“עד כּאן על לשון המילים. אבל מלבד זה ‘עוֹד לאלוֹה’ לשוֹנוֹת בּלא מילים: הנגינה, הבּכייה, השׂחוֹק. וּבכוּלם זכה ה’חי המדבּר'. הללוּ מתחילים בּמקוֹם שהמילים כּלוֹת, ולא לסתוֹם בּאים אלא לפתוֹח. מבעבּעים ועוֹלים הם מן התהוֹם. הם הם עליית התהוֹם עצמוֹ. וּלפיכך יש שהם מציפים וגוֹרפים אוֹתנוּ בּהמוֹן גליהם ואין עוֹמד כּנגדם; וּלפיכך יש שהם מוֹציאים את האדם מן הדעת אוֹ גם מן העוֹלם; כּל יצירת רוּח שאין בּה מהד אחד משלושה אלה, אין חיֶיה חיים ורצוּי לה שלא בּאה לעוֹלם”.

[בּיאליק – ‘גילוּי וכיסוּי בּלשוֹן’]

השירה האמיתית, זה הבּיטוּי העילאי והמסתוֹרי של רחַש האָדם והיקוּם כּוּלוֹ, השירה הטהוֹרה – לידתה מקרה, מבּלי שנבין אל נכוֹן מה הן הסיבּוֹת והגוֹרמים אשר קדמוּ לה. זהוּ מגדל-אוֹר בּשלל-צבעיו ואִישי-גוָניו הצף לפתע-פּתאוֹם לעינים המצפּוֹת והשלוּחוֹת אל המַחשכּים.

ח.נ. בּיאַליק הוּא המקרה, השינוּי-העצמי שכּוּלוֹ נוֹגה-אוֹר, מַפליא וּמעוֹדד, אשר קרה לספרוּת העברית זה מאוֹת שנה. ראש-גזע, האָב, הקדמוֹן. ממנוּ והלאָה פּתוּחוֹת כּל האֶפשרוּיוֹת, הרחק מאַחריו – ישנם דברים רבּים אַך לא אפשרוּת לידתוֹ. כּי לשוא נחפּשׂ את הקוים המחבּרים אוֹתוֹ אל סדרי החַיים והמציאוּת המַכריחים את הוָייתוֹ. הם אינם. אדרבּה. את אשר נמצא מכריח העדרוֹ. הוּא אינוֹ פּרי השתלשלוּת. האֶחד. ולא רק לדוֹרוֹ. אילן ענק, אשר כּל שנתרחק ממנוּ, ייעלמוּ רבּים החוֹסים בּצילוֹ והוּא יישאר לבדוֹ, לבדוֹ.

לנוּ הוּא מקרה פּי שבעים ושבעה. הראשוֹן אשר העמיד את השירה העברית על עצמה ואֵין היא זקוּקה ליצירת-לוַי אשר תגן וּתחפּה עליה. הוּא גאַל את השירה מן הדיבּות אשר הוֹציאוּ עליה רעה. אֶל תוֹכה יצק את כּל היסוֹדות שהאחרים חשבוּם אַך לקנייניהם הם. שירי בּיאַליק קיימים מתוֹכם. בּהוָייתם. כּי שירים הם. דוקא מה שהוּא חָסר הוּא המפארוֹ, המרוֹממוֹ. הוּא אֵינוֹ צוּרה מוּרכּבת, רבּת-זויוֹת, שאַתה מוסיף אוֹ

גוֹרע קו והתמוּנה הכּוֹללת אינה משתנה. זהוּ העיגוּל השלם. וּבזוּז נקוּדה אַחת ממקוֹמה הקבוּע הדבר חָדל להיוֹת מה שהיה. שלימוּת. כּוֹבד. גרעיניוּת. הם המלוים תמיד את אשר שר לנוּ, המַעלים גם את המעט שבּדבריו אל גָבהי הרב. שירתוֹ כּאלילת-היוֹפי, קצוּצת-הידיִם. שירתוֹ לא תיקח דבר אשר מחוּץ לתחוּמיה. ואת ליבּנוּ תיקח בּדרך אַחת – בּיפיה.

ועוֹד דבר. עוֹד דבר. העיקר. בּיאַליק המשען. הכּנף הפּרושׂה. בּרגעי יאוּש וכלָיוֹן. בּלילוֹת נדוֹד,

'בְּאוֹתָם יָמִים בָּלִים,

הִנֵּה הַכֹּל יִכְלֶה וְאֵינֶנּוּ'

הוּא השוֹמר עלינוּ. ילדי-שירתוֹ – הגיבּוֹרים העוֹמדים לנוּ. בּלחש, בּלחש; כּקריאַת-שמע; בּכל נַפשך וּבכל מאוֹדך…

מקוה-ישראל, טבת, תרפ"ג