“אותו יום היה יום חמה, יום קיץ יפה”.

ישבתי אז עם רעי בחורשה הסמוכה לברן לחסות בצל העצים מלהט היום ומחומו, והחורשה — מה נפלאה אז! כולה מלאה תנועה וחיים: שירת הציפרים, נדנוד עלים וענפים ושחוק ילדים עליזים. ממולנו התנשאו הרי האלפים בהדר גאונם ובראשי שלגיהם. רוח היום הביא ריח פרחים ושושנים אל אפינו. באותה שעה שכחנו תבל ומלואה ונראה את שמחת החיים ושירתם.

אך אז הוצאנו מחברת חדשה לקרוא בה. אך קראנו עמודים אחדים והנה שונה המראה. השמש כמו באה בעבים, החורשה כמו התאנחה והרוח היה כקטב מרירי, שהביא ריח רקבון ומוות אל אפינו.

מן הצפון נשב הרוח הזה, מארץ הקור.

וכל מה שהוספנו לקרוא חובלה רוחנו ביותר, ומן עולם השירה והדמיון הושלכנו אל עולם המציאות המרה והקרה. ובעולם הזה יש רק שירה אחת, שירה מורכבה מאנקות אחרונות של חללים ומאנחות נחנקות של חלשים, שטרם הספיקו לצעוד על במת החיים וכבר נושאים הם בנפשם את המוות. — —

והספר היה מחברת סיפורים של סופר צעיר, שופמן.¹

“כיון שנולד האדם חלש במזגו, הרי הוא אובד, אובד לנצח,” משוחח עם לבבו בלחישה עזרא אמינטון, מורה עברית ב“תלמוד תורה” בהציור “הקרדום”, “עם חולשה זו הנני נלחם כל ימי, וכנראה, לא אשתחרר ממנה לעולם”. בדברים הפשוטים האלה אפשר למצוא את האידיאה הראשית של הסופר. כל גיבוריו ביתר ציוריו וסיפוריו הנם סוגים שונים של מין אחד; טיפוסו של שופמן הוא: “החלש”.

עד כה הורגלנו למצוא בספרותנו טיפוסים אחרים לגמרי. הטיפוס הרגיל הוא ״החלל״, זה הלוחם בעד קיומו, העומד על נפשו, והנופל לאחרונה חלל במלחמת הקיום הקשה. היו לנו גם “חלשים”, אבל “חלשים” ממין אחר לגמרי, חלשים שלרגלי חינוכם לא היו מוכשרים להחזיק מעמד במלחמת הקיום הקשה, חלשים שלא יכלו לצאת בצבא מפני שלא לימדו את ידיהם לקרב ונשק לא נתנו להם. ואולם חלשים כאלה שכוחות כבירים ספונים בעומקי נפשם, שנשק חד ניתן להם ואמנם אינם יכולים להשתמש בו ונשקם זה העלה אחר־כך חלודה, חלשים אשר רק ה“חולשה” אשמה בכל אסונם — זהו טיפוס חדש אצלנו, וזהו טיפוסו של שופמן. הטיפוס הזה הוא יותר אישי מחברתי.

מאין באה לו חולשתו זאת?

"עזרא אמינטון ישב ממול החלון, והעננים השחורים והכבדים יחד עם קול ההלמות הרחוקה והעצובה הזכירוהו את תקוותיו הנכזבות, את דמיון נעוריו שנכזב, את קוצר החיים בכלל…

“נדמה היה כי החיים עוד טרם החלו, בעוד אשר כמעט כבר ספו, תמו”.

לנגד עיניו ריפרפו ושוטטו עתה רק שני צללים: אחד בנזר הנצחון וכבוד עולם על ראשו, אותו ה“אמינטון” העתיד להיות הארי בכל חברה וחברה, והשני הוא־הוא בעצמו בבגדו האמוץ והישן.

