פרשת בראשית חלק ב, פרק ב

חלקה השני של הפרשה מתחיל בסיום מעשה הבריאה במהלך ששת ימי המעשה ובדיון ביום השבת השונה מכל הימים הקודמים. אלוהים השלים את בריאת השמים והארץ כאחדות ניגודים של הסופי והאינסופי, של הקבוע והמשתנה, של החי והדומם, של הצומח, הפורה, המשגשג והקמל, של החושך והאור, הים והיבשה, של עולם החי הרבגוני ועולם הכוכבים האינסופי, בסיפור תמציתי הבא להבהיר את המקור האלוהי של כל נמצא שאינו מעשה ידי אדם.

אין בספר בראשית שום כוונה להציע הסבר מדעי לבריאה, ועל כן אלה המנסים למצוא הוכחות מדעיות לכתוב בספר בראשית, מכלים זמנם לריק, משום שסיפור הבריאה אינו עוסק באמת מדעית מוחשית הניתנת לתצפית, בחינה, הטלת ספק וביקורת, או בקביעה מחקרית המבוססת על הוכחה, הטלת ספק וניסוי חוזר, וניתנת לאימות, שחזור והפרכה במציאות הגשמית, אלא הוא עוסק באמת שונה לחלוטין – באמת ערכית המכוננת את מושגי היסוד של הבריאה, באמת מושגית, מופשטת ומוסרית המיוסדת על יחסי גומלין בין הנעלם לנגלה, בין הנצחי לחולף ובין האלוהי לאנושי, אמת נצחית המכוננת משמעות לחוק, לצדק, לדת, לתרבות, להיסטוריה ולמוסר, הנמדדת רק בעולם הספר, המספר והסיפור, הקובעת סדר ערכים נצחי.

הערך הראשון במעלה בעולם הערכים של ספר בראשית, המופלא בספרים המספר את סיפור הבריאה האלוהי וסיפור התולדות האנושי באותיות ומספרים, הוא הספירה והמניין המתנים את השביתה המחזורית המקודשת במעגלי הזמן הנצחיים הכפופים לספירה ומניין, או את הפסקת השעבוד לעבודה ולמלאכה, לעמל וליצירה, מדי שבעה ימים במחזור נצחי מקודש. רק בערך זה, שעליו נאמר לראשונה הפועל וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, מתבקש האדם להשתתף באופן פעיל התלוי בספירה, מניין ובוויתור מחזורי על ריבונותו.

כל נצחיות הבריאה ומחזוריה המופלאים, המתחדשת לבקרים, מתחוללת בלעדי פעולתו של האדם, שהרי הזריחה והשקיעה וכל המתחולל בעולם החי הצומח והדומם בים וביבשה, בשמים ובארץ, ונודע בתפישתנו החושית, מתנהל כסדרו באופן נצחי ומחזורי מופלא וקבוע, החל ממעוף הציפורים וכלה בפריחת הפרחים, ללא שום קשר למעשה אנוש, אבל השביתה מדי שבת התלויה בספירה שביעונית, מלשון שבע, שבועה, שביתה, אות וברית עולם, מסורה רק לאל, למלאכים ולאדם. האל והמלאכים שובתים בשמים מדי שבעה ימים, והאדם נקרא לשבות בארץ עמם מדי שבת.

לא הבריאה האלוהית, המוענקת כחסד אוניברסלי לכל העולם כולו, היא זו המקודשת, אלא רק ההשבתה השביעונית המחזורית הנצחית, שניתנה ליודעי לשון הקודש, לבני ברית שומרי שבועת השביעיות, שומעי סיפור הבריאה המוביל בחומש מעבדות לחירות, ולקוראי ספר בראשית, שגיבורו הוא האל הבורא והמדבר, הסופר והמספר, אלוהי ההיסטוריה והחוק, אלוהי הצדק והמוסר, המצווה, השופט והמחוקק.

השביתה האלוהית עניינה הפרדה ערכית בין השעבוד לחולין של ששת ימי המעשה ובין השביתה המקודשת באות ובברית, הנשמרת במחזורים שביעוניים נצחיים המופקדים בידי האדם. כל סיפור הבריאה מסופר כדי להשיג שתי מטרות הקשורות בערכים מופשטים שאינם ניתנים לראייה. המטרה הראשונה היא לתאר את גדולתו הנצחית של האל הנשגב הבורא יש מאין במחשבתו ובדברו את השמים ואת הארץ, את האור ואת החושך, את החי, הצומח והדומם, וכדי לבאר את חסדו השווה לכל ברואיו ויצוריו הנודעים בעולם החושים האוניברסלי, ומתגלים כסדרי בראשית. המטרה השנייה היא כדי להנחיל את רעיון קדושת החירות התלויה בהשבתה מחזורית נצחית שביעונית מדי שבת, קדושה המותנה ביכולת קריאה וכתיבה בלשון הקודש, וביכולת ספירה וחישוב בשפה העברית, וקשורה במהותה בעולם שנברא כולו בספר מספר וסיפור, בכ"ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה, ככתוב במשנה הראשונה ב’ספר יצירה'.

מכאן ואילך יובאו הפסוקים המנוקדים ברצף מחלקה השני של הפרשה, וביאורי אחרי כל פסוק או כל קטע.

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ

כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

הברכה והקדושה מיוחדות ליום השביעי לבדו, שכן בו נודע רעיון השביתה המקודשת הקוצבת את מחזורי הזמן ומשביתה את החולין בשבעים ימי מועד מדי שנה. יחידת השבוע, הנשמעת באוזן ואינה נראית לעין, מותנית אך ורק בספירה שביעונית מחזורית. כל תפיסת הזמן ראשיתה בפסוקים אלה על מחזור השביתה השביעוני הקוצב את מהלך ההיסטוריה. בניגוד לכל דבר אחר שנברא בשווה לטובת כל בני האדם וכל הנבראים בכל מקום ומקום, הספירה המחזורית השביעונית של השבוע, של השנה המחולקת לארבע עונות חופפות ולתריסר חודשים ושל שבתות השנים, השמיטות והיובלים, החגים והמועדים, מסורה רק לקוראי לשון הקודש. היא אינה מוחשית, היא אינה נראית לעין, כולה רעיון מופשט – לזמן יש חלוקה ומחזור המיוחדים לאדם המושתתים על שישה ימי חול ויום שביעי שבת, או שש שנים רגילות ושנה שביעית שמיטה, או שבע שמיטות ושנת החמישים היא היובל הגדול.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

תולדות היא מילה בעלת חשיבות רבה. זו המילה העברית להיסטוריה, אולם שלא כמו המילה היוונית שתרגומה הוא חקירה וסיפור, המילה העברית עוסקת בשאלה אחת ראשונית, מה היה בימי קדם?: איך הכול התחיל? מי ברא ומי נברא?, מי הוליד ומי נולד?

אלוהים ברא לבדו בכוח הדיבור את הבריאה כולה בשמים ובארץ, לבד מיצירת האדם שנעשתה מעפר ולא מדיבור, אולם ברואיו נזקקים לבני זוג או לבנות זוג כדי להוליד וללדת תינוקות ולגדל ילדים. בסיפור התולדות המקראי בדרך כלל מסופר רק על גברים שהולידו גברים. היולדות והנולדות כמעט אינן נזכרות אף פעם בפרקים הראשונים של ספר בראשית, המספרים על השתלשלות סדר הדורות של תולדות האבות והבנים, כשאמותיהן של הנולדים נמחו מהזיכרון, להן אין תולדות, לידותיהן אינן נרשמות, כשם ששמות אחיותיהם ונשותיהם ובנותיהם נידונו לתהום הנשייה. אבאר את טעמיו של העדר זועק זה בהמשך הדיון, בפרק המוקדש ל־ “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ”.

בפרק ב בספר בראשית נודע אלוהים בשנית בשמו המפורש, יְהוָה אֱלֹהִים, הנקרא אך לא נאמר בחלקו הראשון, החוזר ונשנה בפרק זה פעמים רבות.

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה.

התובנה העמוקה על הקשר בין הגשם שאלוהים ממטיר משמים ובין הצמיחה של השיחים והעשבים על הארץ, ובין בריאת האדם העובד לעבודת האדמה, מנוסחת כאן בתמצות רב יופי. בכל תרבויות המזרח הקדמון בחלקו הצחיח, המדברי, המנוגב מכל זרימת מים בנהרות הגדולים וחרב מכל נביעת מעיינות מים ואגמי מים, (מכאן המילה נגב) אלוהים לבדו נתפס כבעל הגשם וכפותח את אוצרות המטר והשלג, הברד והעננים, הנמצאים כולם בשמים מעבר להישג יד אדם. השם הנפוץ לאלוהים בתרבויות הכנעניות והפניקיות היה בעל הגשם או בקיצור בעל. הניגוד של חקלאות בעל, על אדמה צחיחה אשר אותה משקה רק אלוהים, בעל הגשם, הוא חקלאות שלחין, הניזונה ממים על פני הארץ ומתרחשת באדמה רוויית מים. הניגוד של אדמת בעל הוא המדבר. המלה מדבר נזכרת במקרא למעלה מ־ 270 פעמים. מלים נרדפות למילה מדבר או ניבים המצטרפים למילה מדבר הן: מדבר שממה, מדבר צייה, נגב, ישימון, ערבה, חרבה, תלאובות. עובדה מעניינת היא ששלוש הדתות הגדולות בעולם המערבי, הדת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, נוסדו במדבר הצחיח, במקום בו האדם מיטיב להבין שאין בידו להושיע את עצמו והוא תלוי בחסדי שמים. משה, ישו, יוחנן המטביל, פאולוס ומוחמד שמעו את אלוהים בדרכי הנוודים במדבר.

פסוק חשוב זה לא רק קובע את הקשר בין בעל הגשם לגשם משמים, ההופך אדמת מדבר לאדמה חקלאית המצמיחה את שיח השדה, אלא מונה את יסודות הקיום הקשורים במעבר מטבע לתרבות, כשהוא מספר מה לא היה עד כה, לפני בריאת האדם: הוא מזכיר את האדמה המכונה שדה וארץ, את הצומח בשדה על הארץ המכונה שיח השדה או עשב השדה, את המטר היורד משמים בחסדי הבורא באופן לא קבוע, ואת האדם שנברא כדי לעבוד את האדמה המצמיחה את שיח השדה, רק כשאלוהים בחסדו ממטיר גשם משמים. כלומר, בניגוד ליערות הצומחים ליד נהרות ואגמים כששורשיהם נטועים על פלגי מים או על מי תהום, או בניגוד לעצי הפרי המניבים מעצמם בעמקים או במורדות ההרים שנבראו ביום השלישי לבריאה, בשעה שטל השמים יורד עליהם, השיחים ועשב השדה הצומחים מן האדמה, אחרי שהם נזרעים ונשתלים בידי האדם, כגון החיטה והשעורה, הדגן, שיבולת השועל או הכוסמת, אינם יכולים לצמוח אם אין יורד מטר מהשמיים המרווה את האדמה. יתר על כן, שיחי השדה אינם יכולים לגדול ולשגשג ולמלא את ייעודם להשביע שובע, אם אין אדם לעבוד את האדמה. דהיינו הצמחייה הנדונה היא זו המכונה דגן או חיטה או תבואה שצמיחתה תלויה בשלושה דברים:

בחריש, זריעה וקציר הנעשים בשדה בידי האדם עובד האדמה, המסקל אבנים ופותח תלמים וחורש את שדהו, אחרי שהאדמה רוותה גשם, והופך לזורע באדמתו המתפלל לגשם בדמעה ולקוצר בשדהו ברינה החרד מפני גשמים בלתי צפויים בעונת הקציר בניסן, סיון, אייר, זה הנודע בשם איכר או חקלאי המוציא לחם מן הארץ. המושג חקלאי נגזר מהמילה הארמית לשדה, חקל; אולם השדות החקלאיים הפכו לארורים ומקוללים בעקבות העונש שהוטל על האדם אחרי חטא גן עדן, ועל עובדי האדמה נגזר לעבוד בעצב.

