אַוְרִירִית וּתְכַלְכֶּלֶת
בַּת־שְׂחוֹקָהּ אֵלַי; בְּרֹךְ
הִיא חוֹנֶנֶת, כִּמְיַחֶלֶת
כִּי אֶפְרֹץ בִּנְהִי אָרֹךְ.
וְעוֹד זֹאת: פִּתְאֹם חוֹמֶקֶת
נֶעֱלֶמֶת וּמַשְׁאִירָה
לְזוּת עַיִן מִתְנַמֶּקֶת,
חֶזְיוֹן־רוּחַ כֹּה נוֹרָא!
אַל נָא תִשְׁאֲלוּ: מִי? אֵי הִיא?
לָמָּה תְּיַסְּרוּנִי שָׁוְא?
אַל תַּקְשׁוּ: בַּת־חֲלוֹמְךָ הִיא?
כִּי אָמַרְתִּי: הֵן וְלָאו!
בַּת־שִׁירִי הִיא הַסּוֹרֶרֶת,
אַל תִּרְצוּ לְהַכִּירָהּ.
כָּל טִרְחָה הִיא מְיֻתֶּרֶת:
לְעַצְמִי לֹא נְהִירָה!
כִּבְרַק־רֶגַע הִיא אוֹרַחַת,
מַדְהִימָה לִבִּי עַד גְּמָר,
מַבְהִיקָה אַךְ חִישׁ פּוֹרַחַת:
רַהַב עַיִן מַה נִּמְהָר!
וּבְנָטְשָׁהּ אוֹתִי, חֵלֵכָה,
עֵגֶל רַךְ וּמְיֻתָּם,
אֲבַקֵּשׁ שְׁבִיל בּוֹ אֵלֵכָה –
אֵיךְ אַגִּיעַ לְהָתָם?…
אֲחַלֶּה, כִּי שׁוּב תּוֹפִיעַ,
עַל בִּרְכָּהּ אֶצְנַח אָז אַט,
וְאֹמַר: אָכֵן אֵדָעָה
כִּי תָשׁוּבִי עוֹד מְעָט!