מידה גדולה של קרתנות עולה מן התרעומת של אנשי “חירות”, מדוע לא הוזכרו הישגי ראש הממשלה בדברי מזכיר ההסתדרות לפני באי הוועידה של תנועת־הפועלים האמריקאית. קנאים על־פי־מינוי־עצמם אלה ייטיבו, כמדומה, עם כבדו של ראש הממשלה, אם יסירו ממנו הגנה תפלה זו החוזרת על עצמה בלי הרף – עתים בהשקט, עתים במהומה מבישה. לאוֹרו, אין הוא צריך לה.

לגופו של עניין: זירה זאת של תנועת הפועלים, שבה יש להסתדרות מעמד מיוחד, היא זירה של היאבקות מדינית ואיננה דוכן לשיבוחים עצמיים. יש סיטואציה ציבורית ומדינית שבה ההערכה ליוֹזמת סאדת עשויה להיות נבונה וקולעת, ואילו פנייה לשבח־עצמנו – מיותרת וצורמת. שבעתיים אין קילוּס כן נחוץ באווירה של ידידות מובנת־מאליה האופפת את ישראל ואת ההסתדרות בבתוך תנועת־הפועלים האמריקאית.

“מובנת־מאליה” – כי גם הבנה וידידות אלו הן נכס בנכסים שתנועת־העבודה הישראלית הנחילה למדינה – חלק ממה שיורשי התנועה הזו בשלטון מכנים ניום, לא בלי עזוּת, “אדמה חרוּכה”.

דעת־הקהת באמריקה, היהודית והלא־יהודית, שכה מרבים לשבח את אהדתה לישראל, אף היא לא עוצבה מֵאָפַע. תנועת הפועלים בארצות־הברית היא גם חלק נכבד בדעת־קהל זאת, גם גורם חשוב במעצביה. את הלבבות החמים האלה בתוך תנועת־הפועלים האמריקאית יכול היה להצית רק גפרור־החזון של ישראל החלוצית. הרי האופן שבו יעוצבו פני חברתנו בעתיד יקבע לא במעט אם יחס זה של הגדולה בתנועות הפועלים החפשיות אמנם יימשך.

מי שהתוודע אל תנועה זו מקרבו יודע כי ועידתה איננה התכנסות אמריקאית בלבד. אתה פוגש בוועידה כזו נציגים מכל היבשות ומארצות “העולם השלישי” – להוציא, כמובן את המדינות שנארשו לקומוניזם. זוהי מעין “עצרת־זוטא” של אומות, שבה – לשמחתנו – מהלכת ישראל כמו ב“כְתונת־פסים” אידיאית, חברתית. הופעתו של מזכיר ההסתדרות בעצרת היתה, מבחינה זאת, מעשה מדיני הֶגיוני ורב־חשיבות הפותח שערים נעולים וטווה חוטי־מגע שמהם – נקווה – יירקם בקרוב גם המארג השלם והמחודש בינינו ובין ארצות שבעולם זה.

בסך הכל, בתוך הסער המדיני שבו אנו נתונים באחרונה משתלב גם המסע אל תנועת־הפועלים בארצות־הברית כמסע־של־ברכה.

19 בדצמבר 1977