הַאִם תִּשְׁמַע? סִפּוּר יָָשָׁן נוֹשָׁן הוּא

עַל נַעֲרָה קְטַנָּה וִיפַת תֹּאַר,

אֲשֶׁר אָהַבְתִּי בְּעֶרְגָּה וָטֹהַר,

כְּשֵׁם שֶׁלֶּאֱהֹב צְרִיכִים כֻּלּּנוּ.

לֹא נְסִיכָה הָיְתָה הִיא וְלֹא פֵיָה,

כִּי זַבָּנִית צְנוּעָה וְטוֹבַת־שֵׂכֶל.

וּבְעָבְרִי כָּל בֹּקֶר עַל פָּנֶיהָ,

הָיְתָה קוֹרֶנֶת גִּיל וּמְחַיֶכֶת.

עֵת הַשְּׁקִיעָה לְאַט־לְאַט גּוֹסֶסֶת

וְטוֹב לַחְטֹף טִיּוּל קַלִּיל שֶׁל עֶרֶב,

עָקַבְתִּי אַחֲרֵי מִצְעַד־רַגְלֶיהָ,

שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ לְחֵן, לְעֹז, לְקֶסֶם.

וְהִיא שֶׁנִּרְקְמָה מִצְּלִיל וָזֶמֶר,

הָיְתָה חַיָּה בְּשִׁיר וּבִצְלִילִים נוֹשֶׁמֶת.

לִבִּי שֶׁלִּי כַּדּוּר־מִשְׂחָק שִׁמֵּשׁ לָהּ

לַנַּעֲרָה, שֶׁלֹּא יָדְעָה צָרוּת וָרֶשַׁע.

אֲבָל יָדְעָה הִיא מִ“וִּיקְטוֹרְיָה” בַּת הַפֶּלֶא

כִּי אַהֲבָה לִנְגִינַת־שְׁאוֹל נִמְשֶׁלֶת.

לָכֵן אוּלַי, בְּתֹם הִסְמִיקוּ לְחָיֶיהָ

כְּשֶׁדִּבַּרְתִּי וּפָנַי אֶל מוּל פָּנֶיה…

כִּי בָּה אֲנִי מַבִּיט אַף זֹאת יָדְעָה הִיא,

וְכִי גִצִּים יוֹרוֹת עֵינַי בְּלִי פַּחַד,

אַךְ הִיא כְּאִלּוּ לֹא רָצְתָה עֲדַיִן

לוֹמַר: “אֲנִי כְּבָר מְנֻצַּחַת”.

עַל פַיְּטָנִים סִפַּרְתִי בְּאָזְנֶיהָ,

עַל שִׁירֵיהֶם. וְהֶעָמָל שֶׁיֵּשׁ בָּם לְהַשְׁקִיעַ

וְהִיא חִיְּכָה בְּשֶׁקֶט וְהִקְשִׁיבָה,

לִבָּה בָּעַר עַל שִׂפְתוֹתֶיהָ,

בִּמְעַרְבֹּלֶת גֵ’ז יַחְדָּו נִלְכַּדְנוּ

וּבְסַעֲרַת שִׁגְיוֹנוֹתָיו רָקַדְנוּ.

נֶאֱהָבִים וּנְעִימִים הָיִינוּ

וְכָךְ תָּמִיד־תָּמִיד לְהִשָּׁאֵר רָצִינוּ.

לֹא נְסִיכָה הָיְתָה הִיא וְלֹא פֵיָה,

וְגַם אֲנִי לֹא דָג יָחִיד בָּרֶשֶׁת,

אַך אֲמִתִּית הָיְתָה אַהֲבָתֵנוּ –

פּוֹאֶמָה לֹא גְדוֹלָה, אַךְ מְרַגֶּשֶׁת.