א. ראבוי,
נולד בפולניה 1882 נפטר בניו־יורק 1944.
מ־1904 בארצות הברית. פרסומיו ראו אור בבמות החשובות בארצות הברית ולאחר מכן כונסו בקבצים מיוחדים. ספריו: “הער גאלדענבערג”, רומן, “אין דער ווייטער וועסט” (במערב הרחוק), “ניי ענגלאנד” רומן (אנגליה החדשה), “איך דערצעהל”, שטאט נאוועלן (אני מספר, נובילות עירוניות), “אייגענע ערד” רומן, (אדמה שלי), “איז געקומען א ייד קיין אמעריקע”, רומן (בא יהודי לאמריקה), “ניין ברידער” רומן (תשעה אחים), "פון שטאט אין דארף אריין (מן העיר אל הכפר), “דער יידישער קאובוי” רומן (הבוקר היהודי), “מיין לעבן” א, ב, (חיי), “א דארף פון קינדער” (כפר ילדים – מעין תיאור על אופן יסודה של המושבה החקלאית בריטשיבה בסאראביה), מבחר פרקים מהאוטוביאוגראפיה שלו “מיין לעבן” הופיע בתרגום עברי בספרית פועלים בשם “פרקי חיים”.
הוא נטל עמו לאמריקה את הגעגועים לקמה, לאלומות החטה של בסרביה.
באמריקה – פגישה עם יהודים בחנויות לבגדי גברים. פגישה עם יהודים במרתפים, רכונים על מכונות תפירה. ה“ירוק” מריח מציאות אחרת. אורחם ורבעם של יהודים אלה רחוקים ת"ק פרסה מאורחם ורבעם של יהודי העיירה שלו רישקון.
ברחוב מהגרים חדשים. יהודיות זקנות ויהודים, פיותיהם מלאים שיני זהב, פיאות נכריות, שרשרות ושעוני זהב, טבעות יהלומים באצבעותיהם. יהודים אצל עגלות יד, מוארות בלפידים שיש בהן למכירה כל מה שיחמוד הלב. עומדים יהודים ומכריזים על מרכולתם בקולי קולות. משמע, כאן חיים היהודים חיי רחוב. יהודים נדחקים, מתקבצים מסביב לעגלת־יד במעגל צפוף, לא כדי להקדים ולקנות את המציאות, שהיהודי מוכרן אלא סתם ככה, לעמוד ולהתבונן.
דברים שיש בהם משום חידוש ופליאה.
אזנו קלטה מין יידיש חדשה מדוברת, שבדי־עמל הבין פשרה. הוא התוודה בפני אחיו, שאין אמריקה מוצאת חן בעיניו ושוב לא יבוא לעמוד עמהם בקרן הרחוב.
הרומאן שלו “בא יהודי לאמריקה”, היה התערבות מלאה בחיי המהגרים, הרצון לכוון, להורות דרך.
נקשרה ידידות עם אברהם ליסין, שאף מגמתו היתה להדריך את המהגר. “אי שם בצפון דאקוטה” סיפר את קורות חייו. מכל פרק: אהבה לאותם היהודים הנאחזים בקרקע. “פשוטי עם”. “חיי המערב” כבשו את הקורא. אין זאת, כי גם המהגר חיכה לסופר אשר יגלה לפניו את הערבה. את השדות. את שמחת הקציר. את ההנאה לחיות עם סוסים.
כך הגיע לספרות יידיש סופר, א. ראבוי, אשר נתן לנו בפרקי חיים את בסרביה של שנות ילדותו ונעוריו, את חבלי ההיאחזות בארץ החדשה, ביחוד במערב הרחוק, הערבה בצפון דאקוטה, עבודת האדמה בקונטיקט וניו־ג’רסי; כור היתוך של ניו יורק, איסט סייד היהודי, השאפ, עמל מנוצל, מאבק מעמדי וכו'.
אכן, שינוי ערכין בספרות יידיש, בהיותה ביטוי נאמן לחיי הכפר של יהודים בארצות הברית.
בשנים ההן, 1906–1907, לאחר כשלון מהפכת 1905 ברוסיה, מגיע לאמריקה גל חדש של מהגרים יהודים ממזרח־אירופה. אותה “מאסה” חדשה של מהגרים, בייחוד הצעירים שבה, נבדלים באופן מהותי מאותם המוני מהגרים יהודים משנות השמונים והתשעים. היה זה חומר אנושי שהשתתף בתנועות ציבוריות, היו לו אידאולוגיות רדיקליות שונות, קרא ספרות ביידיש והיו לו דיעות מסוימות על סופרים וספרים.
באמריקה, המהגרים החדשים מוצאים כבר דפוסי חיים יהודיים מבוססים היטב: מספר ניכר של איגודים מקצועיים יהודיים; תנועה מוגדרת סוציאליסטית ורדיקלית; מיסדר “בני־ברית” רדיקלי; עיתונות מתקדמת ולה עתונים יומיים, שבועונים וירחונים; תיאטרונים, אולמי מוסיקה, “'ווֹדֶווילים”, חוגים דרמטיים־ספרותיים וכו'. הם מוצאים גם הרבה אינטליגנטים יהודיים רדיקליים חשובים, העוסקים בבעיות יהודיות־לאומיות.
לנוער המהגרים החדש היה יחס חיובי לספרות היידית באירופה, שאותה הכיר. המרצים היהודים הרדיקליים בעת ההיא קיימו הרצאות רבות על אנדרייב, המסון, מטרלינק, פשיבּישֶבסקי ומודרניסטים אחרים של אז, אך רק לעתים נדירות, אם בכלל, על הספרות היידית באמריקה.
ספרות יידיש באמריקה נמצאה אז במצב של מעבר. החלוצים משנות השמונים והתשעים כבר ביצעו את עבודתם בעלת החשיבות: הם הניחו יסוד לספרות יהודית חדשה, שכדוגמתה לא היה בעולם הישן; הם יצרו חוג קוראים יהודי חדש – פועלים קוראים, נשים קוראות. בו בזמן קיימו חלוצים אלה קשר הדוק עם קוראיהם. הם היו חלק מהם. לרוב עבדו איתם במתפרות־היזע (שאפ), סבלו יחד איתם ממפירי־שביתה, מרוֹדנוּת של “בּוֹסִים” ורדיפות המשטרה. יצירותיהם הספרותיות היו בתחילה קריאות לעזרה, לאחר־מכן קריאות קרב ולבסוף גם שירי נצחון. הספרות החלוצית (פיאָנערישע) היתה על־כן לחלק מאורח־החיים היהודי באמריקה. במלים שלה בכתה עם הסובלים וניחמה אותם; מהן שאבו הנאבקים עידוּד ותקווה.
הספרות החלוצית הזאת היתה של ההמונים. האינטליגנציה היהודית קראה אז מעט או לא קראה בכלל את הספרות האידית הזאת. האינטליגנטים היהודים, מבחינה ספרותית, אמנותית וגם מדעית חיו בשפות אחרות. יידיש היתה בשבילם שפת ההמון, והם מדדו את הבלטריסטיקה שלה וכן את הפובליציסטיקה, באיזו מידה היא משרתת את מטרות התעמולה והפירסומת. אבל הם לא ראו בספרות יידיש מטרה בפני עצמה, להעשרת הדמיון האנושי, לשיפור הרגשות האסתטיים. הבונים והיוצרים של ספרות יידיש באמריקה זכו להערכתה של אינטליגנציה זו רק במידה שהם היו עסקני ציבור. כאמנים, האינטליגנציה הכירה בהם רק במידה שהיו תיאטרליים, אך לא כמשוררים ומספרים.
