פָּרָשַׁת רְאֵה היא פרשת השבוע הרביעית בספר דברים.
הפרשה מתחילה בפרק י“א, פסוק כ”ו ומסתיימת בפרק ט“ז, פסוק י”ז.
הפרשה היא המשך נאומו הגדול של משה בן עמרם בן קהת בן לוי, בן יעקב, בן יצחק בן אברהם, המגולל את סיפור העלילה של ייסוד העם, הקשור בחלומות ובריתות, שבועות, הבטחות, סיפורים ומסעות נדודים של אבות ובנים, במשך שבעת הדורות, מימי אברהם ראשון כורתי הברית בדבר הארץ המובטחת ועד ימי משה איש האלוהים, המנהיג את עמו בדרך למימוש הברית בכניסה לארץ, סיפור אפי עתיק האמור להיזכר לדורות ולהוות את גבולות הזיכרון המשותף הנשמע באוזן ונקרא בספר ומעוגן בגבולות של זמן ומקום.
משה מכונן את תשתית הזיכרון המשותפת של קהילת הזיכרון של העם היהודי על ידי כינון רצף היסטורי סיפורי מזיכרון הברית עם האבות, בששת הדורות הקודמים, דרך חסד הגאולה ביציאת מצרים בדורו, הדור השביעי, וחסד הברית בהתגלות מעמד סיני, ותיאור המסע הגדול של לידת העם במשך ארבעים שנה במדבר, בדורם של שומעיו או בזיכרון אבותיהם, לצד תיאור עתידו של העם הנודד, הכרוך בכניסה לארץ המובטחת, אותו רק הוא יודע ועליו רק הוא יכול לספר.
היכל הזיכרון הגדול שבונה משה בן עמרם בן קהת בן לוי – אולי היכל הזיכרון הגדול בדורות האדם, המתאר היסטוריה בת ארבעים ותשעה יובלים, מהבריאה ועד הכניסה לארץ, ערב היובל הגדול, יובל החמישים, שבו תתרחש הכניסה המובטחת לארץ היעודה – זיכרון הבנוי על ציר אנכי בין העבר לעתיד, בין בריאה, בחירה, ברית והתגלות, שעבוד וגאולה, לבין יציאת מצרים, מעמד סיני, מתן תורה וכתיבת החוק, חטאי העם ועונשו והכניסה לארץ המובטחת, ועל ציר אופקי בין עבדות לחירות ובין נדודים לכניסה לארץ, מעוגן בגשר ענק בין העבר לעתיד, דרך ההווה שעל סף הכניסה לארץ, שבו ניתנים החוקים והמשפטים, האזהרות והאיסורים, המצוות והפיקודים, החטאים והעונשים, או ההיסטוריה והזיכרון של עולם הנברא כולו ב" בְּסֵפֶר, מִסְפַּר וְסִפּוּר".
המאבק הגדול שמנהל משה באחרית ימיו הוא מאבק הזיכרון נגד השכחה, מאבק הספר והסיפור הדיבור והכתב, החוק, התורה והשירה, נגד תהום הנשייה. לפנינו מאבק של מספר מרחיק ראות שמיטיב לדעת ולהבין שבעולם המעשה הנראה לעין, הנשפט בעיני הבשר, רוב הדברים מעשה ידי אדם אובדים, מתבטלים, חרבים, שוקעים, נשברים, נשרפים, נרקבים, נלקחים, נשדדים או נקרעים, כלים ונשכחים, בעוד שבעולם הנשמע באוזן, הנשפט בעיני הרוח, עולם שפת הקודש, רוח הקודש, לשון הקודש, כתבי הקודש, עולם הַסֵּפֶר הַמִּסְפָּר וְהַסִּפּוּר– הזיכרון הנשמע והכתוב בספר, עשוי לשרוד את תמורות הזמן ולצלוח את תהום הנשייה.
הפרשה הקודמת, פרשת עֵקֶב, עסקה בין השאר באהבת האל לעמו ובמצוות עשה של אהבת העם לאלוהיו עמו נכרתה ברית עולם. אהבה זו מתממשת בנאמנות לשמירת מצוותיו, חוקיו ומשפטיו, הנשמעים והכתובים על ספר ולוח, נאמנות האמורה להבטיח לעם את הברכה והחיים, השגשוג ורציפות הקיום, השפע והשובע, השלום והחירות. הסכנה הגדולה, עליה חוזר משה ומתריע ללא הרף, היא אימת השכחה של חסדי האל הבורא, הנסתר מהעין והנשמע באוזן, האל המדבר ומתגלה לנביאיו בחלום או בהקיץ, האל היודע כל, המושיע והגואל, המצווה המחוקק, כורת הברית והחסד, המנחה, רודף הדעת, האמת והצדק, המנהיג את עמו בנדודיו, מכאן, והאיום הנורא של הפרת הברית וחזרה לעולם האלילי, שמשה שב ומזכיר, מכאן. איום זה בדבר ההליכה אחרי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, הנראים לעין, השובים את הלבבות ביופיים ובפארם, האלים הדוממים המרהיבים במוחשיותם, המגלמים את כל מה שעומד בניגוד לעולם החדש, המופשט, הנשמע משמים, העולם הנצחי הכתוב והזכור, עולם הדעת, האמת והצדק, החירות, החוק, הזיכרון והברית, הברכה והשלום, עולם של ערכים מופשטים שאין לו שום ביטוי נראה לעין, שאותו משה מבקש לברוא בספר, מספר וסיפור הקשורים בארץ המובטחת, מכאן.
אֱלֹהִים אֲחֵרִים הם אלוהי העץ והאבן הדוממים, אלוהי השקר והתעתוע, הנראים לעין, אלוהי העולם העריץ והמשעבד, האכזר, הגוזל והמנשל, המפלה והרע, המוגבל בגבולות עולם החושים, בגבולות הכוח, הכבוד והכסף, שממנו נחלצו בני ישראל בחציית ים סוף.
הקיטוב שמשה מתווה הוא בין כניסה לארץ המובטחת, הארץ האידיאלית, ארץ הברית, הזיכרון והעדות, המצווה, החוק, המשפט, הדין והחסד, ארץ החירות, הצדק והשוויון, במצוותו של אל מופשט, אל נשמע ולא נראה, מדבר, שומע וכותב, לבין השיבה מצרימה, לעולם האלילי הדומם, ההירארכי, העריץ והנערץ, המשעבד והמתעלל, והמשפיע משפעו החושי והחומרי על נתיניו, עולם של רשע ועריצות, המהלך קסם ביופיו החזותי, ומשכיל לשבות לב ועין בתפארתו האמנותית החזותית המרהיבה והמצודדת, ובפאר דתיותו הדוממת הנחזית במחזה, הקושרת בין עריצות להערצה, בין שגב לשעבוד, בין שלמות נראית לעין ובין מחיקת האדם, או בין יופי לשעבוד.
