מעשיה 🔗
היה היה גזלן גדול אחד. ימים רבים ארב בדרך וביער לאנשים עוברי-אורח וחמס את כל אשר להם. היה האיש יליד כפר אחד בקצה המדינה. מאס לעבוד את אדמתו כאביו וכאבי אביו ובחר בחיים שאין בהם עמל ועול ויהי חפשי כציפור ביערות, בדרכים הרחבות. ראה ערים רבות וכפרים במספר גדול והזיל מכיסו כסף לתענוגות ככל אשר חמד לבו – תענוגות של פוחזים וריקים. אמנם גם מרים וקשים היו חייו כל הימים. לן בשדות, ביערות. לא היו לו רעים כלכל בני אדם, כי ירא שמא יגלו רעיו את צפונותיו, כאשר בא אל אחת הערים ירא פן ייתפס על ידי השוטרים, ויחרד מקול עלה נדף. אבל אהוב אהב הגזלן את חייו שאין בהם לא עול שמים ולא עול בני-אדם. ורק לפעמים הכיר את מצבו ונעצב מאד אל לבו. אז ניחם על מעשיו הרעים ונפשו כלתה אל בני אדם אשר בערים הגדולות ובכפרים השקטים. בימים ההם התחפש בבגדים נאים ובא אל אחת הערים והתהלך בין המון בני-אדם, ואנשים האירו לו פנים ולא ידעו מי ומה הוא המתהלך ביניהם. היה בא ביום חג לבית-תפלה וינעם לו לעמוד בין האנשים הצפופים והנלחצים סביב לו והוא דחוק בינותם וייחשב כאחד המתפללים.
ואולם כאשר גברו בו הרהורי תשובה וגמר לעזוב את מעשיו הרעים, שבה מיד ונעורה בו רוח ההוללות לפעמו וישב אל היערות לגזול ולרמוס כחיה רעה ולהיות גם נרדף כחיית היער.
פעם בא אל כפר אחד, לגזול מעשיר גדול את הונו. בינתים שכב במארב בגורן ויאמר להתנפל על העשיר בחצות לילה כאשר ייצא האיש לדרכו.
ויהי הוא שוכב על ערימת-חיטים רכת אלומות ואורב לטרפו, ויזכר את כפר אבותיו, את ימי עלומיו, את חייו הטובים בבית-אבא ואמא, את שעשועיו בגורן ואת ימי העבודה העליזים בגדלו – ובזכרו את ימי ילדותו וילט את פניו בכפות ידיו ובשיבלים, ולבו המה בקרבו: הוי, ערימת חיטים רכה וטובת ריח! מה נעימה מנוחתי עליך וסוֹבּיני בגבעוליך, רככי את שבליך תחתי.
והגזלן נלחץ אל בין האלומות וגבעולי הקש, כאשר התעטף לפנים יפה-יפה בשמיכתו הרכה בבית אבא. ויוסיף ויהגה בהמון לבו: כה טוב לי וכה נעים לי בשכבי פה. מה לי כסף ומה לי שוד – אשכב פה עד אור הבקר, ואריח את ריח השיבלים הטוב ואתרפק על האלומות.
וידע האיש פתאום מה גלמוד הנהו וכי אין אומלל ודל ממנו בארץ. אף כי כיסו מלא מאשר גזל מאנשים. ובאותה שעה ראה בדמיונו את שדמות כפר מולדתו, שדות רטובים, חרושים תלמים תלמים רעננים, ואיכרים עובדים ומזמרים מטוב-לב.
פתאום קם וילך באפלת הליל בצעדים מהירים אל הכפר הקרוב, כי נפשו כלתה לדבר, אשר יזכירהו את מקום המולדת. ויתהלך חרש בין בתי הכפר, נכנס אל החצר של אותו עשיר, שאמר לגזול את כספו, בא אל הרפת, החליק לעגל רך בראשו, העביר בידו על חלקת צוארה של אחת הפרות והריח בריח הזבל החם. וישכב על החציר היבש ולבו הומה בו ולא ידע מה.
בינתים יצא לו העשיר מביתו ונסע לדרכו בשלום.
אז יאמר הגזלן אל לבו: אשובה נא אל כפר אבי, אשק את עפר השדה. אעבוד את אדמתי בזיעת אפי ולא אהיה נודד כציפור אשר אין לה קן.
והגזלן גמר אומר לשוב, כמעט ייאור היום, אל כפר אבותיו. כל הלילה עשה כה וכה, התהלך ושר ומעולם לא היה מאושר כהיותו בלילה ההוא.