כבוד גדול לדוד בן גוריון הנחילה בשבת למדנוּתו המופלגת של שדרן אחד ב“קול ישראל”.

בראיון עם שר הביטחון שמעון פרס, התייחס המראיין אל תביעתו המתמדת של ד. ב. ג. מעמו לשמור על מעמדה המוסרי של ישראל, ואמר, ברוב עמקוּת, לערך כך: “כמו קאטוֹ כך היה ב.ג. חוזר בלי הרף וטוען לעליונותה המוסרית של ישראל” וכו'.

“כמו קאטו”. בדיוק כשתי טיפות־מים. העובדה שמותר למחצית המאזינים לא לדעת מי זה קאטו ומהו ה“כמו” הזה – איננה מטרידה כלל את המראיין המלומד. אבל גם לגבי מי ששיחק כדורגל עם קאטו בתיכון ד' או ה' – ההשוואה עצמה היא מבריקה מאוֹד. “כמו קאטו” – כאילו היה אותו מצביא רומי שלפני הספירה נביא־המוסר או חלוץ המופת האישי באיזה שדה־בוקר שלו וכאילו חזר והפטיר בתוך כל שיחה משפט כמו: “ואהבת לרעך כמוך” ולא אותו פסוק מפורסם – למי שהוא מפורסם – ורצחני מאוֹד על קרתגה.

אבל הלמדנות הזאת והמלים הרמות האלו, המתגלגלות מפי קריינים ושדרים לפי מה שהאנגלי קור: Name Dropping“” – יידוּי שמות! בין נחוץ, בין לא נחוץ, לעניינו ושלא לעניינו: קאטו!

אגב, מצד המרואיין היתה זו אחת מהופעות־הסברה המצוינות בימים אלה. צירוף של בהירות מחשבתית ושלוות־רוח ואינפורמציה חשובה וגם כמה דברים מעודדים, אך שקולים, שכל אוזן יהודית כה צמאה להם עתה. אפילו הטון הטקסי מאוֹד של המראיין לא הצליח להוציא את שר־הביטחון מסולם־הקול הרגוע, המסביר־בנחת והמשיב בתבונת אדם ומדינאי גם על כמה שאלות שמוטב היה אילו השׂכילו לא לשאול אותן.

כן, באותה שבת – כך נדמה לנו – לא היה הכרח להביא לרדיו הממלכתי עוד שר הסברה אחד.

27 בנובמבר 1974