יֵשׁ לִפְעָמִים אַרְגִּישׁ פִּתְאֹם אֶת יַלְדוּתִי;

לְפֶתַע יַךְ בְּרֹךְ, יַבְהִיר־יַזְכִּיר נִשְׁכָּח:

רֵיחוֹת שֶׁל בֹּקֶר יוֹם אָבִיב בָּהִיר וָצַח,

אוֹ טַעַם שֶׁל יוֹרֶה מַרְחִיב אֶת רֵאָתִי,

גַּם חֹם־הַחוֹל כַּף־רֶגֶל יְחֵפָה לוֹטֵף

וְזֹהַר הָעֵצִים בְּבֹקֶר יוֹם־שַׁבָּת,

אַף סֵפֶר צִיּוּרִים עִם חֲרוּזִים – מַתָּת,

וּשְׁמוֹ “דֻּבּוֹן וּמִירִי וְשׁוֹדֵד חוֹטֵף”.

כָּל אֵלֶּה יַזְכִּירוּנִי עֵת שֶׁל חֹפֶשׁ גָּז,

יָבִיאוּ אֶל לִבִּי שִׂמְחָה, קְדֻשָּׁה רִגְעִית,

וְזֶמֶר שֶׁל חֶדְוָה יַרְקִיד הַלֵּב, יַרְטִיט.

אָצִיל הוּא זֶה הָרֶגַע, יֵשׁ בּוֹ פֶּלֶא, רָז,

מַזְקִיף הָרֹאשׁ, הַגּוּף בְּכֹחַ וּבְעַזּוּת,

יַרְחִיב אֶת הָרֵאָה, יַחְזִיר אֶת הַיַּלְדוּת.

כסלו תש"ח.