*
המאבק בין הזיכרון ההיסטורי על העולם הנברא ברוח אלוהים ובדיבור, עולם הנברא בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, חלום וחזון, עולם שגיבורו הוא אל סמוי מן העין, שצומח ממנו העולם המופשט והאידיאלי של הברית והחסד, החירות, המחשבה, החישוב והחשבון, עולם השביתה השביעונית המחזורית המקודשת, המנציחה את החירות, השוויון, הצדק והאמת, של אל נשמע ובלתי נראה, וחוק כתוב, המבטיח לשומרי חוקיו ומצוותיו, מציאות שיש בה צדק, חוק ומוסר שווים, ויש בה ברכה, שגשוג וצמיחה, שפע, שובע ופריון, שלווה ושלום, לבין העולם המוחשי, הנראה והלא נשמע, המפתה והמדיח בקסמו החזותי ובפיתויי החושים ובמדרג ההירארכי המפואר המקובל בו בין מלכים לעבדים, שכל יסודות העולם האלוהי נעדרים ממנו, זה המכונה בהכללה ‘אלוהים אחרים’ – הוא המאבק המתנהל ללא הרף בידי משה בשם אלוהי הדיבור, הכתב והזיכרון, אלוהי הצדק, החסד והאמת, החירות והברית לשומרי מצוותיו, לאלוהי הנקם והזעם המכלה, לאלה המפרים את חוקיו.
בפרשה הנוכחית, המאבק בין הטוב לרע או בין שומרי הברית למפרי־הברית, בין אלוהי הצדק המדבר, הגואל והמשחרר, המופשט והבלתי נראה, המצווה והמחוקק, האוסר והדורש, לבין אלוהים אחרים, דוממים וחרשים, עריצים ונערצים, המהלכים קסם בשפע החזותי במקדשיהם ובחגיגותיהם, ובפיתויי החושים המזומנים בהם למעריצים, מתחיל בהבחנה חדשה בין הברכה והקללה, או בין החיים והמוות, הנצחיות והאבדן, הזיכרון והנשייה, הפריון והכיליון, המצווה והחטא או החוקים והמשפטים הטובים המבטיחים את החיים, ואת השפע והפריון הנשמרים בידי שומרי הברית בקהילת הזיכרון של בני ישראל ומבטיחים את מימושה, לעומת הפרתם המבטיחה את ביטולה.
בעולם של ספר דברים מתנהל מאבק נחוש ועקבי בין עולם אידיאלי ראוי, הנודע מפי משה בן עמרם, הנביא משבט לוי נושא דבר אלוהים המופשט, המתבטא בחוקים ומשפטים של אלוהי הברית והחסד, הדעת, האמת והצדק, החירות והשלום, אלוהי הכתב והספר של העולם הנברא בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, בורא העולם ומכונן ההיסטוריה, לבין עולם משובש ופסול לחלוטין, עולם הדממה והיופי המצודד, עולם המוחשות העריצה המרהיבה ביופייה, עולם הנימוס וההירארכיה, עולם הכוח, העריצות המתעללת והאלימות המתעמרת, המבטא את היראה והשגב של העולם האלילי המוחשי.
אין שום מקום במאבק נחוש ועקבי זה בין הנשמע להראה, בין המופשט למוחשי, בין הנצחי לבן־החלוף, לסובלנות, לרב־תרבותיות, לרב־קוליות, לפלורליזם או לפשרה עם הזולת. כדי להבין את נחרצות המאבק ואת חשיבותו העקרונית, קורא בן זמננו יכול לחשוב על המאבק לשחרור העבדים השחורים בארה"ב במאה התשע־עשרה מידי בעלי העבדים הלבנים. עם בעלי העבדים המשעבדים, העריצים והאלימים, שהתאכזרו לשחורים בשם הכוח, הכבוד והכסף, לא היה מקום לשום דיאלוג, לוויתור או לפשרה, כי העבדות, שהיו לה צידוקים כלכליים וחברתיים רבים. בעיני בעלי העבדים, נחשבה בעיני כל אדם הגון שוחר חירות ושוויון ואיש מוסר וצדק, לפשע נגד האנושות, לטאבו, לתועבה משוקצת, להתאכזרות, מתעללת, לקללה, לחטא, לעוול, לגזענות מרושעת, להשפלה וניצול. על אותו הרצף, עבודת אלילים הנראים לעין שקולה לעבדות המשוקצת בידי מכונן המונותאיזם והחירות, הנודע רק למשמע אוזן, הגואל מבית עבדים.
*
כל הפרשה מובאת להלן ברצף בטקסט מנוקד. מפעם לפעם אני מעירה הערות ברצף הטקסט המנוקד, בדפוס לא מנוקד, אחרי כוכבית.
יש לתת את הדעת על המילים הקשורות בשמיעה, בשמחה ובברכה.
השורש ש.מ.ע בהטיותיו השונות נזכר עשר פעמים בפרשה.
השורש ב.ר.כ נזכר שבע־עשרה פעמים.
השורש ש.מ.ח נזכר שבע פעמים.
עוד יש לשים לב למילה מקום הקשורה למקום שבו אלוהים יבחר לשכן את שמו שם, החוזרת ונזכרת בפרשה תשע־עשרה פעם. אחרי חורבן בית שני הפכה המילה מקום לשמו של אלוהים שמקומו נותץ ונהרס וביתו נחרב.
עובדה מעניינת היא שהשורש *ר.א.ה* בהטיותיו השונות קשור למשה בספרי החומש הקודמים בהקשרים שונים, אבל בפרשת ראה מודגש בפיו השורש *ש.מ.ע* על הטיותיו.
ועוד הערה לשונית אחת. כל המצוות הקשורות בחסד ובאחריות חברתית על אלה שלא זכו לברכת הארץ, בהיותם משוללי נחלה, או כל המצוות הקשורות בצדק חברתי ובנתינה, מוצגות בצורה כפולה ומודגשת: פָתֹחַ תִּפְתַּח, הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, נָתוֹן תִּתֵּן ועוד. כנגד נתינה שופעת זו של האדם החולק מעושרו ומברכת שדהו, יזכה הנותן להיות זה אשר יאמר לו– בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ
*
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.
אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.
וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.
*
השמיעה של דבר האל והקשב לנאמר בו מתנים את הברכה, בעוד שהיפוכם, אטימת האוזן מביאה את הקללה. הבחירה מסורה לאדם אם לשמוע ולהקשיב או להקשות עורפו ולהתעלם.
*
וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל.
*
*שני הרים אלה מגלמים ביטוי מוחשי למושגים מופשטים. גם הברכה וגם הקללה הם מעשה הכרוך בעולם הדיבור והשמיעה המחולל באופן סמוי תמורה בעולם המעשה.
*
הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה.
* הגאוגרפיה המקראית יפה כל כך וקשורה בנהר הירדן, ששמו המקורי הוא היורדן, ככתוב באפוקריפון יהושע במגילות מדבר יהודה, הנהר היורד מצפון לדרום או היורד מנחל דן, וקשורה בשמים, בארץ מבוא השמש, בארץ הכנעני ליד אלוני מורה, כלומר ליד עצי אלון עתיקים.
*
כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ.
*
הארץ היא מתת אלוהית וירושה לעם מאלוהיו אחרי שיוריש את אויביו, יושבי הארץ.
*
וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.
*
* הכניסה לארץ המובטחת, הורשת הארץ לעם והפיכתה למורשתו אחרי הורשת אויביו בידי האל, מותנית בשמירת המצוות שנשמעו חזור ושמוע ברבים, לאורך החומש ממעמד סיני ואילך ועד לאלה הנמסרות בפרשה הנוכחית בערבות מואב.
*
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה.
*
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן.
וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא.
*
*כאמור המצווה הראשונה מתייחסת להשמדת העולם האלילי ולהחרבת המרחבים המקודשים של הדתות האליליות ולהשכחתם מן הזיכרון, מהמקום והזמן, בשל הפיתוי העצום הגלום בהם בשל יופיים מצודד העין והתענוגות המוחשיים הקשורים במקדשי האלילים ובבמותיהם הקשורים בתודעה של החזרה למצרים האלילית, לבית עבדים. העולם האלילי הדומם והחרש, היה מבוזר ולא ריכוזי. נראה ולא נשמע, מרהיב ומושך, מפתה ומדיח, מצוי בכל מקום ומפתה בכל מקום.
*
לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה.
*
* כאן נמצא אזכור ראשון לרעיון ריכוז הפולחן סביב שם האל והמקום שבו יבחר לשכן את שמו. שם הוא מילה נשמעת, לדרוש משמע לבקש, לשמוע ולדבר, לקרוא ולהאזין.
*
וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם.
*
*המוחשיות המותרת מעוגנת רק במחזורי הקרבנות שומרי הזמנים והמועדים, ובעשן המיתמר מהם ומעלה ריח ניחוח השמימה. עולות וזבחים המוקרבים על המזבח הם המייסדים את כינון זיקת הגומלין בין הארץ לשמים באמצעות קורבנות המקרבים בין שני המתחמים. עולות, זבחים, מעשרות ותרומות, נדבות ובכורות מביאים בני ישראל בשמחה ובתודה, במחזוריות קבועה וידעה מראש בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שרק בהם צומחים ומבשילים שבעת המינים. עולי הרגל מביעים תודה על הברכה השוררת בבתיהם ובשדותיהם, המותנית בברכת שמים ובשמירת מחזורי ההשבתה השביעוניים המקודשים.
*
וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
*
לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.
כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם
וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח.
וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה.
וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.
*
* השמחה וההודיה על הברכה והשפע המובטחים משמים לשומרי הברית, משותפת לכל חלקי החברה. אזכור מיוחד מוקדש ללוי שאין לו נחלה ארצית משלו, שהיא הבסיס לברכת הארץ, משום שנאמר לו שרק אלוהים הוא אחוזתו ונחלתו.
*
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה.
כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.
*
*כאן שבה ונשנית מצוות ריכוז הפולחן במקום אחד, שאותו יבחר אלוהים, כעוגן מוחשי המוגבל בגבולות, למה שמעצם מהותו הוא חסר גבול כי איננו נראה. הצבת גבולות ברורים ומדויקים לזמן ולמרחב המקודשים, הנראים לעיני האדם, היא ממאפייניו של ספר דברים.
*
רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.
רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.
*
*איסור אכילת דם, זה שבזרימתו התדירה ובתנועתו הקבועה בגוף האדם והחיה, מבטא חיים של כל יצור חי, הוא הבסיס לחוקי הכשרות והוא קשור קשר הדוק לפסוק ‘כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ’ הנזכר להלן.
*
לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ.
*
*השער הוא המפריד בין השדה לעיר, בין הפרטי לציבורי, או בין הטבע לתרבות, והוא המקום שבו התנהל המשפט על פי החוק הכתוב והמקום שאליו בא העם כדי לבקש צדק. האיסור לעיל מבקש למנוע את המעבר הישיר בין השדה לבית ולתבוע הכרה בחסד ובברכה משמים המתנים את השובע והשמחה בארץ. הצמיחה בשדות איננה תלויה רק במעשה האדם אלא היא תלויה בראש ובראשונה בברכת הטל והמטר משמים ובמחזורי הבריאה הנצחיים ובשמירת מחזורי ההשבתה המקודשים בידי אדם. הכרה זו במקור הברכה והשפע, נענית בהבאת שבעת המינים בשלושת הרגלים בשבעת חודשי השנה הראשונים למקדש, בין ניסן לתשרי, ובהבאת קרבן נדבה או פדיון הבן או תשלום נדר במקדש.
*
כִּי אִם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
*
היבול החדש מברכת האדמה, הדגן, או החיטה והשעורה, היין והשמן, או התירוש והיצהר, המבשילים כולם בארץ ישראל בשבעת החודשים שבין ניסן לתשרי, אסורים בהנאה פרטית בבית, עד שמעלים מהיבול ביכורים ומעשרות למתחם הציבורי המייצג את שם האל, מקור הברכה, במקדש, במועד קבוע.
*
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ.
*
*משה כזכור הוא בן שבט לוי ובפרשה הקודמת, פרשת עקב, הרחבתי את הדיבור על מצבם הייחודי של בני לוי שלא נחלו נחלה בארץ, כי ‘ה’ הוא נחלתם וה' הוא אחוזתם', משום שנדרשו להקדיש את כל זמנם להוראה ולעבודת הקודש ללא מקור פרנסה.
*
כִּי יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר.
*
כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ.
אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ.
רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר.
לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.
לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.
*
*ההתייחסות לדם הזורם, מקור החיים, או הטיפול בדם, הנחשב כסימן החיים והנפש, בין דם הברית, בין דם נידה ובין דם בעלי חיים, בידל, גידר, חצץ והפריד את היהודים מכל שכניהם הלא יהודים, ושמר על זרותם, ייחודם ונבדלותם, כי מנע מהם לסעוד עם אלה המבשלים עם דם, או להתרועע עם אלה שאינם שומרות ושומרים את חוקי הטהרה והטומאה בדיני נידה הקשורים בדם, ועם אלה שהוגדרו כערלים ולא נימולים, שכן לא מלו אותם והטיפו להם דם ברית. הספרות האנטישמית נקמה ביהודים על בידול זה ביד רחבה, והאשימה אותם בעלילת דם, בשימוש בדם ילדים נוצרים ובקניבליזם. האשמות שווא אלה, שרבו מספור, היו מבוססות על קסנופוביה (שנאת זרים ופחד מפני זרותם המתבדלת) וגרמו סבל רב לרבים וטובים על לא עוול בכפם.
*
רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה.
וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל.
שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
*
*הטוב והישר נקבע בגבולות הציווי האלוהי הנשמע, הציווי האחיד החל על כל הגברים היהודים, ולא נותר בחזקתו הפרטית של האדם ולא שמור לבחירתו.
*
כִּי יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם.
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי.
לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָּל תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.
*
* מנקודת המבט היהודית – המקדשת את הנשמע הנעלם והבלתי נראה [‘שמע ישראל’] וסולדת מהנראה הדומם רב היופי מעשה ידי אדם – החרדה מפני עבודת האלילים [‘לא תעשה לך פסל וכל תמונה’, ‘לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני’ ] ומפני התועבות הכרוכות בה, חייבו את השמדתה ואת ההתרחקות המרבית ממנה בגלל עוצמת הפיתוי הכרוכה בה. בין אם הפיתוי כרוך בתשוקה להתוודע לתרבות הרוב השלטת ולהתקרב לראשיה ונציגיה, העוטים הוד והדר, או בהתפעמות מהיופי החזותי המרהיב או מהפיתוי הקולי־מוזיקלי של הפולחן, העשוי להלך קסם, ובין אם המדובר בהתפעלות רוחנית ודתית מדת ותרבות אחרת, האיסור החמור עמד בעינו, שכן משה היטיב לדעת שנקודת המפגש הדתית תרבותית עם דת הרוב, תהפוך בן רגע למפגש חברתי ותביא לקרבה וייחוד ונישואין והמרת דת והיטמעות העם הזעיר במספרו בעמים הסובבים שעלו עליו בגודלו לאין ערוך
*
אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.
*
*אין מקום לחקיקה נוספת בידי אדם, המחויבות היא לחוק האלוהי שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. כאן נטמן זרע המחלוקת באשר לגבולות התורה שבכתב כנגד התורה שבעל פה. הראשונה נחשבת להתגלות אלוהית שעליה אין אדם יכול להוסיף וממנה אינו רשאי לגרוע, אבל דרכו של האדם שהוא ממשיך לקרוא ולדרוש, והוא מפרש ומדיין בעל פה עם הטקסט שאותו הוא שומע ואותו הוא קורא, או עם החוק שעליו לציית לו, מגלה בו פנים חדשות ומוצא בו טעמים חדשים בתמורות העתים. השאלה הייתה עד היכן דברי תורה הקובעים חוקים, מצוות ודינים, ומהיכן תוספות אנושיות של פירוש, ביאור, דרוש, שינוי ודיון. הכוהנים לבית צדוק לא הכירו בתורה שבעל פה שהחלו בה הפרושים, וקראו להם ‘דורשי חלקות’. הפרושים יצאו נגד הכוהנים לבית צדוק שומרי הסדר המקראי הכתוב המקודש, וקראו להם צדוקים. כדי לתרץ את מעשיהם המנוגדים לפשט התורה קבעו חכמים שגם התורה שבעל פה ניתנה משמים, למרות שנוצרה בדיון בבתי המדרש שבני אדם יושבים בהם, קוראים, שונים, מפרשים, דורשים וחולקים. כשנוצרה התורה שבעל פה אסרו חכמים להעלותה על הכתב והתירו רק לשנן אותה בעל פה, כי במסורת היהודית כל טקסט כתוב בלשון הקודש היה מקודש, וכל דבר מקודש היה כתוב. התורה שבעל פה הועלתה על הכתב, לדברי חוקר התלמוד, פרופ' יצחק נחום אפשטיין ולדברי תלמידו פרופ' יעקב זוסמן, רק אחרי תקופת האמוראים המסתיימת לקראת שנת 500 לספירה, וזאת רק מחמת צוק העתים. עד אז נשמרה בעל פה פשוטה כמשמעה. “בכל תקופת חז”ל הקלאסית לימודם של חכמים ותלמידיהם על פה היה, כך בתקופת התנאים וכך בתקופת האמוראים" (זוסמן, עמ' 95). ולא לחינם אמרו חכמים באופן נחרץ: “אין כותבין הלכות בספר”, “כותבי הלכות כשורפי תורה”, [ראו מאמרו המקיף של זוסמן: ‘תורה שבעל פה’ פשוטה כמשמעה: כוחו של קוצו של יו“ד.״ המחקר פורסם לראשונה במחקרי תלמוד ג' בשנת תשס”ה וראה לאחרונה אור כספר בהוצאת מאגנס בכותרת זו]. היו כמובן גם השקפות נוספות בשאלה זו.
המחוקק האלוהי מגדיר את עצמו בכינוי: ‘הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים’, כלומר האל הגואל משעבוד ופודה ומשחרר מעבדות. החירות, הפדות והגאולה הן המקודשות ואילו היפוכם, השעבוד והעריצות, שלילת החופש והדיכוי, הם המתועבים. כל עבודת אֱלֹהִים אֲחֵרִים קשורה בתודעתו של משה לעבדות הנתעבת ולשעבוד המשוקץ, לחיים ללא זמן ריבוני, ללא הבחנה בין זמן לעמל ובין מועד מקודש של השבתה וחופש בחירה, ללא חופש תנועה וללא חירות ביטוי, ללא נגישות שווה לחוק, חיים משוללי כבוד האדם וזכויות האדם, ממנה נחלץ העם בחסד האל הפודה והמשחרר מבית עבדים, בידי משה נביאו.
*
כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.
וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם.
לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ אֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.
*
בתלמוד הבבלי נאמר שרבי חמא ברבי חנינא מקשה על כוונת הפשט בפסוק זה ומסיק ממנו הלכה למעשה הלכות חסד ומוסר הגלומות במסורת היהודית במושג מידות המתייחס למעשים טובים לטובת הזולת: “מאי דכתיב “אחרי ה' אלהיכם תלכו”, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר “כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא?”, אלא להלך אחר מדותיו של הקב”ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב “ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם” – אף אתה הלבש ערומים. הקב“ה ביקר חולים דכתיב “וירא אליו ה' באלוני ממרא” – אף אתה בקר חולים. הקב”ה ניחם אבלים דכתיב “ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו” – אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב “ויקבר אותו בגיא” – אף אתה קבור מתים.
[תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"ד, עמוד א']
*
* משה מתנגד להנהגה כריזמטית נבואית מתעתעת, המסיתה לעבודת אלוהים אחרים, גם אם היא מגובה באותות ומופתים, ואומר שהמבחן היחיד לכל נביא הוא התוכן הקונקרטי הנאמן נאמנות מוחלטת לחוק הכתוב ולסיפור המקראי, ולא האישיות הכריזמטית, הבטחותיה, יופייה ומידותיה או מעשיה ומופתיה. משה פותח כאן בתגובה הקשה לסדרת האיומים של מדיחים ומפתים מבית ומחוץ. הנביא המדיח וחולם החלום הקורא לשוב לעבודת אֱלֹהִים אֲחֵרִים, דינו מוות. כזה בדיוק הוא גם דינם של כל אחד מקרובי המשפחה האהובים, המסיתים לחטא זה. הריגה בסקילה הוא עונשו והסוקל הוא בן משפחתו.
*
כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ.
מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ.
לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו.
כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה.
וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ.
כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר.
יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.
וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ.
הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר ההוא [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב.
וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד.
וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.
כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.
*
גודל האימה מסכנת הפיתוי המדיח של אלוהי תרבות הרוב, המושכים את הלב ביופיים מעורר היראה ומרשימים בגודלם מעורר השגב, שקול לגודל העונשים והאיומים על המדיחים לסור מעבודת אלוהים וללכת בעקבות אלוהים אחרים ונביאיהם.
*
* כאן לעיל ולהלן נדונים האיסורים על סימונים נראים לעין בגוף האדם ועל המאכלים שאדם רשאי לאכול ולהכניס לגופו, בשל העובדה שהעם מוגדר כקדוש ונבחר וכעם סגולה. הקדושה מותנית בהתבדלות ובשמירה קפדנית על שורה של איסורים ודינים, חוקים ומשפטים וגבולות טהרה. האיסורים חלים כמעט כולם על נשים וגברים כאחד (היוצאים מהכלל הם רק אלה השייכים לגברים בלבד מבחינה גופנית, כגון איסור קיצוץ זקן ופאות וכדומה) בעוד שמצוות עשה שהזמן גרמן, חלות ברובם רק על גברים, משום שלנשים הכפופות לבעליהן אין מעמד ריבוני וזמן משלהן הכפוף רק לבחירתן, שבו היו יכולות לבחור לשמור מצוות.
*
הבחירה האלוהית היא נושא נכבד וטעון, אך יש לזכור שהיא מותנית בנאמנות מלאה לחוק ולמשפט האלוהי ולגדרי הקדושה המפורטים בו, ואיננה אוטומטית.
*
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
*
פסוק זה נזכר קודם לכן בספר דברים ז פסוק ו: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
*
הבחירה האלוהית היא בחירה מותנית בשמירת מצוות ואיסורים, וההגדרה של עם נבחר, עם סגולה, התפרשה בצורות שונות לאורך הדורות. על הנבחרים מוטלות חובות רבות שבני שאר העמים לא קיבלו על עצמם, והראשונה שבהן היא חובת זכור ושמור כמאבק הזיכרון נגד הנשייה, לצד חובת אהבת אלוהים ויראתו ושינון דבריו, חוקיו ומשפטיו, לכל בני העם על פי נוסח כתוב ולימודם השיטתי לבני העם ממין זכר בלבד.
*
*מכאן ואילך מתואר מדרג מפורט של עולם החי בזיקה למותר ולאסור לאכילה לאדם מישראל המחויב לקדושה ולבחירה. המזון המותר באכילה קשור בטומאה ובטהרה מצד אחד ובמיון מדוקדק הקשור בסדרי הבריאה ובמחלקותיה, מצד שני, ואינו קשור בזמינות או בטעם אישי.
*
לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה.
זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים.
אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר.
וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.
אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם.
וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ.
אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ.
וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם.
*
* ראוי לשים לב שלא נזכר אף שם של דג בכל המקרא כולו (לוויתן איננו דג הוא יונק)
*
כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ.
וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה.
וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ.
וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ.
וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ.
אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת.
וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ.
וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף.
וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ.
כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ.
לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.
לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.
וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.
וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.
וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.
*
*מכאן ואילך באה שורה של חוקי צדק חברתי מאלפים, המלמדים על הקשר בין אחר לאחריות ובין צדק חברתי לחובה ובין ברית לברכה. אדם מישראל בעל נחלה מניבה, חייב לדאוג לכל חסרי הנחלה ובהם הלוי, והגר, והיתום והאלמנה.
האדמה שייכת לאלוהים שאמר במפורש: “כי לי הארץ”, והנחלות מהאדמה עלו בגורל לתריסר השבטים, לכל משפחה ומשפחה, במצוות האל וברצונו. אין לאף אדם מישראל בעלות של קבע על אדמתו, הארץ כולה שייכת לאלוהים ובני ישראל שקיבלו את הארץ על תנאי – תנאי שמירת החוקים והמצוות והאיסורים – נתפשים כעבדי האל וללא כבעלי הארץ. (‘כי לי בני ישראל עבדים’!).
בשל שתי עובדות יסוד אלה – שלילת בעלות האדם על האדמה ותפישת בני ישראל כעבדי האל –תנובת הנחלה וברכתה אינם שייכים כלל וכלל רק לבעל הנחלה, אלא הם שייכים לו ולכל הנמצאים בתחום אחריותו. היחידים שלא זכו בנחלה בשל בחירה אלוהית (שבט לוי שהוקדש להוראה, להנחלת הזיכרון ולעבודת הקודש) או בשל כורח הגורל (אלמנות, שנחלתם עברה לאחי הבעל המת, או יתומים הקטנים מדי מכדי לעבוד בנחלת אבותיהם או גרים שבאו לגור בארץ כזרים הרוצים לגור עם בני ישראל ושומרים על זהותם הדתית המקורית, אך אין להם נחלה), חייבים להיזון על ידי בעלי הנחלות.