“רק בשביל דמעה אחת מסרתי את כל חיי, את כל חיי!” יהגה אמינטון בחובו. באשתו, בת־דודו, שלקח לו רואה הוא את כל אסונו. “אנוכי הלא תיעבתיה מאז ורק לא יכולתי לעמוד בפני דמעות דודי”. “אנוכי הלא תיעבתיה, תיעוב נמרץ”. כשהיתה מעברת בידה לפעמים בהשתובבות על פניו, אז היה כל גופו מזדעזע כאילו נופפו ושיפשפו על פניו ביד מתה. “ודמעה זו, היא־היא שקצצה את כנפי בבת־אחת, לא חמלה!”…

דניאל (בסיפור “הערדל”) אינו יכול להבין מדוע “דבר קל כמו סנדל קרוע מעט יש בכוחו לפעול כל־כך על רוח האדם. הנך הולך ומרגיש את עצמך נאשם בדבר־מה. כגר וכיתום הנך תועה בין יתר האנשים”.

אין להיחלץ מהדחקות לעולם, ומה תהיה אחריתי? כשיש ערדלים אין נעלים וכשיש נעלים אין ערדלים; כשיש אדרת אין מעיל וכשיש מעיל אין אדרת. והאכילה? האם זאת היא האכילה באמת?

אמו גם־כן אינה מבינה: איך אי־אפשר להשיג רק שני שקלים פרנסה? הוא אמנם רואה מוצא. “כשאתפטר מן הבית הארור הזה אז יהיה לי הכל”. הבית הוא אשם בדבר. “אם נולדתי וגדלתי בבית כזה, לא יכלו להיות תוצאות אחרות”. "העניות פה אינה אלא מורשת אבות. אבי זקני חי פה כל ימיו בדחקות ועניות גדולה, פה תקפתהו השחפת ופה מת. לא, פה לא תהיה לך תקומה נצח, צריך להימלט, להימלט מזה "

והאם עונה: "הימלט, ברח, עשה מה שלבך חפץ. בעצמו הוא חדל־אישים, גבר לא יצלח, ותמיד הוא קובע ותובע; על מי? ממי?״

ועל שאלה כזאת קשה באמת לענות. “הוא הרגיש איך שבקרבו כמו גחלים עוממות נפחו והתלהבו מעט־ מעט ויעלו שלהבת כחולה קטנה… ובמרירות משונה הוא עונה שלא ממין השאלה”.

לפעמים תמצא לה מקום גם מחשבה כזאת: “אך זאת היא קטנות־מוחין — זאת! איך מן הנמנע הוא, אתמה ואשתומם, להתנשא מעל לקטנות כאלה?!” אכן לא ידעתי עוד עד היכן הדבר מגיע! — —

ויש עוד “חלש”. הסטודנט לפילוסופיה אליהו בדלון (בציור “מחיצה”) שב לרגלי הריסות בריאותו מחוץ־לארץ. הוא בן הורים עשירים, בעלי אנרגיה, שעשו להם עושר בעמלם. אחיו עסוקים במסחר והוא — חלש.

״מפני מה פחדת כל־כך?״ זאת היא השאלה התמידית שהוא שואל את עצמו. ״מדוע אתה ירא להרים את ראשך?״ "הלא פלא יחיד במינו הוא: כל עשרים וחמש שנותיו עברו עליו במצב השפלה, העינים ארצה, מבלי מצוא די און בנפשו להרימן ולהתבונן סביבותיו.

"והוא הלא חלם מעודו, כי בעת מן העתים, בגמרו את חוק לימודיו, יצא אל אחיו הנדכאים והרעבים ואמר להם ׳מלה׳ אף הוא; הוא יגש אל עדר השׂיות הנידחות והתועות על פרשת־הדרכים והראה להם גם הוא איזה ׳לאן׳. ועתה מה יאמר להם, והוא לא ראה ולא התבונן!״

פחדן גדול היה מעודו.

“רעמים כי רעמו, ברקים כי הבריקו, או כי נשמעו בלילות אנחות אמו החולה — התכנס תמיד תחת הכסתות, אטם את אזניו: הוא יצא לראות, לשמוע”.

“ובימי הקיץ לא הרחיק לטייל מחוץ לעיר”. ושואל הוא את עצמו: ״מה אתה מתירא?״

״צריך להקשיב לכל, צריך לחיות עם הכל! צריך, אבל האפשר?״

חפץ הוא "לראות, להרגיש, לטעום הכל, הכל", חפץ הוא לחיות בכל חושיו — אך — —

וכעין תשובה על זה או חזיון דומה לזה הוא שאול (בציור “בבית זר”) הביישן והפחדן רך־הלב. כאשר יאמר לו ראובן רעו: "מי ייאמר כי עלי תמיד ללכת אליך? לכה אתה פעם אלי!״ הוא משער בנפשו רגע, כי התנגשותו עם הסביבה וביאתו באנשים בכלל סוף־סוף מוכרחות הנה, ואם לא עתה, אהיה מוכרח לאחר זמן, גבר על מוֹרך־לבו ופחדנותו המטושטשת, וילך.