בירידת גשם משמים בעונה המתאימה ובכמות הנכונה בחסדי האל, כי בעולם המקראי הגשם אינו מצב טבעי נתון הכפוף למחזור קבוע בדומה למאורות השמים, לים או ליבשה, אלא הוא תמיד גורם משתנה התלוי במעשה האל הבלתי צפוי, שאיננו קבוע וידוע מראש: הגשם עשוי להיות חסד אלוהי ומתת אל במענה להתנהגות אנושית ראויה כנאמר בספר ויקרא: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.(ויקרא כו ג, ד), או עונש אלוהי חמור במקרה של סטייה מהחוק האלוהי, כנודע מסיפור המבול בספר בראשית פרק ז: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ… וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע… כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".;

ובמלאכה אנושית עתירת מאמץ אנושי או עבודת פרך בשדה ובבית, שראשיתה בחריש וזריעה והמשכה בקציר ודיש וגדיש האסמים ובשורת פעולות הנעשות כחלק ממלאכת הבית או מעבודת החצר, הכרוכות במעבר מהגרעינים או הזרעים הצומחים מן הארץ על עשב השדה המזריע זרע או מצמיח גרעינים, הנאספים מהגורן לאסם, והופכים בעבודה קשה לקמח המשמש לאפיית לחם. קציר במגל ודיש במורג, כמו הערמת הגורן ואיסום הגרעינים באסמים היו עבודתם העונתית של הגברים, ואלו הטחינה של גרעיני החיטה בריחיים, כמו ניפוי הקמח הנוצר מהטחינה, הכנת הבצק והאפייה בתנור, מדי יום, היו עבודת הפרך היומיומית של הנשים או של השפחות. שורת מלאכות עונתיות ויומיומית אלה היו רק חלק קטן מהמלאכות הנדרשות כדי להפוך את עשב השדה הצומח כשיבולים נושאות גרעינים, לקמח מנופה ממנו נעשב בצק שממנו נאפה הלחם. מטמורפוזה סבוכה זו התלויה בעבודת אדמה שלשמה נברא האדם, בגשם משמים באחריות האל הבורא, ובעבודת הבית המוטלת על נשות המשפחה, הכוללת טחינה והפיכת הגרגירים לקמח, בצק ולחם, מכונה ראשית תרבות. כדאי לזכור שעבדות ועבודה נגזרות מאותו שורש, שתיהן קשורות בצורך של כל יצור בן חלוף שאין מזונו מוכן מהטבע, לעבוד למען לחמו, להכין את מזונו ממה שגדל בארץ, או מצוי בים או באוויר וקשור בחי ובצומח או בדומם, ולבנות את ביתו למען עצמו ומשפחתו מחומרים שונים שנמצאים בסביבתו שנבראו בבריאה, כמו עץ, אבן, חמר, קש או צפחה, אולם רק בעבודתו של האדם ובמלאכת כפיו שלו ושל בת זוגו, הם הופכים למחסה ולבית.

וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

הואיל וטרם ירד גשם משמים להרוות את האדמה הצחיחה, הדרך להשקות את האדמה החרבה היה אד שעלה מן הארץ, אד הוא רסס ערפל העולה מן הים או רסס מים של מפל או זרם או התאדות העולה ממי האגמים.

השלב הראשון במטמורפוזה שבמעבר מעולם מושלם שיש בו חי וצומח אך אין בו אדם, ויש בו רק בורא ונבראים שמזונם מוכן בטבע מרגע בריאתם – למציאות שבה עתידים להיברא איש ואישה מן האדמה, שאחרי הגירוש מגן עדן אין עבורם מזון מוכן מראש, אלא עליהם לטרוח על חיפוש מזון, המצאת מזון והכנת אוכל, פעולה המחייבת מקום מחסה עם צל, אש ומים, חומרי בערה וכלי בישול ואפייה, אלה שמזרעם יתווספו עובדי אדמה לבריאה בסוף התהליך – הוא בהרטבת האדמה היבשה ובהפיכתה לחמר רטוב. מטמורפוזה זו היא ראשית המעבר מטבע לתרבות. הרטוב והיבש, האד והאדמה, חיוניים לחיים ולתרבות. התרבות הכתובה מתחילה על לוחות חמר רטוב. אד הוא ערפל או מים העולים עם חום היום מהים, מהאגם, מהנהר או מהאדמה והופכים לעננים.

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

האדמה הרטובה כמו החמר הרטוב הופכת לחומר ממנו אפשר ליצור ולברוא דברים שונים מאז בריאת האדם ויצירת לוחות הטין הרטוב אשר עליהם נכתבת ההיסטוריה, מזה, ומאז הפיכת האדמה הצחיחה והמנוגבת מכל טיפת מים לאדמה חקלאית רטובה מגשם, שבה יעבוד האדם ויכין את מזונו, מזה.

השלב השני בבריאה אחרי שבוע הבריאה הראשון אשר נוצר כולו בדיבור אלוהי, הוא ראשית היצירה בידיים לצד הבריאה בדיבור. אלוהים מתגלה כאן לראשונה כיוצר ולא רק כבורא. הבריאה התחוללה בדיבור בלבד ששינה את המצב חסר ההבחנות שנקרא בשם תוהו ובוהו, לממשות המיוסדת על הבחנות וניגודים, על מחזוריות נצחית של הפכים ושינויים קבועים, על רשת קשרי קשרים מתחלפים ועל אחדות הפכים. כאן לראשונה נזכר מושג היצירה הקושר בין הרעיון המופשט לחומר הגשמי. אלוהים יוצר את האדם מן האדמה. על האדם גם נגזר לשוב אל האדמה ממנה נוצר מלכתחילה, שכן בספר בראשית או בחומש לא נודע רעיון החיים אחרי המוות ולא נזכרים העולם הבא או תחיית המתים. חיי אדם קצובים בין לידתו ומותו, שני מועדים שאין לו בחירה לגביהם בכל הכרוך בדרך הטבע. אולם שלא כפסלים, יצירות אמנות או יצורים עשויים מחמר או מעפר רטוב, ליצירה האלוהית מן העפר נוספת נשמת חיים. הנשימה המודעת הכוללת קול, רוח ודיבור היא סימן החיים, והמילה נשמה נגזרת ממנה, שכן נשמה כמו רוח או נפש, שכל מדבר, מחשבה בת ביטוי, מודעות, תודעה או הכרה, יש רק לאדם חי, נושם. כשאלוהים נופח באדם נשמת חיים, הופך האדם מעפר דומם לנפש חיה ומדברת. האדם בממדיו הגשמיים לא רק נוצר בידי האל אלא גם רוחו קשורה ברוח אלוהים, חכמה, בינה ודעת, שכל ותבונה, כל אלה על שמותיהם השונים, נפש, רוח או נשמה, הם ממדים שונים ברוח האדם ובכוחו היוצר. המשותף לכל אלה הוא שהם מופשטים ובלתי נראים, אך הם לבדם מתנים את החיים ואת התודעה והנשימה, בלעדיהן האדם הוא גופה דוממת, איתן הוא גוף חי ונושם, חושב ומבין, שומע ומדבר, רואה ובוחן, מקשיב ומשוחח, סופר ומספר.

וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן־בְּעֵדֶן־מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

הסיפור הבא העוסק בפרשת גן עדן (בראשית ב, ח–כד) (בראשית ג, א–כד) הוא מיתוס בעל חשיבות מכרעת, או חטיבה סיפורית עתיקה בעלת חשיבות ראשונה במעלה, המספרת על ראשית התרבות. מיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, סיפור החורג מגבולות הזמן והמקום, שחלק ממשתתפיו הם על־טבעיים והסיפור המסופר בו בא לתת מענה או הסבר לבעיה שאין לה פתרון, או לשאלות מורכבות על הראשית ועל האחרית, ולספר על ראשית יחסי הגומלין בין האל לאדם המעצבים את הדת והחוק, את השליטה וההנהגה, את החברה ואת התרבות.

כל תרבות מיוסדת על אשמה, בושה ופחד או על התעוררות התודעה שהאדם לא לבדד ישכון, אלא הוא חי תחת השגחה אלוהית או סמכות אנושית המציבה גבולות שכן האדם הוא חלק ממשפחה או מקהילה או מחברה שיש לה חוק, דת, נורמה, נימוס ומוסר, ציפיות והגבלות, או גבולות ברורים של אסור ומותר. התעוררות התודעה כוללת את ההכרה בעובדה שהאדם אינו יצור המוליד את עצמו או מגדל את עצמו אלא הוא תלוי לחלוטין בזולתו בעשורים הראשונים לחייו. כלומר, הוא אף פעם אינו שוכן לבדו ואיננו אוטונומי, אלא הוא חי בחברה שיש בה סמכות, שלטון, חוק וסדר ויש בה מנהיג או הנהגה. בראשית הסיפור האנושי המיתולוגי החורג מגבולות הזמן והמקום, האדם הנברא בידי אלוהים ומובא לגן עדן, לומד להכיר בכך שיש איסור והיתר, יש הגבלות וגבולות, ויש חוק ומידה, יש מְצַוֶּה ואוסר איסורים, ויש מי שהוא מְצֻוֶּה שאיסורים מוטלים עליו. עוד הוא מתוודע לראשונה למושגי החטא והעונש הכרוכים בבושה אשמה ופחד, או ביסודות המרסנים את האדם ומגבילים את אנוכיותו, וקשורים בחוק ומשפט, בדין ועונש, מושגים שעליהם כאמור מיוסדת התרבות.

השלב השלישי בבריאה הוא יצירה של מרחבים על־זמניים ובלתי נראים, מרחבים הטרוטופיים (הטרו=אחר, שונה, טופוס=מקום) שכל מה שמותר בהם אסור מחוצה להם (למשל ללכת עירומים היה מותר לאדם וחוה רק בגן עדן), וכל מה שמתרחש מחוצה להם אינו משפיע על ייחודם. במרחבים הטרוטופיים אלה מצויים דברים בלתי נראים ובלתי נגישים, מלבד לאלה השוכנים בהם, החורגים מקטגוריות אחרות בבריאה, כגון עץ החיים, עץ הדעת, בדולח וכרובים בעלי כנפיים או נחש מדבר. מרחבים אלה שנועדו מלכתחילה רק לאדם וחוה, הפכו בדיעבד אחרי שאלה חטאו וגורשו מגן עדן, למקום משכנם של מלאכים וכרובים.

אלוהים הוא הנוטע הראשון או הגנן הראשון שנוטע גן בעדן מקדם כדי לשכן בו את האדם אשר יצר. קדם היא מילה בעלת כמה משמעויות שכן השורש ק.ד.ם מתייחס הן לקדמוניות (ארכיאולוגיה) הן לאדם הקדמון, כלומר למשהו עתיק וראשוני הקודם בזמן, הן למושג קדמון וארכאי, בהוראת דבר עתיק וקבוע שאי אפשר לשנותו דוגמת חוק ארכאי או מצווה ארכאית, והן לקדם בהוראת מזרח, כמו בפסוק ‘ימה וקדמה צפונה ונגבה’. ים בעברית מקראית הוא מערב ומזרח הוא קדם, צפונה ונגבה הם צפון ודרום. בשל העובדה שהשמש מקדימה לזרוח מדי יום, הקדם מכונה מזרח מלשון זריחה. בשל העובדה שרק הזריחה היא תופעה קבועה ונצחית ומחזורית, חוזרת ונשנית מדי עשרים וארבע שעות, המילה הלטינית העתיקה למזרח מלשון זריחה orient עניינה אוריינטציה, כיוון.

