לבני “כדורי” אי־שם
כדור־החמה גלש אל מאחורי דמוּתו האיתנה של התבור, שצלו נשתרטט על־פני השדות למטה. היוּ אלה שדות דלים, צרוּבי־שמש, שקבוצות סביונים הצהיבו במרכזם. דממה קרושה נתכנסה בין הגבעות הטרוּשות, הזדחלה אל מתחת לנופי הארנים המסורבלים, וחיבקה בזרועות אכזריות את אמירי־השזיפים, שהצחירוּ בלבנת פריחתם הקורנת.
לו היה הולם עתה הרעם לפתע, מרעיד אפקים ומנפץ את הדומיה העגמוּמית הזאת לשברירי־רסיסים ומתגלגל עמוּמות לבין הגבעות, מפריח את התרנגולות בלוּל בהיחבטם בקול־צריחה בין קירות הפח ומעמיד את הסוּס באמצעיתו של תלם, בנשאו עינים מבוהלות על סביבותיו – היינוּ זוכרים, כי אי־שם מתרטשת האדמה מזעם כדוּרי־עופרת הנחיתים באימה, כי “הם משתמשים בתותחים” וכי המשק בסכנה.
ולכן בהיראות המשוריין האפור, האטום, המתנשם כבדות בזחלו אל בנין בית־הספר שבראש הגבעה, הלמוּ בלב כוּלנו תקוות: שמא באים לקחת גם אותנו לעזרה ברגע מסוכן זה?
ודוקא משנתיאשנוּ להציץ תכוּפות אל קצה־השביל כדי לראות אם מישהוּ בא ובהטילנוּ אל הבמה הבנויה זקופות את אחרוני קלשונות התלתן, הירוק, העסיסי, שריחו חמיצי־החמצמץ טופח באפנוּ; דוקא בהגותנוּ ברגע בו נתנהל במרומי העגלה העמוסה דרך המשק בדרך לרפת – בו ברגע בא גדעון במרוצה כשהוא מתנשף כקטר והודיע חטופות:
“עזבו הכל ועלוּ מיד לבנין, המשוריין מחכה. באו לקחתנוּ! — — —”
וּבבנין – המוּלת־צהלה. הדרך שבין חדר־המיטות וחדר־הארונות, מקום שם מונחים הבגדים, נראתה עתה ארוכה מתמיד, ובחדר־המיטות כבר הוּטלוּ תרמילי־הצד על המיטות שכיסוּייהן הוּסטוּ ברשלנוּת, והחלוּ תוחבים לתוכם וממעכים כל מה שניתן להכניס. מישהוּ מנסה להכניס אף את חוּלצתו הרוּסית.
“חמור! נדמה לו שיטייל שם עם בנות.”
וצפניה עוד מסתובב, וקולו הבסי מידרדר במסדרון:
“נו, לעזאזל, איפה תרמיל־הצד שלי?”
וכך בבגדי־עבודה, באותן הנעליים הכבדות שספגוּ כל ערב־שבת את השמן הצהבהב בחדר־הנעלים, עם התרמיל בצד, עמדו בהבלטת חזה עמידת־דום העשרים וחמישה במיפקד, כשהשעון החשמלי בחדר־האוכל מזיז מחוגיו המעוקמים בקול נקישה לקראת שעה ארבע, ועיניהם של בני כתה א' ננעצות בחבוּרה בקנאה: הרי רק הבדל של כמה ימי־אימוּנים מבדיל ביניהם…
המ"מ נותן הוראות אחרונות שלפני נסיעה. לכאורה הם בזוּ לכל התרגשות שבפרידה, לכל השתפכוּת לירית מלאה התמוגגוּת ודמעות. ועמדוּ כשהם מנסים בכל כוחם לשוות לפניהם ארשת של רצינוּת ושל “לא־אכפת”, כיאה לבני־חיל היוצאים לחזית. אבל העינים שוטטוּ על אגפי בית־האבנים הגדול בן שלוש הקומות, שנראה משוּם־מה גדול יותר, גבוה יותר; אותו בנין שבעלותך עם לילה מהמשק כשסביבך עלטה, היה הוּא פוגשך, בהיגלותו פתע מבין חורשות־הארנים העבותות הסובבות אותו, בריבוּעי־אורו הזוהרים, בניקוּש דלתותיו וּבשקשוּק ספלים במטבחו, בחירוּק ספסלים נגררים על רצפתו, בהד צעדים ומלמוּל דיבורים, ואיזו מחשבה נואלת ומזוהמת הגיחה מפינה וצעקה בקולי־קולות: ייתכן שלא תחזרוּ הנה בכלל, שזוהי פרידתם האחרונה— — —
הכל נכנסים למשוּריין הדחוס, צרוב־החמה, שאפלוּלית מתנמנמת בין קירותיו המפולדים.
רגע עוד נתת לבך לכך, כיצד נשתנה כלי־רכב זה, על שרפרפיו שהוּנמכו, על ריבוּע־חלונו, אשר שוב אין הנוף נראה מבעדו.
והמשוריין זז. ובבטן מבחילה מין הרגשה משוּנה, זו אשר לפני מבחן־גמר בטרם הינתן השאלות, כשבכיתה, בתא, מוּנחות המחברות ללא־סדר, המחברות של גידוּל־תבוּאות וּשאר המקצועות. והלא הערב חפצת לכתוב מכתב הביתה לאחר שבוּעיים של שתיקה. — — —
הראש מוּפנה אינסטינקטיבית לאותו מקום בו היה קרוע פעם חלון ועתה הוא אטום בפלדה אפורה וקשה: איכם, איכם נופי־מולדת שהוּרגלת לראותם ממרומי מכונית־משא חולפת ביעף, כשהרוּח מנפנפת בשערך ומלטפת חזך?
כדורי, הר־תבור.