אֶמֶשׁ הַלֵּיל לְבָבִי הִתְעוֹרֵר

וְקָרָא אֶל דְּמוּתֵךְ, אֶל יָפְיֵךְ.

נוֹדֶדֶת שְׁנָתִי וּמַכְאוֹב בִּי נוֹבֵר,

כִּי אַתְּ, אַתְּ אַיֵּךְ?…

שְׁלוּחוֹת שְׁתֵּי יָדַי לְלַפֵּת אֶת מָתְנַיִךְ,

אַךְ קֹר־לֵיל חוֹתֵךְ אֶצְבָּעוֹת.

נְטוּיוֹת שְׁתֵּי אָזְנַי לְהֵדֵי מְצִלּוֹתַיִךְ,

אֲבָל הֵן אֵינָן נַעֲנוֹת.

יוֹנָתִי, הֵיכָן אַתְּ? וְלָמָּה נָדַדְתְּ,

עָזַבְתְּ אֶת קִנֵּךְ, אֶת נָוֵךְ?

עַל מַה זֶּה אֶל בֵּין הָעוֹרְבִים יָרַדְתְּ

וְהֵם הֵן שׂוֹנְאִים אֶת יָפְיֵךְ!

4.5.46