יֵשׁ רֶנֶן לַצֶּבַע, יֵשׁ שִׁיר לַגָּוָן.

אֵימָה תְּהַלֵּךְ מִשִּׁירַת־הַשְּׁחֹור,

חֶרְדַּת־מָוֶת, אֵימַת־חֲשֵׁכָה;

הוֹד חַיִּים וְלִבְלוּב וּפְרִיחָה –

זֶהוּ שִׁיר הַיָּרֹק יְנַגֵּן;

תֹּם־נֶפֶשׁ וְשַׁלְוַת־חֵן הַלֹּבֶן יְרַנֵּן.

וַאֲנִי שִׁיר אַחֵר בַּלֹּבֶן אֶשְמָעָה,

שִׁירַת נַפְתּוּלֵי מַכְאוֹבִים.

לָבָן קִיר־הַבַּיִת, לָבָן הַסָּדִין

וְלָבָן הוּא סִנַּר הָאָחוֹת.

הַכֹּל פֹּה לָבָן בְּתוֹךְ בֵּית־הַחוֹלִים,

לֹבֶן הַתֹּם וְשַׁלְוַת־הַהַשְׁקֵט.

וַאֲנִי בּוֹ שׁוֹמֵעַ גְּנִיחַת־הַחוֹלֶה,

אֶנַקת מַכְאוֹבָיו וְצַעֲרוֹ;

לְלַחַשׁ אָחוֹת (סִנָּרָהּ הוּא לָבָן!)

אַאֲזִין בָּאָמְרָהּ לַנֶּאֱנָק:

אֵין דָּבָר, כִּי הַכֹּל יַעֲבֹר!

וְאֵין הִיא יוֹדַעַת

אֵיךְ יַעֲבֹר הַחוֹלֶה –

אִם יַעֲבֹר בְּכִי טוֹב

אוֹ בִּבְכִי לַהוֹלֵךְ…

וְעַתָּה לְעֵינַי פֹּה (עַל סְדִינוֹ הַלָּבָן!)

הוּא שׁוֹכֵב וְנִמּוֹק בִּדְמָמָה.

הֲנִתְּנוּ הַחַיִּים כֵּן לִשְׁכַּב בְּתוֹךְ לֹבֶן,

בְּתוֹךְ לֹבֶן־קִירוֹת וּבְתוֹךְ לֹבֶן־סָדִין,

לְאֵימֶיהָ שֶׁל צִוְחַת־הַשְּׁחֹור לְהַקְשִׁיב?

אָכֵן, כִּי יָדַעְתִּי עַתָּה:

בְּתוֹךְ רֶנֶן הַזֹּךְ שֶׁלַּלֹּבֶן

שָׁמַעְתִּי אֵימֵי צִוְחַת־שְׁחֹור…

וְאִם עוֹד אֶשְׁמַע רֹן־הַיְרֹוק מְלַבְלֵב,

לִי אֵין עוֹד מַרְגּוֹעַ

וְאֵין לִי שַׁלְוָה –

וְאֵין לְנַפְשִׁי שִׁיר־הַלֹּבֶן!

**

**

ירושלים, שבט, תש"ח.

נכתב בשעות האחרונות,

לפני צאתו לפעולתו האחרונה.