“מִטִּיּוּלְךָ מה תביא, חבר?”
“הבא אביא מכל אשר אראה, כל אשר אשמע וכל אשר ארגיש: ציוּץ של חוחיות, צריחת דיה, קן חמריה שמם, וגם ארנבת אם אצליח לצודה.”
כי היום יום חופש לי, אותו אתן לטבע.
יצאתי ברכיבה אל השדה. רטטה הסוסה החמה, הניעה מקוצר־רוח בראשה, ובקושי חסם המתג את פרץ האון הצבוּר בגופה האציל. לפני, על הדרך, ניתרוּ עפרונים, ניתרוּ וברחוּ לצדדים; סיעת חוחיות התנשאה בחרדה מעל הקוצים; גם קרקור קרפדות שניסר בלי הרף בתעלה נדם בעברי לשדה.
הרגשתי כי זר אני כאן, זר ומועד להרֵע. רגזתי. הרפיתי המתג ונישאתי להר בדהרה. חשבתי: פה רבה החיה והרמש מסביב, ורב הענין להסתכל, ללמוד את הטבע בטבע. אך גם מרחוק שמעתי קיכלים בהזעיקם אפרוחים לקן, זוג־שלוים התפרץ לפתע מתחת לפרסות־הסוסה, וערוד שחור התפתל וברח בנשיפת־אימה.
כעסתי מאד על הטבע שאינו מסביר פנים לי, כעסתי ושאפתי נקם. אם לא תצייצוּ, עפרונים – את קולכם בגסיסה תשמיעו! גם אתכם, הקיכלים, אשכל.
קשרתי את סוסתי לסדן־עץ והתחלתי מתרוצץ ומרדף, אך רמה רימני הקיכלי: עשה עצמו חיגר ובעוד אני רודף אחריו מצאו אפרוחיו סתרה ואז רפא לו מומו והמריא למרום כבריא. נמלטו גם העפרונים מפני ואני משתולל מרוב חימה. נוכחתי כי לא אצליח במאומה. עליתי שוב על הסוסה ושפכתי כל חמתי עליה. דפקתיה, דרבנתיה, עד כי השתוללה, ניתרה ימין ושמאל, ולפתע הזדקפה זריזוֹת, ואני צנחתי ארצה. הסוסה נישאה הביתה ואני שוכב נשארתי; לא נחבלתי אך כל דמי רתח ואצבעותי רעדו מרוגז. כל שרירי רטטו במתיחות ועל פני ארשת אמולה ונוטרת כאחד, הבעת לא־אדם.
לבסוף חזרתי ברגל הביתה, רוגז וחפוי־ראש.
*
שלוש שעות למנוחת־הצהרים. השתרעתי בשורת־הגפנים.
התפנקתי בצל הנעים וכמתענג בגן־העדן התחתון נהניתי מן הגרגרים אשר נשרוּ אל השפתיים מהאשכול מעל לפה. דממתי ולא הנעתי אבר; חידדתי חושי ומצפה. במרחק שלוש גפנים גיליתי קן של חמריה; ראיתיה בהביאה זחלים ובהלעיטה את אפרוחיה מתוך ציוץ־ביניים קצוב, ושוב הניעה בזנבה ועפה לשחר מזון. בין תלמי־החריש ניתרו עפרונים, חיטטו במקורם בעפר, לעתים היו מתרוממים לפתע ונשארים תלויים באויר כקשורים בקורים סמויים, תלויים רנים בלא ניד. על זמורה במרחק לא רב התעלס זוג־חוחיות ונדמו מרחוק כשברי בדולח בשברם את קרני־השמש לשבעת צבעי־קשת מזהירים.
אזני קלטו צלילים: רננת צפרים, זמזום צרעה אי־שם וניתור מתמיד של חרגול. כיווצתי את שפתי בשריקה חשאית, השתדלתי לחקות את החוחיות ולבסוף שרקתי שיר. לא חרד החי שמסביבי, לא חשד בי. שריקתי הצטרפה לרננה והיתה הרמוניה אחת, שאני היטב הבנתי.
אז הבינותי לטבע. ממשלת ענוים הנהו. כל שלא יבליט עצמו לא ייסבל: כל חיה ועוף יגורו מפניו. הבינוי את הטבע אז ואת קולו הטמיר.
רננה מלא עולם – רננה גם עולמי הקט.
תל־יוסף, ניסן תרצ"ב.