זה שנים אנו מרגישים כי חסר לנו באופן נואש משהו בסיסי בתפריט של ארוחת־הבוקר, אך לא יכולנו להגדירו. “קול ישראל” פתר לנו גם את החידה, גם את המחסור. זה עשרים ואחד בקרים הוא מצניח עלינו בסמוך ל־7 בבוקר תסכית מתח בהמשכים בשם “סגול רצחני”. עם שחקנים, במאים ותסריטאים – פמליה של אמנות וספרות.

לא הצלחנו עד כה להפריד זה מזה את המשפטים הנאמרים שם, משפט לעניינו, אך תפסנו את המטרה המדריכה: מנה של תפְלות עילאית לשעת ההשכמה מיד עם הרמת השמורה. צווחות של מפרפרים בין המוות והמוות; אנקת הנאנסות, יללת צופרי האזעקה, קיצור: עשר דקות של צפרירי בוקר ישראליים. טוב במיוחד לילדים בפגרת הלימודים.

והכל על־פי הטעם המובחר של נערי “קול ישראל”: במידה ובאיזון. בשעה 6 – שמע ישראל. ב־6.07 –פרקי משניות על שער המלביש ועל שער הניצוץ בבית המקדש. ב־6.40 – סגול רצחני. כיוון שאיננו מקשיבים בקפידה – איננו יודעים מי רצח את מי וכיוון שאין עדיין רדיו צבעוני אין אנו יכולים לוודא אם הצבע אמנם סגול.

ידוע הסיפור על השודד שעצר מכונית במדבר נוואדה, ציווה על נוסעיה לצאת, תבע מכל אחד את כספו ולאחר שקיבלו – ירה בנוסע והרגו. כאשר יצא הנוסע האחרון הבחין השודד כי זהו ידידו מנוער. השתהה קצת ואמר לו באופן אלגנטי: יודע אתה מה? כיוון שאתה ידידי – לא אקח ממך כספך. אותך אהרוג חינם, אין כסף. ידיד או לא ידיד? “קול ישראל” הוא כנראה ידיד לנו. סגול רצחני – חינם. הכל כלול באגרה. כבר במחצית הראשונה.

וברדיו הזה נלחמים על פוליטיקה. לא נגד טמטום ואטימות; לא על מינימום של טעם טוב; לא על מעט רגיעה לפני היציאה אל מתח החיים היומיים. רק על מאזן התצלומים בין ראשי השלטון והארכיאולוגים ליד קברות הפרעונים בקאהיר.

ובכן: בוקר־טוב. רצח טוב.

ובסגול, כמובן.

12 ביולי 1979