לֹא אַתְּ…

לֹא אַתְּ צָדַקְתְּ. אֲפִילּוּ קְצָת!

רַבִּים וְגַם רַבּוֹת, אוּלַי, אֶשְׁכַּח,

אֲבָל אוֹתָךְ

תָּמִיד אֶזְכֹּר נָא.

סוֹנְיָה!

הִנֵּה אֵלַי הִגַּעַתְּ,

יְצוּר נֶחְמָד.

בִּשְׁתֵּי יָדַיִךְ – רֹךְ וַעֲדִינוּת –

נִתַּצְתְּ שִׁרְיוֹן־בְּדִידוּת.

אֵלָיו לֹא עוֹד אֶחְזֹר נָא,

סוֹנְיָה!

וּמֵעַתָּה

לְלֹא מוֹרָא וַחֲרָטָה

חֲִיִי בֵּין חֲרוּזַי

עַד כְּלוֹת חַיַּי!

כְּנֶגֶד אַהֲבָה אַחַת, אִמְרִי לִי,

כָּל יֶתֶר הַדְּבָרִים עַד מַה קָּטֹנּוּ,

סוֹנְיָה?!