באמת, קשה פה להחליט. יוכל להיות כי הלך מפני שלא עצר כוח להתנגד להפצרת רעו, אך נראה־נא את אשר יעשה שם בבית רעו — היפטר שם רגע מחולשתו?

מי מכם לא קרא את שירו היפה של נקרסוב “ביישנות”. את כל אשר תמצאו שם תמצאו גם פה.

"לשאול נדמתה ביאתו לשם רחוקה, רחוקה מאוד… ראובן מרגיש ביראת רעו המוסתרת ואומר: “אצלנו עתה אפשר שאין שום איש”. ושאול עונה: "אם־כן, הן עלי לראות אחרי כל המהלך הרב הזה רק את ארבעת כתליך הערומים בלבד.

והוא בא שמה. "הוא ישב כנתון בתוך המון כלי זכוכית יקרים, תלויים בשערה״… האפשר באופן יותר טוב לבטא את הרגשת ״החלש״ הזה?

בבית שאון וחיים, אולם החלש הזה, שאינו יודע לחיות, חפץ בעמקי לבו בחיים ומתוך שאינו יכול — מתקצף ומקלל בלבו, “לו נדמה, כי אותו היום, אשר בו יינתק פתיל חיָתם של כל אלה המתהוללים והבריאים, עוד ירחק מאוד — ורק הרעיון, כי אכן מוכרח הוא לבוא בזמן מן הזמנים, ניחמהו מעט”.

החלש הזה מרגיש את עצמו במצב טוב רק “בהרגישו עליו את חסות רעו הבריא, את ידו החמה” וכו'; — ברגע אחד הוא מרגיש, “כי לו חיבקהו עתה רעו ולחצו אל בשרו, כי עתה עברה ובטלה מבוכתו בבת־אחת” — ואולם הרעים אינם מחבקים בלי הרף.

המבוכות תישארנה והחלשים יישארו חלשים.

הסטודנט אליהו בדלון חפץ לחיות בכל חושיו, "לראות, להרגיש, לטעום, ואולם בזמננו זה אין לחיים כאלה מקום. המלאכותיות אכלה את הטבעיות, להרגשת כל החושים “חוֹלניוּת” יקראו.

בזמננו אסור לראות יותר מכפי שניתן רשות לעין, או, יותר טוב, למשקפים לראות. הבריאים מביטים ב“מבטים שהספיקו כבר להשתכלל על־פי אותה התכנית הידועה…” שאול רואה את אחות ראובן הצעירה היפה והנה “גם היא כבר מבטת בעד אותה הזכוכיות”. "הוא הרגיש עתה את עצמו רוצה לעצור בכף־ידו הקטנה בעד שטף נהר רחב־ידים. קשה לחיות!

בזמננו נחוץ רק לראות את קליפת הדברים, את חיצוניותם. אסור להעמיק יותר מדי. אם תעשה כן “דקדנט”, “סצסיוניסט” יקראו לך, יתמרמרו עליו וירגמוך באבנים. ומה־גם עוד לטעום, להריח. בעת שהמלאכותיות אכלה את טבעיות החיים, בעת אשר טמטום החושים עלה עד מרום קצו — אין מקום לדברים כאלה.

ומה יתן לחלשים האלה ומה יוסיף להם, אם מרגישים הם הרבה, אם נוצרו מסוגלים לחיות בכל חושיהם, אם חייהם הפנימיים הם עשירים וכה רבי־גונים — אך לכל הדברים האלה אין מחיר בשוק החיים. נפשות כאלה הן עשירות יותר מדי בשביל המציאות. לו עצרו כוח להתכווץ, להתקטן ולהִטמטם, לו יכלו לשכב במיטת־סדום של ה״סביבה״ — אז אולי היו גוברים חולשתם, אולי היו אז כובשים להם מקום בשדה מלחמת הקיום הקשה.

