבון שיש עמו משום אהבת אמת של האדם…"

במקום זה פרצו תשואות סוערות בקצות האולם השונים, אבל פאֶטיוּקוביץ' נופף אפילו ידיו, כאילו היה מפציר שלא יפסיקוהו ויתנו לו לסיים. הכל מיד נשתתק. הנואם המשיך:

“הסבורים אתם, רבותי המושבעים, כי שאלות כאלה יכולות לפסוח על ילדינו, אכן, בחורינו כבר, אכן, המתחילים כבר להתפלמס? לא, לא תוכלנה, ולא נשאל מהם הימנעות בלתי אפשרית! מראה אב בלתי ראוי לשמו, ביחוד, בהשוואה לאבות אחרים, ראויים, של ילדים אחרים, בני גילו, בהכרח יציג לפני העלם שאלות מציקוֹת. אורח שררתי ישיבו לו לשאלות אלה: “הוא הולידך, ואתה דמו, ועל כן עליך לאהוב אותו”. העלם שלא בטובתו מתחיל להרהר: “כלום אהבני שעה שהולידני”, שואל הוא, כשהוא תמה יותר ויותר, “כלום למעני הולידני: הוא לא ידע אותי, אפילו לא את מיני באותו רגע, ברגע שפחז עליו יצרו, אשר, אולי, הדליקו יין, ואך הוריש לי את הנטיה לשיכרות, – הרי איפוא כל חסדיו… למה איפוא אהיה מוכרח לאהבו, אך משום שהולידני ואחר־כך משך כל החיים לא אהבני?” הה, יתכן ושאלות אלה נראות לכם כגסות, אכזריות, אולם אל נא תדרשו משכל רך את ההימנעות הבלתי אפשרית: “גרש את הטבע בעד הדלת, בטיסה יבוא בעד הדלת, בטיסה יבוא בעד החלון”, – והעיקר, העיקר אל נא נפחד מפני “המתכת” ו”הגפרית" ונפתור את השאלה כך, כפי שיצווה השכל ואהבת האדם, ולא כך, כפי שיצוו המושגים המיסתוריים. כיצד איפוא לפתרה? הרי כיצד: יעמוד נא הבן לפני אביו וישאל בתבונה אותו עצמו: “אבא, הגד לי: למה נטל עלי לאהבך? אבא, הוכח לי, כי נטל עלי לאהבך?” – ואם אב זה יהיה ביכלתו ותמצא ידו לענות ולהוכיח לו, – הרי איפוא משפחה אמיתית ותקינה, המבוססת לא אך על דעה קדומה מיסתורית, כי אם על יסודות שכליים, אחראיים והומאַניים קפדניים. שאם לא כן, אם לא יוכיח האב – והקיץ הקץ מיד על אותה משפחה: אין הוא אב לו, והבן מקבל חופש וזכות לו לראות מכאן ואילך את אביו כזר לו ואפילו כשונא לו. הבימה שלנו, רבותי המושבעים, צריכה להיות אסכולה לאמת ולמושגים בריאים!"

כאן הופסק הנואם בתשואות סוערות, גועשות כמעט. ברי, מחא כף לא האולם כולו, אבל מחצית האולם בכל זאת מחא כף. מחאו כף אבות ואמהות. מלמעלה, ששם ישבו הגבירות, נשמעו צריחות וצעקות. נופפו ממחטות. הנשיא בכל כוחותיו החל מצלצל בפעמון. הוא כנראה, התרגז להתנהגותו של האולם, אולם “לפנות” את האולם, כאשר איים לא־מזמן, לא העז בהחלט: מחאו כף ונופפו ממחטות לנואם אפילו היושבים על כסאות מיוחדים נשואי הפנים, ישישים עם כוכבים בזיגיהם, כך, שכאשר נדם הרעש, הנשיא הסתפק רק בהבטחתו הקפדנית הקודמת ל“פנות” את האולם, ופאָטיוּקוביץ' נוהר ונרגש החל להמשיך בנאומו.

“רבותי השופטים המושבעים, זוכרים אתם אותו לילה איום, שכה הירבו עוד לדבר עליו היום, שעה שהבן, בעד הגדר, חדר לבית אביו ונמצא עומד, סוף סוף, פנים אל פנים עם מולידו, שונאו ומעליבו. בכל כוחותי עומד אני על כך – לא לשם הכסף הוא בא באותו רגע: האשמה בשוד אינה אלא שטות, כפי שכבר הסברתי לפני כן, ולא כדי לרצוח, הה, לא, התפרץ הוא אליו; לוּ היה זומם מלכתחילה זמם זה, היה דואג, לפחות, מבעוד זמן להזדיין בכלי־נשק, ואילו את עלי־הנחושת תפש אינסטינקטיבית מבלי שידע בעצמו לשם מה. לוּ יהא שגנב את לב אביו באותות, לוּ יהא שחדר אליו, – אמרתי כבר, כי אף לרגע אינני מאמין באגדה זו, אולם, לוּ יהא כך. נניח לרגע כך היה! רבותי המושבעים, נשבע אני לכם בכל הקדוש אילמלא היה זה אביו כי אם מעליב צדדי, הוא, לאחר שהיה חולף במרוצה על פני החדרים ונוכח כי אותה אשה איננה בבית הזה, היה בורח במבוהל, מבלי שיגרום למתחרהו נזק כלשהו, היה פוגע בו, אולי, דוחף אותו דחיפה שהיא, ותו לא, כי על כן היתה דעתו נתונה למשהו אחר, לא היתה לו שהות, הוא ביקש לדעת היכן היא. אבל האב, האב – הה, הוא אך מעמיד היה פני אב, שונא היה אותו מילדותו, שונא הוא שלו, מעליבו, ועתה – מתחרהו התפלצתי! רגש שנאה תקף אותו שלא בטובתו, ללא מעצור, מן הנמנע היה להרהר: הכל התגעש בין רגע! היה זה אֵפקט של טישטוש הדעת וטירוף, אולם גם אפקט הטבע המתנקם בעד חוקי הנצח שלו ללא מעצור וללא הכרה, ככל אשר בטבע. אולם הרוצח אף כאן לא רצח, – אני מאשר זאת, אני צועק על כך, – לא, הוא רק נופף את העלי תוך התמרמרות נתעבת, מבלי שירצה להרוג, מבלי שידע כי יהרוג. אילמלא נמצא אותו עלי גורלי בידו, היה יתכן, חובל באביו, אך לא הורג אותו. שעה שבורח היה לא ידע, אם הרוג הוא הזקן שנפגע על ידו. רצח כזה איננו רצח. רצח כזה איננו גם רצח־אב. לא, רצח־אב כזה אין לכנותו אפילו רצח־אב. רצח כזה אפשר ליחס לרצח־אב רק תוך דעה קדומה; אולם כלום היה, כלום היה רצח זה באמת, קורא אני אליכם שוב ושוב ממעמקי נפשי שלי! רבותי המושבעים, הנה נרשיע אותו, והוא יאמר בלבו: “אנשים אלה לא עשו מאומה למען גורלי שלי, למען חינוכי, למען השכלתי, למען אהיה אדם. אנשים אלה לא האכילוני ולא השקוני, ובבית־האסורים בעירומי לא ביקרוני, והרי כבר שילחוני לעבודת פרך. סילקתי איפוא את חובי, אינני חייב להם עתה מאומה ואינני חייב לאיש לעולמי עד. הם רעים, אף אני אהיה רע. הם אכזרים, אף אני אהיה אכזר”. הרי איפוא אשר יאמר, רבותי המושבעים! ונשבע אני לכם: בהרשיעכם אותו אך תקלו מעליו, ממצפונו תקלו, קלל יקלל את הדם שנשפך על ידו, ולא ינחם כי שפכוֹ. יחד עם זאת תאַבדו בו אדם אשר יוכל היות כי יהיה, שכן ישאר הוא נזעם ואין עינים כל ימי חייו. כלום אין אתם מבקשים להענישו נוֹראוֹת, איוּמוֹת, לתת עליו את העונש האיום ביותר שאך אפשר לתאר, אולם באופן שאפשר יהיה להציל ולהחיות את נפשו לנצח? אם כך, דכאוהו במידת הרחמים שלכם! תראו, תשמעו, כיצד תתחלחל ותיבעת נפשו: וכי אעמוד אני ברחמים אלה, לי איפוא אהבה כזו, וכי ראוי אני לה, – הנה אשר יקרא הוא! אה, ידעתי, ידעתי את הלב הזה, את הלב הזה, את הלב הפראי אבל הנדיב, רבותי המושבעים. הוא ישח לפני המעשה הרב שלכם, הוא נכסף למעשה אהבה גדול, הוא יתלהב ויקום לתחית עולמים. יש נפשות, אשר בהגבליותן מאשימות הן את העולם כולו. אולם דכּאו נפש זו ברחמים, נהגו בה אהבה, והיא תאוֹר את מעשיה, כי על כן כה מרובים הם היסודות הטובים שבה. תרחב הנפש ותחזה כמה גדולים הם רחמי האלוהים, וכמה טובים ורודפי צדק הם האנשים. תאחזנו, תדכאנו אימת החרטה והחובה לבלי חוק המוטלת מכאן ואליך עליו. ולא יאמר הוא אז: ‘סילקתי איפוא את חובי’, כי אם יאמר: ‘אשם אני לפני כל האנשים ונופל אני מכולם’. בדמעות חרטה וברוח נכאה מסתגפת יקרא הוא: ‘טובים הם האנשים ממני, שכן ביקשו לא לאַבדני, כי אם להצילני!’ אה, כה יקל מכם לעשות זאת, לגלגל מידת רחמים זו שלכם עליו, משום שנוכח העדרן של הוכחות כלשהן אמיתיות־רב־מדאי יכבד מכם לומר: “כן, אשם”. מוטב לשחרר עשרה נאשמים מאשר להעניש אחד חף מפשע – התשמעו, התשמעו קול נהדר זה מן המאה שעברה של דברי ימינו המהוללים? וכי לי, קל ערך שכמוני, להזכיר לכם, כי הדין הרוסי אינו רק עונש בלבד, כי אם הצלת האדם שאַבד! לוּ יהיו אצל עמים אחרים האוֹת והעונש, ואילו אצלנו הרוח והמושג, הצלת האובדים ותחייתם. ואם כך הוא הדבר, אם, באמת, כזו היא רוסיה ומשפטה, כי אז – קדימה רוסיה, ואל תפחידונו, הה, אל תפחידונו בטרוֹיקוֹת המשתוללות שלכם, שמפניהן יצטדדו תוך שאט נפש כל העמים! לא טרוֹיקה משתוללת, כי אם מרכבת־הוד רוסית תגיע חגיגית ובנחת אל מטרתה. בידיכם איפוא גורל שוֹלחי, בידיכם איפוא גם גורלה של האמת הרוסית שלנו. אתם תצילוה, אתם תעמדו לה, אתם תוכיחו, כי יש מי הנוצר אותה, כי נתונה היא בידיים נאמנות!”

XIV הָאִכָּרִים עָמְדוּ לעַצְמָם    🔗

כך סיים פָטיוּקוֹביץ‘, ותשואות המאזינים שפרצו הפעם לא ידעו מעצור, כמוהן כסערה שהתחוללה. מן הנמנע היה גם לעצרן: נשים בכו, בכו גם רבים מבין הגברים, אפילו שני פקידים גבוהים שיגרו דמעות. הנשיא נכנע ואפילו האיט את הצילצול בפעמון: “להתנקש בהתלהבות כזו, משמע להתנקש בקודש”, כפי שצעקו אחר־כך אצלנו הגבירות. הנואם עצמו היה נרגש מאוד. והנה ברגע שכזה קם עוד פעם “להחליף טענות” איפוֹליט קירילוביץ’ שלנו. סקרו אותו באיבה: כיצד? מה זאת? הוא איפוא מעז עוד לערער"? מילמלו הגבירות. ואולם אפילו היו ממלמלות גבירות כל העולם כולו, ובראשן אשת הקטיגור איפוליט קירילוביץ' עצמו, גם אז אי־אפשר היה לעצור בעדו באותו רגע. הוא היה חיוור, הוא רעד מהתרגשות; המלים הראשונות, המשפטים הראשונים, שיצאו מפיו, לא היו מובנים אפילו; נשימתו כבדה, הוא גימגם, השתבש. ברם, עד־מהרה התאושש. אולם מנאומו זה השני לא אביא אלא משפטים מספר.

