לא פגשנו פנים מוכרים לא אנשים שאנו יושבים אִתם על ספסל אחד בהצגות בכורה של התיאטרון. לא בגאלה של תערוכות. גם לא בצמרת הוויכוח הציבורי. האורות הקטנים של צור־נתן מול קלקיליה אינם אורות־הבמה. גבעה חשופה עם ירח חיוור גם כאשר טקס הפתיחה נכנס את הערב.

המושג נח"ל נישא עתה כדבר מובן מאליו, כאילו היה אחד הניבים העבריים שנחלנו עם מורשת־הלשון מדורי דורות. אך התעמקות קלה מזכירה לך כי צירוף זה של ראשי־תיבות ואשר מקופל בו נבראו באיזה רגע ארוך של השראה, שבו נבראו עוד כמה דברים שהם היום כאבנים בנזר התקומה או קשׂקשׂים בשריונה. אנו זוכרים גם – את ההולך ונשכר באחרונה – כי אף זו אחת מהמצאותיו של לוחם־ומתנחל גדול.

לא העלינו – כמאמר האנגלים – את העולם באש וגם לא הצלנו אותו, אך בשובנו מדרך־העפר הנמשכת בניצב אל קלקיליה ומן הדרך הסלולה במקביל לעיירה הערבית – הילכנו ברחובות עירנו בגרון נטוי מעט כאילו חזרנו מן החלל, או, אם רצונך – אליו.

כאשר באנו אל החוג הרחב של ידידים ומכרים ידענו בוודאות: סיפור זה שאנו מביאים, איש לא יקדים אותנו בו. איש מהם לא היה שם. ובוודאי שלא את רבים עניינה התגלית שגילינו בצור־נתן כי לשון הנערה החביבה שבירכה את גרעין מתנחלי הקיבוץ המאוחד “בשם הגרעינים ט”ו וט“ז של בית”ר" – איננה שונה מאומה מלשון מתנחלים צעירים אחרים. היא מתפצלת רק בדרך לכנסת.

29 ביוני 1966