איננו בקיאים לא בענייני טרנספורט, לא בענייני פיננסים ומתוך בורות מוחלטת בשני המדעים השימושיים האלה, אנו קוראים לכל מי שנוגע לדבר לא להפסיק את בניין התחנה המרכזית בתל־אביב, בשום אופן לא להפסיקו. ככל שהדבר יישמע פרדוקסלי, הבניין האדיר הזה, ה"ארי" בפרויקטים הציבוריים הוא כבשת הרש. כן. כבשת הרש. ואם יש תכנית שיש להחיש את ביצועה ולהשלימה גם בימי מצוק – זו התכנית.

אפשר לנמק זאת תחילה על דרך ההשוואה: אם היו – ועדיין ישנם – – מיליוני דולרים, מאות מיליוני דולרים, למדינה הזאת להקציבם לרכישת כל מכוניות הפאר והמכוניות שאינן־פאר לבעל האמצעים המסוגל לקנותן, מן הדין ומן החובה שתימצא לה שארית־הסכום הנחוצה להקלת סבלם של חסרי האמצעים, של פשוטי עם לרבבותיהם.

ולגוף העניין – שלא על דרך ההשוואה:

התחנה המרכזית בתל־אביב היא מוקד של סבל, דחקות, זוהמה וצפיפות ואין לך תלאה חברתית שאיננה מסוגלת לגדול על קרקע כזה. אך, קודם לכל הסבל האנושי הפשוט, בלהט השמש הישראלי מצטופפים במה שקרוי עדיין בית נתיבות ישראלי, אלפי אנשים, נשים טף וזקנים ונכים במאמץ להגיע אל האוטובוס הנכסף (וייאמר כאן: המזוהם לרוב והמתמהמה תמיד) – פעמים עד עילפון.

רק היפוך היוצרות הסוציאליים ההגיוניים יכול היה לרשום מבנה חיוני כזה בין מותרות הבנייה. זהו מפעל תחבורתי בעל אופי של פיצוי סוציאלי ראשון במעלה, שחייבים בו השלטונות המרכזיים והמקומיים – כל שלטון הנותן מעט דעתו על סבלות רוב אזרחיו ומצוקתם.

1 בספטמבר 1974