… מוכיחים אותנו כי עסקנו בייצור רומאנים. ומה איפוא אצל הסניגור, אם לא רומאן על גבי רומאן? לא חסרו אלא חרוזים. פיודור פאַבלוביץ', שעה שהוא ממתין לאהובה, קורע את המעטפה ומשליכה על הרצפה. מובא אפילו את אשר אמר במקרה מופלא זה. כלום אין זו פואימה? והיכן ההוכחה כי הוא הוציא את הכסף, מי שמע כי דיבר? ההדיוט מטומטם הלב סמרדיאַקוב, שהפך מעין גבור בּירוֹני, הנוקם לחברה על אי־חוקיות לידתו, – כלום אין זו פואימה בטעמו של בּירוֹן? והבן, שפרץ אל אביו, הרג אותו, אולם באותו זמן עצמו גם לא הרגו, זהו כבר אפילו לא רומאַן, לא פואימה, זהו ספינכּס, החד חידות, אשר הוא עצמו כבר לא יוכל, כמובן, לפתרן. אם הרג, הרי הרג, ואיככה זה, אם הרג, לא הרג – מי חכם ויבין זאת? אחר כך מודיעים לנו, כי הבימה שלנו היא בימת האמת והמושגים השכליים, והנה מעל בימה זו של ‘המושגים השכליים’ נשמעת, בשבועה, האכּסיומה, כי לקרוא לרצח אב רצח־אב אין זו אלא דעה קדומה! אולם אם רצח־אב דעה קדומה היא, ואם כל ילד יהא חוקר את אביו: ‘אבא, מדוע עלי לאהוב אותך?’ – מה איפוא יהיה עמנו, מה יהיה עם יסודות החברה, אנה תבוא המשפחה? רצח־אב, זהו, רואים אתם איפוא, אינו אלא “אימה” של סוחרת מוסקבאית. כל הצווים היקרים, הקדושים ביותר בתעודת המשפט הרוסי ועתידו מתוארים במסולף ובקלות דעת ובלבד להשיג את המטרה, להשיג את הצדקת הדבר, שאין להצדיקו. הה, דכאוהו במידת הרחמים, קורא הסניגור, – והפושע אינו צריך אלא לכך, ומחר יראו איפוא הכל איך יהא הוא מדוכא! וכלום אין הסניגור צנוע ביותר בדרשו רק את זכויו של הנאשם? למה לא לדרוש לייסד קרן על שם רוצח־האב כדי להנציח את מעשהו בקרב הדורות הבאים והדור הצעיר? מתקנים את האבנגליון ואת הדת: כל זה איפוא אינו אלא מיסתורין, ואילו אצלנו נצרות אמיתית, בדוּקה בניתוח השכל והמושגים השכליים. והנה מקימים לפנינו דמות מזויפת של כריסטוס! במידה שאתם מודדים ימד גם לכם, קורא הסניגור ומסיק ממנו ובו, כי כריסטוס ציוה למוד באותה מידה שמודדים גם לכם, – וזה מעל בימת האמת והמושגים השכליים! אנו איננו מציצים באבנגליון אלא ערב נאומינו, בכדי להבריק בידיעתנו בכל זאת את החיבור המקורי למדאי, העלול אולי להביא תועלת ולשמש לצרכי רושם ידוע, לפי הצורך, הכל לפי מידת הצורך! וכריסטוס איפוא הן דווקא יצווה לא כן לעשות, להיזהר מעשות כן, מפני שהעולם הזדוני יעשה כן, ואילו אנחנו צריכים לסלוח ולתת את הלחי שלנו, ולא למוד באותה מידה שימדדו לנו המעליבים בנו. הרי איפוא אשר הורנו אלוהינו, ולא כי האיסור על בנינו להרוג את אבותיהם דעה קדומה היא. ולא נתחיל אנו לתקן מעל בימת האמת והמושגים השכליים את האבנגליון של אלוהינו, שהסניגור הואיל לכבדו רק בשם ‘אוהב האדם הצלוב’, בניגוד לכל רוסיה הפראַבוֹסלאַבית, הקוראת אליו: “כי אתה הוא אלוהינו!…”

כאן התערב הנשיא ושיכך את התלהבות הנואם, בבקשו אותו שלא יגזים, ישאר בתחומים הנכונים, וכולי, וכולי, כפי שנוהגים במקרים כאלה לומר נשיאים. אף האולם נמצא בלתי מרגיע. הקהל ריחש, אפילו קרא קריאות נזעמות. פאָטיוּקוביץ' גם לא השיב, הוא עלה רק כדי לומר, תוך שהוא מקריב ידו אל לבו, בקול נעלב מלים אחדות רצופות כבוד. הוא שוב נגע־לא־נגע ובדרך צחוק ב“רומאַנים” וב“פסיכולוגיה” ושילב בהזדמן באחד המקומות: “יופיטר, אתה זועם, משמע, אינך צודק”, – ועורר בכך צחוק קל שבתמימות דעים עמו אצל רבים מהקהל, שכן איפוליט קירילוביץ' לא היה דומה ליופיטר כלל ועיקר. באשר להאשמה כי הוא מתיר כביכול לדור הצעיר לרצוח את אבותיהם, פאַטיורוביץ' בגוֹדל רב העיר, כי גם ערער לא יערער עליה. ואשר ל’דמותו המזויפת של כריסטוס' ולכך, שהוא לא הואיל לקרוא את כריסטוס אלוהים, כי אם רק ‘אוהב האדם הצלוב’, כי הנפש הפראַבוֹסלאבית סולדת בכך ואין להתבטא כך מעל בימת האמת והמושגים השכליים' – רמז פאָטיוקוֹביץ' על “אבק לשון הרע” ועל כך, שבעמדו לצאת לכאן, הוא, לפחות, סבור היה, כי הבימה המקומית מובטחת מפני האשמות “מסוכנות לאישיותי שלי כאזרח וכנתין נאמן”… אולם לשמע דבריו אלה הפסיק הנשיא גם אותו, ופָאטיוּקוביץ‘, תוך כדי קידה, סיים את תשובתו, כשהוא מלווה מלל כללי תמים־דעים עמו של האולם. איפוליט קירילוביץ’, לדעת הגבירות שלנו, “נמחץ לעולמי עד”.

אחר־כך ניתנה רשות הדיבור לנאשם עצמו. מיטיאַ קם, אבל לא האריך בדיבורו. עייף היה מאוד גם גופנית, גם רוחנית. מראה אי־התלוּת והכוח, שהיה לו שעה שהופיע בבוקר באולם, נעלם כמעט. דומה היה, כי חוויתו ביום זה היה בה משום משהו לכל ימי החיים, שלימדו והשכילו דבר־מה חשוב מאד, שלא הבינוֹ קודם לכן. קולו רפף, לא עוד צעק, כאשר לא־מכבר, בדבריו נשמע משהו חדש, מתפשר, מוכרע וחודר.

“מה לי לומר, רבותי המושבעים! בא יום־הדין שלי, נחתה עלי זרוע אדוני. הקץ לאדם מסלף דרכו! אולם, כמתוודה בפני אלוהים, אומר גם לכם: ‘בדם אבי שלי – לא, לא אשם!’ חוזר אני על דברי בפעם האחרונה: לא אני שהרגתיו! נלוז דרך הייתי, אבל את הטוב אהבתי. בכל רגע שואף הייתי להיטיב דרכי, אבל חייתי בדומה לחיה רעה. תודה לקטיגור, רבות אמר לי אודותי אשר לא ידעתי, אולם לא אמת הדבר כי הרגתי את אבי, שגה הקטיגור! תודה גם לסניגור, בכיתי בשמעי אותו, אולם לא אמת הדבר כי אני הרגתי את אבי, לא צריך היה אפילו לשער! ולרופאים אל תאמינו, אני שפוי בדעתי, ואילו יכבד לנפשי. אם תחוֹנו, אם תניחו לי – אעתיר בעדכם. איטיב דרכי, על דיברתי, לפני האלוהים אתננה. ואם תרשיעוני – במו ידי אשבור חרבי עלי ראשי, ולאחר שאשברנה, אנשק שבריה! אבל חוסו עלי, אל תשללו ממני את אלוהי, ידעתי את עצמי: אתלונן! יכבד לנפשי, רבותי… רחמו!”

הוא כמעט צנח במקומו, קולו נקטע, את משפטו האחרון ביטא בקושי, אחר־כך ניגש בית־הדין להצגת שאלות והחל לשאול אצל הצדדים למסקנותיהם. אולם לא אתאר הכל בפרוטרוט. לבסוף קמו המושבעים כדי להסתלק לשם התיעצות. הנשיא היה עייף מאוד, ומשום כך לא אמר להם אלא דברי־לוי קלושים ביותר: “אל תשאו פנים איפוא, אל תתנו לשדל את עצמכם בדברים נמלצים של הסניגוריה, אולם שיקלו, עם זאת, זכרו כי עליכם מוטלת חובה גדולה”, וכולי, וכולי. המושבעים הסתלקו, והישיבה הופסקה. ניתן לקום להתהלך, להחליף רשמים שנצטברו, לסעוד מה במזנון. השעה היתה מאוחרת מאוד, קרוב לאחת אחר חצות, אבל איש לא עזב את המקום. הכל היו כל כך מתוחים ודרוכים, שלא היה מקום למנוחה כלל. הכל חיכו בלב תועה, ברם, לא אצל כולם היה הלב תועה. הגבירות נמצאו במצב של קוצר־רוח היסטרי, אולם בלבבותיהן היו הן שלוות: “זיכוי איפוא לא ימלט”. כולן נמצאו מתקינות עצמן לרגע רב־הרושם של ההתלהבות הכללית. אודה, אף במחצית הגברית של האולם רב היה מאוד מספר המשוכנעים בזיכוי לא ימלט. אחדים שמחו, ואילו אחרים הקדירו פניהם, ואחרים עוד פשוט הורידו לארץ ראשם: לא רצו הם בזיכוי! פאָטיוּקוביץ' עצמו היה בהחלט בטוח בהצלחה. הוא היה מוּקף, קיבל איחולים, שתוּ בחלקות לו.

– קיימים, – אמר הוא באחת הקבוצות, כפי שמסרו אחר־כך, – קיימים אותם חוטים בלתי נראים לעין, המקשרים את הסניגור עם המושבעים. נקשרים הם ומורגשים הם מראש עוד בשעת הנאום. חשתים, הם קיימים. המשפט לנו הוא, הרגיעו.

– אכן מה איפוא יאמרו עתה האכרים שלנו? – אמר אחד אדון, בעל אחוזה בסביבות העיר, בריא בשר, קדוּר פנים עם גממיות־של־אבעבועות, כשהוא קרב אל קבוצת אנשים משוחחים.

– הן לא האכרים בלבדם. שם ארבעה פקידים.

– כן הרי פקידים, – אמר, כשהוא קרב, חבר מועצת הכפרים.

– ואתה את נאַזאַרייב איפוא, את פרוֹחוֹר איבאַנוביץ', מכיר אתה, אותו סוחר איפוא אשר עם המדליה, המושבע איפוא?

– וכי מה?

– לבו כפתחו של אולם.

– הן הוא לא יפתח פיו.

– פתוח לא יפתח איפוא, אולם כן ייטיב. לא לפטרבורגאי להורות אותו, בעצמו את כל פטרבורג ידריך. שנים־עשר צאצאים בנים, דמוּ נא בנפשכם!

– הואילו איפוא, האמנם לא יזכוהו? – צעק בקרב קבוצה אחרת אחד הפקידים הצעירים.

– וודאי יזכוהו, – נשמע קול נמרץ.

