יְקָרָה הַדִּמְעָה מֵעַיִן תִּזֹּלָּה,
חֶשְׁכַּת אָדָם הִיא תַּגִּיהַּ;
אֶבֶן הַדְּאָגָה מִלֵּב תָּגֹּלָּה,
וְרוּחַ סוֹעֵר תַּשְׁקִיט, תַּרְגִּיעַ.
וּבַת עַמִּי זֶה שָׁנִים אַלְפַּיִם,תִּבְכֶּה, תִּתְאוֹנֵן, תַּזִיל דְּמָעוֹת;
דִּמְעוֹתֶיהָ רַבּוֹת, יִהְיוּ נַהֲרַיִם
יַחַד יִקָּווּ לְיַם הַתְּלָאוֹת.
וְאֶבֶן דְּאָגָה עַל לִבָּהּ תָּנוּחַעוֹד כִּמְטִיל עוֹפֶרֶת;
שָׁוְא אַנְחָתָהּ תְּסֹעַר כָּרוּחַ,
שָׁוְא דִּמְעָתָה כְּזֶרֶם נִגֶּרֶת.
לִבָּהּ יִרְוַח, יִשְׁאַף רוּחַ.
דִּמְעוֹת עַמִּי תִּזֹּלְנָה תִּזֹּלְנָה,שְׁטֹפְנָה, עֲבֹרְנָה, יִפֹּל הַטּוּחַ;
אֶבֶן דַּאֲגָתָהּ מִלִּבָּהּ תִּגֹלְנָה,
לִבָּהּ יִרְוַח, יִשְׁאַף רוּחַ.
דִּמְעוֹת עַמִּי תִּזֹּלְנָה תִּזֹּלְנָה,הָמֵסְנָה לִבּוֹת כָּל עֲשִׁירֵינוּ;
אֶבֶן הַתּוֹעִים מִלִבָּם תִּגֹלְנָהלְהוֹשִׁיעַ אֶת גּוֹלֵי אַחֵינוּ.
דִּמְעוֹת עַמִּי תִּזֹּלְנָה תִּזֹּלְנָה,שְׁטֹפְנָה, הָדַחְנָה חֶלְאַת אַרְצֶהָ;
כִּרְסִיסֵי טַל תִּפֹּלְנָה, תִּפֹּלְנָה,
לְשׁוֹקֵק, לְמוֹגֵג תְּלָמֶיהָ.
דִּמְעוֹת עַמִּי תִּזֹּלְנָה תִּזֹּלְנָה,בַּדֶּרֶךְ תַּעֲבֹרְנָה, שְׁטֹפְנָה הָרָעוֹת;
מִלִּבּוֹת טְהוֹרִים תִּפֹּלְנָה, תִּפֹּלְנָה,
וּבְנֹאדוֹ יְשִׂימֵן אֵל הַצְּבָאוֹת.
(“חֲבַצֶלֶת”, ירושלים, תרמ"ה גל. 39)