יש למלא חובה מוסרית פשוטה לשליחי ציבור ולומר להנהגת ההסתדרות – עם מזכיר ההסתדרות בראשה – דבר של הוקרה על האופן שבו הם מנהלים באחרונה את המאבק על רמת־חייו של העובד השכיר. בתנאי השלטון הנוכחי זהו מאבק, כפשוטו. וההבחנה כי עתה היא השעה להדגיש מאבק זה דווקא וכי הבטחת אי־נסיגה בשכר העובדים היא, בשלב נתון זה, ראשונה בסולם העדיפויות של פעילות ההסתדרות – היא הבחנה נכונה, הבחנה של מנהיגות.

המערכה שהאיגוד המקצועי גוזר על נציגיו אינה השליחות היחידה של ההסתדרות. ייחודה, כידוע, בכמה מצוות נוספות שאינן נופלות בחשיבותן – בתחום החברתי, הלאומי והחלוצי. הצירוף הכולל הזה הוא ששווה לתנועת הפועלים הישראלית את ייחודה. אבל החובה לדאוג, קודם כל וראשית לכל, שאדם החי על יגיעו יוכל להתפרנס עליו בכבוד, לחיות חיים של קוממיות כלכלית, לחנך בניו ולבנות עתידו בטח – היא החובה האנושית הראשונה גם של ארגון־עובדים נושא חזון.

ודאי: משק הארץ מידרדר והולך והוא סוחף את העם כולו אל תהומות כלכליות, והבעיה אמיתית איננה איך לנגוס יותר מן העוגה – כמאמר הכלכלנים – אלא איך להבטיח את עצם היותה. המאבק נגד הדהירה הזאת צריך להיות פרוש על־פני כל המערכת הפוליטית והציבורית של תנועת הפועלים, ומצווה לאומית היא לנהל אותו בלי־חשׂך. אך אי־אפשר להביא אל מאבק זה ציבור מדולדל מכוחו הנטרך על קיום יומו וקיום ביתו. מניעת הדלדול האנושי הזה היא חובה ראשונה, קודמת לכל.

ייאמר בפירוש: אנו מביטים במעשי הנהגת ההסתדרות ובמעשי העומד בראשה בהרגשה, כי הם מדברים בשם כולנו וכי הם חיים את חברת האנשים העובדים ברגישות חריפה מאוד ולוחמים לעניינם באומץ של היודעים דרכם ובעקיבות של הנאמנים לה.

14 בינואר 1979