– בושה, חרפה היתה איפוא אילמלא זיכוהו! – קרא הפקיד, – אפילו הרג, אולם הן אב ואב! ולבסוף, הוא היה כל כך מבולבל בדעתו… אכן, יכול היה, באמת, רק לנופף את העלי והלה נפל. רע רק שמשכו לכאן את המשרת. זהו פשוט מקרה מבדח. אני במקום הסניגור הייתי אומר במישרין: הרג, אבל אינו אשם, ויהי השד עמכם!

– והרי הוא עשה כן, רק השד עמכם לא אמר.

– לא, מיכאיל סמיוֹניץ', כמעט שאמר, – החרה־החזיק אחריו קול שלישי.

– הואילו, רבותי, הן זיכו איפוא אצלנו בצוֹמא רבא⁶⁷ שחקנית, שחתכה את צווארה של אשתו החוקית של מאהבה.

– אבל הן לא השלימה.

– אחת היא, אחת היא, החלה לחתוך!

– ובדבר הילדים איפוא כיצד הוא? נפלא!

– נפלא.

– נוּ, ועל המיסתורין איפוא, על המיסתורין איפוא, אַ?

– הניחו למיסתורין, – קרא עוד מישהו, – תנו דעתכם על איפוליט איפוא, על גורלו איפוא למן יום זה ואילך! הן מחר איפוא אשתו בעד מיטנקה את עיניו תנקר.

– וכי כאן היא?

– וכי מה כאן? אילו היתה כאן, היתה כאן מנקרת. בביתה היא, השינים כואבות. חה־חה־חה!

– חה־חה־חה!

בקבוצה שלישית.

– והן את מיטנקה איפוא גם יזכו.

– לוּ יהי כדברך, מחר את כל “עיר הבירה” יהפוך, עשרה ימים ישתה לשכרה.

– האח, בכור שטן!

– בכור שטן איפוא בכור שטן, בלעדי בכור השטן לא יתכן, היכן איפה עליו להיות, אם לא כאן.

– רבותי, נניח לדברים נמלצים, והרי גם לאבות אי אפשר למחוץ את הראשים במשקלים. שאם לא כן אנה אנו באים?

– את המרכבה איפוא, את המרכבה איפוא, זוכרים אתם?

– כן, מעגלה עשה הוא מרכבה.

– ומחר ממרכבה עגלה, ‘לפי הצורך, הכל לפי הצורך’.

– אכן חרוצים קמו לנו. צדק איפוא יש לנו ברוּס' שלנו, רבותי, או איננו כלל?

אולם צילצל הפעמון. המושבעים התיעצו שעה בדיוק, לא פחות, לא יותר. קמה דממה דקה, משהתישב שוב הקהל. זוכר אני כיצד נכנסו המושבעים לאולם. סוף־סוף! לא אביא את השאלות במדויק, אני אף שכחתין. זוכר אני רק את התשובה לשאלתו הראשונה והעיקרית של הנשיא, היינו “אם הרג במטרת שוד בכוונה תחילה?” (לא אזכורה את הנוסחה). הכל עצרו נשימתם. זקן המושבעים, דווקא אותו פקיד שהיה צעיר מכולם, בקול רם ובבהירות, תוך דומית אלם של האולם, קרא:

– כן, אשם!

ואחר כך הכל לפי סעיפים נמשך אותו דבר עצמו: אשם, כן, אשם, וזה ללא כל ויתור על מידת הדין! לכך לא חיכה כבר איש; כי ינהגו עמו, לפחות, לפנים משורת הדין, הכל היו בטוחים. דומית האלם של האולם לא הופרעה, הכל כאילו נתאבנו – גם אלה שנכספו להרשעה, גם אלה שנכספו לזיכוי. אולם כך היה הדבר רק ברגעים הראשונים. לאחר מכן קמה מהומה נוראה. מבין קהל הגברים נראו רבים מרוצים. אחדים אפילו חיככו ידיהם מבלי להסתיר את שמחתם. הבלתי מרוצים היו מדוכאים כביכול, משכו כתפים, התלחשו, אולם כאילו לא עמדו עדיין על הדבר. אולם, רבונו של עולם, מה קרה לגבירות שלנו! כסבור הייתי כי תעוררנה מרד. מתחילה כמעט שלא האמינו למשמע אזנן. ולפתע פתאום, על פני כל האולם, נשמעו קריאות: “מה זאת איפוא? אכן מה זאת איפוא?” הן קפצו ממקומותיהן. נראה היה וודאי להן, כי כל זאת אפשר מיד שוב להפוך ולשנות. באותו רגע קם לפתע מיטיאֵ ובמין בכי קורע לב צעק, כשהוא פורש בידיו:

– נשבע אני באלוהים ודינו הנורא, בדם אבי אינני אשם! קאַטיאֵ, סולח אני לך! אחים, ידידים, רחמו על השניה!

הוא לא סיים והחל גועה בבכיה על פני כל האולם, בקול, איוּמות, במין קול לא שלוֹ, כי אם חדש, בלתי צפוי, אשר אך אלוהים יודע מנין בא לו. ביציע, למעלה, בפינה האחורית־האחורית נשמעה יבבת אשה מפלחת: היתה זאת גרושנקה, היא לא־מכבר העתירה אל מישהו, ונתנו לה שוב להיכנס אל האולם לפני שהחלו הויכוחים המשפטיים. את מיטיא הוציאו. קריאת פסק־הדין נדחתה למחרת היום. כל האולם קם במהומה, אבל אני לא חכיתי עוד ולא שמעתי. נשתמרו בזכרוני רק אילו קריאות, על המדרגות כבר, עם היציאה.

– עשרים שנות עבודה במכרות יריח.

– לא פחות.

– אכן איפוא, אכרינו עמדו לעצמם.

– וכילוּ את מיטנקה שלנו!

 

אחרית דבר    🔗

I תָּכְנִיּוֹת לְהַצִּיל אֶת מִיטיאַ    🔗

ביום החמישי לאחר משפטו של מיטיאַ, בבוקר השכם עוד בשעה תשע, בא אל קאַטרינה איבאַנובנה אַליושה, בכדי להידבר עימה החלטית באחד ענין חשוב לשניהם גם יחד ולמסור לה, נוסף לכך, דבר בשליחות. יושבת היתה ומדברת עמו באותו חדר עצמו, שבו קיבלה פעם את פני גרושנקה אצלה; בסמוך אליו, בחדר השני, נמצא שוכב קודח ומחוסר הכרה איבאן פיודורוביץ‘. קאַטרינה איבאנובנה מיד, לאחר אותו מחזה בבית־המשפט ציוותה להעביר את החולה ונטול ההכרה איבאן פיודורוביץ’ לביתה, תוך זילזול בכל המלל והלעז לעתיד של החברה שאין להימלט מהם. אחת משתי קרובותיה, שהיו מתגוררות אצלה, נסעה מיד לאחר המחזה בבית־המשפט למוסקבה, השניה נשארה. אולם אפילו היו שתיהן נוסעות, לא היתה קאטרינה איבאנובה משנה את החלטתה והיתה נשארת לטפל בחולה ולשבת על ידו יומם ולילה. טיפלו בו הרופאים בארבינסקי והרצנשטוּבה; ואילו הרופא המוסקבאי חזר למוסקבה, לאחר שסירב להביע דעתו על המוצא האפשרי של המחלה. הרופאים שנשארו, אם כי הלכו ועודדו את קאטרינה איבאנובנה ואת אליושה, לא יכלו עם זאת עדיין לתת להם תקוה נאמנה. אליושה היה סר אל אחיו החולה פעמיים ביום. אולם הפעם היה לו ענין מיוחד, רב־לבטים, והוא חש כמה יקשה לו לפתח בו, ובינתים נחפז היה מאוד: היה לו עוד ענין אחד דחוף בבוקר זה עצמו, במקום אחר, ונטל עליו למהר. יושבים היו כבר כרבע שעה ומשוחחים. קאטרינה איבאנובנה היתה חיוורת, עייפה מאוד ויחד עם זה נתונה במצב של התרגשות חולנית בלתי שכיחה: חשה היתה מראש לשם מה, אגב, בא אליה אליושה.

– להחלטתו אל תדאג, – אמרה היא בדעתנוּת נמרצת לאליושה. – אם כך ואם כך, אבל הוא ממילא יגיע למוצא זה: עליו לברוח! אומלל זה, גִבור הכַבוד והמצפון, – לא הלה, לא דמיטרי פיודורוביץ‘, כי אם זה, השוכב מעבר לדלת זו ואשר הקריב את עצמו למען אחיו (בעינים נוצצות הוסיפה קאטיאַ) – הוא מזמן שח לי על כל תכנית הבריחה הזאת. יודע אתה, הוא כבר קשר קשרים… משהו כבר שחתי לך… מבין אתה, הדבר יקרה, קרוב לוודאי, בתחנת־המשלוֹח השלישית מכאן, שעה שמוליכים יהיו קבוצת אסירים לסיביר. הה, שעה זו עדיין רחוקה היא. איבאן פיודורוביץ’ כבר היה אצל ראש תחנת־המשלוח השלישית. אכן לא ידוע עדיין מי יהיה איפוא ראש המשלוֹח, אף קשה לדעת זאת מראש. מחר, אולי, אראה לך את כל התכנית לפרטיה, שאותה השאיר לי איבאן פיודורוביץ' ערב המשפט, לכל צרה שלא תבוא… הדבר היה בפעם ההיא עצמה, כאשר, תזכורה, מצאתנו אז בערב לאחר קטטה שנפלה בינינו: יורד היה במדרגות, ואני, משראיתיך, אילצתיו לשוב – התזכורה? הידעת בגלל מה התקוטטנו אז?

– לא, לא ידעתי, – אמר אליושה.

– וודאי, מעלים היה אז ממך: אכן, בגלל תכנית בריחה זו. שלושה ימים לפני כן הוא גילה לי את העיקר – ואז התחלנו איפוא להתקוטט ומשך שלושה ימים התקוטטנו. באנו בריב, מפני שכאשר הודיע לי, כי במקרה של חיובו בדין דמיטרי פיודורוביץ' יברח חוצה לארץ ביחד עם אותה בריה, נתחמץ פתאום לבי, – לא אגיד לך על שום מה, בעצמי איני יודעת על שום מה… הה, וודאי, בגלל הבריה, בגלל בריה זו נזעמתי, ודווקא בגלל זאת, שגם היא, יחד עם דמיטרי, תברח לחוץ לארץ! – קראה בקול לפתע קאטרינה איבאנובנה, כששפתיה מרתיתות מכעס, – איבאן פיודורוביץ‘, משראה אז כמה נזעמתי בגלל בריה זו, מיד עלתה על לבו כי מקנאת אני אותה אל דמיטרי, וכי הווי אומר, ממשיכה אני עדיין לאהוב את דמיטרי. כך נפלה אז בינינו הקטטה הראשונה. לא רציתי לתת הסברות, סליחה לא יכולתי לבקש; קשה היה לי, שאדם כמותו יכול לחשדני באהבה ראשונה לזה… וזה בשעה, שבעצמי, זמן רב עוד קודם לכן, אמרתי לו במישרין, כי אינני אוהבת את דמיטרי, כי אם אותו לבדו! אני רק תוך כעס על בריה זו נתכעסתי עליו! לאחר שלושה ימים, באותו ערב, כאשר נכנסת אתה, הביא לי מעטפה חתומה, שאפתחנה מיד שיארע לו דבר. הה, מראש ידע כי יחלה! הוא גילה לי, כי במעטפה מצויים פרטי הבריחה, וכי, במקרה שימות או יחלה במחלה מסוכנת, עלי לבדי להציל את מיטיא. באותו מעמד השאיר אצלי כסף, כמעט עשרת אלפים, – אותם עצמם, שהקטיגור, שנודע לו מפי מישהו כי הוא שלח להחליפם, הזכירם בנאומו. הופתעתי מאוד, שאיבאַן פיודורוביץ’, עם היותו עדיין מקנא אותי ומשוכנע כי אוהבת אני את מיטיא, לא הסתלק עם זאת מהמחשבה להציל את אחיו ומפקיד בידי, בידי שלי גופי, את ענין הצלתו! הה, היה זה קרבן! לא, הקרבת־עצמו כזו אתה לא תשיג בשלימותה, אלכסיי פיודורוביץ'! רוצה הייתי ליפול לרגליו ביראת הכבוד, אולם מששיויתי בנפשי, כי ראה יראה בכך את שמחתי שלי להצלתו של מיטיאַ (והוא וודאי היה סובר כך!), נתרגזתי כל כך לעצם האפשרות של הירהור בלתי צודק כזה מצידו, שבאתי שוב לידי כעס, ובמקום לנשק את רגליו ערכתי לו שוב מחזה! הה, אומללה אני! כזהו אפיי – נורא, אופי אומלל! הה, עוד תראה: אני־אני אגרום, אני־אני אביא לידי כך, שגם הוא ישליכני מפניו למען אחרת שיקל לחיות עמה, כאשר עשה דמיטרי, אבל אז… לא, אז לא אוכל נשוא עוד, אטרוף נפשי בכפי! וכאשר נכנסת אז, וכאשר קראתי לך ולו ציויתי כי ישוב, הנה, שעה שנכנס יחד עמך, כה נתרתח לבבי למבטו השנוא, המתועב ששלח בי פתאום, שקראתי – התזכורה – פתאום אליך, כי הוא, הוא לבדו ששיכנע אותי בכך שאחיו דמיטרי הוא הרוצח! מדעתי הלעזתי עליו, בכדי להכאיב לו פעם נוספת, ואילו הוא מעולם, מעולם לא ביקש לשכנעני בכך, שאחיו – רוצח, אדרבה, בכך אני, אני עצמי הלכתי ושיכנעתי אותו! הה, בכל, בכל אשם שגעוני שלי! אני, אני שהכינותי אותו מחזה ארור בשעת המשפט! הוא ביקש להראות לי כי אציל הרוח הוא, ואפילו אני אוהבת את אחיו, לא יאַבדנו תוך נקם וקנאה. והנה יצא הוא במשפט… אני שהסיבותי בכל, אני לבדי אשמה!