למרות הנחתו אז שאין לו שום דבר משותף עם ספרות יידיש הקודמת, הרי הוא אייזיק ראבוי, היה אחד מן האמנים היהודיים הבולטים ביותר בדור שלו, שכמו החלוצים דיבר בבהירות ובפשטות אל המוני קוראיו. האדם־העָמֵל שלו לא היה עוד רק הרוכל, או אפילו עובד השאפ. הוא, א. ראבוי, תיאר את החקלאי היהודי, את איש המחרשה, את הזורע והנוטע, את מגדל־הסוסים, את ה“קאובוי”. הסביבה השתנתה והוא תיאר את הערבה רחבת־הידיים בּמקום את מתפרת־היזע הצרה. אבל בתיאורים שלו אָצַל את אותה האהבה לדמויות שלו, כמו שחשו החלוצים ל“מכונאי החיוור” (“דער בלייכער אַפּערייטאָר”). לאט לאט נעשה גם הוא, כמותם, צד במאבק העולמי בין המונים ומעמדות. הוא חי בקרב העם העמל; משתתף בסבלות ובשמחות של ההמונים העובדים; מתבונן בכול בעיניו של הפועל היהודי הלוחם ומתחיל להביא צבעים חדשים ושירטוטים חדשים גם ביצירותיו הראשונות, שהוא מעבד אותן מחדש. הוא נשאר בתיאורי־הטבע שלו, בתיאוריו האמנותיים של היצורים האילמים. בכל זאת הוא כבר מרגיש עצמו כחוליה של המשפחה הספרותית שהיתה לפניו, והוא כבר מביט על יצירתו כעל המשך והתחלה כאחד.
★
אייזיק ראבוי גם ביצירותיו הראשונות לא כתב אמנות לשם אמנות. גם אז הטיף אידיאות: ארץ משלנו, אדמה משלנו, עבודה עצמית, כולם שווים! הרומן שלו “אייגענע ערד” נסתיים בשבועה בעד הטוב, בעד היפה, בעד אחווה. ראבוי היה ממשיכם של החלוצים (הפְּיונרים) מבלי להכיר בכך שהוא כזה.
למעשה, ממשיכים שכאלה היו כל האמנים היהודיים המקוריים מן המאה העשרים באמריקה, אפילו אלה שבמשך זמן מסוים ניהלו מלחמה נגד מוטיבים סוציאליים בספרות יידיש.
מוטיבים בֶּסַרַבָּאִיִים אצל א. ראבּוי 🔗
בֶּסַרַבְּיָה – כברת ארץ זו של אדמה שחורה פוריה, הנמשכת מחופי הים השחור עד להרי הקַרְפַּטִים המושלגים והגובלת עם הנהרות דנייסטר, פרוּט והשפך הימני של הדנובה – לא היה לה מזל מיוחד בספרות יידיש.
בו בזמן שהעיירה היהודית של פולין, ליטא, רוסיה הלבנה, ווהלין ואוקראינה זכתה למקום־כבוד אצל הסופרים היהודיים, כמו אצל מבקרי הספרות, הרי העיירה היהודית הבסרבאית לא זכתה לתשומת־לב. אילולא הטרגדיה של הפוגרום בקישיניוב, אפילו ההיסטוריה היתה פוסחת על הארץ של “מַמַליגָה ויין”.
סופרים יהודים ותיקים הזכירו רק באקראי בנימה של חביבות והיתול את אנשי האדמה המגושמים, “הסובאים” יין ומדברים על סוסים ושדות בלשון יידיש מגושמת. שלום עליכם אפילו גילה “קרילוב יהודי”, השופע משלים, בדמותו של יהודי בסרבאי.
“משא נמירוב” של ביאליק, או “בעיר ההריגה”, וכן היצירות של סופרים יהודים אחרים, שהגיבו על הפוגרום בבסרביה, עסקו מעט מאוד בארץ המקורית כל־כך מבין הישובים היהודיים. הם כמו התביישו ביהודים הבסרבאיים הפשוטים, ושעה שאפילו סופרים ילידי בסרביה מן הדור המבוגר יותר נתגלו בספרות, הם כאילו חששו להזכיר את “ארצם המפגרת”, והעדיפו לכתוב על הערבות ליד הדנייפר מאשר על השדות הירוקים בין הדנייסטר והפרוט. יהודה שטיינברג הוא הדוגמה.
אייזיק ראבוי הוא הסופר הבסרבאי הראשון שחצב לו נתיב אל המסילה הרחבה של הספרות היידית והביא לשם את החיים היהודיים הבסרבאיים.
כמעט בכל יצירותיו – אם זה תיאור של חיי המהגרים בניו־יורק, או על הפְּרֶרִיוֹת של המערב הרחוק, או על השדות בניו־אינגלנד ליד הרצועה של האוקינוס האטלנטי – מופיע אצלו עובד־האדמה היהודי או נער־הסוסים, כפי שהכיר אותו בבסרביה הביתית שלו. כבר לא מדובר ביצירות המשקפות את בסרביה – הכוונה לשתי היצירות “אייגענע ערד” (“יהודים בסרבאיים”) ו“היהודים הקטנים” (נדפס ב“מאָרגן פרייהייט”). ועוד: כמעט בכל יצירותיו מופיע הוא בעצמו, אייזיק “דער פערד יונג” (אייזיק הסייס), הבן של הטבע – גם אִם שמו הוא דוד או לייבוש.
ברומן “יהודים בֶּסרבּאיים” (“אייגענע ערד”) מעלה ראבוי את העיירה היהודית הבסרבאית על כל דמויותיה. אלה חיים ייחודיים, הווי בעל ייחוד ונוף צבעוני מיוחד.
כמעט בכל יצירותיו של א. ראבוי אנו פוגשים את היהודי הבריא מן הערבה, החולם על חלקת אדמה משלו. אפילו ברומנים שלו “מר גולדנברג” ו“רצועה מן הים”, המשקפים את החיים של אנשי־העמל היהודים בפרריות של צפון־דאקוטה או בשדות של ניו־אינגלנד, אנו מכירים בגולדברגים, ווֹלדאנים ו־ויינבוימים את הבנים של בסרביה שטופת השמש. כבר מבלי לדבר על אייזיק ואֶחָיו ברומנים האוטוביוגרפיים “תשעה אחים” ו“הקאובוי היהודי”.
כבר בעמוד הראשון ברומן שלו “תשעת אחים” מדבר ראבוי על הבן הראשון מהמשפחה שלו, שהגיע לאמריקה, ש“הוא היה בחור כארז בסרבאי בריא ואותו משך יותר להיות בעל־מלאכה”. וכשראבוי מדבר על אימו רייזל, הוא אומר, שהיא מזמרת את מילותיה באורח בסרבאי.
ברומן “אייגענע ערד” מתבונן הסטודנט נַקְמַן בפליאה על האנשים הבריאים המוזרים, שהם מגושמים, שנודף מהם ריח של אדמה ושומן־כבשים. אבל הוא אוהב אותם כיוון ש“בעיניים שלהם היה כה הרבה בטחון עצמי ושלימות”. הוא פשוט העריץ את הבלתי־אמצעיות והפשטות שלהם. הוא התפעל מרכיבתם על סוס, מהשתיה שלהם מתוך כד יין בעזרת קשית ותפיסתם כבשה ברגלה והנפתה באוויר ולומר כמה היא שוקלת. על הבנות מתבטא ראבוי, שבאברים שלהן היתה “הרכות של האדמה והצמר הבסרבאיים, החוזק של היינות וימי־הקָרָה הבסרבאיים”. אפילו שוחט העיירה אהב “לגבור על שור בסרבאי פראי. היתה זאת גאוותו בתור שוחט. כשהוא תפס שור פראי בקרניו, השור היה נאלץ להיכנע”.
