היום נטה לערוב ולילה טרם בא. מסביב המוּ החיים, שקטים ויגעים. אנשים רבים היוּ מהלכים בצדי־הכביש; כלי־רכב שונים החליקו ועברו חרש וכמתגנבים התחמקו לתוך רחובות צדדיים; על המדרכות וּלצדן נהגוּ נשים עגלות־ילדיהן, – נשים שמנות וצנומות, גבוהות ונמוכות, נשים יפות וּמכוערות – וּבפני כוּלן הנאה נסתרת וגאוה חבוּיה בלבן, כאילו אמרו, בהצביען על העגלות: “ראו, כוחנו עמנו”… ופה ושם חלפו על פניהן נערות צעירות יפות־עין וזקוּפות־גו, ארנקיהן מתחת לבית־שחין, ממהרות מעבודתן לסעוד לבן ולהחליף לבושן ואחר לגלות אהבה או חשק־תאוה לאוהביהן וחושקיהן…

ושמשון שׂירך דרכו לאטו בבחנו בעיניו את האנשים הרבים והשונים החולפים על פניו, הרהר בלבו וניסה לנחש את מעשיו של זה או אחר, את מחשבותיו ואת מידת־אשרו, וּפתאום נעצר בדרכו וּשפתיו נפרעו קמעה: מקצה הרחוב במרחק טיפס ועלה לאטו כדור־ירח ענק, ניתלה על גגות הבתים הרמים והתנשא מעליהם; הנה דבק בקירות המגדל הגבוה בהזהיבו חורורות את פעמוניו התלויים השקועים בתרדמה, ולבסוף דומה שאסף כוח וכתינוק אשר אך זה החל להלך בעצמו, התגבר, התעלה וצף אל עבר מרחבי־מרומי השמים הפתוחים לקראתו. נהדר היה מראהו של כדור־ענק זה, שדלק באור צהוב־בהיר, וּמופלאה היתה השפעתו על רוח שמשון.

נדמה היה לו כי ברגע זה נפתרה חידה בקרבו. קרן־אור הגיהה משהו שרוּּי באפלה, ואשר הוא, שמשון, חפץ לראותו.

ירח, כן, אור ירח – חשב – או דבר דומה לו אבקש. האין אורו יקר פי כמה מאורה של חמה? האין הוּא נאמן יותר? – אבל שמשון המשיך דרכו, והירח אף הוא המשיך לצוף מעלה־מעלה בדרכו את מטרתו הנצחית: כיבוש השמים, שלטון על הליל ושררה במרחביו.

שמשון בא לחדרו, העלה אור וישב אל שוּלחנו, ובינתים גבר הלילה בחוץ והמוני־כוכבים בשמים חשו לעזרתו של הירח. אחרי שנדלקוּ וכבוּ שבוּ לנצנץ עד שתפסוּ מקומם. הנשים שטיילו לפנות־ערב כבר התכנסו לבתיהן, חלצו שד להיניק גוריהן הפעוטים, והנערות הצעירות, אחרי שהתגעגעו הרבה, אהבו הרבה ונהנו מעט, וחזרו לנוח מעמל היום והליל – לחלום חלומות על משכבן, ולשוב ולהתגעגע עם בוקר, ולקוות הפעם למעט יותר עונג, מעט יותר אושר.

וכן צפו־הלכו שעות־הליל הראשונות, ושמשון יושב אל שולחנו שליד החלון וקורא בספר. מדי פעם בפעם נטרד בכוח הרהורים שעטו עליו ורחשו בקרבו.

