בהרבה דברים נבדל ההומור הישראלי מן ההומור היהודי ולא נבוא למנותם כאן. אך על דבר אחד אין, כמדומה, חולקים: הם נבדלים זה מזה בחריפות. האחרון משונן, חריף – הראשון קהה־מעט, מחוּספס. עיקר ההבדל בין החוֹכמה להתחכמות הוא, כמובן, בכך שאת ההתחכמות מחשבים, בונים ואילו החוֹכמה זורמת כסטיכיה עם הדם בעורקים. בתוך הזרם הסטיכי הזה היא גם מבקרת את עצמה, מנפה – כמו בכברה – מוץ מן הבר ומפיקה את הגרעין שהוא־הוא ברק החוֹכמה הצרוף. וכל זאת, כאמור, בתהליך ספונטני של הרף־עין, תהליך מטא־הכרתי, ואף־על־פי־כן מבוקר בקפידה ולא ניערת בו שום זיעת־המחשבה.

ההומור של שלום רוזנפלד יונק ממקורות החריפות היהודית.

שלום רוזנפלד הוא פשוט חכם. לא חכם של יום ולא של כל אשמורת אחרת. חכם לכל השמורות, לכל העונות.

איך לכתוב יום־יום זווית שנונה, חדה; נועצת מחטיה ביריב וּבידיד, מצליפה גם בשבט־האירוניה הגלוי גם בשוט־התוכחה הסמוּי; איך אפשר לעשות כל זאת בלי – לשנוא?

רצונך, זו חידתו וזה חינו האמיתי של שלום רוזנפלד. הוא נעצר תמיד באותה נקודת־חוֹכמה שממנה מתוח קו דק ושברירי בין האירוניה לבין הרשעות. רוזנפלד לעולם אינו חוצה את הקו הזה. פעמים חבוי בשנינה הזאת גם קורטוב של זעם או אפילו עברתו – מרוסנת, מתונה וכל תכליתה, לא לפצוע אלא לעורר, להסב לב, לתקן. איך דרשו הדורשים דבריו של דוד המלך: בעברתו יסך לך – היינו: גם בזעמו יסוכך עליך.

רוזנפלד כמו מצלם בזוויתו דיוקנה המעוקם־מעט של חברתנו. אך אין הוא עושה זאת תוך שימוש בראי עקום. להיפך, הראי שבו הוא משקף את בבואת החברה הוא ישר כפלס, אך בידי מעצבו הוא מחודד ומלוטש במידה כזו שאין לך בחיינו אפילו עקמומית דקה־מן־הדקה שתוכל להימלט ממנו. ראי ישר של עט ישר.

איך לא נחלק עם הקורא את העונג שבקריאה ב"זווית חדה" בשעות רגיעה, שבתון, חופשה; את מידת ההודיה שאנו רוחשים למחבר ואת מידת־הרחמים על כמה מפגעי אדם וחברה המשתקפים בראי־החסד הזה של שלום רוזנפלד?

13 בספטמבר 1983