תוך מעקב אחרי הטרגדיה של הגברת דוֹרה בלוֹך ואחרי הסיפורים המסמרים־שיער על אכזריותו של משטר אמין ושליחיו – אי אפשר שלא להתפעם מחיזיון אנושי לא־רגיל: דבקות וההתמכרות שבהן טיפלו בני המנוחה בחיפוש אחרי אמם הרצוחה.

מיום שנודע כי האם איננה עוד בחיים – לא חדלו, אף לא לרגע, מאמצי הבנים לגלות שרידי גופה של אמם ולהביאה לקבר ישראל בקרבת ביתם. הם החלו בכך עוד בעצם השתוללותו של משטר אמין. יצרו מגעים עם עדי־ראייה באוגנדה, לא הזניחו שום עקב, שום קצה־חוט; גילו דרכים ישירות ודרכים נפתלות, הטרידו ממשלות ודיפלומטים – לא ידעו מרגוע ולא נתנו מנוח לאחרים. לא נרתעו לא מיער הג’ונגל ממש ולא מן הג’ונגל השלטוני של אדם שנטרפה עליו דעתו – והכל בניסיון לגאול את אמם שכבר איננה בחיים. את מה ששרד מאמם.

התנהגותם הנדיבה של שליטי־אוגנדה החדשים רק מראה איך מסוגלת קבוצת־מנהיגות לטבוע חותמה על עם לכאן או לכאן, לזדון או לישע.

אך מתוך כל הטרגדיה הזו עולה איזו אהבת־בנים ללא שיור לאמם ותרבות עמוקה של משפחה יהודית נאצלה.

סיפור־מופת – שבוודאי עוד יימצא לו כותבו.

5 ביוני 1979