עֵת גָּעַשׁ בַּלֵּב הַסַּעַר,

גָּסְסוּ אוֹרוֹת־רָזִים,

דֹּם עָמַדְתִּי בַשַּׁעַר

מְצַפֶּה לִרְמָזִים.

אֵי אֱלֹהַּ בַּשָּׁמַיִם?

לַכּוֹכָב אֵי נְתִיבָה?

אֵי דְרָכִים בִּתְהֹמוֹת־מָיִם?

אֵי הַכְּבִישׁ בָּעֲרָבָה?

וַיִּגְעַשׁ הַדָּם בְּכֹחַ

וְשָׁרְקוּ קוֹלוֹת־הַלֵּיל,

מַחֲשָׁבוֹת בְּלוּלוֹת בְּמֹחַ

לֹא יוּכַל הַפֶּה מַלֵּל.

גָּח פִּתְאֹם אוֹר מִשָּׁמַיִם,

נֹגַהּ עַז פָּרַץ עָבִים:

דַּע, יֵשׁ דֶּרֶךְ גַּם בַּמַּיִם.

יֵשׁ עוֹד שְׁבִיל לַכּוֹכָבִים!

עוֹד יְהִי בְּרוּךְ־אֵל הַחֶלֶד,

חֶמֶד בּוֹ וְקֶסֶם רָן,

עוֹד יִהְיֶה הַסָּב לְיֶלֶד

וְהַיְּשִׁימוֹן לְגָן.

17.6.47