מה נעשה ובהכירנו את מי שמכהן היום כגזבר הסוכנות היהודית אין אנו מקבלים כפשוטו את סיפור המכונית שעשאוהו כותרות בעיתונים.

עקיבא לוינסקי, חבר קיבוץ מעיין־צבי, לא בא אל כהונתו הנוכחית כאלמוני. עשרות שנים של פעילות ציבורית של שליחויות אחראיות ושל יוזמות חלוציות בתחום המשק והפיננסים הספיקו כדי לחשוף מלוא דיוקנו הציבורי והמוסרי: פשטות הליכות, הרגלים של איש־קיבוץ שורשי וגם איש־תרבות חכם ומפוכח מכדי לראות בגינוני־ראווה יתרון או הישג ערכי לאדם.

נזדמן לנו לפעמים לבוא בעקבותיו אל כמה מן הארצות שבהן פעל בשם ישראל או בשם מחנה העובדים. בצד השבחים ליוזמתו ולכשרונותיו בתחום המערכת הפיננסית לא חדלו בחוגי תנועת הפועלים בחוץ־לארץ להלל את פשטותו ואת אורח־חייו. ראינו גם מעמדו בתוך הציבוריות הציונית בגולה – מעמד של הוקרה ודרך־ארץ.

איננו יודעים מהי תאונת־המכונית הזאת – אם טעה ע. ל. בשיקול לגופו ונכשל גם בהערכת דעת־הקהל או אם הכשילוהו אחרים. אנו נוטים על סברת הטעות. לבד מן הבחינה של מוסר ציבורי יש לעקיבא לוינסקי גם מידה קלה של סארקזם נבון ואי־החשבת ההידור מכדי שייתפס להבל כזה. שיעור־קומתו גדול משיעור גודלה של מכונית. ושום דבר אינו מעיד על־כך יותר מהחלטתו המיידית לוותר על כלי־מריבה זה – הנחוץ, כנראה, באמת, להקלת עבודתו – ובלבד שלא להטריד את הציבור.

על־פי עברו עדיין הוא בעינינו מופת להתנהגותו של איש־ציבור. ואין דמו של שום אדם הפקר – גם אם הוא מכהן כנטע חלומי בודד וזר־מעט בנוף העסקני הנוכחי של הציונות הרשמית.

5 באוגוסט 1981