בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ גָּר אֶחָד פְּרוֹפֶסוֹר,

וְלוּ הָיָה אָרוֹן מָלֵא סְפָרִים.

כְּכָל אָדָם מָתוּן חָמֵשׁ שָׁנִים אוֹ עֶשֶׂר

הוּא לֹא הֶחֱלִיף מְקוֹם הַמְּגוּרִים.

אַךְ בָּאָה הַשָּׁעָה, הַמִּשְׁפָּחָה גָּדְלָה לוֹ,

הַסִּפְרִיָּה רָבְתָה וְהַמָּקוֹם הוּצַר,

סְפָרִים עַל הָרִצְפָּה, סְפָרִים תְּלוּיִים לְמַעְלָה

וְשֶׁטַח לְמִחְיָה כִּמְעַט שֶׁלֹּא נוֹתָר.

פְּרוֹפֶסוֹר זֶה, רֵעַי, הִנּוֹ אָדָם צָנוּעַ,

אֲבָל גַּם הוּא נִלְאָה שְׂאֵת גּוֹרָלוֹ הַמָּר,

עַתָּה הוּא בְּחוֹבוֹת עַד לְצַוָּאר שָׁקוּעַ,

אַךְ לְדִירָה אֲחֶרֶת הוּא עָבָר.

בִּשְׁעַת הַעֲבָרָה אֲנִי אֵלָיו נִכְנַסְתִּי,

לְיַד אֲרוֹן סְפָרָיו נִצַּב בָּאוֹן סַבָּל.

בְּעַד הַעֲבָרָה דָּרַשׁ מְחִיר פַנְטַסְטִי

מֵאֵת מְיֻדָּעִי, אֲשֶׁר הָיָה אֻמְלָל.

אָמַרְתִּי: אֲדוֹנִי, שְׂכָרְךָ הֲרֵי כְּפֶשַׁע

בֵּינוֹ וּבֵין שְׂכָרוֹ שֶׁל מְלֻמָּד נִשְׂגָּב.

וַיֹּאמֶר הַסַבָּל: נַסֵּה נָא, הַפְּרוֹפֵסוֹר,

לִטֹּל אֶת הָאָרוֹן וּלְשֵׂאתוֹ עַל גָּב.

וְהִתְבָּרֵר לִי אָז כִּי בִּתְקוּפַת הַכֹּחַ,

עֵת אוֹן חָמְרִי הָפַךְ מִשְׁקֹלֶת, חֹק וָקָו,

אֵין טַעַם, רַבּוֹתַי, לִקְלֹט סְפָרִים בַּמֹּחַ,

כְּדַאי הַרְבֵּה יוֹתֵר לָשֵׂאת אוֹתָם עַל גָּב.