האנשים שראיתי – חשב בלבו – ואלה שאני מכיר, למה הם נושאים את נפשם? דאגותיהם כה פעוטות, מלחמותיהם הן לשם מטרה כל כך עלובה, צערם – קטן במהותו, וממילא שטחית שמחתם, נטוּלת־בטחון – קצוּץ רגלים המנסה להלך על ברכיו, מיטלטל ונגרר… נגרר… ונהנה וּמוחה כפיים – מהלך הוא… והנערות הצעירות ולבותיהן הרגישים – מה עכורה המציאות, מה עכור הרגע ומה פעוט בשעה שהן מנסות לקבל את אשר נפשן חשקה, מה גדולה אכזבתן בשעה שהן קרובות אל מטרתן, אותה מטרה שבדמיונן הצעיר והסוער הצטיירה כה ורודה ומאירה. אכן ייסר אלוהים את האדם: דמיון רב ומלא הדר העניק לו – למען יגדל כאבו כשיראה היכן עומדות רגליו.

ופתאום הרגיש שמשון כי האור הקלוש שבחדר גבר במעט, ואחר רגע גם פניו, וּביחוּד עיניו, הוארוּ אף הם. הוּא הסב ראשו אל החלון וחיוּך חשאי, כחייך אדם בהיותו עם נפשו, קימט את פניו של שמשון: הירח, שעמד עתה בלב מרומי־השמים, רם וּבוטח, נשקף בעד חלון־הבית והאיר ברחבות יש אל תוכו.

כאילו ביקשני ומצאני – חשב בלבו והצטחק חרש. אחר זקף את גוו, נשען על מסעד־הכסא והסתכל בפני הירח. נדמה היה, כי הירח רוצה לאמור לו דבר־מה, להשיח לפניו, לפני בשר־ודם, את לבו. כה עצוּבים פניו; דומה, כי דבר־מה עצוּר בם, – ואולי, אולי אף לירח דאגה וצרה משלו, אולי צר לו על השחיתו אורו לארץ ישנה ולאנשים ישנים. הן בורחים האנשים על נפשם למראה־הירח ונסגרים עד אור־הבוקר. ולמה זה יירא האדם את אור־הירח?

השאלה טרם גמלה במוחו ושמשון התרומם מכסאו, סגר ספרו וכיבה את האור שבחדר וּבלבו התשוּקה לצאת עתה, בנשף־לילה, אל רחובות־העיר ולהתהלך לאורו של ירח ולהסתכל בפניו.

צלו של שמשון נתמתח לפניו, ארוך ודק, על פני המרצפת המוצפה אור־ירח. בתים עטרוהו מימין ומשמאל; שקועים בשינה שקטה ושטופים באור הבהיר שזרם ממרום בהרחבה וּבקלוּת. רחש לא נשמע; האויר רעד בדממתו. השמים הבהירים־התכולים היו כה רחבים עד שרעד לב־האדם למראיהם:

הה, מרחבים כאלה, מרחבי־שמים – אינסוף! – אמר שמשון אל לבו.

הוּא פסע אל תוך הלילה המאיר וקול דפיקות לבו הנרגש התמזג עם הלמוּת פסיעותיו, שהדהדוּ בחלל־האויר – עד שבא אל מגדל־העיר שהתנשא גא וזר בבדידוּתו. שמשון נשא את ראשו ועיניו אל מרומי המגדל, ואחר נעלם במבוא ועלה במרוצה את המעלות הרבות עד הגיעוֹ אל הרחבה שעל ראש המגדל.

העיר הגדולה השתרעה על בתיה הרבים והשונים, ועם הגבעות שבקצֶהָ דמתה לחיה ענקית הרובצת לארץ וראשה נטוּי אל השמים והירח המאירים.

רגשות מופלאים החלוּ רוחשים בקרב שמשון כשעמד נשען על המעקה העוטר את מרומי־המגדל. עתה, באור חיוור ובהיר זה, בדממה העמוקה שמסביב, נדמה לו כי ייטיב להסתכל בתוך נפשו ויראנה כמו שהיא; עתה, כשאין קול רעש ממלא את האזנים, ואין אור־השמש החזק מסנוור את העינים – עתה אפשר לשמוע את הלמוּת־הלב, ולהאזין אל הרחש העולה מבפנים. כאן לא ייאלם כתלמיד, על ידי ההמולה שבחיים.