מעולם לא התוודתה עוד קאטיא בצורה כזו לפני אליושה, והוא הרגיש, כי אכן נטל עליה עתה לעמוד בדרגה זו של יסורים ללא נשוֹא, כאשר הלב הגאה ביותר מכניע בעצמו את גאוותו ונהפך מוכרע בצרתו. הה, אליושה ידע עוד סיבה אחת לעינוייה העכשוויים, אף־על־פי שמסתירה היתה אותם ממנו כל אותם הימים, לאחר חיובו בדין של מיטיא; אולם מכאיב היה לו משום מה ביותר, אילו אמרה להשפיל את עצמה עד כדי כך, שהיתה מתחילה בעצמה לדבר עמו עתה, מיד, גם בגורם זה. היא נכוותה בגחלת “הבגידה” שלה במשפט, ואליושה הרגיש מראש, כי מצפונה מושך אותה להתוודות על עוונה דווקא לפניו, לפני אליושה, בדמעות, בצריחות, בהיסטריה, בהתחבטות ברצפה. אולם ירא היה רגע זה וביקש לחוס על המתענה. כן הלך והכביד דבר שליחותו עליו, שלשמו בא. שוב החל מדבר על מיטיא.

– אין דבר, אין דבר, לו אל תדאג! – בעקשנות ונמרצות פתחה שוב קאטיא, – הכל אצלו אינו אלא רגעי, מכירה אני אותו, רב־מדאי הכרתי לב זה. יהא נא לבך אתה סמוך ובטוח, כי הוא יסכים לברוח. והעיקר, לא מיד, עוד תהיה לו שהות להחליט. איבאַן פיודורוביץ' יחלים לאותו זמן ויסדר הכל לבדו, כך שאני לא אצטרך לעשות מאומה. אל תדאג, יסכים לברוח. והרי הוא מסכים כבר: כלום יוכל להשאיר את הבריה שלו? ולארץ־גזירה לא יתנו לה ללכת, כיצד איפוא לא יברח? הוא, בעיקר, אותך ירא, ירא שמא לא תודה לו בבריחה מבחינה מוסרית, אולם עליך להרשות לו זאת ברוב חסדך, אם כבר דרוש לכך האישור שלך, – ארסית הוסיפה קאטיא. היא החרישה והצטחקה:

– הוא שם טוען, – החלה שוב, – בדבר אילו הימנונים, צלב, שעליו לטעון בכתפו, בדבר איזו חובה, זוכרת אני, הירבה לספר לי על כך אז איבאן פיודורוביץ', ולו ידעת איך דיבר הוא! – קראה לפתע ברגש שאין לעצרו קאטיא, – לו ידעת כמה אוהב היה את האומלל הזה באותו רגע, כאשר הלך וסיפר לי עליו, וכמה שונא היה, אולי, אותו באותו רגע עצמו! ואני, הה, אני הקשבתי אז לדבריו וראיתי את דמעותיו בחיוך גאיוני! הה, בריה! זו אני בריה, אני! אני־אני שהסיבותי במחלתו! והלה, הנידון, – כלום נכון הוא לסבל, – סיימה ברוגזה קאטיא, – כלום שכזה ידע לסבול? כאלה, שכמותו, לעולם לא יסבלו.

מעין רגש של שנאה ומיאוס שבשאט־נפש נשמע בדברים אלו. והלא היא־היא שבגדה בו. “אכן, אפשר, מפני שמרגישה היא את עצמה אשמה לפניו ושונאת אותו לרגעים”, הירהר אליושה. רוצה היה שלא יהיה כך אלא ‘לרגעים’. בדבריה האחרונים של קאטיא שמע הוא התרסה, אבל לא נענה לה.

– אני לשם כך גם קראתיך היום, שתבטיחני כי בעצמך תשדלנו. או שמא, גם לדעתך, לא מן היושר יהיה לברוח, לא מאמיצות הלב, או כיצד שם… לא דרך הנצרות, מה? – ביתר התרסה הוסיפה קאטיא.

– לא, אין דבר. אני הכל אגיד לו… – מילמל אליושה, – הוא קורא אותך היום אליו, – הטיח פתאום, כשהוא מביט נמרצות לתוך עיניה. היא נתחלחלה כולה ונרתעה כלשהי ממנו על הספה.

– אותי… כלום אפשרי הדבר? – הפטירה, כשהיא מחוירה.

– אפשרי וגם צריך! – פתח בדעתנות ותוך התעודדות אליושה. – הוא זקוק לך מאוד, דווקא עתה. לא הייתי מתחיל בכך ולענוֹתך לפני הזמן, אילמלא ההכרח. הוא חולה, הוא כמטורף, כל הזמן אך אותך יבקש. לא בכדי להשלים עמך יבקשך לבוא אליו, אכן רק שתבואי ותופיעי על הסף. הרבה עבר עליו מאותו יום. הוא מבין כמה אשם לפניך, לא את סליחתך יבקש ממך: “לי אין לסלוח” – אומר הוא בעצמו, אבל תיראה נא על הסף…

– אתה לפתע אותי… – מילמלה קאטיא, – כל הימים הללו מרגישה הייתי מראש כי בכך תבוא… אני גם ידעתי, כי יקרא לי!… זה לא יתכן!

– אפילו לא יתכן, אבל תעשי. זכרי, לראשונה הוא נפעם לכך, כיצד העליבך, בפעם הראשונה בחייו, מעודו לא השיג בשלימות כזו! הוא אומר: אם תסרב לבוא, אני “כל ימי חיי אהיה אומלל עתה”. שומעת את: נידון לעשרים שנות עבודת פרך עודנו אומר להיות מאושר – כלום אין לחוס עליו? תני נא דעתך על כך: אצל חף מפשע שאָבד תבקרי, – הפליט בהתרסה אליושה, – ידיו נקיות הן, אין עליהן דם! למען היסורים לאין־שיעור שלו לעתיד בקרי אצלו עתה! בואי, באפלולית… עמדי על הסף ולא יותר… הן צריכה את, צריכה לעשות זאת! – סיים אליושה, עם שהוא מדגיש הדגשה יתרה את המילה “צריכה”.

– צריכה, אבל… איני יכולה, – אמרה כמתאנחת קאטיא, – הבט יביט עלי… לא אוכלה.

– עיניכם צריכות להיפגש. כיצד תוכלי לחיות כל ימי חייך, אם לא תגמרי בדעתך עתה?

– מוטב לסבול כל ימי החיים.

– את צריכה ללכת, את צריכה ללכת, – שוב ללא רחמים הדגיש אליושה.

– אולם מדוע היום, מדוע עתה?… לא אוכל להשאיר את החולה…

– לרגע תוכלי, הן אך לרגע. אם לא תבואי, תתקפנו הקדחת בלילה. לא אשקר לך, חוסי!

– עלי חוסה, – הוכיחה אותו במרירות קאטיא ופרצה בבכי.

– משמע, תבואי! – אמר נמרצות אליושה בראותו את דמעותיה. – אלך ואומר לו, כי מיד תבואי.

– לא, בשום פנים אל תאמר לו! – קראה בפחד קאטיא, – אני אבוא, אבל אתה אל תאמר לו מראש, משום שאני אבוא, אבל יתכן, כי לא אכנס… טרם אדעה…

קולה נקטע. נשימתה כבדה. אליושה קם ללכת.

– ואם אפגוש במישהו? – שאלה פתאום בלחש, כשהיא מחוירה שוב כולה.

– משום כך גם צריך עתה, למען לא תפגשי איש משם. איש לא יהיה שם, אמת אדברה. אנחנו נחכה, – סיים הוא בדעתנות ויצא מן החדר.

II הַשֶּׁקֶר הָפַךְ אֱמֶת לְרֶגַע    🔗

הוא נחפז לבית החולים, ששם נמצא עתה שוכב מיטיא. למחרת היום שלאחר מתן פסק־הדין חלה הוא בקדחת העצבים והועבר לבית־החולים העירוני שלנו, אל מחלקת האסירים. אולם הרופא בארבינסקי, לבקשת אליושה ורבים אחרים (הגבירות חוכלאַקוב, ליזה וכולי), שיכן את מיטיא לא עם אסירים, כי אם לחוד, באותו מדור עצמו, שבו שכוב היה לפני כן סמרדיאַקוֹב. אמנם, בקצה הפרוזדור נמצא עומד משמר, והחלון היה מסורג, ובאַרבינסקי יכול להיות שקט ביחס למשוא פנים זה, לא חוקי ביותר. אכן הוא היה צעיר טוב־לב ורחום; הוא הבין כמה יכאב לאדם כזה, כמו מיטיא, לעשות את הצעד בבת אחת הישר לתוך חברת רוצחים ורמאים וכי לכך עליו להתרגל תחילה. ואילו ביקורים של קרובים ומכרים הותרו גם על־ידי הרופא, גם על־ידי המפקח, ואפילו על־ידי ראש המשטרה, הכל בהסתר. אולם בימים אלו לא ביקרו אצל מיטיא אלא אליושה וגרושנקה. משתדל היה כמה פעמים להתראות עמו ראקיטין, אבל מיטיא ביקש נמרצות את בארבינסקי שלא יתנוהו להיכנס אליו.

אליושה מצאו יושב על מצעו, בחלוק בית־החולים, קודח כלשהו, ראשו חבוש במגבת שרויה במים מהולים בחומץ. במבט מעומעם סקר הוא את אליושה הנכנס, אבל במבטו חלף בכל זאת מעין פחד מה.

