וּבְנוֹחַ הָרוּחַ וְעַל שְׁנֵיהֶם יָרַד

וַיַּלְהֵב לִבּוֹתָם וַיַּלְהֵט נִשְׁמוֹתֵיהֶם

וַיְפַעֵם אֶת רוּחָם וַיָּאצֶל עֲלֵיהֶם –

וַיִּתְפָּעֲמוּ אֶלְדָּד וּמֵידָד.

אֵין עוֹד כַּמַּרְדּוּת בְּעַם שֶׁנָּדַד,

בַּאֲנָשִׁים שֶׁקָּבְרוּ בַּמִּדְבָּר שְׁנוֹתֵיהֶם,

בְּנֵי עַבְדוּת מֵאֲבוֹת אֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶם –

רַק בְּכֹחַ עֶלְיוֹן לֹא יָצְאוּ אֱלֵי שְׁמָד!

זֶה עַם־אֱלֹהִים אָמְנָם עַם קְשֵׁה־עֹרֶף,

מָה רַבּוּ פְּגָרָיו לְפִי עַיִט, עוֹרֵב!

אַךְ בְּמִרְדָּם אֶלְדָּד וּמֵידָד.

וּבְרוּחָם הַלֵּאָה בְּנִשְׁמַת־הַחֹרֶב

זִיק־מֶרֶד הָיָה עוֹד כּוֹאֵב וְצוֹרֵב,

שֶׁקִּוָּה הִתְלַקַּח לִמְדוּרָה – לְאֵשׁ־עַד!