אלוהים שם את האדם אשר יצר בגן הקדמוני שנטע במזרח, גן שהפך להיות מטבע לשון ידוע – גן עדן. ב“ספר היובלים”, חיבור כוהני קדום מהמאה השנייה לפני הספירה, שנמצא בין מגילות קומראן בעברית, המספר מחדש את ספר בראשית מפי מלאך הפנים, מתאר מלאך הפנים למשה בן עמרם על הר סיני אחרי מעמד סיני, את ארבעים ותשעה היובלים שקדמו למעמד סיני. בספר היובלים לכל סיפור יש תאריך מדויק ביחס ליובל, לשמיטה, לחודש, ליום ולשנה. יובל מונה ארבעים ותשע שנים ואלה מחולקות לשבע שמיטות. בפרק השלישי של ספר היובלים, שנמצא בשפת געז [שפה שמית המשמשת לכתיבת כתבי קודש באתיופיה שיהודים ונוצרים משתמשים בה] בנוסח שלם, לפני שנמצא בעברית בנוסח מקוטע במגילות קומראן, במהדורה של כנה ורמן, מספר מלאך הפנים כיצד לימדו המלאכים את האדם לעבוד:

“ובשבוע הראשון ליובל הראשון ישבו אדם ואשתו שבע שנים בגן עדן לעובדו ולשומרו. ועבודה נתנו לו ולמדנוהו מעשה כול הנכון למלאכה. ויעבוד והוא ערום ולא ידע ולא יתבושש. וישמור את הגן מהעופות ומהחיות ומהבהמות, ויאסוף את פריו ויאכל, ואת הנותר הניח לו ולאשתו, וינח את הנשמר”. (היובלים, פרק ג, פסוקים 15–16).

חוקרי השפה השומרית העתיקה ציינו שבשפה השומרית הקדומה ‘גן’ משמעו חלקת שדה ו’עדן' הוא שטח פתוח, אולם בעברית המקראית עדן הוא שם עצם כללי המהדהד באופן אסוציאטיבי את המילים עַד במשמעות נצח, ועדנה כביטוי קשור לחיים, תשוקה ופריון.

במאה השלישית לפני הספירה, באלכסנדריה שבמצרים, כאשר הגיעו מתרגמי תרגום השבעים, שתרגמו את התורה מעברית ליוונית, לניב ‘גן בעדן מקדם’, בחרו במילה paradise פרדס, שמקורה במושג פרסי־יווני המתייחס לגן נעול, גן מלכותי סגור.

מכאן שהביטוי המאוחר בתלמוד הבבלי במסכת חגיגה, הדנה ב’מעשה בראשית' וב’מעשה מרכבה', ‘ארבעה נכנסו לפרדס’, משמעו ארבעה נכנסו לגן עדן. הביטוי ‘מעשה מרכבה’ מתייחס לדיון בעולם המלאכים ובמרכבת הכרובים. מלאכים וכרובים מצויים בגן עדן ובשבעה היכלות עליונים הקשורים להיכל הארצי, הוא המשכן או המקדש, המקום היחיד בו מצויה מרכבת הכרובים בארץ, כידוע לנו מספר שמות, ספר מלכים א ומספר דברי הימים א כח יח: “וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה”.

וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן־הָאֲדָמָה, כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל – וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

פסוק זה הוא דוגמה יפה לאמנות הסיפור המקראית. רוב המילים והפעלים בו מוכרים לכאורה בהקשר של עצי פרי ועצי סרק צמיחה ומאכל, אבל לפתע נוספת פסוקית בלתי צפויה של מסמן שאין לו מסומן. מה הוא עץ החיים ומה הוא עץ הדעת טוב ורע? אין יודע, רק דבר אחד ודאי אלה עצים הגדלים בגן עדן שהקוראים לא ראו כדוגמתם וגם לא יראו. כלומר הסיפור מתחולל בתחום המיתוס, מעבר לגבולות הזמן והמקום, במקום הטרוטופי שהקטגוריות הבוטניות או הזואולוגיות נחצות מכל וכל, ואין לדעת מה יקרה עכשיו? לבד מהעובדה הוודאית שעצי פלא אלה יהפכו לגיבורי הסיפור שכל משתתפיו על־טבעיים.

אלוהים הוא הנוטע הראשון, עובדה המשמחת את לבם של חובבי גנים ומטעי עצים, שיחים ויערות מאז ומקדם.

הנטיעה היא פעולה חקלאית מובנת בכל שפה, הקשורה בעבודת אדמה, בחקלאות ובמטעים (כאמור, חקל בארמית הוא שדה), פעולה המתייחסת לעיבוד ושינוי פני האדמה כשבני האדם נוטעים ושותלים בה או חורשים וחופרים בה בורות לנטיעה. דהיינו זו פעולה אלוהית שבני האדם מכירים אותה גם הם. אולם הניב היפה גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם אינו מתבאר כפשוטו. היכן הוא עֵדֶן? האם קדם מלשון קדמון או מלשון קדם מזרח? האם מדובר בגן עתיק או בגן בפאתי מזרח ומה משמעותה של המילה עדן? האם היא קשורה לעדנה המסמנת אצל אישה את היכולת להעניק חיים? לשאלות אלה היה משקל לא מבוטל בשעה שבמאה השלישית לפני הספירה הגיעו מתרגמי תרגום השבעים – תרגום התורה הראשון ליוונית בעת העתיקה שנעשה באלכסנדריה שבמצרים, שם חיה קהילה יהודית גדולה שילדיה כבר לא ידעו עברית – לפסוק זה ולא ידעו כיצד לתרגם אותו ליוונית. נמלכו בדעתם וגמרו אומר לתרגם את ‘גן בעדן מקדם’ במילה היוונית לפארק מגודר בגדר או לגן סגור מוקף חומה paradeisos שמקורה במילה הפרסית לגן מלכותי מוקף חומה pairidaeza או בפרסית מודרנית firdaus. מכאן נגזרה הביטוי הארמי פרדס קושטא [גן הצדק] המתארת את גן עדן בספר חנוך הארמי, גם הוא מהמאה השלישית או השנייה לפני הספירה, והמילה העברית – פרדס והמילה האנגלית paradise.

פרקים רבים בדתות העולם המערבי קשורים במילה זו בגלגוליה השונים, מאז שנאמר לנו בספר חנוך הראשון, שנכתב בארמית ונמצא בין מגילות קומראן, שחנוך בן ירד שנלקח לשמים בידי אלוהים (בראשית ה כא–כד) כדי ללמוד לקרוא, לכתוב לספור ולחשב, יושב לנצח ב’פרדס קושטא' ומעיד על תולדות האדם וכותב את תולדות העולם, ומאז שבעולם האלילי ובעולם הנוצרי התוודעו ל־paradise דרך תרגום השבעים ליוונית מהעת העתיקה ואילך ומאז שבמשנה ובגמרא סופר לנו סיפור המפתח על ארבעה שנכנסו לפרדס, כלומר על ארבעה תנאים אשר נכנסו לגן עדן ביוזמתם, אל מקום שהיה חסום בפני כניסת בני אנוש לפי רצונם, מאז גירוש אדם וחוה מגן עדן.

‘גן בעדן מקדם’ הוא דוגמה יפה למילים היחידאיות בספר בראשית או לניבים ייחודיים שיש בהן ממד מסתורי ונעלם, שכן אין להם גילוי חזותי או מסמן אובייקטיבי חושי או גשמי בעולמם של בני אנוש. על כן הדמיון הפרשני של מפרשי התורה לאורך הדורות, או הדמיון של מתרגמי החומש בשפות השונות, פותח להם פתח לעולמות לא נודעים ולתרבויות שונות. מכל מקום פתיחת סיפור גן עדן בספר בראשית היא נטיעה אלוהית של גן מיוחד במינו שאלוהים שיכן בו את האדם אשר יצר ונפח בו רוח חיים.

בגן הראשון שנטע אלוהים צמחו עצי נחמדים למראה, עצי פרי ועצים מופלאים. המופלא הוא מה שחורג מגדר הטבע ואינו כפוף לגבולות הזמן והמקום ולקטגוריות המוכרות בעולם החושים המבחינות דבר מרעהו. לדברי ספר היובלים גן העדן נברא ביום השלישי לבריאה, לפני שנברא הזמן, הקשור בבריאת המאורות ביום הרביעי. כלומר גן עדן נצחי ועל כן הוא מרחב הטרוטופי שחוקי המציאות שמחוצה לו אינם חלים עליו, שכן כל המצוי בו כחי, צומח או דומם, כפלא או כקודש, אינו כפוף לתמורות הזמן הנמנה במחזורי השמש והירח, האור והחושך שנבראו אחריו, דהיינו, כל מה שמתרחש וקיים בגן עדן אינו כפוף לשום דבר שכפוף למתרחש מחוצה לו בזמן או במרחב.

“וביום השלישי עשה באומרו למים לעבור מפני כול הארץ אל מקום אחד מתחת לרקיע ותראה היבשה. ויעשו כן המים כאשר צווה. וייסוגו מעל פני הארץ למקום אחד ותראה היבשה. וביום הזה ברא להם את כול הימים בכול מקוויהם, ואת כול הנהרות ואת מקווי המים בהרים ובכול הארץ ואת כול האגמים ואת כול טל הארץ וזרע מזריע למינו, ואת כול הצמח, ועץ עושה פרי, ואת היערים ואת גן עדן בעדן לתענוג ולמאכל. את ארבעת המינים הגדולים האלה עשה ביום השלישי”.

(ספר היובלים, פרק ב פסוקים 5–7)

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן; וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם־הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת."

בתחתית הצלע המזרחית הצרה של הים התיכון ובצלעו הדרומית הרחבה, מצויים אזורים צחיחים רבים שגשם אף פעם לא יורד בהם, מרמת הנגב ועד מדבר סיני, במדבר המזרחי ובכל המדבר המערבי הן במצרים התחתונה הן במצרים העליונה, הן בסודן ובלוב בכל מקום מעבר לרצועה של עמק הנילוס. המים הזורמים בנהרות רחוקים, מקורם ומוצאם ונתיבם, שהם בבחינת מחוז זיכרון עתיק שעליו נשמעו סיפורים, או מחוז חפץ אגדי אשר עליו שרו אפוסים, מיתוסים ושירים, ומרחב כיסופים אנושי גשמי המבטיח מים חיים השקאה, מזון תעבורה, ספנות ומסחר, נקשרו בדתות קדומות ובאגדות עתיקות.

תיאור ארבעה הנהרות שמוצאם בנהר בגן עדן הוא מלאכת מחשבת של צירוף מיתוס אגדי קדום וגאוגרפיה/קוסמוגרפיה היסטורית עתיקה המתייחסת למזרח אפריקה ולצפונה, מזה, שם זורמים הנהרות הנודעים בשם נהר פישון ונהר גיחון מדרום לצפון, או ממזרח אפריקה למערבה, ואז מדרום לצפון, ונשפכים לים התיכון בדלתא של הנילוס; וקוסמוגרפיה/גאוגרפיה המתייחסת למערב אסיה ולדרומה, מזה, שם זורמים הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, מצפון לדרום, מהרי אררט או מרכס הטאורוס בארמניה ובטורקיה, אל עבר סוריה ועיראק, ועד איראן, שם הם נשפכים למפרץ הפרסי, אחרי שהם נפגשים בנהר שט אל ערב, הזורם למפרץ הפרסי בדלתא שלו.

סיפור גן עדן מציין שארבעת הנהרות הגדולים פישון, גיחון, חידקל ופרת, המקבילים לנילוס הלבן הזורם מדרום לצפון מערב, הוא נהר פִּישׁוֹן… הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב שמוצאו בימת ויקטוריה באפריקה, ולנילוס הכחול הוא נהר גִּיחוֹן… הַסּוֹבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ, המגיח מאגם טאנה שברמות אתיופיה הגבוהות באפריקה, אגם העולה על גדותיו בתקופת גשמי המונסון ברמות אתיופיה, המכונה כוש בלשון המקרא, מאז שתרגום השבעים תרגם את כוש לאתיופיה.

הנילוס הכחול (הגיחון) נובע מאגם טאנה אשר ברמות אתיופיה הגבוהות, בצפון מערב אתיופיה, המתנשאות לגובה שבין 1800–3000 מטר מעל פני הים, וזורם מאתיופיה לסודאן ולמצרים מדרום לצפון, אחרי שהוא מתחיל בפניה מדרום למערב ואז הוא מצפין ומתחבר בחרטום, בירת סודן, לנילוס הלבן (הפישון) הזורם מדרום לצפון מערב, ושניהם זורמים צפונה כיאור המקראי או כשיחור המקראי, הנודע כנהר הנילוס הגדול, עד לדלתא בחופי הים התיכון בין אלכסנדריה לפורט סעיד.

