יוֹם רִאשׁוֹן אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם – בָּעֵמֶק יוֹם יָפֶה

הוּא, בָּהִיר, בַּעַל רֵיחוֹת־סְתָו מַרְוִים, וְלֹא יוֹתֵר. אַךְ פֹּה,

בֶּהָרִים, יוֹם מַקְסִים הוּא, מַרְהִיב, נֶהְדָּר.

וְעָצוּם הוּא הַשִּׁנּוּי בֵּין חֹרֶב שִׁלְהֵי־קַיִץ לְבֵין יוֹם נִפְלָא זֶה. רַק שְׁנַיִם־שְׁלשָׁה יְמֵי־גֶשֶׁם מַבְדִּילִים בֵּינֵיהֶם – וּמַה נִּפְלָאִים הֵם הַכֹּחוֹת הַטְּמוּנִים בַּמָּיִם! בִּן לַיְלָה קָם

הַכֹּל לִתְחִיָּה: הַטְּחָבִים מְצִיצִים מֵחַגְוֵי־הַסֶּלַע; הַשְּׁרָכִים פּוֹרְשִׂים אֶת עֲלֵיהֶם

וְאַלְפֵי נְבָטִים קָמִים לְחַיִּים חֲדָשִׁים. עַלִּיזוּת־הַיּוֹם

וַעֲלִיצוּת־הַחַיִּים בּוֹלְטִים בַּכֹּל: בְּקַרְנֵי־הַשֶּׁמֶשׁ, בְּרֵיחַ־הָאֲדָמָה, וְעַל הַכֹּל – בִּמְעוּף־הַכְּלוּלוֹת שֶׁל

נִמְלַת־הַקָּצִיר. כַּנְפֵיהֶן הַלְּבָנוֹת, הַבְּהִירוֹת, מַזְהִירוֹת

בְּזַהֲרוּרֵי־הָאוֹר. זֶהוּ יוֹמָן הַיָּחִיד וְהַנִּפְלָא, בּוֹ יִרְווּ

וְיָמֹצּוּ אֶת לְשַׁד הָאוֹר וְהָאַהֲבָה גַם יָחַד. לְמִן הַיּוֹם

יְבַלּוּ אֶת כָּל יְמֵיהֶן בְּמַחֲשַׁכֵּי מְחִלּוֹת־עָפָר בַּהֲטָלַת

בֵּיצִים –

הִנֵּה זֶה כֹּחוֹ שֶׁל הַיּוֹם הָאֶחָד!

וּבְתוֹךְ כָּל אֵלֶּה מָלֵא לִבִּי גִּיל

וְחֶדְוַת־חַיִּים. גּוֹלֵשׁ אֲנִי וְדוֹלֵג בְּמִדְרוֹן־הָהָר, גּוֹחֵן

עַל קְבוּצַת סִתְוָנִיּוֹת עֲדִינוֹת הַמְצִיצוֹת בַּבִּקְעָה, כֻּלִי

מוּצָף אַהֲבָה אֵלַיִךְ, אֲבִיבָה. כָּמֵהַּ אֲנִי לְאַהֲבָתֵךְ!

אַתְּ כּוֹתֶבֶת עַל הָעֶרֶב הַגָּשׁוּם וְעַל

חֻרְשַׁת־הָאֹרֶן. חָשַׁבְתִּי: אוּלַי תִּמְצְאִי גַּם בְּיוֹם זֶה אֶת

הֶעָגוּם בּוֹ, אֶת הַבּוֹדֵד. אוּלַי עַל יְדֵי זַלְזַל הַנִּסְחָף

בָּרוּחַ אוֹ לְמַרְאֵה קוֹץ בּוֹדֵד בִּלְתִּי חָרוּשׁ – – –

מתוך מכתב (ירושלים, 20.10.42)