יגאל –

שם שכולו ישראל.

שֵם – עדות. עדות לדור שנולד מתוך עמו ומתוך ארצו – וחזר וברא אותם.

שֵם מֵזים. מערער את המוסכּמה כי סימנו הבלעדי של הצמח האנושי שעלה מאדמת הארץ הזו הוא מעטה מחוספס, דוקרני. אב־דמות של אצילות ישראלית מקורית. אצילות שלא נרקמה בחוטי־ארגמן של גינוני אבירים רק נקלעה מגידי איכר ומגידי הסלע של ההר הישראלי הקשוּח. אציל התבור.

מפקד בחסד – יפסקו כל פקודיו. אבל לא רק במובן של היות חסד־עליון משוּך על כשרון־המצביא שלו, אלא שבתוך סגולת הפיקוד גופה היה צירוף מופלא של נחרצוּת ופיוס, מידת הדין ומידת החסד. תבור וכנרת.

נחרץ בשדה המערכה של ישראל, אך כמו מפויס־מראש בסבכי ההתגוששות הפוליטית, האישית. כמו מנהל מלחמותיו שלו כאנוס על־פי ציבּוּרוֹ, כמעט בעל־כרחו. נטר בחירוף נפש כּרמה של ישראל, כרמו שלו – לא קינא לנטור. גם לא ידע נטירה. אולי מפני אותה אצילות עצמה.

לא היינו בחבורת המדורה שלו בימי “חורב” ובימי “עין” – בדלוק שלהבת־החירות הגדולה בלב ישראל. אך ניצוצות ממדורה זו של אחוות־רֵעים ניתזו לכל שיג, לכל שיח, הסכמנו עמו? חלקנו עליו? – ודאי. כזאת וגם כזאת. אבל אהבנו אותו. כפשוטו. “הדדי, הדדי – אל תשכח” – כמו ביקש להבטיח איתנוּת הבסיס. שום דופי גם בסוד־שיח של שניים.

יגאל –

שם – והוא אלון.

וגם האלון הזה מבית גידולה של התנועה הקיבוצית – איננו. איזו קָרחָה בתוך החורש ההולך ומדליל של צמרות ישראל.

3 במארס 1980