לוגו
אחד במאי 1934
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

גגג.5.1935)

הצבא האנוֹשי הגדול, הצבא הסוציאליסטי, שׂבע השנה מרוּרים, העריץ השתלט, אם ברמיה ואםבכוח, על מבצרי העובד. אם בשנה שעברה היה היטלר האחד אשר חילל את חגנוּ, הצטרף אליו השנה גם דוֹלפוּס. ואם לפני שנה נעשו חברינו הגרמנים שוּתפים לגורל אחיהם הגולים ברוּסיה ומאיטליה, הגלו השנה גם חברינו האוסטרים, ומי יודע על ראש מי תחול גזירת הגלוּת במשך השנה. סביבינו:חוּלשה, התנכּרוּת, בגידה, וּבתוך המחנה: גם גבוּרה הירוֹאית, גם מבוּכה נפשית רעיונית.

לצבא הרוס נדמית, הצבא האנושי הגדול, צבא הסוציאליזם.

מעברים יאמר לך: השעה לא שעתך היא, רוח הזמן נגדך, הורד הדגל.

מי הוא כזה נחפז לחתוך גורל?

כלוּם אתמול נולדנו? כלוּם שלשום הרימונו את הדגל לפי “רוח הזמן” של אז? יצאנו לשנות את פּני העולם, לשׂים קץ לשעבּוּד אדם באדם, ושרשו נעוץ בחביון הדורות. מתי נולדנו? בשעה שניצוץ כבוד ראשון הוּצת בלב העבד. מתי הרימונו את הדגל? בשעה שהתקומם המוּשפל הראשון נגד משפילו. העלינו להוריד את הדגל משוּם שלט עלה בידינוּ לשנות במשך שנים מספר את פּני העולם ולעקור משרשה את מסוֹרת הזדון בת הדורות ללא ספוּרות? שבע נפּול ושבע נקום כי עמנו הצדק ושחרוֹר האדם.

נולדנו עם הנץ החמה של האדם המשתחרר ונו שוּתפים בכל מאמץ שלו, ובכל הנפתוּלים שנפתל. בכל מערכות אנושיות לחירות שם היינו, בכל שדה קטל של מדוּכאים, בכל “יציאות מצרים” של כל העמים וכל הדורות: על גרדום ועל מוקד, בבתי-כלא, ועל בּאריקאדות. אנו יודעים תבוּסה מה היא. טעמנו את טעמה עשרת מונים. מלומדי קרב אנחנו ועל כן גם מלוּמדי מפּלה. משוּם זה בלבד שנפלנו גם השנה, משוּם שעוד התקפה אחת שלנו לא הוּכתרה בנצחון, לא ננמיך את הדגל.

ולמה ננמיכנוּ?

משוּם שטעינו? ודאי טעינו. רבות טעינו ורבות חטאנו. ברוּסיה ובאיטליה, בגרמניה ובאוסטריה, בצרפת ובאנגליה. אין תבוּסה שאין עמה טעות וגם חטא, כשם שאין פּעולה ואים יצירה שאין עמה טעות וגם חטא. ואנו משלמים בעד כל טעוּת וכל חטא טבין ותקילין. אין לנו כל רצון להסתיר זאת. להיפך: אנו הראשונים המחפּשים את הסיבות הפּנימיות שגרמו אף הם לנסיגה. על אף התבוּסה עוד כוחנו אתנו לשפוט את עצמנו בכל חומר הדין. אולם מי הוא זה הטוען נגדנו ויינקה? כלוּם אלה העומדים מעבר השני של הבּאריקאדה החוֹצה של האנוֹשיוּת? הם השופטים?! אלה, אשר בכנפיהם החטא הקדמון, חטא הניצול והעבדוּת והעריצוּת, חטא השפּלת האדם ושעבּוּד האשה ודיכוּי הילד, וּרדיפת הזר ושֹנאַת העמים ומשֹטמת הדתות – המה יקטרגו? אלה, אשר הביאו לפני שנה, לעינינו, את העולם כוּלו וחרב ולהרג, אלה אשר דנו בתקוּפתנו היום מאה מיליון נפש לבטלה מאונס, לרעב ולחוסר כל, אלה אשר גזלו עתה מהאדם העובד את מאור חייו, אלה העומדים עכשיו איש מוּל רעהו כזאבי ערבות מזוּיינים ומזוּמנים בכל רגע לזנוֹק ולטרוֹף טרף, האלה נגדנו יטענו?! אלה אשר העיוורוֹן והשקר מנת גורלם והחטא לחם חוּקם, ההם מאתנו את עלבון האנוֹשיוּת ידרוֹשוּ?

