אֲדָמָה –

מִמֵּךְ חַיִּים שָׁאַבְתִּי

וְכֹחַ־נְצָחִים.

דְּבַר־מָה הֶעֱנַקְתְּ לִי,

שֶׁבִּלְעָדָיו לֹא אֵדַע מְקוֹמִי,

דְּבַר־מָה שֶׁחָדַר לִלְבָבִי

וְהָפַךְ אֶת פָּנַי

עַד כִּי נַעֲשֵׂיתִי אַחֵר.

זֶה שָׁנִים לָךְ עָרַגְתִּי,

וּבְעָמְדִי בִּמְבוֹךְ־הָעוֹלָם

חֲטַפְתִּנִי וְהִרְעַפְתְּ בִּי רוּחֵךְ

הַנָּאָה, הַגֵּאָה, הַצְּנוּעָה,

לְמַעַן תַּרְאֶה לִי נָתִיב

בּוֹ אַגִּיעַ אֵלַיִךְ –

אֶל תּוֹךְ תּוֹכֵךְ

אֲדָמָה!

31.1.1942