א    🔗

זכרה וזכרונה של ברכה חבס כרוכים לי במסילה ארוכה של חיים ועשיה, תחילתה במערכת “דבר” וסופה במערכת “עם עובד”, וככל שהם עולים לפנַי, עולה לפנַי ראשית שמועתה. אמרתי: ראשית שמועתה, שכן קודם שראיתי או שמעתי אותה, שמעתי עליה, ויש בידי לקבוע דיוק שעתה. לפני ארבעים וארבע שנים ואני, עולה חדש זה מקרוב בא, משוטט בארצנו לראות קסמיה, וראש־קסמיה ירושלים, ראיתי ברחובה מודעה, על אסיפה הקרובה להתכנס וענינה – עניני “דבר”. באתי למקום הנועד, אולם ארכרך הומה אדם, וביניהם מהלך איש, שאינו מטיל אלא ממש יורה מבטי עיניו הפוזזות סביביו, תוך כדי דיבור נמהר עם המסבבים אותו. יציבתו ופניו, וביותר כובעו, דימו אותו בעיני כדרך שדימו, וכששאלתי את אחי: ווער איז דער ייד (מי הוא יהודי זה) אמר לי, לפתיעתי, כי ברל כצנלסון הוא. ודאי שידעתי שמו ושמעוֹ, כי בעודי בגולה הייתי מקוראי “קונטרס”, ובכור דברי, שנתפרסמו ברבים, היה תרגום מאמר שנתפרסם בו, ובשבתי בוארשה אף חיברתי ופירסמתי כרוז נלהב להופעת “דבר”. אבל משיטי מאמריו ומקטעי דברים ששמעתי עליו מפי מכיריו, שנזדמנתי עמהם בלבוב ובוארשה, ושדרשו בו פנים לכאן ופנים לכאן, נצטיירה לי דמות אחרת, מכפי שראיתיה עתה. כשלונו של חוש־הניחוש שבי, להקיש מחיבור על מחבר ומדיבור על מדובר, חידד את סקרנותי לדבריו, והם הדברים הראשונים ששמעתים מפיו, וביותר הקשבתי לדברי־תשובתו למתוַכחים המעטים, שזכור לי מהם קדיש יהודה סילמן, שהתנצל על הערותיו, לאמור: עוד לא מלאו לו ל“דבר” שמונה ירחי־לידה וכבר אנו מריבים על טיבו של הולד, אבל משאמרנו במלאות לו שמונה ימים: זה הקטן גדול יהיה, אנו בוחנים עתה שיעור־גידולו.

בתוך דברי־תשובתו, מהם קולעים ברוב שנינה מהם חומקים ברוב חן, הדגיש ב. כצנלסון חפצו ומגמתו להעלות כוחות־ביטוי חדשים, ופירש בכלל שמות מעטים, שכבר העלה במצודתו, את שמה של ברכה חבס. אודה, כי שמה נאדק בזכרוני, משום שהיה שם נערה או עלמה, שכן בביקורי, כעל רגל אחת, בקצת קיבוצים, וראיתי גם החברות קוראות עתון “דבר”, שמעתי מפי מאיר יערי, כי חדשה היא, ולדבריו היא אולי הגדולה שבזכויותיו של “דבר”. לשמע דברים אלה הירהרתי, כי יש זכות גדולה כמותה, ואולי אף גדולה ממנה, והיא האשה, שהיא לא בלבד קוראת “דבר”, אלא אף כותבת בו.

ב    🔗

ולאחר השמועה באה הראִיה, כשראיית הכתוב קודמת לראיית הכותבת, ומכלל הכתוב שהגיעני, ביחוד מעל דפי “דבר”, נתפסתי לדבר־סיפור, שנמנתה עם המסַפרים, שנגלו לי מעל דפי “דבר”, והיה לי ענין מיוחד בהם, שגם אני ראשית־פרסומי בארצנו מעל דפי “דבר” ו“הפועל הצעיר” – עיקרו דבר־סיפור. מקץ שנתים לאותה אסיפה, שבה שמעתי את שמה בראשנה, ראיתי אותה פנים ולא ידעתי, אם צחוק־עיניה הנראה ניזון מצחוק־פיה הנשמע, או איפכא, והקשבתי לתצפיותיה המשובבות בכיתה של קטנים, כגון שאמרה לו לתלמיד, שיאמר משפט, שמצויה בו אות קו"ף, וידגיש אותה, והוא ענה לה: יחריביתך, מתוך שהגה את שלוש ההברות הראשונות בלחש ואת ההברה האחרונה ברמה. לא יצאו ימים מרובים וראיתי, כביכול עין בעין, כיצד תצפיותיה אלו וכאלו אין להן מתינה, כפי שאמנות הסיפור תובעתה, ויש בהן פזיזות, כפי שאומנות הרפורטאז’ה מחייבתה, והעירותיה במעט סניטה על כך. רצתה כנראה, לשלם לי באותו מטבע, אך הסתפקה באמירה השגורה בפי הורי תלמידיה: וכן למר. אכן, אותה שעה לא יכולתי לשער, עד־מה העתון ורהטתו עשויים לבלענו, גם אותה גם אותי, אלא שנבלענו בו מתוך הרגשה של קיום מצוה, שאין למעלה הימנה. ישבנו לשולחנות סמוכים וראיתי, בכמה מסירות היא משַקעת כל שבה בעשייתה, שהיא לפי טבעה עשיה בת־יומה, שפעולתה המצויה בת־יומה, אך מכוח המסירות היא עשויה לחיות מעֵבר ליומה, שכן בכתיבתה לא ביטלה את תכונת המסַפרת שבה ולא את תכונת המחנכת שבה, אלא, אדרבה, שילבה גם זו גם זו במאמר, ברפורטאז’ה, בכתבה.

