עַכְשָׁו הֵן זָרַקְתִּי עֵטִי מֵעָלַי,

וְשֵׁנִית לוֹ שְׁלוּחוֹת הַיָּדָיִם.

אַךְ לָמָּה וּלְמִי? לְעוֹלָם לֹא אֵדַע!

אֵין זֹאת: כֹּה נִגְזַר מִשָּׁמָיִם!

אֲנִי הֵן אָסִיר הַכּוֹתֵב בִּכְפִיָּה –

מְצַיֵּת בְּאֵין פְּרָס וְשָׂכָר.

כַּךְ כָּתַבְתִּי אֶתְמוֹל, גַּם הַיּוֹם כֵּן אֶכְתֹּב

וְכָכָה וַדַּאי גַּם מָחָר!

כַּךְ אֶכְתֹּב בְּדָמִי הָאָדֹם וְזוֹעֵק,

אֲשַׁטַּח מַכְאוֹבִי לְעֵין־שֶׁמֶשׁ,

אָשִׁיר לַכּוֹכָב, אֲקַדֵּשׁ הַלְּבָנָה,

וּדְמוּת אֶחֶשְׂפָה מִלֵּיל־אֶמֶשׁ.

עַד עָנָן יִתְקַרֵשׁ בְּעֵינַי, וּמַחֲנָק לִי –

כִּבְחַמְסִין בְּמִדְבָּר־יְהוּדָה,

וּבַלֵּב תְּקַנֵּן תְּשׁוּקָה מְשֻׁנָּה,

עַל לֶחְיִי צְרָב דִּמְעָה רְעוּדָה.

גבת, 25.6.47