תוצאות הבחירות של מפלגת העבודה לפפי החטיבות המהוות אותה – ימחלו לי הכל – אינן חשובות. מעטים היום ענייני־יסוד המבדילים דווקא בין פלג לפלג וספק גם אם עמד משהו עקרוני להכרעה. אף־על־פי־כן אין הדבר גורע מחשיבותן של הבחירות עצמן. זה היה תרגיל שבא לעמוד על נכונותו של הציבור לבחון את ההתארגנות הדמוקרטית שלו עצמו. וככל שנרתעו מתרגיל זה כבעבר מפני פחדים אמיתיים או מדומים, כן היה התרגיל עצמו נועז יותר.
ואולם ההשתתפות הערה בבחירות אלו היא קודם כל נצחון הנוסח. ניצח כאן תרגיל לא פחות נועז בסגנון חדש של חיים מפלגתיים, שאיננו טבוע בחותם הגיוס הטוטאלי של מכבשים כספיים ולחצים; שאיננו מסתייע במערכות־כוח ארגוניות וחוֹמריות ואינו מלוּוה התגוששות שוּקית של פלגים ומוקדי־כוח למיניהם שהיינו רגילים לה כל העת האחרונה בחיי המפלגות.
הונח, כמדומה, היסוד לתרבות חדשה של חיים מפלגתיים, למעט צניעות והתאפקות דווקא מול משאבים פתוחים, לנוסח אציל יותר גם של פעילוּת גם של הפעלה ציבורית – ככל שאפשר בכלל להשתמש במונח זה בחיים פוליטיים ובחיי ציבור שסועים ועדיין לא מאוּחים כחיי ציבורינו.
באיחור זה, רק לפני ימים אחדים, קרנו את ספרו האחרון של ליובה אליאב “קפיצת הדרם”. לאחר כל פרק ופרק המספרים עלילות הקמתו של חבל לכיש, אבל לא רק אותן, השתהינו ותהינו: מה לדמוּת זאת, שעדיין לא עמד הציבור על מלוא נדירוּתה, ולכל אשר רוחש ביורָה מפלגתית?
אלא, שהבחירות הוכיחו כי ניתן להוליך גם מפלגה רבת־כוח ושבעת־שלטון אל איזו קפיצת־דרך משמעוּתית, בסגנון חייה, בהליכותיה, בדמות הופעתה בציהור. המקבל עליו מרצון את העול ומנסה להקפיצה כך – אולי אין שליחותו נופלת משליחותו של המותח תלם בערבה.
17 בדצמבר 1970