המבקש עדות נוספת למידת הדירדור של מוסר החיים הציבוריים והמפלגתיים, יקרא נא את הכתבה הקצרה ב“הארץ”, המספרת על תכנית המתבשלת, או שכבר בושלה, ב“פורום מצומצם ביותר של צמרת” מפלגת פועלי־ארץ־ישראל לעשות בקרוב חילופים אישיים בתפקיד מזכיר ההסתדרות ובראשות חברת העובדים, וכבר סומנו – כך נאמר – השמות לחילופים אלה.

רק לפני חודשיים נבחרה מחדש הנהגת ההסתדרות. רק לפני חודשיים – לאחר בחירות ולאחר ועידה – היתה למפלגת פועלי־ארץ־ישראל האפשרות החוקית והמסודרת לעשות כל שינוי בהנהגה – אם אמנם זה היה רצונה – ולספק כל קבוצת־ךלץ, אם ראתה זאת כחובתה. ואולם לפני חודשיים נזדקפה כל המפלגה על רגליה כדי למנוע התפטרויות ועדיין מהדהדים באוזננו דברי ההפצרה של ראש־הממשלה ודברי השבח של מזכירות המפלגה ולצידם – ברכת המאמרים הראשיים על צידקת הבחירה המחודשת – המוצדקת. רק לפני פחות מחודשיים קבעה המפלגה בין השאר גם כוח צעיר בצמרת חברת העובדים.

מה קרה, איפוא, בשבעה שבועות אלה? איך ניתן להנהיג גוף ציבורי מורכב ונכבד כהסתדרות, אם היום אתה נבחר ומחר אתה נחתר?

מהו המתג החולני שגזר על המפלגה הגדולה הזאת חוסר־מרגוע תמידי? מדוע אין הסמבטיון הזה של שמועות וליחושים – נח אף לא לרגע אחד? כמה זמן – כמה שנים – רשאית מפלגה להקדיש עצמה למריטות־עצבים אישיות בתוך הנהגתה, בלי להבחין כלל כי ביות זה אחד מעיסוקיה העיקריים, היא הולכת ומצטיירת בעיני הציבור כאילו היתה חסרה דגל רעיוני ומדיני וכאילו בילתה רוב־ימיה בקנוניות.

בוודאי יאמרו: כתבי העיתון אשמים. איזה כתב חרוץ בישל משהו מדמיונו ואין להיאחז בכל פליטת־עט של עיתונאי. יאמרו זאת לכל – רק אל יאמרו זאת לנו. ממלכה זו של עיתונאות מוכרת לנו במקצת. אף הזריזים בכתבים אינם בדאים ואינם כותבים רק את הרהורי־לבם. הטכניקה ידוע; עסקן לוחש בסוד למשרתו ליחסי ציבור, המשרת לוחש לכתב והכתב מספר זאת בסוד כמוס ובכותרת של סידור־יד בעיתון של ערב שבת. וכך נשלחות קרני־גישוש ונוצרת מהומה – וקודם כל; מתערער אימון.

מתי ינוחו סוף־סוף עסקנים מזעפם? מתי יירגע מעט הסמבטיון האישי של המפלגה הגדולה? כליה שבורים, חייה החברתיים והרעיוניים רסוקים – שמא תתן דעתה קודם כל על שיפוץ ביתה שלה. הן זהו – כך אומרים – הבית המצווה לאצול על שליחיה, נציגיה ועושי דברה בכל מקום ולא רק בהסתדרות.