שָׁרַק הַסְּתָו בְּמַשְׁרוֹקִית־הָרוּחַ
וּבָרָק הֶאֱפִיל עַל דַּיָּרָיו;
אָדָם־חַיָּל אֲשֶׁר שָׁכַב לָנוּחַ
הִרְטִיט לְפֶתַע עַפְעַפָּיו…
כִּי בְנוּמוֹ לְיֶגַע
וּבְצָנְחוֹ לִשְׁנָת
בָּהַק לוֹ אוֹר רוֹגֵעַ
שֶׁל בַּיִת בַּמֶּרְחָק.
וּשְׁבִיל שָׂדוֹת רָטֹב מִטַּל
וְסוּס מוֹשֵׁךְ בְּמַעֲנִית
וְנֶטַע רַךְ אֲשֶׁר נִשְׁתַּל
וְעֵץ עָבֵשׁ אֲשֶׁר נִקְטַל
וְאוֹר וָצֵל
וִירַק דְּשָׁאִים –
הַכֹּל רוֹנֵן
וְחַי בִּשְׁלַל צְבָעִים…
וְחַי אָדָם בְּעשֶׁר זֶה,
נוֹטֵל חָפְנָיו מֵעשֶׁר זֶה
וּלְבָבוֹ גֵּאֶה
מֵרֹחַב הַמַּתָּת
פָּקַח עֵינָיו לַמַּחֲזֶה וְהָאָפֹר נָבַט…
וּסְתָו שָׁרַק בְּמַשְׁרוֹקִית־הָרוּחַ
וְהַמַּחֲנֶה דָמַם,
וְזֶה אֲשֶׁר שָׁכַב לָנוּחַ?
– הָהּ, חֶמְדָּתִי, הוּא כְּבָר נִרְדַּם…
פברואר, 1941.