יתרה מזאת בעלי הנחלות חייבים לעזור לאביונים הנתפשים כאחיהם. כי ברכת הארץ תלויה באחריות על האחר שדרכו לא צלחה ובדאגה לצרכיו בעזרה לזולת ששקע בחובות. אין ברכת שמים המתנה את ברכת האדמה, ללא אחווה, נדיבות, אחריות ותמיכה באלה שלא ירשו שדה ונחלה. הצדק החברתי, אומר משה בשם האל, בפי מחבר ספר דברים, הוא הבסיס לשגשוג הכלכלי, או ברכת השמים והארץ תלויים באחווה אנושית, באחריות רחבה, בחסד אנושי, בנדיבות ובנדבה, בנתינה, בסיוע ובתמיכה אנושיים. מי ייתן ותובנות יסוד אלה הנכונות בכל עת ובכל מקום, ביחס לכל אדם, ינחו את השליטים בני ימינו ואת אלה הנתונים לשלטונם.
*
וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ.
מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ.
וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.
וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה.
*
בשנת השמיטה מתחוללת מחיקת חובות. שמיטה היא הפעולה ההפוכה לאחיזה, לקניין, לרכוש ולבעלות. שמיטה היא שחרור והרפיה מאחיזה וויתור על בעלות ועל קניין ורכוש מטעמי צדק חברתי ורווחה לאדם ולאדמה. התורה מצווה על שומרי הברית בשנה השביעית, לשמוט, לשחרר, להרפות, לעזוב, ולא לגבות את החובות מהלווים שאינם מסוגלים להשיבם.
*
אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ.
אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.
רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.
כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.
כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן.
כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא.
נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.
*
אנשים ונשים שנקלעו לחובות או לפשיטת רגל, שעבדו את עצמם או את בני משפחתם, בתמורה לחוב שלא היו יכולים לפרוע ולהשלים את תשלומו. העבדות הייתה חלק מהסדר החברתי בכל העולם העתיק ובעולם הטרום מודרני שלא היו בו חשמל או מים בברזים או טכנולוגיה ותקשורת, שכן הכול נעשה בעבודת ידיים. לעבדים ושפחות, נשים וגברים, היה ביקוש גדול והם נמכרו ונרכשו בשווקי העבדים בכל העולם. לא פעם היציאה למלחמה הייתה לשם שבי עבדים. התורה מצווה על שחרור העבד העברי והאמה העברייה בשנת השמיטה ודורשת שבעל העבדים ישחררם עם מתנות נדיבות.
*
כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ.
וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם.
הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ.
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.
וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ.
וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן.
לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.
*
זיכרון מאות שנות העבדות של בני ישראל במצרים וזיכרון זוועת השעבוד שלא היה לה קץ, הוא הבסיס המוסרי ליחס לעבד העברי. העבדות של העבד העברי כרוכה בשאלות מוסריות רבות, אולם ראוי לציין שהחברה היהודית הייתה החברה היחידה שקבעה מועד שחרור לעבדים.
כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ.
לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ.
וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.
בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.
רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.
*
* הבכורים באדם, בבקר ובצאן שייכים לאלוהים, בשל העובדה הקשורה במכת בכורות, אז ניצלו בכורי בני ישראל ממכת מצרים העשירית, ובכורי האדם חייבים להיפדות אצל הכהן ובכורי הצאן והבקר מוקדשים לאלוהים ומותרים באכילה רק במקום המקודש שאותו יבחר אלוהים.
*
מכאן ואילך חוזר משה לשלושת מועדי העלייה לרגל בהם חוגגים מדי שנה את טקסי קהילת הזיכרון של עם ישראל ממעמד סיני ועד היום. המועד הראשון הוא חג הפסח של הקהילה הזוכרת מדי שנה במשך שבוע שלם את חג החירות, שבו נגאל העם מעבדות לחירות, בחודש האביב. העם יחגוג את חג הפסח במקום שבו יבחר אלוהים, כלומר במשכן או במקדש, במועד קבוע, בארבעה עשר לחודש הראשון, וחג המצות אחריו יוחג במשך שבעה ימים בבתים.
*
שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.
וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר.
לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם.
וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ.
שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה.
*
*מועד הזיכרון השני – שבעה שבועות אחרי מועד חג קציר שעורים, ביום ראשון ממחרת השבת, בתום חג המצות, ב־ כ“ו בחודש האביב, חודש ניסן – הוא חג הביכורים, החל ביום ראשון ממחרת השבת ב־ט”ו בסיון, הנודע בשמות חַג שָׁבֻעוֹת, חַג הַשָּׁבֻעוֹת, חג ביכורי קציר חיטים וחג מתן תורה.
*
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.
וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ
וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.
*
*מועד החג היה שנוי במחלוקת בין כוהני בית צדוק, שהרבו לכתוב עליו כחג השבועה וחידוש הברית במגילות מדבר יהודה, במגילת המקדש, במגילת משמרות הכהונה, במגילת מקצת מעשי התורה ובספר היובלים, החוזר ומזכיר את קדושתו וייחודו כחג השבועים מלשון שבועה וברית, וחג הבריתות וחג המלאכים וחזון המרכבה וחג מתן תורה, לבין הפרושים, המפרשים, משום שהייתה מחלוקת ביניהם על מועד הנף העומר, הוא מועד קציר השעורים. המבקשים להבין יותר ולהעמיק בפרשה זו ובמשמעות המחלוקת העקרונית בין הצדדים, מוזמנים לקרוא את מאמרי “חג שבועות הנעלם” המצוי ברשת.