ועתה הבין שמשון מדוּע נמלטים בני־אדם בהסתתרם מפני אור־הירח־והליל.

כן, כך; השמש משפיעה אור חזק־מסנוור, צובעת עולם ומלואו בצבעים עזים ובולטים למען צוד את עין־האדם, כדי למנעה מהסתכל פנימה אל תוך תוכי־הנפש, כדי להסיח את דעת האדם מנפשו, לבל יאזין וישמע את קול עצמו דובר, את קול־אלוהיו.

ובחשבו כן הקיף את מעקה־המגדל ופתאום נתן עיניו על הפעמון הכבד התלוּי מתחת לכיפה שבראש־המגדל, ולידו הפעמונים הקטנים – ותשוקה עזה כבשה את שמשון ובלבו חייך לרעיון!

הוא ניגש אלח הפעמון, מיששוֹ באצבעותיו וּבלבו מערכה חרישית אך עזה:

הימשוך? הימשוך בפעמון עתה בשעת־חצות זו?

כהתפרצוּת אנחה עצוּמה ואיוּמה יתפרצו הצלילים… עזים וּכבדים ישתפכוּ אל תוך החלל הגדול שמסביב ויזעזעוּ את הליל הרוגע, יקרעוּ את אוירו לרבבות קרעים קטנטנים ורועשים… מתחילה יישמע הצלצוּל הראשון אטי, קורא בקול ברוּר וצלוּל… אחר ילך ויתמיד, צלצוּלים מהירים ותכוּפים יפרצו לאויר־העולם ברעש והדממה מסביב תתנפץ לרסיסים וקול אדיר יריע, כקול חיה פצועה ביער… והמוני המוני פתחים וחלונות יחרקו על ציריהם וייפתחו, ובני־אדם, עוטי גלימות־לילה, יעמדו ליד בתיהם אחוזי שינה וצינת־לילה, עלובים בפחדם ותמהונם ירימוּ ראשם וישאוּ את עיניהם למרומים ולבם יחרד ולא יבין על מה… והפעמונים יצלצלוּ… קולם ילך וירעש, יזעיק בקול גדול את האדם ואת לבו, יעיר את מצפוניו, יזמינוֹ עתה, בשעת־חצות זו, לשמוע לקול־נפשו הדובר אליו תמיד ואין מאזין לו.

הימשוך?

והאצבעות לופתות את המתכת הקרה ולוטפות אותה, באטיוּת וּבחזקה חליפות, מחבקות מכל צד כשהלב דובב:

“משוך; ירעים ויריע, ולא יישן האדם.”

רגע ארכה המלחמה בנפשו, ובעוד רגע הניעה היד את הפעמון ושמשון ניתק ממנוּ בכוח בלחשו אל עצמו:

“הנח להם, למסכנים, ויישנוּ. מר־מר יהיה להם אם יתעוררוּ להאזין לקול־עצמם.”

והוא מיהר לעזוב את המגדל, ובדרכו חזרה חשב:

לא, לא פעמון יחיד וגדול יעוררם; זה רק יפחידם. ולו גם יעוררם – אך לשעה קלה יהיה זה, בעת האזעקה והרעש, אך אחר זאת, ישקעוּ שוּב בתרדמה נפשית.

הפעמונים הקטנים הרבים – חשב – התלוּיים בנפשו של כל יחיד ויחיד – על אלה להתעורר ולהזעיק למען ישמע כל איש את קול צלצול פעמונו־הוא, כי אדם אדם ופעמונו, פעמון פעמון וצלצולו.

שמשון הגיע לביתו ובעמדו על סף־ביתו, נשא את ראשו אל הירח ולאט לאט לחש:

כן… אדם אדם ופעמונו… פעמון פעמון וצלצולו…

7.3.1946