רפאל (בהציור “רפאל”) — הוא מביט, חושב ומצטער יותר מדי. “מבלי משים עולה על לבו דבר החולשה וההשפלות, אשר בהם נִפלה כל מה שלהם מכל מה שלאחרים. יד האחרים תמיד על העליונה. פרתו היא תמיד האחרונה בעדר; התרנגול הזר מנצח תמיד את תרנגולם הם” ועוד כדומה לזה. הוא יחפוץ “למצוא לו הוראות שעה בהחלונות הגבוהים, הוא חפץ מאיזו סיבה לדבר ולהתרצות אל האיש המגושם בעל הפנים הבריאים והאדומים, להתדבק בגוף המוצק והבריא, להתחכך בשער אדרתו, לנשום בהבל פיו”.

חפץ — ואינו יכול — —

״עוד הפעם פחיתות וחולשה״ — —

כי בעוד אשר לאחרים חסרות אותן המעלות שיש להחלשים האלה, בעוד אשר אחרים, טומטמי החושים, מתאווים לחיים מלאים, להרגשות שלמות, לחושים בריאים, בעוד אשר חלשים ממין כזה, עניי רגש, מצטערים על חסרון זה, קובלים על הטבע שמנעה מהם סגולות אלה — הנה אלה שחוננו בסגולות כאלה אינם מוצאים להם מקום בחיים.

והאנשים האלה, בעלי החושים העשירים וההרגשות העמוקות, בעלי החיים הפנימיים, העשירים ורבי־הגונים, האנשים ששפעת התאוות, החפץ והצער שאינה יכולה להתפרץ ומשימה מחנק לנפשם — אלה לוּ היו יוצרים, משוררים, ציירים. מנגנים, בנאים, פסלים — האם לא היו אלה נותנים לנו אותה השירה שלה אנו מתגעגעים, האם לא היה כינורם מוציא מקרבו אותם הקולות שאזננו תכסף להם, האם לא היו מגשימים ביצירות רמות ונישאות את רוח האדם, את תאוותיו, תקוותיו וצערו, האם לא היו מעשירים את כל עולם הדמיון והמחשבה?

ואלה — נתונים בתנאי חיים כאלה שאינם נותנים להם לחיות; אלה אינם יכולים לצאת המערכה ולהילחם בעד החיים האמתיים, בעד נצחון הכוחות אשר בנפשם; אלה הם “חלשים”. נדמה, כאלו דאג הטבע האכזר לשים תולעת בתוך התפוח למען תנקרהו בעודו באִבו; כאלו שמה התולדה את רגל הרך בנעל סיני למען לא יגדל ולא יתפתח לעולם; כאלו נתן ענן למלווה תמידי להשמש לכסות עליה למען תשקע בטרם עוד תזרח ובטרם תביא מרפא לנפשות חלשות ומדוכאות.

יש לי להעיר עוד על חזיון אחד בסיפורי שופמן, ואולם עליו יכול אני רק להעיר — לדבר בו עוד לא הגיעה העת אצלנו.

והחזיון הזה מבצבץ ובא כמעט בכל סיפוריו. ביחוד הוא בולט בציורים האחרונים “כחום היום” ו“יונה”. החזיון הזה הוא מה שקוראים לו בעמים: Homo Sexualis״. נפלא הוא הציור “יונה”; כולו חדש אצלנו. זהו חלש שחולשתו באה מ“חולניות”, וזו באה מרוב הרגשה, מרוב תאוה. בריאליות שאין דוגמתה אצלנו, או, יותר טוב, בטבעיות שנפלה לחבל רק לטובי סופרי צרפת, בטבעיות של כל החושים, מתאר לפנינו שופמן את עינויי הנפש הזאת בכל גסותה ודקותה, בכל יפיה וניווּלה. יונה חי בפנימיותו בכל חושיו, אולם קצר אונים הוא לחיות גם חיים חיצוניים. צמאון לאהבה, להתרפקות ולהתדבקות ממלא את כולו, במידה שלא הורגלה ה“סביבה” לראותו. ה“סביבה” אינה מרגישה כמוהו, ואותה הצורה שגעגועיו מתקבלים אצלו זרה לה ודוחה אותה ומרחיקה ממנו. הסביבה שלו הנה תמימה יותר מדי, היא גם אינה מבינה את חליו. לו הבינה אותו כי אז היתה אותה ההתרחקות של חבריו ממנו לובשת צורה אחרת. אז מי יודע אם לא היה גם הוא לקרבן המשפטים הקדומים של החברה. עתה היה הוא רק לקרבן חולשתו, שרק צורה פסיבית היתה לה, ואולם באופן אחר היינו רואים טרגדיה, חלל במקום חלש. נחוץ לקרוא את הציור למען היוָכח כמה מן הצער העמוק יש בו, מן הצער על החיים שאין בהם דיָם להשביע את הנפש הצמאה להם, מן הצער של האומלל המתאווה יותר מדי והנופל שדוד בלי גם עמוֹֹד על נפשו. די לי לרמוז על מקום אחד בציור זה: “את הנשים בזה ונאץ בשיחותיו לפעמים, ואך בסתר נפשו כמו היה מֵצר בצרתן, משום שהביט עליהן כעל מין רם ונעלה מאוד, שרק מחסרון מין אחר הן נזקקות לגברים —”. המקום הזה, לפי דעתי, כולל את כל עומק הרעיון של הסיפור, קצר כוח החיים להשׂפיק את צרכי הנפש המתאווה.

