השמים נטשתי ואל הארץ לא באתי.

כִּי לֹא מִגֶּזַע יְפֵי־הַנֶּפֶשׁ אָנִי,

לֹא בֶן־שָׁמַיִם וַאֲצִיל־רוּחַ: נִבְעָר!

הָאֵל בִּשְׁאָר־רוּחַ לֹא חַנַּנִי –

גֶּבֶר־תִּינוֹק אֲנִי, עֲרִירִי בְּלֵב נִשְׁבָּר.

וּבְלֵילוֹת־שְׁחֹור נַפְשִׁי בָּדָד תָּנוּעַ

וּתְחַטֵּט בְּחָרְבוֹתֶיהָ בְּעָגְמָה.

כִּי בְּאֵין חָזוֹן נִפְרָץ וּבְאֵין יְצִירָה

רַק אֵלַיִךְ תִּכָּסֵף – הָאֲדָמָה!

וֶאֱמֶת רַק זוֹ אַחַת אֵדַע:

כִּי כָל הַמִּתְרַגֵּשׁ לְ“שֵׁם…” וְכָל נִלְהָב

מִלִּבּוֹ חֶזְיוֹנוֹתָיו יִבְדֶּה

וְהָרוֹמַנְטִיקָה הִיא שֶׁקֶר וְכָזָב.

יולי, 1947