המוטיב המרכזי ברומן “אייגענע ערד” הוא ההמולה והמחלוקת בעיירה סביב זה שהברון הירש הבטיח אדמה חינם באמריקה. רוב היהודים נרשמים לאדמה – הרב, הבעלי־בתים “היפים” ביותר ובעלי־מלאכה. המורה נקמן הוא החולם והתיאורטיקן של האידאה של כפר יהודי חופשי באמריקה. הדיונים מגלים את חדוות־החיים וטוב־הלב של היהודים הבסרבאים.
הכריזו בעיירה שיבואו לבית־הכנסת להירשם לאדמה חופשית. היהודים ממלאים את בית־הכנסת. שומעים בשמחה את החדשות על אודות אדמה חופשית. הקהל והרב מרגישים קורת־רוח. היהודים נכנסו לאקסטזה. הם רקדו, הרב באמצע, “מחאו כפיים ושרו כולם ביחד תערובת של ניגונים. אחד שר “וולך”, והשני משך והשתפך ב”פרנִיאַלֶה“. שלישי צעק בטונים הגבוהים ביותר “צאן קדשים” ויהודים ענו: מֶ־ה־ה”.
תוהים לפעמים למה הבסרבאים הם פטריוטים גדולים כאלה של כברת־הארץ שלהם. הנה בא יהודי פולני או ליטאי לאמריקה ואינם שומעים כלל שיעשו עניין כזה מארץ־הולדתם. מהי בכל זאת השמחה עם הבסרבאים?
והתשובה היא, שעל האדמה הבסרבאית, היהודים מימים־ימימה חיו חופשי יותר וטוב יותר. חלקת האדמה השמנה, לאחר עמל קשה נתנה פירות טובים מאוד, לחם ויינות, והצאן נתנו חלב ובשר.
מספרים ששעה שהבעל־שם־טוב עבר את הדנייסטר לבסרביה, אמר שהאדמה מריחה עם ארץ ישראל. בספרות המֶמוּאַרים יש הרבה מעמדים יפים על הנוף הבסרבאי. בספרו “רשימות של גוברנטור”, הנסיך הרוסי אוּרוּסוֹב, מי שהיה הגוברנטור של בסרביה, ליברל, חבר בדוּמַה ואוהב יהודים, כתב הרבה על בסרביה והיהודים. בדברו על היופי של העיירות ליד הדנייסטר אמר, שראה הרבה ערים יפות, אבל פנורמה יפה כזאת כמו סוֹרוֹקה ליד הדנייסטר, אולי פרט ל־רְזֶ’ב ליד הוולגה, הוא לא ראה בכל רוסיה.
ראבוי מתאר הרבה נופים יפים ברומן שלו “יהודים בסרבאים”. האידיליות שלו הן יהודיות־אמיתיות, מוארות באהבה לטבע. הנה תמונה שלו של יהודים ב“קלויז”: “הקלויז השְׁטִיפַנֶשׁטָאִי היה אז חם ומוצף באור השחר. התפילה הדיפה את ריח הבוקר הבסרבאי עם חוסר דאגה של שובע ולאחר שינה טובה. הורגש בתפילת יום־חול החפוזה בקול של כל היהודים, המירוץ של נהר בסרבאי על פני מידרון הר־סלעי, של אילים ובני־צאן ממהרים על פני האדמה הבסרבאית הבתולית, כשהם חשים את סערת־הגשם המתקרבת מאחור”.
ואיך מתאר ראבוי את האביב הבסרבאי:
“ימים בסרבאים חמים מתחילים בדיוק אז, כאשר אימהות־סנוניות מגרשות את ילדיהן־סנוניות מכל הקינים שלהם ולכל אורך חוטי הטלגרף עומדות סנוניות עם ראשים קטנים צהובים, פיותיהם האדומים כאש פתוחים והם זועקים בכל פה, שכבר חם”.
והנה קיץ בסרבאי:
“השדה מוצף באור וחום. העשב רובץ צמוד לאדמה ויונק חרש מאמא שלו, עוצם את עינו הירוקה ונושם. הרחק מסביב שדות שטופי אור, חמים, דרכים רצות ונאבדות. שרשרת ארוכה של שוורים, רתומים זוג אחד למשנהו לאורך, סוחבים כנראה את המחרשה, אף שהם נראים מרחוק כמצויירים על בד ירוק; ועל הר רחוק־יותר מפוזר צאן רב והרועה שלהם בחולצה לבנה מבהיקה יושב לידם. הרועה מהו עושה? או שהוא מנגן בחלילו, או שהוא מפצל מקל ירוק ומטיל בו כתמים לבנים; על ההרים העגולים, בבקעות העמוקות רצים פסי אדמה שחורים; רצים פסים ירוקים־בהירים של חיטה שזה עתה נבטה. וכל זה טובל בחום של היום הבסרבאי…”
על רקע של נוף שכזה מצייר ראבוי את הדמויות היהודיות הבסרבאיות ואת אורח החיים היהודי הבסרבאי עם כל הצבעוניות המיוחדת שלו.
כך מתאר ראבוי משפחה יהודית בעונת החורף:
"החורף בבסרביה היה, כמו תמיד, ארוך. התחיל מיד אחרי שבת־בראשית. אנשים לא יכלו להוציא את האף החוצה. אז ישבו בבתים, אמנם עצים להסקה אינם זולים כל כך, אבל קש ישנו. טאַזִיק (חומר להסקה עשוי מזבל פרות) יש עוד יותר. ממלאים אפוא את התנור בטאזיק ומדליקים. בבית נעשה חם. שק עם קמח תירס ועריבה עם ברינזה (גבינת כבשים) יש גם כן. עקרת הבית מרתיחה דוד עם מים, בוחשת מקמח־התירס ממליגה אחת ושופכת אותה על מפית לבנה באמצע השולחן. הילדים נעמדים מסביב לשולחן, בולעים את האדים העולים מן הממליגה. אבא מתישב עם חוט דק מתוח בשתי הידיים, חותך עם החוט פרוסות ממליגה, שהן צהובות, כזהב יצוק חדש. אמא בוזקת על הפרוסות ברינזה מרוסקת. הילדים מחוסרי סבלנות, מקַפְּצים: ממליגה עם ברינזה!
הכינוי “ממליגה” שהדביקו לבסרבאים1, מתכוון לומר, שמלבד ממליגה הבסרבאי אינו אוכל דבר. אבל האמת היא, שבשום ארץ היהודים אינם אוכלים מזון כה רב וכה מגוון כמו בבסרביה. א. ראבוי מתאר מרתף מתחת לבית בסרבאי יהודי, שם אנו מוצאים: תפוחי־אדמה, סלק, בשרים ממולחים, בשרים מפולפלים, גזר, כרוב גם מתוק וגם חמוץ; בּוֹרשט (חמיצה), דלועים, חביות עם מלפפונים כבושים, חביות עם אבטיחים כבושים, גם אבטיחים מתוקים טמונים בחול, תפוחים מזנים שונים וגם חביות עם שזיפים מיובשים, אגסים ותפוחים מיובשים, צנצנות עם מרקחת מדובדבנים, שזיפים וענבים, בקבוקים עם ווישניאק, סליבניאק וחביות עם יין, יין ישן, יין חדש, אדום, לבן־חיוור ומתוק וחמוץ, חבית עם שמן וחבית עם דבש.
השורות היפות ביותר ברומן של ראבוי “יהודים בסרבאים” הן אלו המתארות יום־שוק בסרבאי בעיירה. הוא מתאר את אורח־החיים המיוחד במינו של היהודיים־המולדבאיים ומאיר אותו עם החן הראבּוֹיאִי שלו.