שמה העתיק של סודאן הוא ממלכת כוש או נוביה. חבל נוביה הוא שמו העתיק של עמק באפריקה, אשר בו זורם נהר הנילוס, ברצועה צרה המשתרעת לאורך של כ־500 קילומטרים מאסואן, שבמצרים, עד לח’רטום שבסודאן, מדרום למצרים. עמק זה נמצא באזור מפגש הגבולות בין מצרים וסודאן של ימינו, המכונה כאן ‘ארץ החוילה אשר שם הזהב הטוב’. מקור השם נוביה ככל הנראה מהמילה המצרית “נוב” (nb), שמשמעותה זהב, שכן המצרים כרו את רוב הזהב באזור זה.

החוקרים הבקיאים בלשונות השמיות של המזרח הקדמון, פרופ' יעקב קליין ופרופ' יהושע בלאו, כתבו כי "מוסכם בין המפרשים, כי פִּישׁוֹן נגזר מהשורש פ.ו.ש, שפירושו: לקפץ, להתרוצץ. תיאור זה מתאים לנילוס הלבן, הפישון, הזורם במרחב עמק נוביה, אשר לו שישה אשדות מפוארים שמפלי מים קופצים ומתרוצצים בהם. האשד הצפוני שבהם מצוי באסואן, והדרומי קרוב למרואה (Meroe), שהיתה לימים בירת ממלכת כוש (מאה 8 לפנה"ס–מאה 4 לספ') והשתרעה עד שולי אתיופיה ואריתראה של היום.

על נהר הגיחון (הנילוס הכחול) נכתב: “הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ.” תרגום השבעים שתרגם את המקרא מעברית ליוונית בארץ מצרים, החל מהמאה השלישית לפני הספירה, תרגם את ‘ארץ כוש’ בשם אתיופיה. שם זה הוא הלחמה של שתי מילים יווניות aítho + óps (αἴθω + ὤψ), אתיו ו־אופס, שפרושן הוא “פנים צרובות”, או פנים שרופות מהקרבה לשמש בקו המשווה, כלומר שחורות.

נהר הנילוס הכחול, הגיחון, מקבל חלק ממימיו מהרמות הגבוהות של אתיופיה, שמקבלות את מימיהן מגשמי המונסון, כ 2000 מ"מ, שיורדים עליהן בחודשי מאי–אוגוסט. בחודשים אלה מספק הנילוס הכחול כ 75% מהמים הזורמים בנילוס בדרכו מחרטום למצרים. זרמי מים עצומים אלה, היורדים מרמה המתנשאת לגובה הנע בין 2000–4000 מטרים לגובה פני הים, הם אלה שיצרו בנילוס את הגאות המציפה את השדות מדי שנה בשנה, בין הגאות בחודש יולי לשפל בחודש נובמבר, אז זרעו בקרקע רווית המים את זרעי החיטה, שאותם קצרו באפריל, דשו ואסמו באסמים, לפני גאות הקיץ שהרטיבה את כל השדות מדי שנה, והיא שהעניקה לנהרות את אופיים הפועם בגיחות מים עצומות. לדברי מסורת הכנסייה האתיופית מרים, או מריה, אמו של ישוע, הכריזה שהנילוס הכחול (באמהרית Abbay “אבי הנהרות”) הוא הגיחון המקראי.

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.

הפרת והחִדֶּקֶל הם נהרות הזורמים מצפון לדרום, מהרי אררט שבארמניה ומהרי הטאורוס שבטורקיה, אל עבר המפרץ הפרסי.

* מקורותיו של החִדֶּקֶל בדרום־מזרח טורקיה, במזרח הרי הטאורוס, ומשך רוב מהלכו כיוון זרימת המים של הנהר הוא מצפון לדרום־מזרח הוא עובר מטורקיה לסוריה ומשך רוב מהלכו הוא זורם בשטח עיראק ואיראן עד שהוא מתאחד עם נהר פרת הזורם ממערב לחידקל, ויוצר את נהר שט אל־ערב בדרום עיראק, הנשפך אל המפרץ הפרסי. הפרת והחִדֶּקֶל הם הנהרות הגדולים של ארם נהריים, הנודעים בשמותיהם אלה ובמיקומם הגאוגרפי ביחס לאשור ואכד, מן העת העתיקה ועד היום.

מקור השם פרת הוא בשפה האכדית פורתו ומשמעותו היא רחב מאוד. הנהר נובע כאמור בהרי אררט ברמת ארמניה, הזכורים לנו מפרשת נוח, המצויים היום במזרח טורקיה, ועובר בטורקיה, סוריה ועיראק ומגיע כשהוא מתאחד עם החידקל לנהר שט אל ערב, עד למפרץ הפרסי.

ארבעה נהרות אלה, הנובעים לדברי ההיסטוריוגרפיה המיתית המקראית מנהר אחד היוצא מעדן להשקות את הגן, אך נמצאים מבחינה גאוגרפית בשתי יבשות רחוקות, דרומית וצפונית, אפריקה ואסיה, מתוארים בדרך שממשות גיאוגרפית ומציאות מיתולוגית משמשים בה בערבוביה. ראוי לציין שהזהב, הבדולח ואבן השהם, הנזכרים לעיל במסלול נהר פישון, הנילוס הלבן, הפוגש בגיחון, הנילוס הכחול, בחרטום שבסודאן, שכולם מחצבים יקרים שנכרו במכרות באפריקה באזור בו עובר הנילוס הלבן, בין אסואן לחרטום, באזור המכונה נוביה, היא ‘ארץ החוילה אשר שם הזהב הטוב’, כנזכר לעיל, נזכרו במקום אחד נוסף רב משמעות: במשכן המקודש באוהל מועד ובבגדי הקודש של הכוהן הגדול הנכנס לבדון לקודש הקדשים, כלומר בעולם המקראי ובתודעה הכוהנית נוצר קשר הדוק בין נהרות גן עדן ואוצרותיהם, החורגים מגבולות הזמן והמקום, הקשורים לערוצי הנהרות הגדולים באפריקה המדברית, לבין המרחב המקודש במשכן ותכשיטיו, שנוצרו במדבר סיני, שם נודעו גילויים אלוהיים החורגים גם הם מגבולות הזמן והמקום.

ארבעת הנהרות הללו, המתוארים כנהרות שמוצאם בגן עדן, הם נהרות אדירים הקשורים כידוע בהיסטוריה המקראית ובגאוגרפיה המקראית. אברהם אבינו בא מאור כשדים אשר בארם נהריים, ועצר בחרן, בין הפרת והחידקל, והוא וצאצאיו ירדו לארץ היאור והכירו ממראה עיניים או משמועה שהגיעה לאוזניהם, הן את הנילוס הכחול הן את הנילוס הלבן, שהצטרפו בחרטום לנהר הנילוס הגדול הזורם מדרום לצפון, מסודאן למצרים, היא ארץ היאור הנקרא במקרא גם שיחור.

בארץ ישראל הצחיחה והמדברית, שנודעה כארץ המובטחת שהחקלאות בה מבוססת רק על חסדי הגשם משמים של בעל הגשם (חקלאות בעל) ולא על מי נהרות ואגמים (חקלאות שלחין), אין כידוע שום נהר המתקרב בגודלו, בעוצמתו, ביופיו, במסתוריותו או באורכו, לנילוס הכחול, לנילוס הלבן, לפרת או לחידקל, אבל נהרות גדולים אלה שנודעו ליושבי הסהר הפורה ולתושבי המזרח התיכון הן באזורים הצחיחים הן באזורי ערוצי הנהר המוצפים במים, מהרי אררט ועד למפרץ הפרסי, מאגם ויקטוריה ואגם טאנה, מאתיופיה וכוש, נוביה וסודן, ועד לדלתה של הנילוס, נשמרו בזיכרון כל עמי האזור מהעת העתיקה ועד ימינו, נקשרו כולם לנהר הגדול היוצא מגן עדן ומתפלג לארבעה נהרות גדולים, שבו החל הסיפור האנושי.

וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ – מוֹת תָּמוּת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל־הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה־זֹּאת. עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

סיפור גן עדן על כל חלקיו הוא מיתוס. מיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, שחלק ממשתתפיו על אנושיים וחלק אנושיים ועל כן איננו סיפור הניתן לשחזור או לביקורת אנושית. מיתוס הוא סיפור עתיק שעוסק בבעיה שאין לה פתרון, סיפור מורכב שעתיד גדול נכון לו, משום שהוא עוסק בשאלות נצחיות המטרידות תמיד את האדם – איך הכול החל? מדוע כל בן אנוש הוא בן מוות? כמה דורות לאחור אדם בן חלוף מסוגל לזכור? האם יש דרך להימלט מהמוות? מה היה לפניי? מה יהיה אחריי? מדוע יש הבדלים בין נשים לגברים? מדוע חיות אינן מדברות? מדוע אדם לעמל יולד? למה גורשנו מגן עדן? ועוד כיוצא באלה.

בתרבות היהודית סיפור גן עדן הוא ראשית התרבות, שכן בו נקבע לראשונה היחס בין האלוהי הנצחי המופשט לבין בני־חלוף גשמיים, משעה שהובהר בסיפור באופן חד־משמעי מיהו הריבון, המחוקק והמעניש, מי הוא החוטא? מיהו מקור החוק והמשפט, מי הוא זה העובר על החוק? מיהו המציב את גדרי האיסור וההיתר או מיהו זה הקובע גבולות, איסורים, מחיצות, אפשרויות ונורמות במרחב התרבותי־דתי, משפטי וחברתי.

בסיפור זה נקבע לראשונה מהו החוק או מהו הסֵדר הראוי, מהו החטא ומהו העונש הכרוך בעבֵרה על החוק, ואף נקבע מיהי החוטאת והנאשמת שהמרתה את פי האל, זו שחטאה בחוסר הציות שלה חטא נורא שהביא לקללת האל והסב בעונש הגירוש מגן עדן ובאבדן חיי הנצח של המין האנושי, ואף נקבע מיהי הנענשת המקוללת לכל הדורות, האישה חסרת המשמעת, שאיבדה את ריבונותה והפכה לאישה שבעלה מושל עליה, ומצפה ממנה להיות לשפחה בתחום המשפחה.

דפוס היחסים הראשוני בין אל נצחי וכל־יכול, מקור החוק המצַווה, לבין האדם המצוּוה והחוטא, לבין חוה החוטאת, העוברת על תביעת הציות לדבר האל בעקבות הסתת הנחש המדַבר והמפתה, ובינם כחוטאים הנחקרים, נשפטים ונענשים בידי האל, בזיקה למיתוס גן עדן, הוא שכונן את גורלם של אדם וחוה וכל צאצאיהם וצאצאיותיהם בני־החלוף, מאז חטא גן עדן והגירוש ממנו, בתרבויות המונותאיסטיות הפטריארכליות.

וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

ראשית הדיאלוג בין האל לאדם כרוכה ביחסי כוח: בציווי, באיום ובעונש. שלושה אלה קשורים בהבחנה בין מותר לאסור ובקביעת היחס המכריע בין הָאֵל הַמְּצַוֶּה וְהָאָדָם הַמְּצֻוֶּה. יש לציין שרק אדם הראשון הוא זה הַמְּצֻוֶּה בפסוקים אלה, ורק עליו נאסר במפורש לאכול מעץ הדעת טוב ורע, חוה לא שמעה ולא הייתה נוכחת..

