יש גם תרבות של אזכרה. בית הנשיא, הקובע בהרבה תחומים דפוסים בהתנהגות הציבורית ובטעמה, נותן מופת גם בכך. האזכרה לפרנק פלג בבית הנשיא היתה, מבחינה זאת, במעלת האצילות. וכמו בהתייחדות של טובי המוסיקאים – אף לא צליל אחד שמצוץ לסולם, אף לא צרימה, אף לא תיבה אחת של שִגרה. כנות ואווירה רוויה דרך־ארץ אמיתי לפני זכרו של מוסיקאי דגול ואיש מקסים ויפה־רוח שהכל אהבוהו. שעה אחת, ואולי פחות ממנה, אך שעה של תוגת־חברים עמוקה ואווירה של התייחדות.

איש לא הגדיר זאת נכון יותר מן הנשיא עצמו, שביקש מן המסדרים כי תהיה זאת אלגיה לידידו פרנק פלג זכרונו־לברכה, שסיפור ידידותם, של הנשיא והמוסיקאי, אחוז עוד בימים הראשונים לכהונת ז. שזר כשר החינוך הראשון של מדינת ישראל.

היה זה בעִתו חידוש מפתיע לקחת אמן־וירטואוז, שהוא בעצם פריחתו ותסיסתו כמבצע וכיוצר, ולהפקידו על עיצוב יום־יומי של מדיניות ומנהל בפעילות המוסיקלית בארץ. אך הדבר ביטא את שאיפתו של שר החינוך אז – הוא נשיא המדינה בימינו – להפקיד את טיפוח האמנות ועיצוב מדיניותה החינוכית בידי האמנים עצמם, ובידי הדגולים שבהם.

לימים נרקם ביניהם קשר של חיבה כאילו הסכימה בשתיקה כי בעצם נקלעו שניהם – אנשים תוססים מעולם הרוח והיצירה – לעולם של טרדות־מִנהל שהם רחוקים ממנו ת"ק פרסה. קטע זה בחייו של פרנק פלג המנוח, החן והפיוס ששיווה לעבודתו המִנהלית, הוא מלא עניין מצד עצמו, אך זהו פרק אחד באלגיה על אחד מבחירי האמנים של ישראל שנעקר בעצם לִבלוּבוֹ.