אנו רואים את המולדבאי עם הפנים השעירות ועם תספורת הבלורית, המחזיק גוש לחם שחור ביד אחת, וביד השניה רצועה של “קישקה”, שהנה הוא קופץ לתוך גיגית עם עטרן כדי שהמגפיים יקבלו ברק. והנה אנו רואים אותו סובב בשוק, למקום שבו כובענים שָטְחוּ פרוות לבנות תפורות בחוט אדום ובחוט ירוק, או כובעי קַרַקוּל שחורים. הנה אנו רואים את סוחרי העורות והמגפיים עם סוגי המגפיים שלהם: מגפיים שחורים עם המוּקַיִים על קמטיהם היפים, מגפיים מעור אדום, מעור ירוק. “…ומעל כל אלה פרושׂ, כמו כיסוי יפה, עירבוב של כל מיני צבעים. סוסים אדומים, שוורים לבנים, תבן זָהוֹב, אבנטים ירוקים ואדומים מסביב לפרוות, פנים סמוקות, עיניים שחורות, אווזים לבנים עם פיות אדומים, שקים פְּתוּחים עם שעועית לבנה, שקים עם חיטה בִּצְהוֹב־הנחושת, עם שבולת־שועל לבנה, שמים כחולים־לבנים עם גלגל חמה הסובב ומתיז ניצוצות באמצע השמים.”
בעיירה מתלקח פולמוס בין שתי קבוצות יהודים – אלה הרוצים ללכת לאמריקה לקבל אדמה חופשית ואלה הרוצים להישאר בעיירה. הנה בא המנהיג של האופוזיציה, ר' ארקה, אל הרב ר' וולף ותוקף את הרעיון של נסיעה אל אדמה עצמאית.
אצל ראבוי הרב מדבר כך: – מנין אתה יודע שהם יִתְגַסוּ (פארגרעבט ווערן)? – שאל הרב והוא בעצמו השיב: יכול בן־אדם שתהיה לו אדמה משלו ושהוא גם יוכל ללמוד. לימוד תורה אינו בחזקת מלאכה. אסור להפוך את זה למלאכה. לי חוֹרֶה על אבי המנוח על שלימד אותי תורה בתור מלאכה. אני כבר לא אתן שהילדים שלי יעשו זאת. לכן גם אני נרשמתי. העיסוק שלי נמאס עלי. אני רוצה לשבת על אדמתי שלי, עם הילדים שלי, לאכול את הלחם שלי עצמי וגם בשביל הלימוד נמצא לנו זמן מיוחד.
הפולמוס מגיע עד לידי מהלומות. אבל הרב מצליח הודות למנהיגותו החכמה להרגיע את המאבק, ובעיירה משתררים שלום ואחדות. המורה הליטאי החדש, הסוציאליסט לייזר ראווקין מביא, אף הוא, מוּדָעוּת והתחלה של התארגנות בקרב הנוער.
גם ברומן “תשעה אחים” ישנה תמונה איך בליל־שבת פורץ ריב בבית של תשעת האחים בין האב ובן אחד ולפתע־פתאום מתנפלים כל האחים אחד על משנהו ועפות סטירות, עד שאייזיק עוצר את ההתכתשות.
קַו־אופי אצל הבסרבאים תאבי־החיים ובעלי דם חם. כמו שהם מתכעסים במהירות, מרביצים זה לזה, כך הם מהר הופכים להיות ידידותיים ושמחים. וראבוי העלה יפה מאוד את קו־האופי הזה ובחן אותו בכמה מהרומנים שלו.
המצב של העדר זכויות ליהודים ברוסיה הצארית נישל את היהודים ממולדתם. היה זה טראגי לראות איך היהודים הבסרבאים, שנולדו על האדמה השחורה השמנה, התרוצצו בעולם לחפש פיסת אדמה חופשית לעצמם. הם הלכו לארץ־ישראל, ארגנטינה, דרום־אפריקה ואוסטרליה.
ברומן של ראבוי “יהודים בסרבאים” רואים באיזו אהבה היהודים התיחסו לאדמה וכמה התגעגעו לאדמה משלהם.
הבחור היהודי יליד אמריקה דוד ווֹלדַן, ברומן “רצועה מן הים”, שנדד על פני כל אמריקה, מגיע אל רצועת הים ובגבורה עילאית הוא רוכש את פיסת האדמה שלו, שהוא קורא לה “אדמתי”. ובאיזו אהבה מעבד היהודי ויינבוים את היער שלו, שבו הוא השקיע עשרים שנות עמל!
בידוע, חי א. ראבוי שש שנים מחייו במערב הרחוק ובשדות של ניו אינגלנד. באותן שנים אף מילה לא יכול לכתוב, עד כדי כך היה עסוק. אהבה עצומה אהב את האדמה, אך התנאים גברו עליו.
תמונות נהדרות מחיי היהודים הבסרבאים אנו מוצאים גם ברומן האחרון מאת ראבוי “קליינע יידעלעך” (יהודים קטנים). הילדים היהודיים הקטנים, שניצלו בתור קַנטוניסטים ובנו את הכפר שַייבְקה שבבסרביה, אלה הם החלוצים, אשר בזיעתם ובדמם יסדו את הקולוניות היהודיות הראשונות ליד הדנייסטר. אילו סצינות מרתקות, מרגשות, מעלה ראבוי ברומן זה! גם הרומאנטיקה מקרינה על גרעין ריאליזם בריא.
ראבוי הכניס שינוי ערכין בספרות יידיש באמריקה. יצירותיו היו משום מפנה רב משמעות בדרכה של ספרות זו, בהיותן ביטוי נאמן לחיי הכפר של יהודים בארצות־הברית. לשונו הפשוטה, אשר חוט של שירה משוך עליה, מעלה בכוח רב חטיבות חיים עזות ובריאות שחותמן זקיפות קומה יהודית בחיק הטבע, הרחק מן הכרך והשאַפּ האפיינים לספרות יידיש בארצות הברית.
א. ראבוי זכה להצלחה, כי על כן הביא לספרות יידיש בארצות הברית פן חדש והוא – האדם העמל, הקם בבוקר לעבודתו, לחלקת האדמה שלו, אשר מרים עיניו לשמים, לא כדי להלל ולשבח את הבורא, אלא כדי לדעת: האם ירד היום גשם אשר ישטוף את השדות ויציל את החיטה, את השעורה מקמילה.
גיבורו של ראבוי מחכה להצלחה חמרית, אין הוא בודק עניני רוח; אין הוא שואל מדוע צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. כל השאלות כבר נשאלו. רק שאלה אחת עוד לא נשאלה: למה האדם היהודי לא מוציא לחם מן האדמה? הרי הערבה לפניו! למה הוא מסתגר בשאפ? למה הוא בורח מהכפר לעיר, ההורסת את עצביו? למה היהודי אינו משנה את הרגלי חייו?
חיים שטעמם בהם עצמם – הם חיי הכפר. חיי הערבה.
שורת ההגיון מחייבת, כי המהגר היהודי בקומה זקופה יפנה לערבה. יחרוש אדמה. יהיה חקלאי. שכר העמל – החיטה הבשלה.
בספרו “בערבה” מביא א. ראבוי לספרות יידיש בארצות הברית פנים חדשות. עמלנים שהולכים מן העיירות הקטנות לחבלי התעשיה. אולם גבוריו הולכים לעבוד בחווה של גידול סוסים. בדרכו לערבה מתעכבת הרכבת בשיקאגו, וכאן הוא שומע דברים על החיים בכרך. אולם אין הוא מתפעל מחיי הכרך וזרים לו הסיפורים האלה. הוא נוסע להשתקע בערבה לעבוד. לא בחייטות. לא בסנדלרות, כי אם בסוסים.