“רוּח הזמן” הוא נגדנו? רוח באה ורוח הולכת, והאמת שלנו נצחית היא, כי נצחי הוא רצון האדם לשחרור. ואנו לא מפּי המוֹדה האחרונה אנו חיים, אלא מפּי האמת אשר אתנו. אך כלוּם אָמנם נכון הוא, כי “רוח הזמן” נגדנו היא? מי מדד בשעלוֹ רוּח זוֹ? ומי היודע היכן מקום כבוֹדה? הנה פרק זמן קצר: בשנת 1770 – מה היתה אז “רוח הזמן”? שנים מועטות עברו ודמוּת העולם שונתה תכלית השנוּי. מה היתה “רוח הזמן” בשנת 1814? מי לא היגיד אָז: נסתם הגוֹלל? ובשנת 1830 לא יכול איש לנבּא כי עוד שמונה שנים וּמוסדות שלטון יתמוטטו? ב-1849 כאילוּ נסתם הגוֹלל שוּב, עשרים שנה לא חלפו ומעמד העובדים הופיע על במת העולם כאדון העתיד. שנת 1914 פוררה את האינטרנציונל לרסיסים וגמר המלחמה העלה את מחנה העובדים על סף השלטון ועד השלטון ממש. שנת 1934 שנה שחורה היא לנו, שנה של אָבדן עמדות, נסיגה אחורנית. מי ימלאנו לבּו לנבּא את אשר צפוי לנו בעתיד הקרוב? מי יסיר את הצעיף מעח שנת 1935 ו-1940 למען דעת מה רוּח המחיה אותן? מי יודע על מה חיים היום הצעיר והצעירה, הפועל ואיש דלת-העם אשר באיטליה ובגרמניה ובאוסטריה? כלוּם “פּוֹפּוֹלוֹ ד’איטליה” יספּר? כלוּם פַּלקישר-בּאוֹבּאַכטר" יבשׂר? או “רייספּוֹסט” יעיד? אם אמנם “רוּח הזמן” אתנו היא או נגדנו, בזאת נוָכח בעוד שנה, בעוד חמש שנים.

לא – הנסיגה אחורנית גם אם היתה לפעמים שלא בסדר לא תחייב אותנו להנמיך את הדגל. רק השנה שתה דגל קדוּמים זה דם חדש, דם גבּוֹרי וינא האדומה. דם תוסס ופוֹרה. ביתר שֹאת יתנופף השנה בידי נאמניו.

ומה הם טוענים עוד? אובדי דרך אנחנו עננים התקדרו מעל נהר דו-נור שלנו. וגם בזה יש ודאי מן האמת. וּודאי חובה היא לנו לחתוֹר לקראת גילוּי כל שביל. אולם כלוּם קבּלנים אנו לדרך מוּאָרה וסלוּלה? הנה אנחנו כאן, הפּלוּגה העברית, הפּלוּגה הארצישראלית של הצבא העולמי, נושא חזון עברי-אנוֹשי כביר, מי חכם וינבּא את כל דרך הגשמתו לפרטי פרטיו? מי רבּנו וילמדנו בבטחון ובבהירוּת את אשר צפוּי לנו על כל תחנה ועל כל מדרך רגל? והלא בוֹא תבוֹא גאולת ישראל, אף על פי שהיא מתמהמהת.

מתוך המבוּכה הנפשית והרעיונית שאָחזה עתה את המחנה, תקוּם האמת הנצחית בלבוּש חדש. אנו את שגיאותינו ואת חטאינו נגלה וננתח ללא רַחם, נגיע עד מקור החוּלשה הפּנימית ונעקור את הטעוּן עקירה. וצרוּפים שבעתים נהיה נכונים להתקפה חדשה, לא נבטיח לאיש, כי אחרונה היא גם ההתקפה הבאה. לנו ולאלה שיבואו אחרינו ויצאו בעקבותינו, כאשר יצאנו אנו העקבות סוללי-דרכנו לפנינו. עד בּוֹא היום והיה דגלנו לדגל החברה המשוּחררת, עד יקוּם האדם בּמלוֹא קומתו ויתגלה לעין כל באור הנצחים הצפוּן בו, כשדעתו רחבה ולבו טהור וידיו נאמנות וחייו חופש וצדק ועבד אין, לא עבד עברי ולא עבד כנעני, לא כוּשי ולא סיני, וּכבוד האדם ראש פּינה הוא לחברה הנגאלת!

בּוֹא יבוֹא היום ההוא!

“דבר”, ט“ו אייר תרצ”ד (30.4.1934)