יש טעם בפי האומרים, כי אין להבין את המדינה הזאת בלי לראות את האפר והעיים שמהם קמה. את קברות־מחצבתה. מכאן גם ההיגיון להביא את מדינאי העולם המבקרים אצלנו קודם כל אל “יד ושם” – אל היגון התהומי המזין את התקומה. יש אפילו טעם מוסרי להביא אותם לשם. את זאת עשו נוצרים טובים, קבולים, פרוטסטנטים, דומיהם – נוצרים. בחשבון, שקִצו עדיין איננו נראה, בין יהדוּת לנצרוּת – גם דבר זה אינו נטול חשיבות.

אך אם הם מובאים שמה – יובאו נא לדוּמיה, להתייחדות. בלי בימוי. בלי תפאורה. בלי מקהלת “יזכור”. בלי “אל מלא רחמים”. אפילו לא לשר־חוץ אמריקאי. יושמט נא המנהג התפל הזה מן הפרוטוקול ומגינוני־המלכות. לא חזנים. לא “משוררים”. נר תמיד לזיכרון והרכנת־ראש לפני דממת־האבן, שבלב רבים מאתנו, לפחות, עדיין היא עשנה כקברו של זכריה.

אל ייהפך ה"יזכור" למעין “מי שבירך” לכל אורח נכרי רם מעלה. כאן, במקם זה, אין גם סיבה מיוחדת לברכם. יעמדו דמוּמים מול יגוננו, מול קלונם.

20 במאי 1971