דרך קשה הוא עובר, דרך שלגים מפשירים, בדרכים משובשות בבורות מלאים מים, אבל אין זה מרתיע אותו. הוא יודע כי האורווה מחכה לו. ואליה הוא משתוקק.
האורווה עומדת פתוחה לערבה ולמערב. שם השמים נאים במופלא. מעולם לא ראה אייזיק, גיבורו של ראבוי, שמים כאלה. על פני השמים מונחות ממש ערימות של שלג לבן. שמים אשר משביעים נפש פיוטית עד דם התמצית.
שונים הם בעלי האורוות. יש מהם עניים־מתחילים ויש מהם – שכבר הצליחו לאכלס אורווה עם הרבה סוסים והאורווה המכילה הרבה סוסים בנויה רובה אבנים שטוחות, גדולות, כמין מרתף, מיעוטה עץ כבד, בתקרה יפה ובחלונות.
בא הסופר לאורווה והוא כאילו במעיין עמוק של דברים ומשלים ואין לו אלא ליטול את הקולמוס ולישב ולכתוב.
אייזיק פשט את לבושו היהודי המקובל שם, בארצות אירופה, והוא לבוש עתה בפרוונת כבשים ואנפילות מעל מגפיו והוא גאה על לבושו החדש.
הדאגה היחידה – לשמור על השעות הקבועות שבהן הסוסים צריכים לקבל את שיבולת השועל. אוהב הוא להסתכל כיצד הסוסים מרחרחים ריח שבולת שועל. והשיחה בין מגדלי הסוסים: על יחוסו של סוס זה או אחר, על יחוסה של סוסה. נושא חדש. דברים חדשים.
המדריך את אייזיק בהלכות סוסים מציין בפשטות: להווי ידוע לך, כי סוסים לעולם חכמים הם ממך, אף על פי שלא למדו באוניברסיטה. הם יודעים להבחין בין שבולת שועל טריה, לבין קמלה.
אייזיק לומד הילכות רתימה, לומד הליכתם של סוסים, דרכם לערבה וחזירתם. ואין דומות הדרכים בעיני הסוסים, כשהם הולכים ליום עמל, לדרכים כשהם חוזרים מיום עמל. נוודים הבאים לערבה, מכירים בהם מיד, שהם באו לא כדי להיאחז כאן והם אינם נאמנים על שום דבר, שכן עתידים הם לגנוב מהעובדים הקבועים חפיסות טבק שבכיסיהם.
שמח אייזיק שהוא מכניע סוס צייקן כשהוא מגיש לו חתיכת סוכר, אם גם הפועלים עצמם שותים קפה בלא סוכר.
לומד אייזיק פרקי חיים חדשים, להתקין מחרשה, לנהוג בסוס, לפלח תלמים, להבחין בין שדה לשדה, לדעת פרקי זמנים מָתי הערבה לובשת ירוק, עשבים נאים, מתי הרוח בערבה נעשית חמה ונושאת על כנפיה ריחות צופים של דבש. מתי האדמה היא רעננה, קלוייה.
אוהב הוא לראות מתי הסוס בא אצל הסוסות.
אייזיק רוכב יום יום על הסוס המיוזן על פני הערבה, סוקר את האדמה הלובשת כל מיני עשבים, ציצים ופרחים לבנים, כחולים ואדומים. הוא פוגש את החורשים. הוא סוקר את האדמות של האדם העשיר הילדנברג אשר הצליח כבר לבנות אורוות מרווחות ולהקהיל לתוכן קהילות סוסים גדולות. השטח של הילדנברג העשיר הוא רחב, השדות גדורים גדרי תייל. בשטח רחב זה רצים סוסיו וסוסותיו המדבריים. הסוסות המעוברות, עכשיו זמן לידתן. ניסן, אייר וסיוון יפים שבחדשים ללידת סייחים. אייזיק מבחין שבית הילדנברג, העשיר בערבה, לא זו בלבד שאין בו בנים, שכן הבנים נשואים הם, אלא בבית זה לא נשתמעה אפילו פעם אחת המלה בנים.
מיסטר הילדנברג הפקיד סוס בידי אייזיק המתלמד במלאכת הערבה. והאחריות היא רבה, כי על כן מחירו של הסוס הוא עשרת אלפים דולארים, והוא מגזע פירטור נקי ויש לו יחוסין משלו. חייב הוא לתת את דעתו שהסוס יהא בריא והוא אייזיק שומר את הסוס במזונותיו. שלוש פעמים ביום בדקדוק מדוקדק לפי השעות הוא מאכילו ומשקהו ומנקהו במברשת של שיער וסורקו במסרק של ברזל וגומי. אייזיק מושח את הסוס בנפט. שערותיו של הסוס מבהיקות כאטלס מחמת הנפט. הנפט אף הוא עושה כלייה בכל הרמשים המבקשים לפרות ולרבות בשערותיו של הסוס. מפקידה לפקידה משטיח אייזיק את האורווה בקש חדש, מתקן רשת של תיל, מן המין הקרוי תיל של תרנגולות וזו מעכבת את התרנגולות מלהיכנס לאורוותו של הסוס, כלומר, התרנגולות אינן יכולות להטיל כיניהן בסוס. הוא מקשט את הסוסים במחלפות כדי להוסיף להם הרבה חן ונוי. מה נאה הסוס, כשהוא, אייזיק, קושר לו את המחלפות. הסוס הופך להיות חבר שלו. מבין את דבריו, יורד לדעתו יותר מן הבריות, כי הרי בני אדם אינם יורדים לדעתו.
מהרהר אייזיק את הפילוסופיה שלו על סוסים ובני אדם והסיכום לזכות הסוסים.
עם פת שחרית יוצא אייזיק לחרוש. חייב הוא לבחור את הסוסים המתאימים לחרישה.
אייזיק עדיין לומד את הילכות הערבה וכל זמן שהוא רוכב בשדות הריהו מגלה נוי חדש. הסוס שומע בקולו. הוא שותף להנאתו. אין לו לאייזיק אלא להניח לסוס וירוץ, עד שיתעייף. משעמד הסוס מאליו ראה אייזיק, שנישא אי־שם במרחקי הערבה. בדרך חזרה טרח ויגע עד שהרחיץ את הסוס והחזירו לתיקונו.
חוזר אייזיק הביתה ושאלות רבות של הילדנברג העשיר בערבה מציפות אותו: כיצד חרשו הסוסים, אם החרישה עלתה יפה, אם היתה חרישה עם הפסקות או בלי הפסקות; אם ידוע לו כמה סייחים נולדו. אייזיק רואה את עצמו תוהה ובוהה במופלא. כל סייח אשר עומד תחת ראש אמו ורגליו מפושקות, הוא פלא בעיניו. הוא מקשיב לכל הנחירות העולות ויורדות. הוא מתעניין בכל הרוכבים והחורשים. בערבה מוצא הפעם אייזיק הרבה סוסים וסייחים בצידם. בכל מקום עומדת סוסה וּוולדה לצידה. מצויים כאן מומחים מיוחדים המבייתים סוסים.
הערבה נותנת כל מיני ריחות טובים. העשבים מתגבהים בעליהם השונים.
האורווה עם הסוסים הססגוניים נראית, כאילו מתקיימת כאן חגיגה גדולה. סוסים בעלי תאווה זקופי צוואר מחפשים למלא את תאוותם. הנחיריים מאדימים כאש. כל סוס מחפש רגלים נאות של סוסה חטובת גו. ואף הסוסה כופפת צווארה המחוטב נאה, בחינת קשת, ומבקשת את הסוס הנאה.