בכלל, למן עצם המשפט נעשה הוא מהורהר נורא. עתים שהיה מתאַלם למחצית השעה, נראה מהרהר תוך דריכות ויסורים, כשהוא מסיח דעתו מהנכח אצלו. וכאשר היה מתנער מהרהוריו ומתחיל לדבר, היה פותח תמיד לפתע ובהחלט לא במה שהיה עליו, למעשה, לדבר. פעמים שהיה מביט תוך יסורים אל אחיו. עם גרושנקה קל היה לו כאילו יותר מאשר עם אליושה. אמנם, כמעט לא היה מדבר עמה, אולם אך היתה נכנסת, מיד היו פניו מאירות. אליושה התישב דומם לידו דומם על המצע. הפעם נמצא הוא ממתין בהתרגשות לבוא אליושה, אבל לא ערב את לבו לשאול אותו דבר. הסכמתה של קטיאַ לבוא נראַתה לו כבלתי מתקבלת על הדעת, ובאותה עת עצמה הרגיש, כי אם לא תבוא, יהיה משהו אשר לא יתכן כלל. אליושה מבין היה לרגשותיו.

– טריפון איפוא, – פתח בעירנוּת מיטיא, – בוֹריסיץ' איפה, אומרים, את כל האכסניה שלו החריב: קרשי רצפה ירים, לוחות יסלק, את כל “הגאַלדריה”⁶⁸, אומרים, הרס עד היסוד – את האוצר יחפש, אותם כספים עצמם, אלף וחמש מאות, שהקטיגור אמר עליהם כי הסתרתים שם. אך בא, מיד, אומרים, החל להתהולל. ינתן לרמאי דרכו בראשו! השומר המקומי סיפר לי אתמול; הוא משם.

– שמע, – הפליט אליושה, היא תבוא, אבל לא אדע מתי, אפשר, היום, אפשר באחד הימים הקרובים, לא אדע זאת, אבל בוא תבוא, זאת בודאי. – מיטיא נתחלחל, ביקש לומר מה, אבל חשק שפתיו. הבשורה עשתה עליו רושם רב. ניכר היה, כי מתענה הוא לדעת את פרטי השיחה, אבל שוב ירא עתה לשאול: כלשהו אכזרי ומתעב מצד קאטיא היה לגביהו כמכת סכין באותו רגע.

– הרי איפוא מה שדרך־אגב אמרה: כי ארגיע בלי תירוץ את מצפונך ביחס לבריחה. אם לא יבריא לאותו זמן איבאן, היא בעצמה תטפל בענין.

– כבר שחת לי על כך, – העיר מהורהר מיטיא.

– ואתה כבר הספקת לספר זאת לגרוּשה, – העיר אליושה.

– כן, – הודה מיטיא. – הבוקר לא תבוא, – הביט הוא אל אחיו. – היא תבוא רק בערב. אך סיפרתי לה אתמול כי קאטיא תסדר, החרישה ושפתיה נתעוותו. לחשה רק “יקחנה איפוא!” הבינה, משהו חשוב. לא מצאתי את לבי לחקרה. הן מבינה כבר, דומני, עתה, כי היא אוהבת לא אותי, אלא את איבאן.

– האמנם כך? – הפליט אליושה.

– אם תרצה, אפילו לא כך. אבל היא עתה בבוקר לא תבוא, – נחפז שוב לציין מיטיא, שלחתיה בשליחות אחת… שמע, אחינו איבאן יעלה על כולנו. הוא יחיה, ולא אנו. הוא יחלים.

– תאר בנפשך, קאטיא אף־על־פי שחרדה היא לו, אבל אינה מפקפקת כמעט שיחלים, – אמר אליושה.

– משמע, בטוחה כי ימות. אכן, תוך פחד בטוחה היא כי יחלים.

– אחינו בריא הוא בגופו. וגם אני מלא תקוה כי יחלים, – העיר בדאגה אליושה.

– כן, הוא יחלים. ואולם היא בטוחה כי ימות. תכפו עליה הצרות… – השתררה דומיה. משהו חשוב מאד נמצא מענה את מיטיא,

– אליושה, אני אוהב את גרושה אהבה בלי מיצרים, – הפליט פתאום בקול מרעיד ומלא דמעות.

– לא יתנו לה לבוא אחריך לשם, – החרה־החזיק מיד אחריו אליושה…

– והרי עוד מה שביקשתי לומר לך – המשיך בקול שהחל מצטלצל לפתע מיטיא, – אם יתחילו להכות בדרך, או שם, לא אניח, אני אהרוג, ואותי ימיתו ביריה. והן זה עשרים שנה! כאן כבר מתחילים אתה לומר. השומרים אומרים לי אתה. שוכב הייתי וכל הלילה הזה דן הייתי עם עצמי: איני מוכן! אין בכחי לקבל! ביקשתי “הימנון” לשיר, ואילו על ה’אתה' של השומרים לא אוכל להבליג! בעד גרוּשה נכון הייתי הכל לשאת, הכל… ברם, פרט למכּוֹת. אולם לה לא יניחו לבוא לשם.

אליושה התחייך דוּמם.

– שמע, אחי, אחת ולתמיד, – אמר הוא, – הרי לך דעתי אני בענין זה. והרי יודע אתה, כי לא אשקר לך. שמע איפה: אתה אינך מוכן ולא לך לטעון צלב כזה בכתפך. יתר על כן: ואין צורך לך, הבלתי מוכן, בצלב ענויים זה. אילו הרגת את אבא, מיצר הייתי על היותך מבעט בצלבך. אולם אתה חף מפשע וצלב כזה רב־מדאי הוא בשבילך. ביקשת ביסורים להחיות בך אדם אחר; לדעתי, שווה רק תמיד לנגדך, כל ימי חייך ובכל מקום אשר תברח שמה, אדם אחר זה – ורב לך. דבר זה, שלא קיבלת עליך לעמוד ביסורים גדולים, אך יביא לידי כך, שתחוש בקרבך חובה גדולה עוד ובהרגשתך זו המתמדת מכאן ולהבא, כל ימי חייך, תסייע לתחייתך, אולי, יותר מאשר אילו היית הולך לשם. כי שם לא תוכל נשוֹא ותתרעם, ויתכן כי, לבסוף, גם תגיד במישרין: “סילקתי את חובי”. העורך־דין במקרה זה אמת דיבר. לא על כולם תכבד המעמסה, יש ולא יעמדו בה… הרי איפוא מחשבותי, אם כל־כך צריך אתה להן. אילוּ היו את בריחתך מבקשים מידי אחרים: קצינים, חיילים, לא הייתי “מרשה” לך לברוח, – התחייך אליושה, – אבל אומרים ומבטיחים (ראש הממשלה בעצמו אמר לאיבאן) כי תביעה גדולה, אגב ידיעה, לא יכולה להיות ואפשר להיפטר מזה בדבר של־מה־בכך. וודאי, לשחד אין זה מן היושר אפילו במקרה דנן, אולם בשום פנים לא אטול על עצמי לדוּן, משום שלאמיתו של דבר, אילו ידעתי זאת, הייתי הולך ומשחד; עלי איפוא את האמת כולה לומר לך, ומשום כך לא אדוּן בדבר כיצד תנהג בעצמך. אבל דע לך, כי לעולם לא ארשיעך. ואכן מוזר הדבר כיצד יכול הייתי בענין זה להיות שופט לך? נוּ עתה, דומני, ביררתי הכל.

– אולם לעומת זאת אני איפוא ארשיע את עצמי! – קרא מיטיא. – אני אברח, דבר זה החלט בלעדך: כלום יתכן שמיטקה קרמזוב לא יברח? אולם הרשע ארשיע את עצמי ואחר כך אני מטהר עצמי מהחטא עולמית! לא כך יאמרו הישוּעים, לא כך? כמונו עתה עמך מה?

– כך, – התחייך דומם אליושה.

– אהבתיך על שום היותך אומר תמיד את האמת כולה ללא הצנע דבר! – כשהוא צוהל, קרא מיטיא, – משמע, אני את אליושקה שלי כישוּעי תפסתי! לנַשק־לנשק אותך כולך על כך, הרי איפוא! נוּ, שמע אם כן עתה את השאר, אגולל לפניך גם את מחציתה השניה של נפשי. הרי איפוא מה העליתי בהרהורי והחלטתי: אם גם אברח, ואפילו עם כסף ודרכון, ואפילו לאמריקה, הנה תעודדתני המחשבה, כי לא לשם השמחה אברח, לא לשם האושר, אכן לשם עבודת פרך לא רעה עוד, יתכן, מזו! לא רעה, אלכסיי, אמת אדברה, כי לא רעה עוד! אני את אמריקה זו, יקחה אופל, כבר עתה אשנא. תהא איפוא גרוּשה עמדי, אולם הבט נא עליה: נוּ, כלום אמריקאית היא? רוסיה היא, רוסיה בכל רמ"ח איבריה, היא אל אמא־אדמה שלה תצא נפשה, ואני אהיה רואה שעה־שעה כי בגללי אני תכלה נפשה, למעני אני תהא טעונה צלב כזה בכתפה, ובמה איפוא אשמה היא? ואני כלום אשא אותם נבלים אשר שם, ואפילו יהיו כולם, יתכן, כולם עד אחד טובים ממני? שונא אני את אמריקה זו כבר עתה! ואפילו יהיו שם כולם עד אחד מכונאים כאלה חסונים כאלונים, או כיוצא בהם, – יקחם האופל, לא אנשי שלי הם, לא של נפשי שלי! את רוסיה אני אוהב, אלכסיי, את אלוהי רוסיה אני אוהב, ואפילו אני עצמי נבל! הן אמוּת שם! – קרא בקול, כשהוא מבריק לפתע בעיניו. קולו הרתית מבכי.

– נוּ, הרי איפוא אשר החלטתי, אלכסיי, שמע! פתח שוב לאחר שהבליג על התרגשותו, – אבוא לשם עם גרושה – ושם מיד לחרוש, לעבוד, עם דוּבים פראים, לבדנו, הרחק אי־שם. הן גם שם ימצא מקום שהוא מרוחק! שם אומרים, מצויים עדיין אדומי־עור, אי־שם אצלם בירכתי האופק, נוּ, ובכן לאותה ארץ, אל אחרוני המוהיקנים. נוּ ומיד אל הדקדוק, אני וגרושקה. עבודה ודקדוק, וכך שנים שלוש. משך שלוש שנים אלה לשון אַגליקית נלמד וכמונו כאנגלים לכל דבר. אך נלמד אותה – הקץ לאמריקה! נברח הלום, לרוסיה, כאזרחים אמריקאיים. אל תדאג, לכאן לעיירה לא נבוא. נתחבא הרחק אי־שם, בצפון, או שמא בדרום. אני לאותו זמן אפשוט צורה, היא גם כן, שם, באמריקה, פלוני דוקטור יתקין לי יבלת כלשהי, הן לא בכדי מכונאים הם. ולא, אחת מעיני אנקרה, זקן יורד על פי מדותי אגדל לי, שׂב (תוך געגועים על רוסיה ישׂיב) – אפשר ולא יכירוני ואם יכירו, ישלחוני איפוא, אחת היא, הווי אומר, אין מזל! כאן גם כן נהיה אי־שם במעבה־יער חורשים את האדמה, ואני כל ימי אהיה משים עצמי אמריקאי. אולם כגמול לכך נמות על אדמתנו. הנה איפוא התכנית שלי. ואין להשיב. נראה בעיניך?

– נראה בעיני, – אמר אליושה, משלא רצה לערער עליו.

מיטיא נשתתק לרגע ופתאום הפליט:

– ואיך הכשילוּ איפוא במשפט? הן כה הכשילוּ!

– אפילו לא היו מכשילים, בין כה וכה היו מרשיעים אותך, – אמר, תוך התאנחות, אליושה.

– אכן, נמאסתי לקהל המקומי! יהי האלוהים עמם, אבל קשה! – נאנח ביסורים מיטיא. שוב נשתתקו לרגע.

– אליושה, הרגני נא מיד! – קרא לפתע, – התבוא מיד או לא, הגד! מה אמרה? כיצד אמרה.

– אמרה כי תבוא, אבל איני יודע אם היום. הן כבד ממנה הדבר! – במורך הביט אליושה אל אחיו.

– נוּ, שלא יכבּד, ואיך יכבּד! אליושה, דבר זה ישגעני. גרוּשה לא תגרע עין ממני. מבינה. אלי שבשמים, הכריעני: מה אדרוֹשה? את קאטיא אני דורש! כלום משיג אני את־אשר אדרושה? שרירוּת קרמזובית, בן בליעל! לא, איני מסוגל לסבול! נבל, ותו לא!