אולם מתי דברים אמורים – בימים הרחוקים ההם, שבהם לא נעשתה עדיין הכתיבה – כרוב משפטה עתה – שגרה, והעתונאות – כמלוא משפטה עתה – מקצוע, והיא לא נעשתה לה כן בימי מתיחות וריתחה, שלא חסרו מלוח השנים הן. אמנם, ככל שנתרפו אלו, אם בשל מסיבות חיצוניות אם משום הרגשות פנימיות, נתבקשה לה עשיה אחרת, ולרוב אף נמצאה לה, ושוב באה השתקעות בכל רמ“ח ושס”ה. לא שביקשה את הבהילות – לפי אָפיה היתה שלֵוה, מחושבת, דייקנית, ועצם עשייתה, אפילו כשהיתה מזורזת, היתה בשופי, היא ביקשה את הדריכות. הלכך נמשכה מדי פעם בפעם לעשיה שהיה בה חידוש – אם עריכת “דבר לילדים”, דבר השבוע", “אומר” וכדומה, שהניחתה גם היא לשם עריכת ספרים וחיבור ספרים, שהיה בהם מריתחתו של היום, באופן שניתן על־פי חילופם של נושאיה ללמוד חילופי מוקדיו של הישוב, מבלי שמצע הענינים הנפרדים יקפח את רקע הענין הכולל.

ג    🔗

צא וראה, עד מה מצעו של היום נשען אל רקעם של הימים – עריכת ספר, כמו “מאורעות תרצ”ו", לא מנעה אלא, אדרבה, עודדה וזירזה עריכת ספר כמו “ספר העליה השניה”, והצליחה בשניהם, ודווקא משום שבספר הראשון היתה קרובה לכרוניסטנית, ואף שבספר האחרון היתה רחוקה מהיסטוריונית. גם מסעיה סייעוה לאחוז בדפקהּ של ריתחת השעה ולהדביק בה את קוראיה – בין היה זה מסע קצר, כגון שפריו היה תיאור קונגרס של ציונים; בין היה זה מסע ארוך, כגון שפריו השתתפות במעשה העתונות של תנועת העבודה החלוצית בפולין. ואף שכל מעשה ומעשה שבידה לא נעשה לה קבע, עסקה בכל אחד ואחד כאילו הוא לה המעשה האחד והיחיד שבאפשר ושבמוכרח, ואין לו תמורה עולמית. לכאורה נראה היה כי ענינים, כמו המערכת של המרכז לנוער או מערכת “עם עובד”, ירתקוה; ולא היא, – סופה הניחה גם זו גם זו, ולא משום שהמירתם במה שהוא מבריק יותר או מורכב יותר – אדרבה, חזרה אל האפור יותר והפשוט יותר, אם היה בו אך צד של חידוש, וביִחוד אם צרכוֹ היה עניני וחי. ודוק: לא מגרה ומבדר, כדרך האָפנה החדשה, המתישנת עד־מהרה, אלא עניני וחי, כדרך הנוסח הישן והמתחדש חליפות.

כעורכת הצטיינה בזהירות שלא חייבה וַתרנות; כסופרת הצטיינה בפשטות שלא חייבה פשטנות; סגנונה היה נהיר, ביטויה ברור, וניכרת היתה בה נחלת בתיה: בית ינקותה – בליטא הישישה; בית ילדותה – תל־אביב הצעירה; בית נעוריה – על שפת הכנרת.

מטובי מעריכיה היו סופרים מובהקים: קראנו בכתב – שופמן, ישורון קשת, שמענו בעל־פה – י. בת־מרים, והם טעמו בה טעמה של סופרת חוננת ומחוננת. ואמנם, התחרות שבין העתונאית שבה, המדברת מתוך השעה, ובין הסופרת שבה, המדברת אל מעֵבר לה, סיומה לרוב בנצחונה של הסופרת, ושעל־כן כתביה המרובים מניחים ברירה, שתעשיר את ספרותנו בכמה כרכים טובים ונאים, ולוַאי ותימצא יד נאמנה, כפי שנאמנה ידה שלה, שהשכילה לבור, ברוב טעם ושיקול, דברים של ערך ונוי של אחרים, ולהביאם במגילת־ספר, לרשות־הרבים. הרי לא בכדי דרשו רבותינו: ונתנו למפרע ונתנו.

[אדר תשכ"ט]