מיד אחרי שנזכר המוות כעונש לאדם העובר על דבר האל, מחליט האל למצוא לאדם עזר כנגדו. למרות העובדה שקודם לכן נזכר במפורש שאלוהים ברא את האדם בצלמו כזכר וכנקבה, ונאמר במפורש בלשון רבים: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וכך נאמר בפסוק המלא בן שלוש הצלעות:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם

ספר בראשית מורכב מכמה מסורות סיפוריות עתיקות שאוחדו לרצף סיפורי בידי עורך שלא רצה לשנות ולהאחיד את המקורות השונים. מכל מקום בשלב זה בסיפור מסופר על ניסיון למצוא לאדם בת זוג מעולם החי. עדיין הקטגוריות אינן ברורות ומובחנות כל צרכן וגבולות האסור והמותר אינם חתוכים. אלוהים מתחיל ביצירת חיות השדה ועופות השמים מהאדמה, באותה דרך שבה ברא את האדם:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם

לאחר שהחיות והעופות נוצרו בידי האל מן האדמה, הם והן מובאים לפני האדם כדי שיקרא להם בשם. ברגע שניתן להם שם הם הופכים לנפש חיה. למתן השם נודעת משמעות גדולה, האדם בעל התודעה, השמיעה והדיבור, יכול לתפוש כיצור חי רק את מה שקרוי בשם והוא זה היוצר ובוחר את השמות.

וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

הקריאה בשם כרוכה בהבנה ובהתוודעות, בבחירה ובהכרעה, בהכרה ובהגדרה, ובמידה של קירבה לכל מי שנקרא בשם, אולם בין כל היצורים שהתוודע אליהם בין הבהמות, החיות והעופות, לא נמצא לו יצור שיכול להיות מוגדר בביטוי עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כשאלוהים הבין שהדרך האמנותית שנקט בה – יצירת חיות מעפר, שלהן נתן האדם שם – לא עלתה יפה, בכל הנוגע למציאת בת זוג לאדם, ועל כן נדרשת יצירה מסוג אחר, הוא פתח במבצע הרפואי־אמנותי הראשון: הוא מרדים את אדם, פותח את גופו, לוקח ממנו צלע וסוגר את הפתח ממנו נלקחה הצלע, ובונה מצלעו את האשה:

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.

וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

אדם שמח על בת הזוג שהוצגה בפניו בידי אלוהים שבנה אותה מצלעו, והגדיר את מוצאה, את שמה ואת מעמדה: הקרבה ביניהם נובעת מהעובדה שהיא נבנתה מעצמותיו ומבשרו. יתר על כן, כאן בפעם הראשונה אדם מגדיר את עצמו בשם. קודם לכן נקרא אדם כי נוצר מן האדמה אבל כאן הוא קורא לעצמו לראשונה בשם אִישׁ ולבת זוגו הוא קורא אִשָּׁה. רגע זה של פקיחת התודעה האנושית הוא מרהיב. ברגע שהאדם רואה את זוגתו הוא מכנה הן את עצמו הן אותה בשמות שיש ביניהם יחסי גומלין, איש ואשה.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

המדרש אומר על הביטוי זֹאת הַפַּעַם שהייתה מפעמת בו כפעמון, כלומר עוררה בו התפעמות והתרגשות. דרשנים אחרים מציעים שמדברי אדם עולה שהייתה פעם קודמת לפני זאת הפעם, כלומר, הייתה אישה קודמת שהוצעה לו ושמה לילית והם מספרים עליה מדרשים ארוכים ומרתקים המלמדים על פחדיהם העמוקים של גברים מנשים המאיימות עליהם בחכמתן, בדעתן, בריבונותן ובעצמאותן. אולם אלה הן תובנות מדרשיות מאוחרות, לא תובנות מקראיות קדומות. הסיפור בספר בראשית חותר לפסוק הבא, המכונן את הדרך הראויה לאדם. כל אדם נולד לאביו ואמו וגדל בבית הוריו, הן הוריו מבטן הן הוריו המאמצים, אולם בשלב מסוים עליו לקום וללכת מבית אביו ואמו ולמצוא לו אישה כדי להתאחד עמה וליצור חיים חדשים ולהקים משפחה חדשה.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

פסוק זה מציין את עידן התום בגן עדן, לפני שאדם וחוה התוודעו להבחנה בין האסור למותר, בין הטוב והרע, לפני שהתוודעו לבושה, לאשמה ולפחד, לחטא ולעונש, לדעת ולשיפוט, ולאימה מפני הסמכות. ככל שאר היצורים היו ערומים, ללא בגדים, אלא רק עורם לגופם, ללא מודעות לעצמם

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל.

וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן.

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

“וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה”

ערמה וחכמה בעברית הן מלים נרדפות שיש בכל אחת מהן גוון שונה, האחת מסמלת חכמה להרע והשנייה חכמה להטיב. בתרגום השבעים תורגמה המילה עָרוּם המוסבת על הנחש כמי שהיה הפיקח ביותר בכל החיות אשר על הארץ. כאן המילה עָרוּם מתייחסת ליצור בַּעַל מְזִמּוֹת, בַּעַל תַּחְבּוּלוֹת, חָכָם לְהָרֵעַ, הַנּוֹהֵג בְּחָכְמָה לְהַכְשִׁיל אֲחֵרִים ולהתנכל לזולתו אוֹ לְסַבֵּב עִנְיָינִים לְטוֹבָתוֹ הַפְּרָטִית באמצעות חשיפת מידע אסור המביא לפגיעה בזדון בבן שיחו תם הלב.

בעולם המיתולוגי בגן בעדן מקדם, שבו נחשים מדברים וצומחים בו עצים נחמדים להשכיל המצמיחים פירות של עץ הדעת טוב ורע, השיחה שיזם הנחש הערום מכל חית השדה, עם האישה שזה עתה באה לעולם וחיה עדיין בעידן התום, הפכה לשיחה דרמטית חורצת גורלות. היה זה רגע המעבר הדרמטי מטבע לתרבות ומתום לידיעה. התרבות האנושית מתחילה במקום שבו יש בושה, אשמה ופחד. בעקבות השיחה עם הנחש המפתה המדיח לחטוא, האישה שאכלה את פרי עץ הדעת זכתה לתודעה חדשה לחלוטין ונתנה גם לאיש שלצידה, לאכול. משעה שטעמו שניהם מפרי עץ הדעת טוב ורע נפקחו עיניהם, ומשעה שהתעוררה תודעתם מיד חשו בושה בעירום גופם וביקשו להתכסות ומצאו עלה תאנה לעשות ממנו חגורה המכסה על ערוותם. יתר על כן הם הבינו שעשו מעשה אסור וחשו אשמה ופחד ובחרו להתחבא:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם

וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה.

וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא.

וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה

הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ

כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה

עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ

הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר

לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה

כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

מעטים הטקסטים הדרמטיים העולים בחריפותם ובתמצותם על טקסט זה המגלם את אמנות הסיפור המקראית המשלבת בין מיתוס לחוק ובין חטא על־אנושי המתרחש בעידן מיתולוגי שבו נחשים מדברים, למשפט אלוהי שתוצאותיו משפיעות על כל בני האדם לדורותיהם, אמנות הכורכת בין חטא אנושי חד־פעמי בגן עדן לעונש אלוהי נצחי על אלה המגורשים מהגן ועל כל צאצאיהם. האדם הראשון מיהר להתחבא יחד עם אשתו כששמע את קול אלוהים מתהלך בגן, כי היה מודע לכך שעשה דבר אסור שהקנה לו מעמד שלא נועד לו. הוא זכר שאלוהים אסר עליו במפורש לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אולם משעה שאשתו הציעה לו את הפרי האסור ביוזמת הנחש, לא סירב אלא אכל. אלוהים שואל אותו היכן הוא מסתתר ומדוע הוא מסתתר והוא מספר לאלוהים שהוא מתחבא כי הוא מתבייש שהוא עירום. אלוהים מבין מיד שאדם אכל מפרי עץ הדעת ושואל אותו אם אכל מפרי העץ האסור? אדם מטיל את האשמה על אשתו ואלוהים שואל את האישה מה עשתה? האישה מטילה את האשמה על הנחש המפתה והמדיח שהשיא אותה לדבר עבירה. משהתבררה אל נכון שרשרת החוטאים האשמים שעברו על דבר האל: הנחש המדבר המשיא את האישה לדבר עבירה, האישה הסקרנית שהתפתתה לדבריו של הנחש המדיח והאיש שהתפתה ואכל מידי האישה למרות שנאמר לו במפורש שנאסר עליו לאכול משני העצים שבתוך הגן־ או משנקבעו יסודות המשפט התלויים בזיהוי מדויק של הנאשמים החוטאים, בבירור הנסיבות שגרמו לחטא, בחקירת החוטאים ובבירור נסיבות הפשע, מתחיל אלוהים המצווה והמחוקק, החוקר, השופט והמעניש בחלוקת העונשים על החוטאים: ראשון מקלל אלוהים את הנחש המדבר, יוזם החטא שזמם להכשיל במזיד את אדם וחוה, קורא לו ארור ומצווה עליו להפוך לזוחל על גחונו ולאוכל עפר דומם. יתר על כן כנגד ההתרועעות האסורה בין המינים שגרמה לחטא, גוזר האל על איבת עולם בין זרע האדם לזרע הנחש.

שניה נענשת האישה בעונש ייסורי הריון ולידה ובכפיפות לבעלה:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

פסוק נורא זה, אשר חרץ את גורלן של כל הנשים בעולם שבו משלו בכיפה שלוש הדתות המונותאיסטיות שהאמינו בקדושת סיפור גן עדן במשך אלפי שנים, מהדהד פסוק מהפרק הבא: “לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ”. כל הנשים, לא רק האישה החוטאת, נתפשו כחוטאות, מודחות ומתפתות, אשמות ונענשות, שיש למשול בהן כעונש ולאלף אותן בינה שתביא אותן לכלל הכנעה, כפיפות וציות. עובדה מעניינת היא שבמקום שבנוסח המקרא כתוב וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ בנוסחים קדומים כתוב אל אשך תשובתך (כך כתוב בספר היובלים ג, 24 בתרגום משה גולדמאן בספרים החיצוניים במהדורת אברהם כהנא ובתרגום התורה לשפה האתיופית; בתרגום כנה ורמן כתוב ואל אשך מפלטך; בתרגום השבעים כתוב ואל אישך חזרתך או אל אישך תשובתך, במהדורת משה צפור, “תרגום השבעים על ספר בראשית”, רמת גן תשס"ו, עמ' 96 וכך גם בתרגום הלטיני הקדום ובפשיטתא. משה צפור מעיר בספרו בעמ' 97 שבשיר השירים מתורגמת המילה “תשוקתו” בתרגום השבעים ואצל אחרים כמו תשובתו או פנייתו).

קשיי ההיריון וייסורי הלידה, שתי עובדות ביולוגיות שכל הנשים היולדות כפופות להן, בין אם יחסן לבן זוגן מוגדר בנוסח בראשית כתשוקה, בין אם הוא מוגדר בכל התרגומים העתיקים כתשובה ומפלט, חזרה או פנייה, הפכו בסיפור מיתולוגי זה לעונש אלוהי. בשל עובדה זו נאסר על רופאים להקל על נשים בלידתן עד לעידן המודרני. שלוש המילים האחרונות בפסוק נורא זה הפכו לתשתית הסדר הפטריארכלי. מחצית האנושות הוכפפה למחציתה האחרת. מחצית האנושות הגברית משלה על מחצית האנושות הנשית, שללה ממנה חירות, שוויון, חופש בחירה ומעמד ריבוני, ומנעה ממנה זכות לימוד, זכות ירושה, זכות בחירה והיבחרות וזכות הצבעה. זכויות אלה ועוד רבות אחרות נשמרו לגברים בלבד, אלה ששמרו רק לעצמם את בלעדיות סמכות הדעת בכל נושא, לצד זכות בלעדית ללמוד וללמד, לבאר ולפרש, לחוקק ולהתקין תקנות, לשפוט ולהעניש, לדון ולהנהיג, ללחום ולנצח, עד למאה העשרים.