– הרי היא! – קרא אליושה.

באותו רגע הופיעה לפתע בפתח קאטיא. נעצרה כהרף עין, כשהיא מביטה אין עינים אל מיטיא. הלה קפץ במבוהל וקם על רגליו, פניו הביעו אימה, הוא החויר, אלם מיד חיוך שבמורך לב, מעתיר, נתגלה על שפתיו, והוא לפתע, מבלי שיוכל למנוע עצמו מכך, הושיט לקאטיא את שתי ידיו. משראתה זאת, חשה היא במבוהל אליו. היא אחזה בו בידיו ובכוח כמעט הושיבתהו על המיטה, ישבה על ידו, ומבלי להניח לידיו, בחזקה, ברתת לחצה אותן. פעמים אחדות ביקשו שניהם לומר מה, אולם נמנעו ושוב דוּמם, בנעיצה, דומה כאילו קפאו, בחיוך זר הביטו איש אל רעהו. כך עברו רגעים שניים.

– סלחת או לא? – מילמל, סוף־סוף, מיטיא ובאותו רגע גופו, בפנותו אל אליושה, כשפניו מעוותות משמחה, קרא אליו:

– השמעת את־אשר אשאלה, השמעת?

– על כן גם אהבתיך שאיש לבב אתה! – הפליטה פתאום קאטיא. – אף אין לך צורך בסליחה שלי, ולי בשלך; אחת היא, אם תסלח ואם לא – לכל החיים תישאר פצע בנפשי, ואני בזו שלך – וטוב שכך הוא…

היא הפסיקה להשיב רוח.

– לשם מה באתי? – פתחה שוב במבולבל ובמזורז, – את רגליך לחבק, ידיך ללחוץ, הנה כך, עד כדי כאב, התזכורה, כיצד במוסקבה לחצתי לך, – שוב לומר לך, כי אתה אֵלי, שמחתי, לומר לך, כי אהבתיך אהבה עזה כמוות, – אמרה כשהיא מתאנחת ביסוריה ופתאום בתאוה נצמדה בשפתיה אל ידו. דמעות פרצו מעיניה. אליושה עמד אילם ונבוך; בשום פנים לא חיכה לראות את־אשר ראו עיניו.

– האהבה נגוזה, מיטיא! – החלה שוב קאטיא, – אולם יקר לי עד כדי כאב הדבר אשר נגוז. זאת דע לך לעולמים. ואולם עתה, לרגע קט, יהא איפוא אשר יכול היה להיות, – מילמלה בחיוך מעוות, כשהיא שוב בשמחה מביטה לתוך עיניו. – גם אתה אוהב עתה אחרת, וגם אני אוהבת אחר, ואף־על־פי־כן לנצח אהיה אוהבת אותך, ואתה אותי, כלום ידעת זאת? שומע אתה, אהבני, אהבני כל ימי חייך! – קראה היא במעין רתת מאיים כמעט בקולה.

– אהיה אוהב ו…יודעת את, קאטיא, – כשהוא משיב רוח עם כל מלה ומלה, פתח גם מיטיא, – יודעת את, אני אותך, לפני חמישה ימים, באותו ערב אהבתי… שעה שנפלת והוציאו אותך… כל החיים! כן יהי, כן יהיה לנצח…

כך מלמלו הם שניהם זה לזו דברים תפלים ומבולבלים, אפשר גם לא אמתיים, אולם באותו רגע היה הכל אמת, והם עצמם לתומם האמינו לעצמם.

– קאטיא, – קרא לפתע מיטא, – התאמיני כי אני שהרגתי? יודע אני כי עתה אינך מאמינה, אבל אז… כאשר העידות… האמנם, האמנם האמנת!

– גם אז לא האמנתי! מעולם לא האמנתי! ושונאת הייתי אותך ופתאום שיכנעתי את עצמי, הנה לאותו רגע… כאשר העידותי… שיכנעתי והאמנתי… וכאשר סיימתי את עדותי, מיד שוב חדלתי להאמין. דע לך איפוא הכל. שכחתי כי באתי לייסר את עצמי – הפליטה פתאום במין ארשת חדשה לגמרי, לא דומה כלל למלל האהבה העכשוי שקודם לכן.

– קשה לך, אשה! – נפלט לפתע כאלו שלא בטובתו מפי מיטיא.

– הנח לי, – לחשה, – עוד אבוא, עכשיו קשה!…

היא קמה ממקומה, אבל פתאום צעקה בקול ונרתעה לאחור. אל החדר במפתיע, אם גם חרשׁ לגמרי, נכנסה גרוּשנקה. איש לא חיכה לה. קאטיא במבוהל פסעה לעבר הדלת, אולם, משהשתוותה עם גרוּשנקה, נעמדה פתאום, החוירה כולה כסיד, וחרשׁ, בלחש כמעט, נתאנחה בפנותה אליה:

סלחי לי!

ההיא נעצה בה מבטה, ולאחר המתנה של רגע, בקול ארסי, מורעל בחימה, השיבה:

– צהוּבין הננו, אֵם, זו לזו! שתינו זועפות! איככה נסלח איפוא אשה לרעותה, את ואני? הנה, הצילי אותו, וכל ימי חיי אהיה מתפללת בעדך.

– ולסלוח אינך רוצה! – צעק מיטיא אל גרושנקה בגערת נזיפה.

– היי שקטה, אצילנוּ בשבילך! – לחשה במבוהל קאטיא וברחה מהחדר.

– ואת יכולת לא לסלוח לה לאחר שהיא עצמה אמרה לך: ‘סלחי’? במרירות קרא שוב מיטיא.

– מיטיא, אל תעז לגעור בה, אין לך רשות! – קרא בחום אל אחיו אליושה.

– שפתיה היהירות דיברו, ולא הלב, – במין תיעוב אמרה גרושנקה. – תגאלך – הכל אסלח…

היא נשתתקה, דומה כאילו החניקה מה בנפשה. לא יכלה עדיין להתאושש. נכנסה היא, כפי שנתברר אחר־כך, דרך־מקרה לגמרי, מבלי לחשוד בדבר ומבלי לחכות למצוא את־אשר מצאה.

– אליושה, רוץ אחריה! – פנה במבוהל אל אחיו מיטיא, אמור לה… איני יודע מה… אל תתן לה ללכת כך!

– אבוא אליך לפנות ערב! – קרא אליושה ויצא במרוצה אחרי קאטיא. הוא השיגה כבר חוצה לגדר בית־החולים. היא הלכה מהר, נחפזת, אולם אך השיגה אליושה, אמרה לו במזורז:

– לא, לפני זו לא אוכל לייסר את עצמי! אמרתי לה: ‘סלחי לי’ מפני שרציתי לייסר את עצמי עד הסוף. היא לא סלחה… אהבנה בגלל זאת! – הוסיפה קאטיא בקול נפגם ועיניה הבריקו בזעם פראי.

– אחי לא חיכה כלל, – מילמל אליושה, – בטוח היה, כי לא תבוא…

– אין ספק. נניח לכך, – הטיחה. – שמע: אני עמך לשם אל הלויה לא אוכל עתה ללכת. שלחתי להם לארון פרחים. כספים עדיין יש להם, דומתני. אם יצטרכו, הגד להם, כי בעתיד לעולם לא אעזבם… נוּ, עתה הנח לי, הנח לי, בבקשה. כבר אֵחרת לשם, מצלצלים לעבודת צהרי־היום בכנסיה… הנח לי, בבקשה!

III הַלְוָיַת אִליוּשֶצְ’קָה. הַנְּאוּם לְיַד הָאֶבֶן    🔗

אכן, הוא אחר. מחכים היו לו ואפילו גמרו כבר בלעדו לשאת את הארון היפה, המקושט בפרחים אל הכנסיה. היה זה ארונו של איליושצ’קה, הנער המיסכן. הוא מת יומים לאחר מתן פסק־הדין למיטיא. אליושה עוד ליד שער הבית נפגש בקריאותיהם של הנערים, חבריו של אליושה. כולם נמצאו מחכים בקוצר־רוח לו ושמחו כי, סוף־סוף, בא. כולם יחד מנו המתכנסים כשנים־עשר איש, כולם עם ילקוטיהם ותרמיליהם מופשלים להם על שכמם. “אבא בכה יבכה, היו עם אבא”, –ציוה להם איליושה לפני מותו, והנערים לא שכחו זאת. בראשם נמצא קוליא קראסוטקין.

– כמה שמח אני כי באת, קרמזוב! – קרא, כשהוא מושיט ידו לאליושה. – נורא כאן. באמת, קשה לראות. סניגירוב אינו שיכור, יודעים אנו בביטחון כי לא שתה היום מאומה, וכאילו מבוסם… אני תמיד קשה, אבל זה נורא. קרמזוב, אם לא אעכבך, לוּ רק עוד שאלה אחת בלבד בטרם תיכנס לשם?

– מה יש, קוליא? – נעמד אליושה.

– אשם אחיך או לא אשם? הוא הרג את אביו או המשרת? כאשר תאמר, כן יהי. אני ארבעה לילות נדדה שנתי ממני בעקב מחשבות אלה.

– הרג המשרת, ואחי חף מפשע, – השיב אליושה.

– אף אני אומר כן! – קרא לפתע הנער סמוּרוב.

– ובכן, הוא אָבד כקרבן תמים בעד הצדק! קרא קוליא. – מאושר הוא! אפילו אָבד, אבל מאושר הוא! נכון אני לקנא בו!

– מה אתה דובר, איככה יתכן, ולשם מה? – קרא בתמיהה אליושה.

– הה, אילו יכולתי ביום מן הימים להקריב את עצמי בעד הצדק, – אמר בהתלהבות קוליא.

– אולם הן לא בענין מעין זה, לא בחרפה כזו, לא באימָה כזו! – אמר אליושה.

– וודאי… רוצה הייתי למות בעד האנושות כולה, ואשר לחרפה, אחת היא: ימחו איפוא שמותינו. את אחיך אני מכבד!

– וגם אני! – קרא פתאום ובהפתעה גמורה מתוך הקהל אותו נער עצמו, אשר הודיע אז, כי יודע הוא מי ומי היו מייסדי טרוֹיה, ולאחר שקרא, בדיוק כמו אז, הסמיק כולו עד למעלה מאזניו כאדמוֹן.

אליושה נכנס החדרה. בארון כחול, מקושט פיפים לבנים, היה שכוב, משׁוּכּל ידיו ועצום עיניו, איליושה. קוי פניו הכחושים לא נשתנו כמעט כלל, והגופה, מוזר הדבר, לא העלתה כל ריח רע. ארשת פניו היתה רצינית ומהורהרת כביכול. ביחוד יפות היו הידים המשׂוּכּלות, כאילו היו מפותחות בשיש. בידיו ניתנו פרחים, ואף הארון כולו נמצא מקושט מבית ומבחוץ בפרחים, שנשלחו השכם בבוקר על־ידי ליזה חוכלאקוב, אולם הגיעו עוד פרחים מאת קאטרינה איבאנובנה, וכאשר פתח אליושה את הדלת, קפיטן־המטה, עם צרור פרחים בידיו הרועדות, נמצא מפזר אותם שוב על גופת נערו היקר. כמעט שלא הרים עיניו אל אליושה הנכנס, ובכלל לא רצה להביט אל פני איש, אפילו לא אל אשתו המטורפת, הבוכיה, אל “אמא־מא” שלו, שמשתדלת היתה כל הזמן להתרומם על רגליה החולניות ולהתבונן מקרוב בפני נערה המת. את נינוצ’קה הרימו אליו וגם היא, כנראה, בכתה חרש. פני סניגירוב נראו מעודדים, אולם תמוּהים, ויחד עם זאת מאוּכזרים. בפיפויו, במלים שלו שהיה מפליט היה משהו משום הדיוֹטיוּת. “אבא, אבא רחימאי!” היה קורא מדי רגע, כשהוא מתבונן באליושה. רגיל היה, עוד בחיי אליושה, לקרא אליו דרך־חיבה: “אבא, אבא רחימאי!”