* המועד השלישי ממועדי העלייה לרגל למקדש הוא חג הסוכות, חג בן שבעת ימים, החל באמצע החודש השביעי, חג השמחה, השובע והשפע, החותם את שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בחג מלא שמחה ברכה והודיה ששלושת המינים האחרונים משבעת המינים שהארץ המובטחת התברכה בהם, הצומחים בשבעת חודשי השנה הראשונים, התאנה, התמר והרימון, מובאים בו למקדש. המחזוריות השביעונית הנצחית המקודשת בחומש, קשורה בעובדה שהמילה שבועה והמספר שבע או שבוע והמושג שובע הקשור בהבשלת שבעת המינים, באים כולם מאותו שורש. השבועה והשבע והשבוע כולם נצחיים, מקודשים ומחזוריים משבוע הבריאה המסתיים בשבת ועד השבת האחרונה שאנו שובתים בה וזוכרים את מועדי ה' וקוראים מקראי קודש ומועדי דרור. המחזוריות השביעונית המשביתה הקבועה והידועה מראש של שבתות, שמיטות ויובלים ושבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, היא תשתית הברית והשבועה הנצחית בין שמים וארץ, בין האל ועמו, הניכרת לעיני המתבונן בצמיחתם והבשלתם של שבעת המינים הנקצרים ונבצרים, נמסקים, נקטפים, נגדדים ונארים בשבעת החודשים המבורכים שבין ניסן לתשרי, המבטיחים שובע וברכה, שפע וחיים.
*
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ.
וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.
שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם.
אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
*
מחזור השבתות ושבעת מועדי ה‘, ששלושת הרגלים נכללים בהם, הוא מחזור הזמן היהודי הנצחי המקודש הנמנה בשבתות ובמועדי ה’ מימי משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי ועד ימינו. שבעת מועדי ה' החלים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי הם אלה המצוינים בפרשת המועדות בספר ויקרא ואלה המפורטים במגילת “מקצת מעשה תורה” וב“מגילת המקדש” שנכתבו בחוגי כוהני בית צדוק:
*
חג הפסח, י"ד בניסן
חג המצות, ט"ו בניסן, במשך שבעה ימים
חג הנף העומר, כ"ו בניסן
חג השבועות, ט"ו בסיון
יום זיכרון תרועה, האחד בתשרי
יום הכיפורים, העשירי בתשרי
חג הסוכות, ט"ו בתשרי, במשך שבעה ימים
*
שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם מניבים בשבעת חודשי השנה הראשונים, השעורה, החיטה, הגפן, הזית, התאנה, התמר והרימון. מועדי הבשלתם לראשית הקציר הבציר והמסיק מפורטים במגילת המקדש.
ארבעת המינים הראשונים מבשילים במרחק שבע שבתות איש מרעהו ונאספים תמיד ביום ראשון ממחרת השבת ברווח של שבעה שבועות.
|*השעורה נקצרת החל מ־כ"ו בניסן, יום ראשון, ממחרת השבת הראשונה בתום הפסח, בעת הנף העומר
*החיטה נקצרת החל מ־ט"ו בסיון, יום ראשון ממחרת השבת, ביכורי קציר חיטים
*הגפן נבצרת החל מג' באב, יום ראשון ממחרת השבת, במועד התירוש
*הזית נמסק החל מכ"ב באלול, יום ראשון ממחרת השבת, במועד היצהר
*
התאנים נֶאֱרות, התמרים נִגְדָּדִים וְהרימונים נִקְטָפִים חודש השביעי ומובאים למקדש בחג הסוכות, החג השביעי בן שבעת הימים, החל באמצע החודש השביעי.
ברכת שבעת המינים הנקצרים, נבצרים נמסקים ונקטפים בשבעת החודשים הראשונים של השנה, ברכה המבטיחה שׂבע, שפע, ברכה שגשוג וחיים, מובטחת לאלה השומרים את החוקים, המשפטים, המצוות והפיקודים, ובכללם את מחזור מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, הוא מחזור ההשבתה השביעוני הנצחי של שביתה מכל מלאכה מדי שבת, ומדי שבעת מועדי ה', בשבעת חודשי השנה הראשונים, ושביתה מכל מלאכה מדי שמיטה ומדי יובל, שמטרתו להזכיר ולהנציח את שבועת מועדי הדרור וזיכרון המעבר מעבדות לחירות בידי גואל ישראל מבית עבדים. בכל אחד ממועדים אלה האדם שומט את אחיזתו משעבוד זולתו, מוותר על ריבונותו, אינו עובד ואינו משעבד, הוא שומט את אחיזתו החומרית, מוותר למען הזולת המשועבד ולמען מחוסרי הנחלה, ותורם למען השוויון, החירות והמנוחה, הצדק והברכה.
*
משה בן עמרם משבט לוי, שבט הסופרים והמורים, המשרתים בקודש, מקדשי השבת והשביתה שבהם קוראים במקראי קודש, יהיה זכור לעד כאדם הראשון בעת העתיקה שנאבק בעריצות השעבוד מעשה ידי אדם, כנושא דברו של אלוהי החירות והדרור ואלוהי מחזורי הזמן הנצחיים הנודעים כמועדי ה' מקראי קודש.
נחתום פרשה זו בכמה שירים שכתבו משוררות ומשוררים בני תקופות שונות, הקשורים בהיבטים שונים בחייו של משה, אדון הנביאים, בחלומות שחלם, במסע שהוביל, בחוקים שהביא לעמו משמים, ובמציאות שבה נאבק.
*
*
חיים נחמן ביאליק, שנולד בשנת 1873, בראדי שבווהלין, בממלכת פולין־ליטא, והלך לעולמו בשנת 1934, היה כידוע משורר, סופר, עורך, מסאי ומתרגם שנחשב למשורר הלאומי של תקופת התחייה הלאומית, כתב על ייחודו של משה:
*
עַל רֹאשׁ הַרְאֵל
*
חיים נחמן ביאליק
*
עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפְתוּחוֹת,
מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי יָמִים עֹמֵד דֹּם אִישׁ שָׂב.
בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹּאחֵז לוּחוֹת,
מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.
וּלְרַגְלָיו תֻּכּוּ שְׁנֵי עֲנָקִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה,
יִלָּחֲמוּ בוֹ בָּעֹז, אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב;
בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית עֲלוֹת יַעְפִּילוּ רוֹמָה
וּגְזֹל מִזְּרוֹעוֹ אֶת־לוּחוֹתָיו – אַךְ לַשָּׁוְא!
כִּשְׁנֵי עַפְעַפֵּי שַׁחַר עֵינָיו תִּבָּקַעְנָה,
וּבְעַנְוַת צֶדֶק מִגָּבֹהַּ יַבִּיט בָּם –
וּבִרְכֵּי שְׁנֵי עֲנָקִים שַׁחוֹת, אַף תִּכְרַעְנָה –
מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם!
ז' אדר, תרנ"ג
*
*
אברהם רגלסון (1896–1981), משורר וסופר עברי יליד הלוסק שבבלארוס, כתב שיר על החזון הנגלה לעיני משה באחרית ימיו על הר נבו.