יוסף בן מתתיהו, הכהן החשמונאי שהזדהה עם חוגי הפרושים במאה הראשונה לספירה, היטיב לתמצת את גודל האסון כשביאר לשוביו הרומאים את תפישת העולם היהודית: המחבר, שגדל בחוגי הפרושים בירושלים ובגליל, הצטרף ליהודים הלוחמים ברומאים ובגד באנשיו שהחליטו ליטול את נפשם בכפם, במבצר יודפת, והסגיר עצמו לרומאים, כתב ברומא, בשלהי המאה הראשונה לספירה, על מקומה של הסמכות האלוהית בדבר יחסי אי־השוויון בין המינים. בדבריו תיאר את מקור הסֵדר שעיגן את סמכותו בצו אלוהי, בחוק ובמיתוס, בשעה שהפך את הנשים בראשית האלף הראשון לספירה, לבנות־חסות משועבדות, בּוּרוֹת כנועות וצייתניות, עניות ותלותיות, סוררות טעונות אילוף, שיש למשול בהן, ומחויבות בשל חֶטאן המיתולוגי, בהרחקה ובהדרה מרשות הרבים, בשל מהותן המסוכנת והמזיקה:

“התורה אומרת כי האשה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון”. (נגד אפיון, ב, כד 201).

דבריו של בן מתתיהו מאירים את משמעות הסֵדר הפטריארכלי המפלה, שהיה מושתת על פסוק הקללה והעונש: “והוא ימשול בך” (בראשית ג, טז), המסיים את סיפור המשפט האלוהי בגן עדן. המילים שבחר בהן בן מתתיהו כדי לנמק את שלטונם של הגברים על הנשים: ‘כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון’, מפליאות להמחיש את הטיעון שהמיתוס הוא האופן שבו חברה מעגנת את צורת הארגון שלה בטבע הדברים עצמו, הנסמך על מקור שמימי מקודש, שמן הנמנע לערער עליו.

מיתוס זה, הנשען על צו אלוהי שאין לחלוק על צדקתו, אינו אלא דרך המלך שבחרו בה גברים מאז ומעולם כדי להצדיק את שליטתם על נשים, לשלול מהן את חופש הבחירה וחופש התנועה, את זכות לימוד הקריאה והכתיבה, זכות הבחירה וההיבחרות וזכות הירושה, את זכות מתן עדות ואת הגישה הריבונית למשפט, כדי להפוך כל אישה בעולת בעל לשפחת המשפחה ברשות הפרט, המאפשרת לבעלה לנהל חיים ראויים בעיניו, על פי בחירתו, חיי לימוד או עבודה, התמחות במסחר, כלכלה ופרנסה, עבודה בחקלאות, במרעה, בספנות או במדגה, עבודה ברוכלות, בשענות או בצורפות, או השתלמות בהוראה, ברפואה, בשיפוט או הנהגה, ברשות הרבים.

המיתוס הוא האמצעי המקַשר בין ההיסטורי, החברתי, החולף והמקרי, לבין הטבעי, הנצחי, האלוהי והקוסמי, הנשמר בכתבי קודש קדומים או ביצירה אפית עתיקת ימים, המספרת בשיר עלילתי על סיפורי גבורה של אלים וגיבורים וקושרת בין העולם האלוהי הנצחי לבין עולם האדם בן החלוף. המיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, שכן הוא חוזר ומסוּפר משום שהוא מעלה מציאות מורכבת, מקוטבת, שאין לה פתרון פשוט, וזאת משום שמסַפריו מתמודדים עם עוול, אבסורד, שיבוש או עיוות, או עם דבר־מה שאיננו מתקבל על הדעת, שכן אין לו צידוק הגיוני, או נאבקים עם תוצאותיה של טרגדיה שאין לה פתרון. הפלית הנשים לאורך כל הדורות בכל הממדים חייבה הסבר מיתולוגי דתי מקודש שכן לא היה לה שום אנושי צידוק אחר.

הקללה האלוהית המושתת על אדם הופכת את העבודה לעונש ואת האדמה למקוללת וארורה המסבה לעובדי האדמה עצבון במקום שמחה. האדם שנברא כיצור הנהנה מכל שפע הפרי והירק המצויים לו להנאתו על העצים והשיחים בגן עדן, ללא כל עמל וטורח, נענש בלהיות משועבד לעבודת האדמה שתעציב אותו משום שתצמיח לו רק קוץ ודרדר. דורות רבים לאחר מכן, בדורו של נח נאמר: וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

יתר על כן, מזונו של כל אדם יושג רק בזעת אפיו ובחרדה תמידית מפני רעב ובצורת, ודינו נגזר להיות בן מוות:

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה

כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

נוסח מעניין של סיפור גן עדן, על החטא והעונש, מצוי במדרש ‘פרקי דרבי אליעזר’, פרק יד המלמד אותנו שהנחש היה קשור במלאך סמאל שהאגדה קובעת שהוא השטן, הוא יצר הרע הוא סמא"ל.

"ויאמר מי הגיד לך כי ערום אתה?

אמר אדם לפני הב“ה רבון כל העולמים כשהייתי לבדי לא חטאתי לך אלא שהאשה שהבאת אצלי היא הדיחה אותי מדרכיך שנאמר האשה אשר נתת עמדי וכו'. קרא הב”ה [הקדוש ברוך הוא] לאשה ואמ' לה לא דייך שחטאת את עצמך אלא שהחטאת את אדם! אמרה לפניו רבון כל העולמים הנחש הסיח דעתי לחטא לפניך שנ' הנחש השיאני ואוכל.

והביא שלשתן ונתן עליהם גזר דין מתשעה קללות ומות והפיל את סמאל ואת כת שלו ממקום קדושתן מן השמים וקצץ רגליו של נחש ופקד עליו להיות מפשיט את עורו ומצטער אחת לשבעה שנים בעצבון גדול ואררו שיהיה שואף במעיו ומזונו נתהפך במעיו לעפר ומרורת פתנים מות בפיהו, תתן שנאה בינו לבין בני האשה שהיו רוצצין את ראשו ואחר ממנו המות

ונתן לאשה מתשע קללות ומות עינוי לידה ועינוי דם בתולים ועינוי הריון ועינוי גידול בנים ומכסה את ראשה כאבל ואינה מגלחת אותה כי אם בזנות ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה משרתת בעלה ואינה נאמנת בעדות ואחר כל אלו מות.

והוציא דומיס לאדם מתשע קללות ומות וקצר כוחו וקצר קומתו, טומאת הזב טומאת הקרי טומאת תשמיש המטה, זורע חטים וקוצר קוצים ומאכלו בעשב הארץ כבהמה לחמו בדאבה מזונותיו בזיע ואחר כל אלו מות. אם אדם חטא מה חטאה הארץ שנאררה? אלא על שלא הגידה את מעשיה לפיכך נאררה ובשעה שבני אדם חוטאין בעבירות הקלות הוא מכה פירותיה של ארץ בעבור בני אדם שנאמר ארורה האדמה בעבורך:

על שלושת החוטאים שהיו קודם לכן בני אלמוות שמשכנם היה בגן עדן, נגזר דין מוות. סמאל המלאך העומד בראש כוחות הטומאה קשור בנחש המדיח בגן עדן ושניהם נענשים בנפילה ממקומם, בצער ובייסורים ובדין מוות.

כל הסגולות המייחדות את האישה מבחינה ביולוגית, אלה המאפשרות רק לה עיבור, הריון ולידה וגידול ילדים, הואיל וזכתה מראשיתה בברכת שדיים ורחם, הופכות לקללות, ועונשה הנצחי הוא לחיות כעבד עולם וכשפחה משרתת את בעלה כל חייה, זו שתשובתה אליו או מפלטה בו, עד למותה שאין ממנו מנוס.

ועונשו של אדם הוא הדאגה, החרדה, הקושי והייסורים הכרוכים בהשגת מזונו ובפרנסת בני משפחתו, המוטלים עליו, משום שהאדמה ארורה עבורו ואינה מצמיחה לו מזון בחסד ובברכה אלא בעונש ובקללה. גם הוא חי מתוך תודעה שנגזר עליו למות.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.

אדם, שקודם לכן, כשנוצר בגן עדן, קרא לעצמו איש ולבת זוגו אישה, קורא עכשיו לאשתו חוה, אם כל חי. כאן נזכרת לראשונה המילה אם המעצבת את ייעודה וגורלה של האישה ואת מעמדה בחוק המקראי. כל אישה מיועדת להיות לאם, אין לה בחירה אחרת. המילה רווקה אינה מוכרת בתורה. כל אישה היא נערה בתולה בבית אביה בעשור הראשון לחייה וארוסה ואשת איש ובעולת בעל מהעשור השני לחייה, שתכלית קיומה להרות וללדת ולגדל ילדים ולשרת את בעלה ביום ובלילה. אישה שנמנע ממנה ללדת מכל טעם אחרי עשר שנות נישואין, דינה גירושין, ובעת העתיקה הייתה יכולה למצוא אישה שפחה שתלד לבעלה במקומה, שכן בעולם המקראי רק נשים אחראיות על עקרות ולא גברים. חלק מפקיחת העיניים שהתחוללה בגן עדן בעקבות חטא אכילת פרי עץ הדעת, הייתה התעוררות התודעה המינית והבנת הקשר בין דבקות, זיווג, הריון ופריון, לידה ואימהות וגידול ילדים, והבנה שרק נשים יולדות ומעניקות חיים.

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

פסוק זה מבטא את ראשית תולדות הלבוש הקשורות בעשייה ומלאכה שמטרתה לעטוף, להלביש ולכסות את האדם ולהסתיר את ערוותו משעה שנודע לו שהוא עירום ולפני שגורש מגן עדן הנצחי אל עולמם של בני החלוף. הלבוש הוא ראשית התרבות שהיא תולדת הבושה, כשם שהעירום בגן עדן מסמל את החיים נטולי הבושה בטבע. לא לחינם לחלקי הגוף שיש להסתירם קוראים עירום ועריה, ערווה, בושה, תורפה ובושת. לחיות אין צורך להתלבש כי אין להן תודעת עירום ועריה, ערווה, אשמה, מבוכה או בושה. בתרבות, בכל תרבות, יש הבחנה בין תחום הפרט המוצנע מאחורי יריעות או קירות ודלתות, בו האדם רשאי לבחור להסתובב עירום באוהלו, בביתו ובחדריו, הרחק מעין רואה, ובין רשות הרבים החשופה, המחייבת את האדם בלבוש וכיסוי.

אחרי העונשים הנבדלים שהשית אלוהים על הנחש, על האישה ועל האיש, השותפים לחטא האכילה מעץ הדעת, שהפכו כולם לבני מוות, מסיים אלוהים את פרשת החטא בעונש דרמטי הנודע כגירוש מגן עדן, הנובע מהעובדה שאלוהים רוצה לשמור לעצמו ולמלאכי עליון את בלעדיות סמכות הדעת הנוגעת לידיעת הטוב והרע, הנגלים לאוכלים מפרי עץ הדעת בגן עדן, כשם שהוא רוצה לשמור רק לעצמו, לכרובים ולמלאכי עליון, את הנצחיות הנובעת מהקרבה לעץ החיים בתוך הגן.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.

וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.

ראוי לציין שהמילה עבודה והמילים עבדות ושעבוד או בית עבדים נגזרות כולן מאותו שורש. אין עונש למי שלא עובד את האדמה, ממנה נברא או נולד ובה יקבר, יש עונשים כבדים למי שאינו שובת ממלאכתו מדי שבת. האדמה היא מקור החיים לאדם העובד אותה בזיעת אפיו, והיא מקום מנוחתם של כל ישני עפר. מעבה האדמה הוא תחום עולם המתים, תחום הטומאה, הצייה, ארץ מאפליה וגיא צלמוות, ארץ גזרה ומחוז עזאזל שאין בה אור ואין בה מים. מעבה האדמה המכונה בור שחת או ארץ ישימון, ארץ תלאובות, ארץ גזרה ותהום הנשייה, הוא מקום העונש של המלאכים החוטאים בחטאי גילוי העריות ושפיכות הדמים שיוזכרו להלן. האדמה, שאין בה גשם שממטיר האל משמים, ואין בה נהר היוצא מעדן להשקות את הגן, ואין בה אפשרות לעבודה בזעת אפיים, היא המדבר, מחוז המוות, הישימון, גיא צלמוות, הארץ הצחיחה וארץ צייה ומאפליה, תהום הנשייה או מקום הדומייה והשכחה. כל אלה הן מילים נרדפות לתחום המוות, הדממה, החושך והטומאה, תחומו של עזאזל החוטא ובור כלאם של העירים החוטאים ורוחות הבלייעל, והמקום האפל של עולם השדים והמתים הדומם, תחומו של סמאל ותחומם של השדים ורוחות הבלייעל, מרחב שאין בו תמורה ושינוי, אין בו קול ואין בו דיבור. השמים לעומת זאת הפכו למקום גן עדן הנצחי, לעולם המלאכים ולעולם המרכבה המקודש ולמרחב הנצחי של עבודת הקודש של מלאכי השרת.