– אבא־בא, הבה גם לי פרחים, קח מידו, הנה לבן זה, ותן לי! – ביקשה, כשהיא ממררת בבכי, “אמא־מא” המטורפת. או שכל־כך נראתה לה אותה שושנה לבנה קטנה, שנמצאה בידי אליושה, או שרצתה לקחת פרח מידו לזכרון, אבל היא כל־כך הרתיעה כולה בהושיטה ידה לפרח.

– לאיש לא אתן, מאומה לא אתן! – קרא בקשיחות־לב סניגירוב. – והפרחים שלו, ולא שלך. הכל שלו, מאומה לא שלך!

– אבא, תן פרח לאמא! – נשאה פתאום את פניה הרטובות מבכי נינוצ’קה.

– מאומה לא אתן, ולה בודאי לא אתן! לא היתה אוהבת אותו. היא אז ממנו את התותחתח לקחה והוא נתנו לה ב־מ־ת־נה, – החל לפתע גועה בבכי קפיטן־המטה בהעלותו על לבו, כיצד ויתר אליושה אז על תותחתחו לטובת אמו. המטורפת המיסכנה החלה מתייפחת חרש, כשהיא כובשת פניה בידיה. הנערים, משראו, לבסוף, כי האב אינו נותן להרחיק את הארון ממנו, ובינתים הגיעה העת לשאתו, הקיפו לפתע את הארון בהמון צפוף והחלו מרימים אותו.

– איני רוצה לקברו פנימה לגדר! – החל צועק לפתע סניגירוב, – ליד האבן אקברנו, ליד האבן שלנו! כך ציוה אליושה. לא אתן לשאתו!

הוא גם קודם לכן, כל שלושת הימים, היה אומר כי יקברנו ליד האבן; אולם התערבו בענין אליושה, קראסוטקין, בעלת־הבית, אחותה, כל הנערים.

– ראה מה עלה על דעתו, ליד האבן הנאלחה לקברו, משל היה מחוּנק, – הטיחה בזעם הזקנה בעלת־הבית. – שם בפנים הגדר האדמה יש לה צלב. שם מתפללים יהיו לנשמתו. מן הכנסיה תעלה השירה, והכומר כה צחות ובעל־פה יקרא, שהכל כפעם בפעם אליו יגיע, ממש כאילו היו קוראים על קברו.

קפיטן־המטה פרש, לבסוף, בידיו: “שאו איפוא לאשר תרצו!” הילדים הרימו את הארון, אולם, בעברם על פני האם, נעמדו לפניה לרגע והורידוהו, למען תוכל להיפרד מעל אליושה. אבל משראתה את הפנים היקרים הללו מקרוב, לאחר שבמשך כל שלושת הימים היתה מביטה אליו אך ממרחק מה, הרתיתה לפתע כולה והחלה היסטרית לטלטל ראשה השׂב על גבי הארון אילך ואילך.

– אמא, הצליבי אותו, ברכי אותו, נשקי לו, – קראה אליה נינוצ’קה, אולם ההיא, כאבטוֹמטוֹס, המשיכה בלי הרף לטלטל ראשה ובאין דברים, כשפניה מעוותים מצער רב, החלה לפתע מכה את עצמה באגרוף בחזה. את הארון נשאו הלאה. נינוצ’קה נצמדה בפעם האחרונה בשפתיה אל שפתי אחיה המנוח, כאשר עברו על ידה. אליושה, שעה שיוצא היה מהבית, פנה אל בעלת־הבית בבקשה שתשים עין על הנשארות, אולם היא גם לא נתנה לו לסיים:

– ידענו איפוא, אהיה לידן, אף אנו נוצרים הננו. – הזקנה, בדברה כך, בכתה. לשאת עד הכנסיה לא היה רחוק, צעדים שלוש מאות, לא יותר. היום היה בהיר, יפה; עמד כפור, אך לא חזק. פעמון הכנסיה הקורא לתפילה עוד המשיך להצטלצל. סניגירוב מבוהל ומפוזר הדעת רץ אחרי הארון במעילו הישן, הקצר, הקיצי כמעט, ראשו מגולה וכובעו הרך הישן, רחב־התיתוֹרה בידיו. מצוי היה בדאגה חשׂוּכת פתרון; הנה יושיט ידו לסמוך את מראשותי הארון ואך יפריע לנושאים, הנה ידחק מן הצד ויבקש לוּ, למצער, כאן להסתדר. נשר אחד הפרחים על השלג, הריהו עט אליו להרימו, משל כאילו באבדן פרח זה האלוהים יודע מה תלוי.

– וקרום־הלחם איפוא, קרום־הלחם איפוא שכחו, – קרא לפתע בפחד נורא. אולם הנערים מיד הזכירו לו, שאת קרום־הלחם כבר לקח לפני כן וכי בכיסו הוא. בבת־אחת שלפו מכיסו ומכשנוכח במציאותו נרגע.

– איליושצ’קה ציוה, איליושצ’קה, – הסביר הוא מיד לאליושה; – שוכב היה בלילה, ואני יושב לידו, ופתאום ציוה: “אבא־בא, כאשר יכסו את קברי, פרר עליו קרום־לחם, למען יבואו האנקורים, אשמע איפוא כי באו וירווח לי שלא לבדי אני כאן”.

– זה טוב מאד, אמר אליושה, – צריך לעתים קרובות להביא.

– יום־יום, יום־יום! החל ממלמל קפיטן־המטה, כאילו חיתה רוחו.

הגיעו, לבסוף, אל הכנסיה והעמידו באמצעיתה את הארון. כל הנערים סבו עליו וכיאות נשארו עומדים כך משך כל זמן התפילה. הכנסיה היתה עתיקה ודלה ביותר, איקוניות רבות עמדו לגמרי בלא קישוטים, אולם בכנסיות כאלה תיטיב משום־מה להתפלל. בעת התפילה סניגירוב כאילו נרגע כלשהו, אולם מזמן לזמן היתה מתפרצת בכל זאת אותה דאגה חשוכת־הכרה ומבולבלת כביכול עצמה: הנה יגש אל הארון וייטיב את המכסה, את הזֵר; הנה, כאשר נפל נר מפמוּט, יחוש במבוהל להתקינו ויטפל בו שעה ארוכה־ארוכה. אחר כך נרגע כבר והתייצב דומם למראשותי הארון בפנים מודאגים־מטומטמים ותמוּהים כביכול. לאחר קריאה מתוך כתבי השליח לחש פתאום לאליושה שעמד על ידו, כי לא כן קראו את השליח, אולם לא הסביר את דבריו. עם שירת הכרובים הצטרף אף הוא, אך לא סיים, ובצנחו על ברכיו, נצמד במצחו אל רצפת־האבן ונשאר שוכב כך שעה ארוכה. לבסוף ניגשו לתפילת האשכבה; חילקו נרות. האב המבולבל החל שוב מתלבט, אולם שירת האשכבה הנוגעת־אל־לב, המזעזעת, עוררה אותו וזיעזעה את נשמתו. הוא נתכווץ לפתע כולו והחל מתייפח תכופות, למקוטעין, כשהוא תחילה ממעך קולו, ולבסוף גועה בבכי. וכאשר החלו להיפרד ולכסות את הארון, תפשוֹ הוא בידיו, כאילו לא היה נותן לכסות את איליושצ’קה, והחל לנשק תכופות, בכמיהה, בלי הרף, בשפתיו של נערו המת. לבסוף שידלוהו והוליכוהו מהמדרגה, אבל הוא לפתע הושיט ידו במבוהל ותפש מאצל הארון מספר פרחים. מסתכל היה בהם וכאילו איזה רעיון חדש ניצנץ בו, כך שאת העיקר כאילו שכח לרגע. קמעה, קמעה הלך ושקע בהירהורים כביכול ולא הוסיף להתנגד עוד, כאשר הרימו את הארון וישאוהו אל הקבר. הוא נכרה לא הרחק, בפנים הגדר, ליד הכנסיה, קבר יקר; שילמה בעדו קאטרינה איבאַנובנה. עם תום טקס הקבורה הרגיל הורידו הקברנים את הארון. סניגירוב גחן כל־כך, עם פרחיו בידיו, על גבי הקבר הפתוח, שהנערים, בחרדה, נאחזו במעילו והחלו מושכים אותו חזרה. אולם הוא לא היטיב עוד להשיג את המתהווה. כאשר החלו מכסים את הקבר, החל פתאום מצביע בדאגה על האדמה הנשפכת ואפילו לדבּר משהו, אולם איש לא יכול להבין, והוא עצמו נשתתק פתאום. כאן הזכירו לו כי יש לפרר את קרום־הלחם, והוא נתרגש מאוד, שלף את הקרום והחל צובט אותו ולפזר פרורים על הקבר: “עוטו איפוא, ציפרים, עוטו איפוא אנקורים!” – לחש הוא מודאג. מישהו מהנערים העיר לו, כי עם הפרחים בידים לא נוח לו לצבוט ושימסור לזמן־מה למישהו שיחזיקם. אבל הוא לא נתנם, אפילו נמצא חרד פתאום לפרחיו, כאילו אמרו לקחתם כליל ממנו, ולאחר שהתבונן אל הקבר ונוכח כאילו שהכל כבר נעשה, הפרורים פוררו, פנה פתאום אורח בלתי צפוי ואפילו שקט לגמרי והחל פוסע הביתה. ברם, פסיעתו החלה תוכפת ומזדרזת, הוא החל למהר, לרוץ כמעט. הנערים ואליושה לא פיגרו מאחריו.

– לאמא־מא פרחים, לאמא־מא פרחים! העליבו את אמא־מא! – החל קורא פתאום. מישהו קרא אליו שיחבוש את כובעו, שכן קר עתה, אולם, מששמע, כאילו תוך משטמה השליך את כובעו בשלג החל מדבר: “איני רוצה בכובע, איני רוצה בכובע!” הנער סמוּרוב הרימו וישאנו אחריו. כל הנערים עד אחד בכו, ויותר מכולם קוליא והנער שגילה את טרויה, ואם כי סמוּרוֹב, עם כובע הקפיטן בידיו, גם כן מרר בבכי, אבל הספיק בכל זאת, במרוצה כמעט, לתפוש בפלח לבנה, שהאדים בשלג השביל, בכדי ליידוֹתוֹ בלהקת אנקורים שחלפה ביעף. כמובן לא פגע והמשיך לרוץ בבכיה, באמצע הדרך סניגירוב נעמד לפתע, השתהה רגע קט כמופתע ממשהו ופתאום, בפנותו פניו חזרה אל הכנסיה, החל לרוץ אל הקבר שנעזב. אולם הנערים השיגוהו בין רגע, ונאחזו בו מכל עבריו. כאן, כאילו תשוּש כוח, כאילו נפגע, נפל הוא בשלג ובהיותו מתחבט, מתייפח וזועק, החל קורא: “אבא איליושצ’קה, אבא רחימאי!” אליושה וקוליא החלו מרימים אותו, להפציר בו ולשדלו.

– קפיטן רב לך, אדם אמיץ מחויב לשאת, – מילמל קוליא.

– את הפרחים איפוא תשחית, – אמר גם אליושה, ו“אמא־מא” מחכה להם, יושבת היא – בוכה שלא נתת לה קודם פרחים מאיליושצ’קה. שם עוד מצעו של אליושצ’קה מונח…

– כן, כן, אל אמא־מא, - זכר לפתע שוב סניגירוב, – את המצע יסלקו, יסלקו! – הוסיף בחרדה כביכול שבאמת יסלקו, קפץ והחל שוב רץ הביתה. אולם לא היה רחוק עוד, וכולם הגיעו במרוצה יחד. סניגירוב נדחף אל הדלת ובפתחו אותה החל צועק אל אשתו, שזה לא מכבר בקשיחות־לב כזו התקוטט עמה:

– אמא־מא, יקירה, איליושצ’קה פרחים לך שלח, רגליך החולניות! – קרא, כשהוא מושיט לה צרור פרחים, שקפאו ונשברו, שעה שמתחבט היה אך־זה בשלג. אולם באותו רגע עצמו הבחין לפני מיטתו של איליושה, בפינה, במגפיו של איליושה, שעמדו שניהם יחדיו, ערוכים לא־מכבר בידי בעלת־הבית, – מגפים ישנים, מצטהבים, מצומקים, מטולאים. משראם, הרים ידיו, נפל על ברכיו, תפש במגף אחד, ובהיצמדו אליו בשפתיו, החל מנשקו בכמיהה, כשהוא צועק: “אבא, איליונצ’קה, אבא רחימאי, רגליך היכן הן?”