“הולכת ובאה סוסה שחומה, טלואה טלאים לבנים ואדומים. עיניה אף הן כטלואות טלאים אדומים ולבנים. זנבה נעוץ עמוק בין רגליה האחוריות והיא נראית כצוחקת בעין אחת. הסוס המיוזן מעכבה ומניח ראשו על צוארה. היא נושכת אותו בקרסולו ובו ברגע עומד הסוס ורגליו הקדמיות עליה. הוא גופו מתוח כמיתר ודלוק כעמוד זפת בוערת. הסוסה הטלואה משתברת כמעט. היא מתאנחת בשעה שתופס הסוס בשיניו את אניצי השיער שבגבה. רגע אחד נראה לו לאייזיק שהסוס יאכלנה חיים”.
א. ראבוי הביא לספרות יידיש ריחות חדשים, את סכין המחרשה הננעצת עמוקות באדמה בתחילתו של תלם. גיבורו בערבה יודע את תפקידו: הוא יצא לכאן על מנת לחרוש, הוא רותם את שני הסוסים במחרשה. כוחות חיוניים עצומים תוססים בו. שפע חיים. הוא איננו איש השאפּ והיזע. הוא מהגר מבסרביה, שהיתה כולה אדמה שמנה ובה כבר עוצב איכר יהודי. הערבה מזכירה לו את נוף בסרביה. כאן מצוייה אדמה. סוסים, אנשים המחוננים בכשרון עבודה. הסוד והפלא כאן הוא התלם החרוש. כאן לא מצויים אנשים עייפים ויגעים, הם אינם זקוקים לקנה משענת. המשענת היחידה הבריאה, זהו נוף הערבה המבקש את תיקונו. בנוף הזה גנוזים כוחות יצירה גדולים, טבעיים. הערבה מחכה לגואלה והוא המהגר מבסרביה הוא אחד מגואליה. הוא מזיגה יפה של בסרביה והערבה האמריקאית. הוא הקאובוי היהודי תורם תרומה נכבדת לחיי אמריקה. כאן פועם שלטון המעשה. הוא יצרן וצרכן. הוא מספק את האספקה הדרושה לאדם החי. את הגיבור הזה יש לדון לפי עמלו. הוא ממלא שליחות. בעמלו הוא מתעלה לידי אצילות של שאר רוח, הוא רוכש סגולות חדשות ורגש גאון אופף אותו כיהודי, שהוא בעל כיבושים. יש בו הרבה מסימניה של חדוות יצירה.
רואה אייזיק כי האדמה היא אדמת טרשים וסכין המחרשה חותרת בקושי. צריך להשחיז את הסכין. בניו־ג’רסי החרישה קלה יותר, ואילו כאן בדאקוטה הצפונית החרישה יותר קשה. בין שני הרים גבוהים ארוכים ומשופעים נמתח השדה בשפלה. היום בהיר, הדור־נאה, וחמה מחממת. פס האדמה החרוש מהביל. השורות העקומות בחרישה הופכות אט־אט להיות ישרות. הוא טורח ויגע להשוות את השורות.
מה הן דאגותיו של הקאובוי היהודי? שבשנת בצורת, כשנעצרים הגשמים, היבול של החיטה הוא זעום. הוא מסתכל בהנאה יתרה בחיטה העולה, אולם לבו מתכווץ: הרי הוא השקיע כל כך הרבה עבודה ועמל ולמה היבול הוא כה זעום? לפני שנים, היכה הברד את החיטה. לא נותר גרגיר אחד. החקלאי תלוי בחסדי שמים. הנצחונות והכיבושים של החקלאי תלויים בגשם. בסוס הטוב. בעובד המיומן היודע להכניע את הטרשים. בהשקאה נבונה.
הסתכלות האדם העובד על העולם כאן בערבה היא אחרת מהסתכלותו של האדם בכרך. כאן הוא יונק את חיותו מן המעיין של חדוות חיטה העולה. כאן מעשי יצירה חדשים. כאן קיים הן לחיים, הן שהשכינה שורה בו מתוך שמחה.
יחס של חיבה והוקרה תוסס בלבו של אייזיק לכל האדמה מסביב. לסוסים. אייזיק חוזר מן החרישה, מתירים את הסוסים וערבה עליו פת הערבית. שזוף הוא גיבור האדמה. שזופה גם המלווה אשר חובשת כובע של קש והיא עטופה סודר מצויץ כדרך האיכרות בבסרביה.
הערבה גדולה. הרים. בקעות. שדות מישור.
“אייזיק (איי) סבל ירושה עליו, כללו כלל ישראל. דומה עליו שבאומנותו, אומנות “קאובוי”, הוא מקדש שם ישראל. ועכשיו מה יאמרו עליו, על בחור מישראל? כבר ראה בדמיונו יושבים ומלגלגים עליו על ה”קאובוי היהודי".
אייזיק שקוע בעבודתו. הוא חבר לכל סוסי הערבה. הוא מכיר את כל השדות בהם זרעו השנה שיבולת שועל, מאכל לסוסים; הוא מכיר את כל הגבעות הראויות לחרישה. הוא קאובוי יהודי אמיתי. החרמש שלו שולט בעשבים ויהיו קניהם קשים כגזעי נטיעות.
אייזיק ראבוי הוא תופעה מרעננת בספרות יידיש. הוא העשיר את ספרות יידיש במוטיב: האיכר היהודי בארצות הברית.
הוא איננו שלום אש, אשר כתב את “אונקל מוזס”, המכנס בבית החרושת שלו לחייטות את כל בני עיירתו; הוא איננו דוד פינסקי אשר דבק במשיחים ופאציפיסטים למיניהם; הוא איננו יוסף אפאטאשו אשר ברומאן שלו “היברו” תיאר את המלמדים בבתי ספר, בתלמודי־תורה, על הנשיאים שלהם, אשר אינם מכינים את הדור הצעיר היהודי להיקלט במסכת האמריקאית החדשה (הרומאן “היברו” הופיע ב־1920); וברומאן “ארום גרענד סטריט” (בקבציו המכונסים נקרא הרומאן: “די טענצערן”) מביא אפטאשו את המהגר היהודי לניו יורק לגראנד2 סטריט.
א. ראבוי אוהב את הקרקעות המתפשטים לארכם ולרחבם; הוא בא בסוד אהבות סוסים וסוסות. יהודי שוהה עם סוס; יהודי אשר רותם שני סוסים בעגלה ויוצא אתם לערבה. כל עגלה ועגלה נקשרת לשני עמודים כדי שלא יהפכנה הרוח; יהודי עם מגפים ודרבונות ברגליו, כובע רחב תיתורת בראשו וחגורה רחבה במתניו. בחגורה נעוץ אקדח ומטפחת אדומה כרוכה בצוארו, דרך “קאובוי”; יהודי עם ידים גרומות חזקות, הבונה בית חדש, כהמשך לביתו הבסרבאי האיכרי.
א. ראבוי הביא לספרות יידיש אדם יהודי בארצות הברית המפרק משאות לתוך עגלה, גבו רחב, והוא מתחבר לאינדיאנים אשר מסייעים לו בעבודה החקלאית הקשה.
“מה נאה הערבה, סמוך לשקיעת החמה. מערב כולו אש לוהט. כל הערבה כולה משורטטת פסים־פסים. פסים של שדות חטים ססגוניים. שדות שנזרעו תחילה, קמתם גבוהה משיעור קומה של אדם. חיטי קמה זו ראשיהם מבצבצים. מה נאים הראשים הרכים הללו! רוח נושבת בשדה ותורמית של אדוות מתנשאת, הראשים הרכים שופפים מלאי חן ועל פני כל השדה מתהווים בקעות ונחשולים, בחינת נהר. נודף ריח של פת חמה ודבש. שדות החיטים האפלים מלאי חן. אין מלין כדי משמעות חינה של שפעת הגוונים! יש מילה אחת: ירוק. ואילו כאן כמה מיני ירוק; ירוק כעשב בתחילת אביב, ירוק כעשב העומד לקצור, ירוק כעשב ספיח, ירוק כעשב בשחרית, בצהרים, שטוף זהרי חמה, ולעיתותי ערב עם שקיעת החמה. והריהו! עכשיו חמה בשקיעתה וירוק כזה אינו מצוי. ננער המשורר שבאיי ובישיבתו בעגלה והמושכות בידו קופצת עליו תשוקה לאחוז בקולמוס ולכתוב ולומר שירה”.