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

הגירוש מגן עדן הוא גירוש ממחוז הנצח וממקום עץ החיים העל־זמני. השוכנים בגן עדן ובעולמות עליונים הם נצחיים ועל כן פטורים מפרייה ורבייה ומחלוקה לזכר ונקבה. משעה שאדם וחוה גורשו מגן עדן והפכו לבני חלוף, ניתנה להם נחמת הדבקות איש ברעהו, שמחת הייחוד והזיווג, ומתנת הפרייה והרבייה וגידול תינוקות וילדים, שהם בבחינת הנצחת משך הדורות המשפחתי.

מכאן ואילך מתחיל סיפורה הטראגי של משפחת האדם.

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה.

הספרים החיצוניים והמדרשים מספרים לנו שהנחש שנגלה לאישה בדמות מלאך בעל כנפיים רוכב נחש, הטיל זוהמה בחוה ועיבר אותה ומזרעו היא ילדה את קין. כלומר חטא אכילת עץ הדעת בעקבות פיתויו של הנחש הערום מכל חיות השדה, לא היה רק אכילה של פרי אסור, אלא התרועעות אסורה שהסתיימה בזיווג עריות אסור בין חוה והנחש. איסורי עריות מתחלקים לשני סוגים עיקריים, הסוג הראשון הוא איסור קיום יחסי מין עם קרובי דם שהם קרובי משפחה ראשונים המפורטים בפרשת איסורי העריות בספר ויקרא יח, והסוג השני הוא איסור מוחלט לקיים יחסי מין עם יצורים מכל סוג הרחוקים ממין האדם, הן מלאכים ונפילים הן בעלי חיים ושדים. כלומר האיסור חל הן על קרבה גדולה מדי של קרובי דם מאותה משפחה, הן על ריחוק גדול מדי בין מינים נבראים שונים מסוגים נבדלים. סיפור זה של פריצת גבולות בזיווג שבין חיה לאדם או בין מלאך לאדם, האסור מכל וכל, התפתח ולבש ממדים מיתיים מפלצתיים שהפכו את חוה לחוטאת כפולה ומכופלת. היא נאשמה בכך שחטאה בקרבה רבה מדי למלאך או לחיה האסורים עליה מכל וכל בהיותם רחוקי מין, קרבה שגרמה לכך שהתפתתה לפיתוייו של הנחש המדיח, שמזרעו ילדה את קין. חוה התמה חסרת הדעת מסיפור חטא גן עדן, הפכה לאב טיפוס של האישה החוטאת, הסרה מדרך הישר, הבוגדת בנאמנותה לבעלה, המתפתה לחיה שאינה מבני מינה והטעונה ענישה, הרחקה, הדרה, השגחה, הצנעה ואילוף. פרי הבגידה עם הנחש או עם סמאל, היה בן הנחש קין הרוצח.

המין האסור הכרוך בפריצת גבולות בין חיה לאדם, או בין מלאך לאדם, בין השטן המחטיא, לאשה המתפתה, החוטאת והמחטיאה, או בין מלאך מפתה ומדיח לאשה נכשלת ומתפתה, הכרוך בטאבו שבפריצת גבולות בין מין אחד למי שאינו מינו, כי הוא שייך למין אחר, ובערעור המעבר בין טבע לתרבות, נכרך בַמיתוס בתאווה, בטומאה, בזוהמה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים. כל אלה קשורים בלידתו החוטאת של קין, בן הנחש ובנה של חוה, פרי של זיווג של גילוי עריות

בספר אדם וחוה הנמצא ב“ספרים החיצונים” במהדורת אברהם כהנא, שבו חוה היא זו המספרת את קורותיה וקורות בן זוגה וחטאם בעקבות מעשה הנחש, לבנם שת, נאמר מפי חוה: “וכהשביעו אותי ויגש [אל העץ] ויעל עליו ויטל בפרי אשר נתן לי לאכול את זוהמתו, את התאווה, כי התאווה ראשית כל חטאת היא, ויט את הענף ארצה ואקח מפריו ואוכל”. [ ספר אדם וחוה, מהדורת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא, יט, ג, עמ' י]. בלשון חכמים, אכילה היא מטונימיה מקובלת לזיווג ולביאה. בגמרא נאמר: “שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה” (בבלי, עבודה זרה, כב ע"ב), והאגדה חוזרת ומספרת שבחטא הקדמון הנחש ידע את חוה: “שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן” (שם, שבת, קמו ע"א).

בתרגום יונתן לבראשית ד, א נאמר על הפסוק: “והאדם ידע את חוה אשתו כי חמדה למלאך ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את מלאך ה'”. [תרגום יונתן בן עוזיאל על התורה, מתורגם מארמית לעברית בידי דוד רידר, ירושלים תשמ"ד, עמ' 17.]

גרסת המקובל האיטלקי, בן המאה ה־14, ר' מנחם רקאנטי, בפירושו לתורה, לתרגום על פסוק זה היא: “ואדם ידע את חוה אשתו שהיא התעברה מסמאל המלאך ותהר ותלד את קין והיה דומה לעליונים ולא לתחתונים”.

בפרקי דרבי אליעזר, מדרש מאוחר מראשית התקופה המוסלמית, השומר מסורות קדומות, מפורט עניינה של הבעילה האסורה: “בא עליה רוכב הנחש ועיברה את קין, אחר־כך בְּעַלה אדם ועברה את הבל, שנאמר ‘ואדם ידע את חוה אשתו’. מהו ידע. ידע שהייתה מעוברת” (פרק כ"א). [פרקי רבי אליעזר פרק כ“א, דף יד ע”ד, סביוניטה שכ"ז].

מכאן ואילך משתלשל הסיפור הטראגי של קין והבל, שני אחים שילדה חוה, המלמד שאחוות אחים אינה אלא אגדה, ושנאת אחים וקנאתם זה בזה, פעמים רבות כמתואר חזור ושנה בספר בראשית, היא זו שמספרת על המציאות הרווחת.

וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה.

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.

וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.

[פסוק זה מהדהד את העונש שהטיל אלוהים על האישה החוטאת בפסוק שנזכרות בו המילים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.]

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.

וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.

וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.

כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהוָה גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשֹׂא.

הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר

וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי.

וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם

וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ.

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן.

קין, החוטא ברצח אחיו הצעיר, בשל עלבונו, קנאתו, זעמו ושנאתו על כך שאלוהים לא שעה למנחתו, למרות שאחיו הנרצח לא עשה לו שום עוול, הופך לנווד נרדף, המוקע מהחברה, אדם החרד כל העת לחייו, ש’אות קין' מגן עליו מפני אלה הרוצים להורגו.

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

לדברי ספר היובלים אשתו של קין הייתה עוון אחותו. לא היו עדיין נשים אחרות מלבד בנות אדם וחוה. קין הנרדף היטיב להבין, הראשון בבני האדם, את הצורך במחסה ומגן, בגדר וגבול. כשאשתו הרתה ללדת הוא הפך לבונה העיר הראשונה ולמייסד הציוויליזציה. המילה ציוויליזציה civiltà קשורה למילים Civil, city, civilized הקשורות למילים עיר, città באיטלקית, למילה civilization תרבות עירונית אזרחית של שומרי חוק, ולאזרחי העיר citizens, היפוכם של הפראים הוולגריים הנבערים והברברים.

כלומר, קין הרוצח הנרדף, התיישב ובנה עיר וקרא לה על שם בנו, חנוך בן קין. העיר הראשונה בעולם נבנתה ‘בארץ נוד קדמת עדן’, בידי קין הרוצח הנרדף, האדם הראשון שהקים משפחה. אמו של חנוך בן קין, הייתה כאמור אחותו של קין,ששמה היה עוון. עובדה זו נודעת מספר היובלים. בדורות הראשונים לא היה מנוס לאדם מלהתחתן עם אחותו, כי לא היו נשים אחרות בעולם. זו הסיבה ששמות האימהות בדורות הראשונים אינם נזכרים בספר בראשית.

שושלת חנוך בן קין השלישי בדורות האדם, מפורטת בפרק ד בספר בראשית, העוסק בתולדות קין וצאצאיו בעוד ששושלתו של חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם, מפורטת בפרק ה של ספר בראשית, ואין להחליף ביניהם. קין הרוצח ובנו חנוך שנולד מנישואי עריות של אח ואחות, מייסדים את שושלת עובדי האדמה, רועי הצאן וחרשי הברזל ואנשי המלאכה ומלאכת המחשבת וראשוני האמנים. כלומר, הם יוצרי התרבות המוחשית ויוצרי האמנות הקשורים בציביליזציה העירונית:

וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל וּמְחִיּיָאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ.

וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה.

וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה.

וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב.

וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

מסורת עתיקה זו בבראשית פרק ד, מספרת על ראשיתה של המשפחה הפוליגמית הפטריארכלית שבניה חוננו בכישרונות רבים בעולם המעשה: יָבָל היה אבי הרועים הנודדים בעלי עדרי הצאן והבקר, יושבי האוהלים, יוּבָל היה ראשון המוזיקאים הפורטים ומנגנים על כלי מיתר, ותּוּבַל קַיִן היה אבי הנפחות או אמנות כלי המתכת וליטוש החרבות והסכינים, התלויה בסוד השליטה באש ובנכונות להילחם.

מכאן ואילך, מספר בראשית פרק ה, מתחיל סיפור תולדותיה של משפחה אחרת הקשורה בעולם הרוח המופשט, זה הנודע למשמע אוזן בחלום או בהקיץ, עולם נסתר שנושאיו אינם נראים לעין, שכן הם מייצגים את ההפשטה, הנבואה והכהונה, הקריאה והכתיבה, החישוב והמחשבה. הם פועלים במציאות מודעת לנוכחות האל הבורא והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה ואלוהי הזמן, אלוהי הספר והכתב, אלוהי התולדות ואלוהי החוק והמשפט.

כאן מתחיל ספר תולדות האדם דרך שושלת שת בן אדם, בנם השלישי של אדם וחוה שנולד אחרי הירצחו של הבל והיעלמו של קין הנודד הנרדף:

וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.

וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.

זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.

   וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת.

וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ.

וַיְחִי שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָן.

וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מַהֲלַלְאֵל.

וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת יָרֶד.

וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת חֲנוֹךְ.

וַיְחִי יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָׁלַח.

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.

וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת לָמֶךְ.

וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן.

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.

שני אנשים בשושלת זו של עשרת הדורות הראשונים של משפחת האדם המשתלשלת מאבות לבנים, לנכדים, נינים שילשים וריבעים, דרך בני שת ולא דרך בני קין הנזכרים בפרק הקודם, זכו לזיכרון עולם, חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, מכאן, שעליו נכתבה ספרייה כוהנית שלמה, ונוח בן למך, העשירי בדורות האדם, מכאן, המעביר אותנו לעידן החדש שאחרי המבול. על נח נרחיב בשבוע הבא בפרשת נח ועל חנוך והמסורות המאלפות הקשורות בו כאדם הראשון שנלקח לשמים וחזר משמים לארץ, הרחבתי במאמר מיוחד המוקדש לו הנמצא ברשת, שכותרתו “חנוך בחרתה מבני אדם”. כאן רק אביא את תיאורו בספר היובלים כראשון הזוכרים והמעידים, הסופרים והמספרים וכאדם הראשון שלמד קרוא וכתוב מהמלאכים וכתב תעודה ועדות. דברי מלאך הפנים על תולדותיו של חנוך בן ירד הנאמרים למשה על הר סיני, אחרי מעמד סיני, בספר היובלים, מביעים זאת בקצרה: "זה ראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד ספר ומוסר חכמה…[ספר משמעו קריאה וכתיבה] [מוסר חכמה משמעו הוראת החכמה.] (היובלים ד, 17). בנוסח קורות חנוך במגילת ספר היובלים שנמצאה בקומראן נאמר: “ויכתוב בספר אותות השמים כחוק חודשיהמה למען ידעו בני אדם תקופות השנים כחוקות לכול חודשיהמה. ראשון הוא כתב תעודה ויעד בבני אדם בדורות הארץ שבועות היובלים”.[ 11Q12. frag. 4, lines 1–3

על חנוך בן ירד גיבור המסורת הכוהנית ומייסד המסורת המיסטית פורצת הגבולות, כתבתי בהרחבה בספרי ‘מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים היכל והיכלות במיסטיקה העברית הקדומה’ (ירושלים: מאגנס 2002) ובמאמרי “חנוך בחרתה מבני אדם” ברשת.