ההצעה שבחיים דלה היא יותר מדי מהספיק את כל דרישות הנפשות המרגישות. אומרים, כי רק הטוב מעט הוא בחיים, ואולם הרע, החלאה מרובים הם בם; ואולם לא אמת הדבר: גם הרע שבחיים קטן הוא מהשׂפיק את כל צרכי הנפש החוטאת שאיננה ננסית בחטאה; החלאה היא מועטה יותר מדי בעד אלה הבאים להיטנף לא כגמדים קטני־נפש.

“החטא,” אמר סופר גדול אחד, "יוכל גם לטהר את הנפש אם יהיה גדול, חטא ענק. אחרי חטא כזה מה כבירה תהיה התשובה!״ ואולם בחיים לא תמיד יש מקום לחטאים גדולים, וגם זאת היא טרגדיה.

ואם מראים לנו חזיונות כאלה בחיינו, עלינו להוקיר את הסופר בעד זאת. גדול הוא לא רק הסופר המגלה את מרחבי השמים, כי־אם גם זה, ואולי עוד יותר, המגלה את עמקי השאול.

אם מראים לנו את התאוה בכל זוהמתה, את שנאת האדם הבאה לרגלי קנאת החולשה בגבורה, שהיא לפעמים קנאת הקיצוניות בבינוניות, קנאת זה שמן הנמנע לו להסתגל אל זה שכבר הסתגל לחיים ולמציאות — אם מראים לנו את צללי החיים האלה בכל רחבם ועומקם — אך טוב לנו הדבר.

ספרות הגונה תוכל להיות רק זאת הקולטת אל קרבה את כל צדדי החיים. ואם באה הספרות ומגלה לנו את כל נגעי החיים ואת כל פצעיהם היא רק ממלאה את תעודתה.

ומקרי הימים האחרונים הראו לנו בעליל מה חלשים אנחנו. הם הראו לנו באופן מכאיב מאוד. ה“חולשה” היתה כמעט לסגולת אומתנו.

זה זמן רב שהננו שואפים — רק שואפים — מאום עוד לא יצרנו; זה זמן רב שהננו שואפים לאחדות, ובבוא הצרה — והננו נפזרים לכל רוח; הננו שואפים לפעול, ליצור — ועוד מאום לא עשינו; חלשים הננו מאוד.

ובעוד אשר מתי־מעט בנו מאמצים שארית כוחם ושואפים לחיים חדשים, לחיים מלאים ודשנים — הנה ה“סביבה” עוד טרם נעורה, והיא עוד מצֵרה את צעדיהם.

היעצרו “מתי־המעט” כח להגיע אל מטרתם, האם לא יקפאו מקרת ה״סביבה״ ומשויון־נפשה? היתגברו גם על החולשה אשר בנפשותם?

הבה נקווה! — —

נספח

יעקב רבינוביץ: נולד בוולקוביסק, פולין, ב־1875. נפטר בתל־אביב ב־1948. פירסם סיפורים מאז 1901. כתב בתחומים רבים: סיפורת, ביקורת, פובליציסטיקה, שירה ומחזות. קובץ רשימותיו: “השגות” (1935). אסופה של מאמרי הביקורת שלו ומסותיו הופיעה בשני כרכים: “מסלולי ספרות” (1971). רבים ממאמריו טרם כונסו.