– לאן נשאת אותו? לאן נתת אותו? – החלה צורחת בקול קורע לב המטורפת. כאן החלה מתייפחת גם נינוצ’קה. קוליא יצא במרוצה מהחדר, אחריו החלו יוצאים גם הנערים. יצא, לבסוף, אחריהם גם אליושה. "יקוננו איפוא, – אמר לקוליא. – התדע, קרמזוב, – מיעך פתאום את קולו שלא ישמע איש: עגמה נפשי מאוד, ואילו אפשר היה להחיותו, הייתי נותן הכל בעולם!

– אח, וגם אני, – אמר אליושה.

– מה דעתך, קרמזוב, כלום עלינו לבוא הערב הלום? הן ישתה לשכרה.

– אפשר וישתכּר. נבוא רק אנחנו שנינו, די לנו, ונשב עמהן כשעה, עם האם ועם נינוצ’קה, ואם נבוא כולנו יחד, שוב נזכיר להן הכל, – יעץ אליושה.

– שם אצלם עתה בעלת־הבית עורכת את השולחן, – אַזכרה, כנראה, תהיה, הכומר יבוא; הנחזור עתה לשם, קרמזוב, או לא?

– וודאי, – אמר אליושה.

– מוזר כל זה, קרמזוב, אסון שכזה ולפתע הרי לך לביבות, כמה בלתי־טבעי הוא הדבר לפי דתנו!

– אצלם שם גם אלתית תהיה, – העיר בקול הנער שגילה את טרוֹיה.

– ברצינות אבקשך, קאַרטאשוֹב, לא להוסיף להתערב בשטויות שלך, ביחוד שעה שאין מדברים עמך ואין רוצים אפילו לדעת אם קיים אתה בעולם, – הטיח ברוגז לצידו קוליא. הנער נתרתח, אבל לא ערב את לבו להשיב. בינתיים שוטטו כולם חרש בשביל, ופתאום קרא סמוּרוֹב:

– והרי האבן של איליושה, שתחתה אמרו לקברו.

הכל נעמדו ליד האבן הגדולה, אליושה הביט – ותמונה שלימה מזה שסניגירוב סיפר פעם על איליושצ’קה, כיצד הלה, בוכה ומחבק את אביו, היה קורא: “אבא־בא, אבא־בא, כמה הוא השפיל אותך!” – עלתה בבת־אחת על לבו. משהו כאילו נזדעזע בנפשו. בארשת של רצינות וחשיבות סקר הוא את פניהם החביבים והמאירים של התלמידים, חבריו של איליושה, ופתאום פנה אליהם ואמר:

– רבותי, רוצה הייתי לומר לכם כאן, במקום זה גופו מלה אחת.

הנערים הקיפוהו ומיד נעצו בו מבטים חודרים, מיחלים.

– רבותי, עוד מעט ונפרדה. אני עתה, לפי שעה, זמן־מה עם שני אחי, שאחד מהם עומד לצאת לארץ גזירה, והשני שוכב נוטה למות. אולם במהרה אעזוב את העיר הזאת, אפשר, לזמן רב. הנה נפרד איפוא, רבותי. נסכים איפוא כאן, ליד אֶבן איליושה, שלא נשכח לעולם – ראשית, את איליושצ’קה, ושנית, איש את רעהו. ויקרה אשר יקרה עמנו אחר כך בחיים, אפילו עשרים שנה לא ניפגש, – זכור נזכור כיצד הבאנו לקבורה נער מסכן, שקודם לכן היו מיידים בו אבנים, התזכרו, שם, ליד הגשר איפוא? – ואחר כך הכל קשרו לו אהבה כל כך. הוא היה נער נחמד, טוב לב ואמיץ, הרגיש בכבוד אביו ובעלבון המר שהעליבו בו, ובגללו גם התקומם. ובכן, קודם כל, זכור נזכור אותו, רבותי, כל ימי חיינו ואפילו נהיה טרודים בענינים החשובים ביותר, נזכה בכבוד או תבוא עלינו צרה גדולה, – אחת היא, אל תשכחו לעולם, כמה טוב היה פעם כאן לכולנו, לכולנו יחד, שנתלכדנו ברגש כל כך יפה וטוב, שהפך גם אותנו למשך זמן זה של אהבתנו את הנער המיסכן הזה, אולי, טובים יותר מאשר הננו למעשה. גוזלים שלי, – הבה אקרא עתה, כן לכם – גוזלים שכן תדמו כולכם להן, לצפרים טובות תכולות אלה, עתה, ברגע זה, כשאני מסתכל בפניכם החביבות, הטובות, – ילדי החביבים, אפשר ולא תבינו את־אשר אגיד לכם, משום שלעתים קרובות אני מדבר באופן בלתי מובן ביותר, ואף־על־פי־כן זכור תזכרו וביום מן הימים תסכימו לדברי. דעו איפוא, אין־דבר נשגב עוד, חזק עוד, בריא עוד, ומועיל עוד לפניך בחיים, מאשר איזה זכרון טוב ובפרט שנשמר עוד בלבך מימי הילדות, מבית הורים. מרבים לדבר אליכם על חינוך שלכם, והרי זכרון מעין זה, יפה, קדוש, שנשמר בלבכם מילדותכם, יתכן וגם הנהו החינוך הטוב ביותר. אם יצבור האדם לעצמו זכרונות מרובים כאלה בדרך חייו, וניצל האדם לכל ימי חייו. ואפילו לא ישמר בלבנו אלא זכרון אחד טוב בלבד, גם זה עלול פעם לשמש לנו להצלתנו. יתכן ואנחנו נהפוך אפילו רעים אחרי כן, אפילו לא נעצור כוח לעמוד בפני מעשה רע, צחוק נצחק לדמעות בני־אדם, ולאותם אנשים האומרים, כפי שקרא לא־מכבר קוליא: “רוצה אני לסבול בעד כל האנשים”, –גם באנשים אלה, אפשר, נהיה מתקלסים זידונית. ואף־על־פי־כן רעים כאשר נהיה, ישמרנו השם, אכן כאשר נזכור כיצד הבאנו לקבורה את איליושה, כמה אהבנוהו בימים האחרונים, ואיך שוחחנו עתה בידידות כזו ובצוותא ליד אבן זו, גם האכזרי שבנו והליצן ביותר, אם נהפוך כאלה, לא יעז בנפשו פנימה לצחוק לכך. כמה טוב ויפה היה ברגע זה! יתר על כן, אפשר וזכרון זה עצמו יניאנו מרעה גדולה, והוא יהרהר ויאמר: “כן, הייתי טוב אז, אמיץ וישר”. אפילו יצטחק בקרבו, אין דבר, האדם לעתים קרובות יצחק לטוב וליפה; אין זה אלא מתוך קלות דעת; אבל אבטיחכם, רבותי, כי כאשר יצטחק, מיד יאמר בלבו: “לא, עשיתי רע שהצטחקתי משום שלכך אין לצחוק!”

– בהחלט כך יהיה, קרמזוב, אני מבין אותך, קרמזוב! – קרא, כשהוא מבריק בעיניו, קוליא. הנערים באו לידי התרגשות ואף הם ביקשו לקרוא מה, אולם הבליגו, כשהם משביעים עיניהם בחמלה בנואם.

– זאת אני אומר לאותו חשש, שנהפוך רעים, – המשיך אליושה,– ואולם למה לנו להפוך רעים, לא כן, רבותי? נהיה איפוא, ראשית כל, טובים, נהיה ישרים, ואחר כך – לא נשכח לעולם איש את רעהו. אני חוזר שוב על דברי. מצדי אני אומר לכם, רבותי, על דיברתי, כי לא אשכח אף אחד מכם; כל פנים, המביטים כרגע, עתה, עלי, זכור אזכורה, אפילו מקץ שלושים שנה. לא־מכבר אמר קוליא לקאַרטאַשוב, שאין אנו רוצים כביכול לדעת “אם קיים הוא או איננו קיים בעולם?” וכלום יכול אני לשכוח שקאַרטאַשוב קיים בעולם וכי אינו מסמיק עוד עתה, כמו אז, שעה שגילה את טרוֹיה, כי אם מביט אלי בעיניו הנחמדות, הטובות, המאירות? רבותי, רבותי החביבים, נהיה כולנו נדיבי־לב ואמיצים, כמו איליושצ’קה, נבונים, אמיצים וטובי עין, כמו קוליא (אשר יחכם הרבה יותר כאשר יגדל), ונהיה ביישנים, אבל חכמים וחביבים, כמו קאַרטאַשוב. אכן למה אדבר בהם שניהם! כולכם, רבותי, חביבים אתם עלי מעתה, את כולכם אכלא בלבי, ואותכם אבקש שתכלאו אותי בלבכם אתם! נוּ, ומי הוא איפוא אשר יאחדנו ברגש טוב זה, שאותו נהיה אנו עתה תמיד מזכירים ואומרים להזכיר, מי, אם לא איליושצ’קה, הנער הטוב, הנער החביב, הנער היקר לנו לנצח! בל נשכחנו איפוא לעולם, יהא זכרו הטוב שמור בלבבותינו לנצח, מן העולם ועד העולם!

– כך, כך, לעולמי עד, לנצח נצחים, – קראו כל הנערים בקולותיהם המצלצלים, ופניהם החמלתיים.

– נזכור גם את פניו, את לבושו, מגפיו הדלים, ארונו, ואת אביו החוטא האומלל, וכיצד התייצב באומץ־לב לבדו בפני כל הכיתה בגללו!

– נזכור, נזכור! קראו שוב הנערים, – אמיץ לב היה, טוב לב היה.

– אח, כמה אהבתיהו! – קרא קוליא.

– אח, ילדים, אח, רעים חביבים, אל תיראו את החיים! מה טובים הם החיים, שעה שאתה עושה משהו טוב וצודק.

– כן, כן, - חזרו בהתלהבות אחריו הנערים.

– קרמזוב, אנחנו אוהבים אותך! – קרא מבלי יכולת להבליג קול אחד, דומני זה של קאַרטאַשוֹב.

– אנו אוהבים אותך, אנו אוהבים אותך, – החרו־החזיקו אחריו כולם. אבל רבים נוצצו דמעות בעיניהם.

– הידד, קרמזוב! – קרא בהתלהבות קוליא.

– ויהא זכרו של הנער המת ברוך לעד! – הוסיף ברגש שוב אליושה.

– זכרונו לברכה! – החרו־החזיקו שוב אחריו הנערים.

– קרמזוב! קרא קוליא, – האמנם אמת הוא אשר תאמר הדת, כי כולנו נקום לתחיה ושוב נראה איש את רעהו. ואת כולם, ואת איליושצ’קה?

– בהחלט נקום לתחיה, בהחלט נראה ובשמחה, בצהלה נספר איש לרעהו כל אשר היה – צוחק ושמח מחצה־למחצה השיב אליושה.

– האח, מה טוב יהיה, – נפלט מפי קוליא.

– נוּ, ועתה נסיים את נאומינו ונלך אל האַזכרה. אל תבואו במבוכה שנאכל לביבות. הן מנהג עתיק־יומין הוא, מאז ומעולם, ואף בכך משהו טוב, - הצטחק אליושה. – נוּ, לכו ונלכה! הרינו הולכים עתה יד ביד.

– ולעולם כך, כל החיים יד ביד! הידד, קרמזוב! – קרא שוב בהתלהבות קוליא, ושוב החרו־החזיקו אחריו כל הנערים.

1879–1880.