הגיבור של הרומן הוא אייזיק ראבוי בכבודו ובעצמו, הקרוי לשם הקיצור איי, והוא המשורר אשר הביא את תיאור הירוק בספרות יידיש בארצות הברית ותיאור העמל בשדות. קפצה עליו תשוקה לאחוז בקולמוס ולכתוב ולומר שירה ואכן הוא אמר שירה.
אייזיק ראבוי כשישב בבסרביה כתב ספר בשם: “כפר של ילדים” ובספר זה באים פרקים של עבודת אדמה. הפריץ בבסרביה מדד ליהודים חלקות אדמה והיהודים קבלו את האדמה בקריאות שמחה. מדדו את חלקות האדמה וכל אחד קבל את חלקו.
א. ראבוי מתאר בספרו זה, כיצד נפלו פסי האדמה לרגלי המחרשה היהודית בזה אחר זה. מעי האדמה התהפכו כלפי שמים ויהודים בני רחמנים נמלטו איש לבקתתו, לא יכלו לראות כיצד חותכים את האדמה.
אולם יהודים בני רחמנים אלה בבסרביה התרגלו מהר מהר לאדמה החתוכה, החרושה, כי על כן היא הצמיחה חיטה. יהודי הממליגה, יהודי חלב כבשים, כבשו את האדמה. היהודים הקטנים הללו, כמעט ילדים, שאצל אבותיהם אף לא שמעו מעולם על עבודת אדמה. ילדים אלה היו חייבים להתכופף אפיים ובמגרפות ארוכות בידיהם ובאתים כבדים נאלצו לפורר את רגביה הקשים של אדמת בסרביה הבתולה לטחון אותה לאבק, רק כדי שאפשר יהיה לזרוע בה. האדמה העקשנית לא נכנעה בקלות. היא היתה מצומחת במיליוני נימים של עשבים זה אלפי שנה והיא היתה קשה כדבק. הזיעה ניגרה על פני הילדים. הימים היו חמים. ידיהם הרזות שלא היו למודות לעבודת אדמה, נתמלאו יבלות והגבות הקטנים כאבו מרכינה. כך העבידו אותם יום־יום עד שכל האדמה החרושה נטחנה כקמח והוחלקה על פני השטח ככסת.
היהודים הקטנים האלה על אדמת בסרביה שתלו גם טבק. שכבו על האדמה בתולעים, זחלו על ארבע בעפר, חפרו גומות באדמה הרכה ובכל גומה תקעו שתיל של טבק. ידי הילדים היו סדוקות מן האבק, מן השמש, ממרירות הצמחים.
תיאור זה של א. ראבוי בבסרביה הועבר לערבה האמריקאית, לדרכים המשתפעות, לבקעות עם אמת המים, לסוסים המסרבים לדלג על אמת המים. כאן בערבה מתקין עצמו אייזיק ראבוי עם אנשים עמלים לקצירת חטים של חורף. החיטה גבוהה משיעור קומתו של אדם. הוא נעלם בסוד השבלים. הוא אוהב לעמוד דמום בין השבלים, כאילו הוא גופו שיבולת בין שיבלים. אוהב הוא את השמים המשופעים בכוכבים והצרצרים המתחרים בצפרדעים מי כוחו יפה בעשיית רעש בעולם.
המשורר הבסרבאי חותך ברוחב של שמונה רגל בשדה החטים. בבת אחת נקצר פס של שמונה רגל ברוחב וישר כבסרגל. השבלים העומדות עדיין על רגליהן מצטמצמות ומתדחסות ומרתיתות. הדגן צועק ממעמקי האדמה. הדגן דינו למיתה, כדי שיפרנס ויביא חיים לעולם.
קוצרים במכונה. הסוסים מסיעים. המכונות, הן כלי מחזיק ברכה, ואם גם העשירים משתמשים בהן כדי להרבות שעבודו של הפועל, הן בכל זאת כלים האוצרים ברכה לאדם החקלאי. אכן, אחריות בעבודה, אולם גם הנאה, להשכים קודם הנץ החמה, כששחרית עדיין ספק ערפל ספק אינה ערפל; השדות עדיין מכוסים טל; כל בריות הערבה ננערות משנתן; חתולי הבר קופצים מקניהם מעל הצפצפות אצל הנהר; ארנבות הערבה יוצאות מחוריהן שבהרים וכדי לזקוף רגליהן הריהן רצות ויורדות ועולות בהר; זאבי הערבה מהלכים תוהים ובוהים, ראשם כבוש בקרקע, מחמת היום הגדול המאיר, שבא עליהם במפתיע בעיצומו של ציד, הציפורים טובלים טבילות שחרית בפריחתן על גבי הנהר וחתול הבר אורב להן בעבי שיחי הדובדבנים וענבי השועל; ההרים עטופים סדינים לבנים של ערפלים והיום הגדול המאיר, מהלך בערבה ומקפל את הסדינים, כורכם ומצניעם בעמקים.
כך עומד המשורר והסופר א. ראבוי הבסרבאי בפני נוף הערבה עם שחר בצאתו לעבודה. הוא מסתכל בעולם הגדול והוא כולו תמיהה על הנוי והחן, על כל מה שפורח סביב סביב. דומה, שהוא – הסופר־החקלאי – פורח באויר, עתים הוא בעמק ועתים על הר גבוה. אייזיק ראבוי למד מן הטבע, שחייב אמן לשקף בעבודתו את הקרוב־קרוב לו. ראבוי בא לכלל דעה, שעוד לא מיצה את הנושא: הערבה הנחרשת תלמים תלמים.
הוא יוצא לערבה כל שחרית ושחרית, מעין אקדמה לעבודת יומו. כשהוא חוזר לביתו הוא מסייע בעבודות האורווה; הוא לומד כתלמיד את טיב הקרקע, כי על כן כאן ולא בשום מקום אחר הוא מבקש להבטיח לו עתידו, כי על כן הוא חושב לרכוש עוד חלקות אדמה, עוד סוסים ואולי גם מכונות. הוא מסייר כל חלקה מכל רוחותיה. בודק את אמת המים, בודק את החלקות שאינן ראויות לחקלאות.
“קאובוי” יהודי. חקלאי יהודי.
ראבוי הוא איש האדמה בכל הרומאנים שלו. את היהודים שהגיעו מהבית הישן, הוא מביא לעבודת אדמה. אין הוא מאכלס אותם ב“מתפרות היזע” בניו יורק. גם משפחות אשר גרות בווייטשעפל, או במקומות אחרים, מביא ראבוי לעבודת אדמה והופך אותם לאנשי כפר.
הוא עקב אחר המהגר היהודי הצעיר הנודד על פני אמריקה, כי על כן הוא מתחיל לראות את אדמת אמריקה כאדמתו. הרי היא מעניקה לו חופש ובהלוואות נוחות היא מסייעת לו להיאחז בקרקע.
יהודים קונסטרוקטיוויים. פשוטים. בריאים. חזקים.