שני דברים מציינים שושלת דורות עתיקה וייחודית זו שזכתה לאריכות ימים מופלגת לאורך עשרה דורות, הראשון הוא הטעם לאריכות הימים שאבאר אותו מיד, והשני הוא ששושלת אבות העולם מהאדם הראשון ועד דור המבול המשתלשלת משת בן אדם וחוה, מצטיינת בעובדה שאף שם של אישה, מלבד חוה אינו נזכר בה. הסיבה לכך טמונה בעובדה שבראשית משפחת האדם אחים התחתנו עם אחיותיהם כמפורט בספר היובלים, פרק ד, המספר את ספר בראשית מחדש. הרחבתי על משמעותם של נישואי עריות אלה בראשית משפחת האדם, בספרי 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב' כרמל 2018.

אריכות הימים המופלגת של בני עשרת הדורות הראשונים מדור הבריאה של אדם וחוה, ועד לדורו של נוח בן למך, בדור המבול, המפורטת הן ביחס למועד לידתם הן ביחס לשנה בה הולידו את בנם, הן ביחס למספר שנות חייהם אחרי שנולד בנם, והן את זמנם ביחס לשנת הבריאה בעשרת הדורות הראשונים, קשורה לשני הסברים אפשריים. ההסבר הראשון הוא שמלמדים את קוראי ספר בראשית לספור ולחשב, להוסיף ולהפחית, לצרף לחבר והפחית ביחס לכרונולוגיה רצופה של מספרים עתיקים מיתולוגיים של בריות היסטוריות, עשרת הדורות הראשונים של אבות משפחת האדם. בפרק יא בספר בראשית תובא רשימה כרונולוגית נוספת המספרת את מניין שנותיהם של עשרת הדורות הבאים משם בן נוח ועד אברהם. בפרק יא בספר היובלים מצויה רשימה מקבילה עם שינויים מעניינים.

ההסבר השני קשור להשערה מתמטית עקרונית שאינה ודאית וקרוב לוודאי שאף אינה מדויקת די הצורך, אולם היא בעלת חשיבות. המספר המקראי, לפי הגרסה הכוהנית של ספר היובלים בפרק נ החותם את הספר, היה חייב להגיע לשנת היובל הגדול כשנת הכניסה לארץ, כאשר חלפו חמישים מחזורים של ארבעים ותשע שנים. הכניסה לארץ חלה בימי יהושע בן נון, בראשית היובל הגדול, בשנת החמישים. רק בשנת היובל הגדול, הוא יובל החמישים, אחרי שחלפו ארבעים ותשעה יובלים, שכל אחד מהם מונה ארבעים ותשע שנים, יכולים בני ישראל לשוב לארצם, כי רק אז הארץ חוזרת לבעליה בתום 2450 שנה (50X49=2450). אברהם, יצחק ויעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה, גיבורי דור האבות, חיו במצורף כמה מאות שנים במשך שבעה דורות. כדי להגיע לשנת ־ 2450 לבריאה במהלך חייהם של 26 או 27 דורות הנספרים מאב לבן, היו חייבים המספרים להאריך עד מאוד את חייהם של עשרת הדורות הראשונים לממדים מיתולוגיים, על אנושיים, כדי להוסיף עליהם את השתלשלות שישה עשר דורות העולם, מימי שם בן נוח ועד לימיו של משה רבנו, הוא משה בן עמרם בן קהת בן לוי בן יעקב בן יצחק בן אברהם, שהיה דור שביעי לאברהם. לפי נוסח המסורה עשרת הדורות הראשונים מאדם ועד נח, עד לשנת המבול, חיו עד לשנת 1656 לבריאה. לפי נוסח תרגום התורה השומרוני ונוסח ספר היובלים הם חיו עד שנת 1307 לבריאה שכן זו הייתה שנת המבול לפי חשבונם. בין עשרת הדורות הראשונים שחיו עד שנת לבריאה1656, ובין שנת 2450 שנת היובל הגדול, חלפו 794 שנה שבהם חיו עשרת הדורות מימי שם בן נח ועד לימי אברהם (שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח ואברהם, כל דור חייו מתקצרים כנאמר בספר בראשית פרק יא המספר את תולדות בני שם עד אברהם. [בספר היובלים נוסף קינן כדור שלישי בין ארפכשד לשלח, וכך גם בתרגום השבעים, כך שאברהם הופך לבן הדור ה־21]; וששת הדורות שחלפו מאברהם ועד למשה רבנו שהיה דור שביעי ל([אברהם], יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה). המסורות השונות מציעות מספרים שונים ביחס לשנות החיים של אבות העולם בעשירייה השנייה, אולם ברור שעשרת הדורות בין שם לאברהם חיו הרבה פחות שנים מאשר עשרת הדורות הראשונים. יתר על כן, כל דור ימיו מתקצרים והולכים – אם שם זכה לחיות 600 שנה הרי שאברהם חי רק 100 שנה. ברור מהרשימות השונות של עשרים ושישה הדורות שחלפו בין האדם הראשון למשה רבנו, שלבעלי המסורות השונות הייתה תודעה היסטורית כרונולוגית ברורה ורצופה לגבי הסיפור בן חמישים היובלים ועשרים ושישה או עשרים ושבעת הדורות מהבריאה ועד היובל הגדול, שבו מתרחשת הכניסה לארץ, המתרחשת עם מות משה, בימי יהושע בן נון, והיה ברור להם שכדי להגיע למספר שנים של שנים2450 מהבריאה ועד למות משה, במהלך של עשרים ושישה או עשרים ושבעה דורות, חייבים להאריך את ימיהם של עשרת הדורות הראשונים ולחשב בסדר יורד את ימיהם של עשרת הדורות בין שם לאברהם.

הסיפור החותם את הפרשה הוא סיפור פריצת הגבולות בין בני אלוהים לבנות האדם שהסב בעונש המבול.

סיפור מיתולוגי זה – המספר על חטא נורא של זיווגים אסורים שהסתיימו בהולדת בני כלאיים מפלצתיים שנקראו בשם נפילים וגיבורים שכילו את הארץ ואת יושביה ברעבונם שלא ניתן להשביעו, משום שבגלל שנולדו בזיווג אסור מחוץ לגדר הטבע, בין בני אלוהים לבנות האדם, לא היה מוכן עבורם שום מזון בטבע והם הפכו לטורפים חסרי רסן שטרפו את הצמחים את בעלי החיים והפכו לקניבלים שחטאו באיסורי אכילת דם משעה שטרפו את בני האדם בסדרה עגומה של מעשים שמילאו את הארץ חמס – מבאר את הרקע לבוא המבול.

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.

בספרות הכוהנית שנמצאה בין מגילות קומראן בכלל, ובספרי חנוך וספר היובלים בפרט, מובאות מסורות רבות המפרטות את נסיבות החטא הנורא של פריצת הגבולות בין בני שמים הנצחיים לבנות האדם בנות החלוף, שהביא לבוא המבול, חטא של מרד העירים/בני אלוהים/ המלאכים באלוהים אשר ראשיתו במלאכים שנשלחו לארץ בדור השישי לדורות האדם בדורו של ירד, כדי ללמד את בני האדם לקרוא ולכתוב. מלאכים אלה מעלו בשליחותם (ההוראה הראשונה של המילה מלאך היא שליח) תרו אחרי עיניהם, התפעמו מיופיין של בנות האדם והחליטו לחטוא בזיווגים אסורים ולקחת להם מכל אשר רצו: וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. היה זה סיפור האונס הראשון. בני אלוהים המכונים עירים (עיר בארמית הוא מלאך) בהנהגת שני מלאכים ששמם שמחזאי ועזאזל, החרימו חרם על הר חרמון מתוך ידיעה שהם חוטאים ביחד בחטא כבד, שכן מלאכים נצחיים בני אלמוות אינם מתחלקים לזכרים ונקבות, ואינם רשאים להזדווג ולהוליד. זכות זו שמורה רק לבני חלוף המחולקים לזכרים ונקבות שימיהם קצובים. כאמור מלאכים חוטאים אלה חטפו להם נשים והולידו איתם בני כלאיים מפלצתיים. תולדת הזיווגים האסורים היו נפילים, גיבורים ורוחות בליעל שחרגו מסדרי הטבע ומשעה שנולדו חטאו נגד בני האדם ונגד כל בעלי החיים בשל רעבונם שאי אפשר היה להשביעו. המסורת העתיקה של שילוח שעיר לעזאזל למדבר לארץ גזירה ביום הכיפורים קשורה לזהותו של עזאזל ראש המלאכים החוטאים, הקבור חי במדבר דודאל מתחת לסלעים הכבדים בבית חדודי, משום שהמבול הטביע את כל החיים על פני האדמה, אולם לא יכול היה לפגוע במלאכים החוטאים בני האלמוות.

הרחבתי על מסורות מיסטיות עתיקות אלה הדנות ביחסים המורכבים בין מלאכים לבני האדם, הקשורות בגילוי לוח הירח והוראת ידע אסטרונומי (עבודת כוכבים ומזלות, עבודה זרה) ובהוראת הכנת כלי מלחמה לגברים (שפיכות דמים) ובגילוי סודות הקוסמטיקה לנשים, הנקשרים לפיתוי, לזנות ולגילוי עריות – שלושת חטאי היהרג ואל יעבור, שבשלהם מלאה הארץ חמס ובא המבול כעונש משמים, בספרי ‘מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים היכל והיכלות במיסטיקה העברית הקדומה’ (מאגנס 2002) ובמאמרי “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה” המצוי ברשת.

אחתום את הדיון בפרשה עתיקה זו, הגדושה במיתוסים מאלפים, בשני ציטוטים: הציטוט הראשון הוא משפט מאלֵף של היסטוריון אמריקאי, פרופ' היידן וויט (Hayden White), (1928–2018), שנחשב לאחד מהוגי הדעות בעלי ההשפעה הרבה ביותר בפילוסופיה של ההיסטוריה ובמתודולוגיה המחקרית שלה, במחצית השנייה של המאה ה־20. וויט, שעסק בביקורת המחשבה ההיסטורית לאור התאוריה הספרותית ודן בשאלת הדמיון ההיסטורי ובשאלת הכתיבה ההיסטורית כיצירה ספרותית, הִקשה ושאל:

‘האם אמנם מישהו מאמין ברצינות שמיתוס ובדיון ספרותי אינם מתייחסים לעולם האמִתי, מספרים אמת אודותיו ומספקים ידע מועיל על המציאות?’

היידן וייט, “הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי”, בתוך: חשיבה היסטורית, קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה (עורך: אלעזר וינריב), כרך ב‘, תל־אביב 1985, עמ’ 305–322.

הציטוט השני הוא משפט מהדהד של הסופר הגרמני, תומס מאן (Thomas Mann) (1875–1955), בפתיחת ספרו יוסף ואחיו:

‘עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? […] ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר’.

המובאה מדברי תומס מאן בספרו יוסף ואחיו, תורגמה בידי מיכל אלפון, בתוך: אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה: גישה ספרותית פמיניסטית למקרא (תרגמה מאנגלית מיכל אלפון), תל־אביב 1996.