יקירה,

יודע אני שאַת מצפּה לשמוע מה פּתרון מצאתי לכל הניחושים שניחשתי לך ולי במכתבי הקודם בעניין המחזה של א. אשמן “מיכל בת־שאוּל” והצגתו ב“הבימה”. ובאמת כבר ראיתי את ההצגה ואף קראתי את המחזה, שהופיע בדפוּס. אך בינתיים אכתוב לך על דבורה בּרטונוב שראיתיה רוקדת־משׂחקת אור ליום ד' במוגרבי.

אילו ראית באיזו קלוּת ובאיזו מהירוּת ושפע היא מעלה דמוּיות על הבמה! עליה ראוּי באמת לומר, שהיא פוֹשטת צוּרה ולובשת צוּרה. עם כל חילוף מהיר של לבוּשה החיצון היא מחליפה במהירות גם את דמוּתה הפּנימית. לרגעים נדמה שאינה גוף אלא דמיון הגוף בלבד, גוף בהפשטתו הגמוּרה. דב שטוק כתב על דמויותיה “תיאטרונה של דבורה ברטונוב”, מפני שיותר משיש בהן מן הריקוּד יש בהן מן המשׂחק. אך לי נראה שיש עוד להפליג בדרך זו ולומר “תיאטרון־הבובות של דבורה ברטונוב”. מפּני שבתיאַטרון סתם, כשאַנוּ רואים את השׂחקן הידוע לנו ושומעים את קולו השמוּע לנוּ, קשה ברגע הראשון לשכוח שהוּא אינו הוא אלא זה שבמחזה, ואנו אנוּסים להמתין עד שייכנס בתפקידו במשך המשחק. ואילוּ דבורה ברטונוב יוצאת על הבמה כשהיא כבר מוּכנסת ומכוּנסת כוּלה בתוך תפקידה, כאילוּ מעולם ולעולם לא היתה ולא תהיה בתפקיד אחר. לפעמים השינוּי בתלבושת אינו אלא תוספת קטנה או השמטה קטנה, אבל השוֹני שבדמוּת תמיד שלם וגמוּר. היא אינה חוזרת על עצמה בשוּם תמוּנה והיא מייחדת עצמה כוּלה באותו רגע לאותה דמוּת שהיא מציגה, כשם שהבּוּבּה בתיאטרון־הבוּבות מיוּחדת תמיד אך ורק לדמוּת שהיא מציגה. משום כך היא תמיד ברוּרה ומוּבנה ואין מקום לטעות במה שהיא מראה. שלושה שראוה כאחד ולא ידעו את שמות ריקוּדיה וסדרם (באוּלם אי־אפשר היה משום מה להשיג תוכנייה) – ודאי לא יהיו רחוקים זה מזה בקביעת שמות כל הופעה והופעה בת שניים ושלושה וארבעה רגעים. עוד דמיון לתיאַטרוֹן הבּוּבּוֹת, שלא היה רושם שהיא עומדת ברגליים של ממש על רצפה של ממש. היתה נדמית כעומדת על גבּי בסיס מסתובב, כאותו גלגל של קדר או תקליט של גרמופוֹן, רגע רגליה נחות עליו והיא מסתובבת עמו על פּני הבמה ואותו רגע היא רוקדת, ורגע רק קצוֹת רגליה נוגעות בבסיס המסתובב ודוחפות אותו, שלא יהא פוסק מסיבובו ולא יפסיק את הריקוּד, אך היא עצמה עומדת בחלל הבימה ומצגת את הדמוּת, ואותו רגע היא משׂחקת. מזיגה זו של ריקוּד ומשׂחק, שבשביל כשרון קטן היא שני הפכים בנושא אחד, אצל דבורה ברטונוב היא כשני נושאים שהפכו לאחד.

ועוד דמיון לבוּבּות: שכל דמוּיותיה קטנות מכפי שיעוּרן האמיתי, מפּני שהיא אשה בעלת קומה קטנה, כמוך; אף על פי כן אנו רואים אותן בשיעור־קומתן הרגיל, ואפילו גדול מן הרגיל (כגון דמות השוטר) – מפני שהיא אמן גדול. יש בה פּיקחוּת רבה והומור. היא מלגלגת, כאומרת: לא כדאי להתרגז, הנה כזה הוא העולם. אני מראה אותו לך בקיצור ובקצת הפרזה, אך בעיקרוֹ כך הוא.

ערב אחד הניחי את התינוק בהשגחתה של סבתא, ואַת לכי וראי.

השמש כבר עלה כמהלך שעה מן האופק והירח עומד נכחו במערב פּגוּם ומתבייש. אך השדה עודו נוצץ בטלליו.

שלום לך ולביתך.

יום ה' טו" בטבת, תש"א.