מֹשֶה עַל הַר נְבוֹ
אברהם רגלסון
לֹא כְּנַעַן וְעָרֶיהָ, הוֹד מִגְדָּלִים
וְחוֹמוֹת נוֹצְצוֹת בְּשֶׁמֶשׁ־עֶרֶב –
לֹא יֶרֶק־גִּנּוֹת, שׁוּרוֹת תְּמָרִים,
וְנָהָר שׁוֹטֵף אַט וּמַשְׁקֶה בְרָכָה
פְּרִי כַרְמֵי חֵן וּמֶגֶד שָׂדוֹת,
עַד יִשַּׁק שִׂפְתֵי־יָם דְּלוּק־אֹדֶם –
לֹא אֵלֶּה, נַחֲלוֹת עַמִּי, רוֹאוֹת עֵינַי,
כִּי־אִם הֲמוֹנֵי דוֹרוֹת יִוָּלֵדוּ
וּתְקוּפוֹת וַחֲלוֹמוֹת יִבָּרֵאוּ –
כְּהָרֵי־תְכֵלֶת שׁוֹאֲפִים שָׁמַיְמָה,
הַר מֵעַל הַר וּפִסְגָּה מֵעַל פִּסְגָּה,
עַד יֹאבְדוּ מֵרְאוֹת בְּעַרְפִּלֵּי נְצָחִים.
וְנֵטֶף מִדַּם לִבִּי יֵז וִיפַעֵם
כָּל שַׁחַר יַאְדִּים רֹאשׁ־שֶׁלֶג רָחוֹק,
וְאֵשׁ הַסְּנֶה אֲשֶׁר הֶרְאַנִי אֱלֹהִים
עוֹד תַּצִּית רִשְׁפֵּי טַל בְּבֹקֶר יֶאֱתֶה.
יָדֹעַ אֵדַע כִּי הִקְדַּרְתִּי עָשָׁן
אֶת לֹבֶן אֵשׁ הַסְּנֶה, לְבַל יְעַוור
עֵינַיִם כֵּהוֹת, וְהִמְתַּקְתִּי מֵי תוֹרָתִי
לְחֵךְ עֲבָדִים לֹא יְקַדְּשׁוּ אֱמֶת
וְאֵל מִמַּרְאֶה חַף, לְזֶבַח זָר,
וְאַךְ הַמַּעֲשֶׂה הַיָּשָׁר יַכִּירֶנּוּ.
וְאֶשְׁלַח בְּרָכָה לִנְבִיאֵי עָתִיד
אֲשֶׁר יָבֹרוּ אֵשׁ מֵעָשָׁן, פָּז מִפְּסֹלֶת,
דְּבַר־אֵל מִדִּבְרֵי דָתִי; וּבִרְכָתִי
לְרֹאשׁ כָּל שׁוֹבְרֵי־לוּחוֹת אַחֲרֵיהֶם,
אֲשֶׁר בְּעֹז וְעָמָל וְיִסּוּרִים
יוֹלִיכוּ עַם בִּישִׁימוֹן לֵאלֹהִים. כִּי
כְּנַחֲלֵי־אֵשׁ מִתְאַבְּנִים עַל הַר עָשֵׁן,
כֵּן קוֹפְאִים דִּבְרֵי־אֵל בְּתוֹרוֹת אָדָם,
עַד יִפְרוֹץ שֵׁנִית זֶרֶם־לַהַב מוֹרֵד
וְשִׁבֵּר סַלְעֵי־חֹק וּבָמוֹת־קֶדֶם
וְהֵקִים דָּת חֲדָשָׁה עַל חֻרְבָּנָם.
כֹּה יִשְׂגַּב הַר־הָאָדָם לַמְּרוֹמִים,
לָשִׁית אֶת כְּתֵפוֹ מִשְׁעָן לַכּוֹכָבִים
וְלהסְתִּיר רֹאשׁוֹ בֵּין מִכְמַנֵּי עֶלְיוֹן.
הִנֵּה הֶחָזוֹן גָּז. וְצִבְאוֹת צְלָלִים
מְכַסִּים בִּקְעַת כְּנַעַן וּכְרָמֶיהָ,
וּפְנֵי יָרֵחַ צוֹפִים אֶל יְרִיחוֹ
וּמְרַכְּכִים גֵּאוּת־חוֹמוֹתֶיהָ. לָיְלָה.
וְשַׁלְוַת־אֵל צוֹנַחַת עַל הַמִּדְבָּר
כְּכַנְפֵי תְנוּמָה עַל עַפְעַפֵּי עָיֵף,
וּנְשִׁיקַת־אֵל יוֹרֶדֶת, מִתְקָרֶבֶת,
וְנַפְשִׁי מְרַטֶּטֶת עִם הַדְּמָמָה.
*
יהודה עמיחי (1924–2000), יליד וירצבורג שבגרמניה, משורר, סופר ומתרגם, כתב על משה ואלוהים:
*
משה רבינו ראה רק פעם אחת [בית ראשון]
יהודה עמיחי
מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רָאָה רַק פַּעַם אַחַת אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים
וְשָׁכַח. הוּא לֹא רָצָה לִרְאוֹת אֶת הַמִּדְבָּר
וַאֲפִלּוּ לֹא אֶת הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת, אֶלָּא רַק אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים.
הוּא הִכָּה בַּסֶּלַע בְּזַעַם גַּעֲגוּעָיו
הוּא עָלָה לְהַר סִינַי וְיָרַד, הוּא שָׁבַר אֶת שְׁנֵי
לוּחוֹת הַבְּרִית וְעָשָׂה עֵגֶל זָהָב, הוּא חִפֵּשׂ
בָּאֵשׁ וּבֶעָשָׁן, אֲבָל הוּא זָכַר רַק אֶת
יַד הָאֱלֹהִים הַחֲזָקָה וְאֶת זְרוֹעוֹ הַנְּטוּיָה
וְלֹא אֶת פָּנָיו וְהָיָה כְּמוֹ אָדָם שֶׁרוֹצֶה
לִזְכֹּר אֶת פְּנֵי מִי שֶׁאָהַב וְלֹא יוּכַל.
*
*
המשוררת רחל בלובשטיין (1890–1931), ילידת סאראטוב שברוסיה, כתבה שיר נודע על אחריתו של משה
*
מִנֶּגֶד
רחל בלובשטיין
*
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
חורף, תר"ץ
*שיריהם של חיים נחמן ביאליק, אברהם רגלסון ורחל בלובשטיין נמצאים בפרויקט בן יהודה