היהודים גרים ביחד. גם היאנקי, אשר חבלי הקליטה בעדה היהודית הבסרבאית קשה עליו, משתקע יחד אתם ועוסק בעבודת אדמה, אם גם אבותיו היו רחוקים ת"ק פרסה מהאדמה.
א. ראבוי הראה לנוער היהודי באמריקה, כי אכן יש דרך אחרת מאשר דרכם של המהגרים הרכונים על מכונות תפירה אצל אונקל מאזעס.
א. ראבוי הוא האופטימיסט הגדול שבספרות יידיש באמריקה.
הוא מבקש לקבל פרס ראשון בהתחרות סוסים ואכן הוא מקבל. הוא למד לאכוף את סוסו ולצאת לערבה.
בבואו בפעם הראשונה לערבה חלם על שני סוסים, על מכונות לעבודת אדמה, בימות הקיץ יעבוד בשדות ובחורף, שכולו ארוך, תהא שהות לכתיבה.
תוך כדי ההתערות בערבה ראה, כי לא לשם ממון הוא בא לכאן. הוא בא לכאן להשתקע ולמצוא מקום מנוחה. הניח בית אבא גדול בכרך. הוא יודע, כי סופם לכלייה אם לא יוציא אותם משם. שליחות הוא עושה כאן. רצונו להתיישב כאן על הקרקע ואחר כך יביא את כל בית אבא לכאן, למערב הרחוק.
אמנם המשימה אינה קלה. משימה קצת מפחידה. הריהו יושב כאן עם בנם של יאנקים גמורים העובדים אדמתה של אמריקה דורי דורות והוא בנם של יהודים גמורים, כפופי גב, מוכי טחורים, עם כל סבל הירושה של דורי דורות. וכמעט שמתבייש בפני עצמו – רצונו להצילם מכלייה…
מושכים אותו היקפי הערבה, המרחבים, קסם השדות הרחבים. כל שדה ירוק משופע עבודה קשה, זיעת אדם, ייסורים. כמה צער, כמה כוח משקיע האיכר באפרו עד שהוא זוכה ורואה עשבים עולים בו. בני כרכים עוברים ומסתכלים באפר הירוק ואומרים: מה נאה ירוק זה. יש כאן דברים שבעובדות. ככל שתשקיע יותר עמל, כן תגדל סאת החיטה, כן יוציא האיכר מן האדמה שתי טונות שחת ולא טונה אחת.
חלום שהתגשם.
הוא בא לכאן לערבה לחיות על עבודה באמונה. נמאסו עליו חייו לשעבר. מבקש הוא להיות איכר ישר. ואכן הצליח להיות איכר ישר ודוגמא למהגר החדש לאמריקה.
א. ראבוי אינו עייף מלראות את הערבה המשנה את פניה על כל גווניה. הוא מתאר את ההרים, את השמים הכחולים כאגדה, את גדישי השחת, את הקציר, את חיטי האביב על היריעות הגדולות, קומתם כקומת אדם. כל שיבולת ושיבולת היא בריה חשובה. תזמורת של אלף כלים. אומרים שירה דבורי שדה, זבובי סוס ירוקים, צרצרים, עכברי שדה, כל מיני פרפרים. סימפוניה גדולה; אומרים שירה זמירים, תרנגולות ערבה, בינוניות ושאר עופות. השירה רחבה ועמוקה רחוקה וגבוהה, עד שדומה אין טפח בחללו של עולם, שאינו מלא שירה. ואף החיטה מזמרת בקצב של שירה. השמים אחוזים להבות. כל הערבה – שמלה ססגונית המופשלת קצת ביד קלה.
א. ראבוי מאכלס את ספריו בזורעים וקוצרים, במכונות קצירה ומגרפות פלדה, בקופות של שחת ובשדות חיטה ושיבולת שועל, בקרקע המצמיחה לחם ונותנת שלווה; באהבות הנרקמות בעדה החייה את חייה בערבה; בקאובויים יהודיים הרותמים סוסים ויודעים לטפל באורווה; יהודים שידיהם רחבות, גסות, רגליהם גדולות חזקות ועליהן מגפים גדולים;
הספרים מאוכלסים סכינים החותכות את ראשי החיטים ומשיירות את הקש, בשקים המתמלאים חיטה, בעגלות המובילות את התוצרת לגורן.
“מסביב – שדות ושמים. לכל מלוא העין אין אילן, אין בית, אלא הרים ובקעות. כאן זוחלת מגרפת־פלדה גמלונית ומנגנת בנחת ובביטחה, ראשי חטים נושרים ככתרי מלכים במהפכה, פחד ושמחה – עד היכן הגיע האדם – ויוסיף ויגיע”.
מזמור שיר לעבודה. לעמל. לאדם החקלאי:
“המכונה עומדת על שני גלגלים גדולים, מעין מחרשה קעורה בצורת עריבה. סכין זו ננעצת על ידי מנוף, עמוק באדמה עד תחת עיקרי הבולבוסים, מקום שמוטל בגומה הפרי העגול והכבד. משמחטטת המחרשה הקעורה את הבולבוסים הללו ומבקשת מהם, במחילה, שדיים להיות טמונים באדמה, והגיעה שעתם לצאת לאויר העולם, אין להם ברירה אלא לקפץ ולעלות על העריבה3 מבעוד זמן, שכן העריבה4 מפליגה והולכת ועלולה להניחם. עולים הבולבוסים על העריבה החרורה בחינת כברה, מוציאה את החול וקולטת את הבולבוסים. לשם כך מתנענעת העריבה, כמרקדת מחמת שמחה רבה, שהיא מביאה לבריות פרי יפה כזה. על כל פנים הבולבוסים אף הם מרקדים על הכברה, עד שמתנערים מכל החול”.
מלחמת האדם החורש, מלחמת המחרשה הננעצת באדמה הכובשת גם את הקרקע המשובשת באבנים שטוחות חדות – עליה מספר א. ראבוי.
האדם החופר פחמים לרגלי ההר, המגרד את האדמה ומחפש את הפחמים המונחים רבדים־רבדים כרבדי עץ – עליו מספר א. ראבוי.
האדם שרוי בשמחה. טוב לו. הערבה משפיעה עליו חיטים ובולבוסים וכשהוא צריך בשר הריהו לוקח ירך של שור ותולהו במסמר. מזמינים בקבוקי יי"ש מוברחים, שותים ומשתכרים ועם הפכחון – חזרה למחרשה. לסוסים. לאורוות.
א. ראבוי מוצא גם בין החורשים והזורעים שאינם יהודים כאלה ששנאת ישראל מובלעת בדמם. אין הם יכולים להבין, מה עושה כאן קאובוי יהודי אשר לומד במוסד חקלאי. התלמידים הבאים למוסד החקלאי חושבים, כי הנה ימצאו יהודון פחדן והרי לפניהם בחור כהלכה, התובע עלבונו, התופס את מקומו במוסד החקלאי.
מה קודר התיאור כשאחד הקאובוים עוזב את המקום וחוזר לכרך.
הנוף משתנה. שוב אין ערבה. בדרך לכרך הוא עובר חוות ועיירות קטנות, שדות משופעים בתירס, בחינת חיילים בשורות ישרות עומדים עמרי התירס מחודדים כלפי מעלה. בשדות רועות פרות. שוב אין זכר לערבה. והלב מתכווץ – למה עזב את המקום הזה, אשר שינה את כל אורח חייו ועובר לכרך?
א. ראבוי, כאמור, הוא שינוי ערכים בספרות יידיש בארצות הברית. סופר נאמן לחיי הכפר. המשך לאיכר היהודי בבסרביה. סופר אשר מרד באנקל מאזעס לשלום אש והגיש אלטרנטיבה5 אחרת למהגר היהודי, אלטרנטיבה של קרקע, של אדם עובד חקלאי.